יש ספר מרתק ששמו:
status anxiety
כתב אותו פילוסוף צרפתי בעת החדשה. Allan De Botton
ממליץ מאוד לקרוא.
כן, האושר זאת המצאה פיקטיבית לשונית של מאתיים שנה אחרונות שהחל עם המהפכה התעשייתית והתפתח בארצות הברית.
האושר כפי שאנו מתייחסים אליו כיום, אינו קיים כהגדרתינו בתרבויות אחרות.
אנו אמנם שופטים אותן לפי הכלים שלנו של אושר, אך הן אינן מתמקדות בנושא האושר.
תפיסת האושר שלנו מבוססת על תפיסת החלום האמריקאי ועל תרבות הצריכה. היא ניזונה מהציפיות שלנו אך בעיקר מ meritocracy:
שלטון המנוהל על ידי אנשים שנבחרו בזכות כישוריהם...
תאגידים עולמיים דוחפים לנו מוצרי אושר קצרי טווח - אשר מטרתם רק להצמיא אותנו לעוד אושר. התרגלנו לצרוך מנות אושר; הדיון עצמו סביב האושר
מביא הרבה סבל; ההשוואה של אנשים מאושרים בינם לבין עצמם מי מאושר יוצרת חרדת סטטוס הדוחפת אנשים לרכוש עוד מוצרי אושר ושוב
מביאה עימה סבל.
הבודהיזם אינו מדבר על אושר, כנ"ל הינדואיזם, כנ"ל היהדות - תקנו אותי אם אני טועה.
בכל לימודי היהדות שלי: תורה, נביאים, תלמוד, ועוד לא נתקלתי בהתייחסות לאושר.
ציטוט מתוך:
http://www.yba.org.il/show.asp?id=23662&[po]big cat[/po]=1553
_הרמב"ם מפרש שהביטוי "בשמחה ובטוב לבב" אינו מתאר את תנאי החיים החיצוניים, אלא את אופייה של עבודת ה' עצמה: מי שלא עובד את ה' מתוך שמחה, ראוי לעונש. לכאורה יש כאן סתירה להצהרה שבה פתחתי: נראה לכאורה שהרמב"ם קובע שאכן יש מצווה להיות בשמחה תמיד!
אך עלינו לשים לב למיקום שבו הרמב"ם מביא הלכה זו. הרמב"ם מדבר כאן על שמחת בית השואבה בחג הסוכות. זוהי שמחה שנצטווינו עליה במפורש בפסוקים: "ושמחת בחגך" (דברים ט"ז, יד). נראה שהרמב"ם מעולם לא טען שהשמחה צריכה להיות מאפיין תמידי והכרחי של עבודת ה', אלא שהיא מתבטאת בזמנים מיוחדים ובאירועים בולטים. בזמנים ובאירועים הללו, אכן חשוב מאוד לשמוח.
למה בעצם לא לשמוח תמיד? נראה שאפשר למצוא שתי סיבות מרכזיות להסתייגות משמחה מופרזת. הראשונה היא החשש שהשמחה תהפוך לקלות ראש של ריקנות........
אבל נראה שיש גם סיבה עקרונית ועמוקה יותר להגבלת מצוות השמחה: העולם באופן כללי לא כל כך משמח. הקִרבה המיוחדת לה' בשעת העלייה לרגל היא אכן עילה לשמחה. אך מהלך החיים הרגיל דורש כובד ראש והתבוננות מעמיקה, תשומת לב לסבל האנושי ומתן מזור למצוקה; ולא עליצות מופגנת וסחרור רגשי. כך ניסח זאת הרב סולובייצ'יק:
כשאיש ההלכה שמח, הוא יודע שאין החיים עלי אדמות גורמים לשמחה מוגזמת, ואין הוא מגדיש את הסאה בשעת דיצה וגילה (איש ההלכה, עמ' 69). _
הריתמוס של החיים הוא כזה שיש עצב ובצידו שמחה, האושר אינו חלק במשוואה.