בין זה שנולד בתל אביב 30 שנה אחרי הנאכבה לבין זה שעכשיו, במו ידיו, לא מסתפק בפשע שנעשה וממשיך לעשות עוד פשעים.
דורון, אם זה ההבדל אז אני כבר באמת לא מבינה?
מה ההבדל בינך, שנולד בתל-אביב לפני 30 שנה, לביני, שהגעתי להתנחלות כתינוקת לפני 24 שנה, או לאחי הקטן, שנולד בהתנחלות לפני 22 שנה?
האם השנים הן עושות את ההבדל?
אולי השאלה האם נולדת במקום או שהגעת אליו מרצונך החופשי? (ומה תגיד על מאות הילדים שנולדו בגוש קטיף ולא הכירו בית אחר כשם שהילדים בעזה נולדו בה ולא מכירים בית אחר?)
ומה על מתנחלים כמוני, שהגיעו בעל כורחם להתנחלות אחת, אבל בחרו מרצונם להמשיך ולחיות באחרת?
ומה עם כובשים אכזרים (בסגנון 48) שנולדו בתל-אביב ובחרו מרצונם לעבור לשכונה אחרת? (והרי תל-אביב בנויה, כמו שאתה בטח יודע, על חורבותיו של יותר מכפר אחד)
אני באמת לא מבינה את הטיעון ואשמח אם תסביר אותו קצת יותר לעומק.
עד כמה שאני מכיר - "דו קיום": הם לא מפריעים לנו ואנחנו לא מפריעים להם.
ולא רק זה-
כתבת שאתה מסתובב בשטחים 10 שנים.
תרשה לי להחזיר אותך כמה שנים אחורה:
ההורים שלי מספרים שבשנים הראשונות בישוב היינו עוצרים בביר-זית לקנות קולה. אחד מההורים שלי היה יוצא מהרכב לחנות, השני נשאר בפנים עם הילדים, אף אחד מהם לא החזיק אז נשק, ואף פלסטיני (אז עוד קראו להם סתם "ערבים") לא חשב לפגע בנו. לא מפחד הצבא, אלא פשוט כי זה לא משתלם. אנחנו היינו חלק חשוב מאוד בפרנסה שלהם.
כילדה קטנה בגן, היינו יוצאים, גן של 20 ילדים עם שתי גננות ואולי עוד אמא או שתיים מלוות (וללא גברים, נשק, או כל דבר מאיים אחר) לראות את הגז אצל מוסא, הערבי שחי בסמוך אלינו, בינינו לבין הכפר השכן.
בדיוק כמו שזה נשמע-20 דרדקים, כמה נשים, נכנסים מרצונם החופשי לבית של ערבים, מלטפים טלאים, רואים גז, מתנסים בהכנת גבינה וחוזרים שמחים ומרוצים לפשע שאותו הם רגילים לבצע-לגור בבית שלהם.
כולם נהנו מהמצב-גם אנחנו וגם מוסא, שכמובן קיבל תשלום מלא עבור הימים האלה.
אותו מוסא עבד גם בישוב-בבניית בתינו, בגינון, ובכל עבודה מזדמנת אחרת.
כשהייתי בגן חובה פרצה האינטיפאדה הראשונה.
כבר לא עצרנו בביר-זית, זה היה מסוכן מדי, אבל הסיורים אל מוסא נמשכו כמעט כרגיל. לא היה צורך בגדוד שלם שילווה אותנו. המשכנו ללכת במתכונת הרגילה.
היינו נפגשים לפעמים, אנחנו והילדים של מוסא, ליד "הבאר של מוסא"-בור מים שנמצא במרחק יריקה מהיישוב, קרוב מאוד לבית של מוסא.
בשנים האחרונות שלי בבית הספר היסודי כבר היה יותר מסובך להפגש.
במשך שנה בערך התכתבתי עם דלילה, בתו של מוסא, שהיתה בת גילי פחות או יותר.
אביה עבד בישוב, והיה מביא לי את המכתבים ומחזיר את מכתבי שלי אליה.
באחת השנים, הייתי אז בכיתה ה' או ו', ירד שלג כבר מאוד שכיסה את כל השבילים, ולגיסתו של מוסא, אשת אחיו, התחילו צירים. הדבר הפשוט והטריוויאלי בעיניהם היה להגיע אלינו לישוב ולא לכפר הסמוך. הם הגיעו לישוב, שם הזמינו בשבילם אמבולנס, אבל בשל תנאי הדרך הקשים היא ילדה עוד לפני שהאמבולנס הגיע, על מיטת הבדיקות במרפאה בישוב. ה"מיילדת" היתה אחות שגרה בישוב, שהיתה במקרה גם הרבנית.
הייתי בת 13 כשנחתם הסכם אוסלו.
כבר שנים שלא נסענו דרך ביר זית, ועכשיו כבר לא נסענו דרך אום צפא, הכפר הסמוך (והשקט בעבר), לא מסיבות בטחוניות אלא מסיבות טכניות-הבניה בכפר גדלה, והגיע צמוד לצידי הכביש, מה שלא אפשר, כמעט, מעבר של שתי מכוניות זו מול זו, וגרם ל"עומסי תנועה" במושגים של אז. נסלל כביש עוקף, שהמתנחלים, וגם הערבים, משתמשים בו עד היום.
הייתי כבר בתיכון-בטח בת 15 או 16, כשבאחד החורפים (אני זוכרת עד היום שזאת היתה שבת של חנוכה), בליבה של סערה, אחיו של מוסא, (אחמד, או חמד, אני לא בטוחה בשמו) הגיע לישוב כשהוא נושא את ביתו בת ה-12 בידיו.
הילדה נפגעה ממכת ברק והוא הגיע לבקש עזרה ראשונה עבורה.
לצערנו, עד שהוא הגיע לישוב כבר לא היה את מי להציל.
באחת השנים מוסא פנה לישוב בבקשת עזרה-
שני אחים פעילי חמאס מאום-צפא מנסים לטעון לבעלות על הבית שלו ולגרש אותו ממנו.
הוא פחד לאבד את ביתו, ואנחנו פחדנו שלפעילי חמאס תהיה נקודת השקפה נוחה על הישוב.
אחד מתושבי היישוב קנה ממנו (בכסף מלא, כמובן) את ביתו ואת כל אדמותיו, והיישוב נרתם בשני כיוונים שונים:
- לגדר מהר סביב אדמותיו של מוסא (מה שנראה, בעיני כל מי שלא היה בקיא בפרטי העיסקה כהשתלטות עויינת) ולטעת עצים על כל האדמות שבהן גידל חיטה (כי עצים, משום מה, נחשבים בעיני החוק יותר מגידולים חקלאיים אחרים).
- לפרוץ דרך ולבנות למוסא בית חדש בצד השני של היישוב. למען האמת הוא קיבל בית גדול יותר מהבית הקודם שבו גר. גדול יותר מבית ממוצע בישוב בו גדלתי.
היום מוסא כבר לא עובד בישוב.
הוא חושש שאם יצור קשרים נוספים עם מתנחלים הוא יואשם בשיתוף פעולה עם היהודים, מה שעלול להגיע, כמו שאתה יודע, לכך שיאבד את חייו.
[u]בין זה שנולד בתל אביב 30 שנה אחרי הנאכבה לבין זה שעכשיו, במו ידיו, לא מסתפק בפשע שנעשה וממשיך לעשות עוד פשעים.[/u]
דורון, אם זה ההבדל אז אני כבר באמת לא מבינה?
מה ההבדל בינך, שנולד בתל-אביב לפני 30 שנה, לביני, שהגעתי להתנחלות כתינוקת לפני 24 שנה, או לאחי הקטן, שנולד בהתנחלות לפני 22 שנה?
האם השנים הן עושות את ההבדל?
אולי השאלה האם נולדת במקום או שהגעת אליו מרצונך החופשי? (ומה תגיד על מאות הילדים שנולדו בגוש קטיף ולא הכירו בית אחר כשם שהילדים בעזה נולדו בה ולא מכירים בית אחר?)
ומה על מתנחלים כמוני, שהגיעו בעל כורחם להתנחלות אחת, אבל בחרו מרצונם להמשיך ולחיות באחרת?
ומה עם כובשים אכזרים (בסגנון 48) שנולדו בתל-אביב ובחרו מרצונם לעבור לשכונה אחרת? (והרי תל-אביב בנויה, כמו שאתה בטח יודע, על חורבותיו של יותר מכפר אחד)
אני באמת לא מבינה את הטיעון ואשמח אם תסביר אותו קצת יותר לעומק.
[u]עד כמה שאני מכיר - "דו קיום": הם לא מפריעים לנו ואנחנו לא מפריעים להם.[/u]
ולא רק זה-
כתבת שאתה מסתובב בשטחים 10 שנים.
תרשה לי להחזיר אותך כמה שנים אחורה:
ההורים שלי מספרים שבשנים הראשונות בישוב היינו עוצרים בביר-זית לקנות קולה. אחד מההורים שלי היה יוצא מהרכב לחנות, השני נשאר בפנים עם הילדים, אף אחד מהם לא החזיק אז נשק, ואף פלסטיני (אז עוד קראו להם סתם "ערבים") לא חשב לפגע בנו. לא מפחד הצבא, אלא פשוט כי זה לא משתלם. אנחנו היינו חלק חשוב מאוד בפרנסה שלהם.
כילדה קטנה בגן, היינו יוצאים, גן של 20 ילדים עם שתי גננות ואולי עוד אמא או שתיים מלוות (וללא גברים, נשק, או כל דבר מאיים אחר) לראות את הגז אצל מוסא, הערבי שחי בסמוך אלינו, בינינו לבין הכפר השכן.
בדיוק כמו שזה נשמע-20 דרדקים, כמה נשים, נכנסים מרצונם החופשי לבית של ערבים, מלטפים טלאים, רואים גז, מתנסים בהכנת גבינה וחוזרים שמחים ומרוצים לפשע שאותו הם רגילים לבצע-לגור בבית שלהם.
כולם נהנו מהמצב-גם אנחנו וגם מוסא, שכמובן קיבל תשלום מלא עבור הימים האלה.
אותו מוסא עבד גם בישוב-בבניית בתינו, בגינון, ובכל עבודה מזדמנת אחרת.
כשהייתי בגן חובה פרצה האינטיפאדה הראשונה.
כבר לא עצרנו בביר-זית, זה היה מסוכן מדי, אבל הסיורים אל מוסא נמשכו כמעט כרגיל. לא היה צורך בגדוד שלם שילווה אותנו. המשכנו ללכת במתכונת הרגילה.
היינו נפגשים לפעמים, אנחנו והילדים של מוסא, ליד "הבאר של מוסא"-בור מים שנמצא במרחק יריקה מהיישוב, קרוב מאוד לבית של מוסא.
בשנים האחרונות שלי בבית הספר היסודי כבר היה יותר מסובך להפגש.
במשך שנה בערך התכתבתי עם דלילה, בתו של מוסא, שהיתה בת גילי פחות או יותר.
אביה עבד בישוב, והיה מביא לי את המכתבים ומחזיר את מכתבי שלי אליה.
באחת השנים, הייתי אז בכיתה ה' או ו', ירד שלג כבר מאוד שכיסה את כל השבילים, ולגיסתו של מוסא, אשת אחיו, התחילו צירים. הדבר הפשוט והטריוויאלי בעיניהם היה להגיע אלינו לישוב ולא לכפר הסמוך. הם הגיעו לישוב, שם הזמינו בשבילם אמבולנס, אבל בשל תנאי הדרך הקשים היא ילדה עוד לפני שהאמבולנס הגיע, על מיטת הבדיקות במרפאה בישוב. ה"מיילדת" היתה אחות שגרה בישוב, שהיתה במקרה גם הרבנית.
הייתי בת 13 כשנחתם הסכם אוסלו.
כבר שנים שלא נסענו דרך ביר זית, ועכשיו כבר לא נסענו דרך אום צפא, הכפר הסמוך (והשקט בעבר), לא מסיבות בטחוניות אלא מסיבות טכניות-הבניה בכפר גדלה, והגיע צמוד לצידי הכביש, מה שלא אפשר, כמעט, מעבר של שתי מכוניות זו מול זו, וגרם ל"עומסי תנועה" במושגים של אז. נסלל כביש עוקף, שהמתנחלים, וגם הערבים, משתמשים בו עד היום.
הייתי כבר בתיכון-בטח בת 15 או 16, כשבאחד החורפים (אני זוכרת עד היום שזאת היתה שבת של חנוכה), בליבה של סערה, אחיו של מוסא, (אחמד, או חמד, אני לא בטוחה בשמו) הגיע לישוב כשהוא נושא את ביתו בת ה-12 בידיו.
הילדה נפגעה ממכת ברק והוא הגיע לבקש עזרה ראשונה עבורה.
לצערנו, עד שהוא הגיע לישוב כבר לא היה את מי להציל.
באחת השנים מוסא פנה לישוב בבקשת עזרה-
שני אחים פעילי חמאס מאום-צפא מנסים לטעון לבעלות על הבית שלו ולגרש אותו ממנו.
הוא פחד לאבד את ביתו, ואנחנו פחדנו שלפעילי חמאס תהיה נקודת השקפה נוחה על הישוב.
אחד מתושבי היישוב קנה ממנו (בכסף מלא, כמובן) את ביתו ואת כל אדמותיו, והיישוב נרתם בשני כיוונים שונים:
[list=1]
[*] לגדר מהר סביב אדמותיו של מוסא (מה שנראה, בעיני כל מי שלא היה בקיא בפרטי העיסקה כהשתלטות עויינת) ולטעת עצים על כל האדמות שבהן גידל חיטה (כי עצים, משום מה, נחשבים בעיני החוק יותר מגידולים חקלאיים אחרים).
[*] לפרוץ דרך ולבנות למוסא בית חדש בצד השני של היישוב. למען האמת הוא קיבל בית גדול יותר מהבית הקודם שבו גר. גדול יותר מבית ממוצע בישוב בו גדלתי.
[/list]
היום מוסא כבר לא עובד בישוב.
הוא חושש שאם יצור קשרים נוספים עם מתנחלים הוא יואשם בשיתוף פעולה עם היהודים, מה שעלול להגיע, כמו שאתה יודע, לכך שיאבד את חייו.