שלום אני לא יודעת אם הדף הזה עדיין פעיל, אבל יש לי שאלה חשובה בנושא תרופות פסיכיאטריות,
פירסמתי את זה בדף שפתחתי בשם:
[po]תרופות פסיכיאטריות אנטי פסיכותיות ונגד דיכאון[/po]
ואשמח אם מישהו יתייחס\יעזור...
(:

לא ניסיתי רמוטיב, כן השתמשתי תקופה במיצוי של היפריקום, הצמח שממנו מופק הרמוטיב. היתה לי תופעת לוואי של אי שקט, ולכן הפסקתי.

האם משהו/ משהי ניסה פעם כדורי רמוטיב?
הבנתי שמדובר בכדורים יחסית יותר קלים, מופקים מצמחים, אם הבנתי נכון?
אמורים להיות פחות תופעות לואי, זה אמור לטפל בדיכאון יותר קל.
משהו מכיר או בעל נסיון בכך?
אני ממש אשמח לשמוע, אני ממש לקראת להתחיל לקחת, ורוצה לשמוע קצת.
תודה.,

לגמרי במקרה נתקלתי בבלוג הזה
http://www.thingsonmymind.com/?p=882
הצצה מעניינת לראש של פסיכאטר

[u]אנסה, זה בכלל לא פשוט.[/u]

תודה על התשובה, לא שמתי לב שענית כי הייתי עסוקה בלכתוב שתי פסקאות -שעה וחצי!!! (אולי אני צריכה ריטלין?;-))
אולי אתייחס בהמשך.

_אני רואה את עצמי כברת מזל, הצליח לי עם הכדורים, הצליח לי לעשות מהמשבר הזה מקפצה ענקית להתפתחות שלי
מצד שני...אם לא הייתי מוכנה להתפתחות הזאת זה לא היה קורה ולא משנה אם הייתי הולכת לפסיכולוג, מאמן, קורא בכף היד, גורו טיבטי, או פסיכאטר.
ודרך אגב זה לא שהיום אני יושבת על עלי בננה ושותה פינה קולדה כל היום, העבודה הפנימית הזאת- זה חתיכת פרוייקט שלא נגמר, אני ממליצה עליה בחום אבל אני גם רואה שיש אנשים שפשוט לא נמצאים במקום הזה, ואני יכולה לדבר איתם על זה עד שיצא לי עשן מהאזניים...מי שלא מוכן-לא מוכן._

מרתק לקרוא אותך. תודה על כל מילה.

_מה שכן, זה נשמע שהצלחת להעזר בזה נקודתית, ובאמצעות השקט לעשות גם עבודה, כפי שתארת.
ולאחר זאת להפסיק, מהר יחסית, כאשר היתה הקלה, מה שלא תמיד קורה.
כמו שמשהי כתבה כאן, יש אנשים שלא מצליחים אחר כך להפסיק, מכל מיני סיבות.
יש פחד גדול להפסיק ולחזור למצב הקודם ועוד.........._
לכן שאלתי: מה יש לנסיון שלי לתרום לאחרים
על כל דוגמא של מישהו כמוני יש גם דוגמא הפוכה...(כמו שאמרתי, מכירה כאלו באופן אישי)
ולכן יש בנסיון לדון בשאלה "כן או לא כדורים" באופן כזה כללי, כאילו שאין מליון נסיבות פיזיות ונפשיות
בכל מקרה ומקרה, משהו קצת עקר.
אני רואה את עצמי כברת מזל, הצליח לי עם הכדורים, הצליח לי לעשות מהמשבר הזה מקפצה ענקית להתפתחות שלי
מצד שני...אם לא הייתי מוכנה להתפתחות הזאת זה לא היה קורה ולא משנה אם הייתי הולכת לפסיכולוג, מאמן, קורא בכף היד, גורו טיבטי, או פסיכאטר.
ודרך אגב זה לא שהיום אני יושבת על עלי בננה ושותה פינה קולדה כל היום, העבודה הפנימית הזאת- זה חתיכת פרוייקט שלא נגמר, אני ממליצה עליה בחום אבל אני גם רואה שיש אנשים שפשוט לא נמצאים במקום הזה, ואני יכולה לדבר איתם על זה עד שיצא לי עשן מהאזניים...מי שלא מוכן-לא מוכן.
וזה מוביל אותי למשפט הבא:
_במקרה של משבר סביב ארוע או נסיבות כלשהו, בעיני רצוי להתמודד עם מה שהמשבר מביא.
כדורים, הם דרך לסתום עליו את הגולל (על המשבר),_
ברור שרצוי , אבל אני לא חושבת שלקיחת כדורים, אוטמטית אומרת: "ברחתי מהתמודדות"
מי אני בכלל שאדע מה אדם צריך לעבור בדרך שלו? מי אני שאדע מה עובר בנפשו, מה הכוחות שלו?
עם מה הוא אמור או לא אמור להתמודד? אפילו על עצמי אני לא תמיד יודעת, אז על מישהו אחר?
ולמה הכדורים הם לא דרך התמודדות לגיטימית- זה עוד לא לגמרי מובן לי.
רק כדי להבהיר: אני לא אומרת שלקחת כדורים זה הפתרון הכי טוב, אני רק אומרת שאני לא יודעת ואין לי דרך לדעת למשל לגבי האלמונית שפתחה את הדף מה כדאי לה לעשות.
בנטייה הפנימית שלי אני אומרת קודם לנסות דברים אחרים, לפני שפונים לכדורים, אבל באותו זמן אני מדמיינת גם ילד שהלך לאיבוד ואנשים מסביב במקום לקחת אותו ביד ולהוביל אותו לאן שצריך אומרים לו: תלמד עכשיו לקרוא , קרא את השלטים ומצא את דרכך בעצמך, והילד כל-כך מבולבל ומפוחד שאין כמובן שום סיכוי שהוא יצליח עכשיו ללמוד לקרוא...
לא בטוחה שהמשל כ"כ מוצלח, אבל נו מילא שישאר גם ככה נסחפתי כאן בכתיבה :-P

חג שמח
:)

[u]התוכלי להסביר למה את מתכוונת? פוגע איך?[/u]

אנסה, זה בכלל לא פשוט.

קודם כל מדובר באמונה, כמו שאנשים מאמינים באלוהים, במשיח, בישו וכו......
אמונה זו אמונה, קשה להסביר עד הסוף וקשה להעביר אותה.
או שאי קימת או שלא, זה לא משהו שניתן לשכנע או להעביר מאחד לשני,
כמו שניתן להסביר מציאות קימת שניתן לראות.
אמונה, גדולתה בכך שאנחנו רואים בתוכנו משהו שלאו דוקא בעל אחיזה קונקרטית במציאות.

אני למשל כבר כמה שנים לא משתתפת בדיונים וויכוחים בין חילונים לדתים,
או דתים לחרדים.
הבנתי שאדם באמונתו יחיה.
הויכוחים הללו הן בזבוז זמן ואנרגיה לריק.

גם קשה לי להחשף ברמה של אמונות שלי ואחר כך לקבל ביקורת או לעמוד במקום של להצתדק,
לשכנע, להסביר את עצמי........
זה שלי, כמו חלום עדין ומתוק.

ובכל זאת, ממש בקצרה, אכתוב לך,
שאני מאמינה שהגענו לעולם לא באופן חד פעמי,
ושאנחנו קשורים למה שהיינו, לאן שנחזור, למי שנהייה,
ולשלם גדול יותר ממה שאנחנו רואים וחווים ברמות הפיזיות.
אלה דברים מאד עדינים ברמות אנרגטיות,
מין חיבורים עדינים, שלעיתים מרגישים אותם באופן יותר מוחשי.
אצל ילדים אפשר לראות את החיבורים הללו יותר בקלות, כי הם עדין יותר מחוברים, למקום ממנו הם הגיעו.

מי שעושה מדיטאציה יכול להרגיש את זה,
מין חיבור למשהו גבוה יותר, למין ידע עמוק יותר של העולם, הקוסמוס, הבריאה.

לפעמים אנחנו מקבלים מידע או חיבור כזה בחלומות, ברגעי חסד, או בעזרה מאנשים אמינים שמחוברים באופן נגיש יותר.

וכל מה שכתבתי כאן, הוא גם עבורי בגדר אמונה בלבד,
לפעמים הספק רב על האמונה הזו,
ולפעמים זה יותר ברור לי.

בגדול , כשלוקחים כדורים, משהו ברמות העדינות הללו, האנרגטיות,
מקבל התערבות חיצונית, ומכיון שהן כל כך עדינות,
וכל הזמן נבנות, זו התערבות מאסיבית מדי.

אבל שוב, זה לא שאני מחזיקה מידע כזה ,
זו האמונה שלי בלבד,
וגם לי היא לפעמים לגמרי נעלמת.
דוקא כשהיא ישנה, יש בי תחושת שלמות, חויה שהכל צריך להתרחש כפי שהוא,
שיש לי כוחות וחיבור עמוק וגבוה יותר,
שהכל בסדר ממש כפי שהוא.

בעלת נסיון, שלום.
קודם כל התאור שלך מאד מיוחד. יש בו משהו של בהירות ושקט.
בעיני את דוקא באמת מדגיש את מה שגם אני כתבתי,
שיש מקרים שכדורים הם הצלה.
את היית , לפי מה שכתבת, במקום של נסיונות קודמים,
במקום של חוסר שינה, וחרדות.
אין ספק שהיית צריכה עזרה וקבלת אותה בדרך של כדורים.
בעני זו דוגמא שכדורים זו לא קללה.
מה שכן, זה נשמע שהצלחת להעזר בזה נקודתית, ובאמצעות השקט לעשות גם עבודה, כפי שתארת.
ולאחר זאת להפסיק, מהר יחסית, כאשר היתה הקלה, מה שלא תמיד קורה.
כמו שמשהי כתבה כאן, יש אנשים שלא מצליחים אחר כך להפסיק, מכל מיני סיבות.
יש פחד גדול להפסיק ולחזור למצב הקודם ועוד..........
וגם , בעיקר, יש מצבים בהם מקבלים את הכדורים , סביב משבר נקודתי, שיש לו נסיבות המצדיקות אותו.
במקרה של משבר סביב ארוע או נסיבות כלשהו, בעיני רצוי להתמודד עם מה שהמשבר מביא.
כדורים, הם דרך לסתום עליו את הגולל (על המשבר),
ואז יתכן ויופיע שוב, בדרך אחרת.
מכיון שמה שמגיע אלנו על מנת שנתמודד, דורש זאת,
ואם לא נעשה זאת, זה עלול להופיע שוב.
כך אני מאמינה.

אני תוהה
מבחינתי הכדורים היו דרך לצאת מלופ, שנראה לי אז אינסופי, שנתקעתי בו (האבחנה היתה :דיכאון קל, וואט אבר איט מינס).
כשלא יכולתי לעצור את המערבולות שנכנסתי אליהן למרות שמשהו בי ידע וראה שאין שום התאמה בין מה שקורה בפנים למה שקורה במציאות.
ניסיתי כל מיני דברים אבל הייתי תקועה. תקועה בלופ מייאש של חרדות ועצבונות וחוסר שינה מטריף דעת.
(רק כשהתחלתי לישון כמו שצריך הבנתי כמה עייפה הייתי במשך שנים!)
הכדורים עשו [b]שקט[/b]- מתוך השקט צמחה האפשרות לשינוי אמיתי. ואז הדברים התחילו להתגלגל, פתאום הייתי במקומות הנכונים, הכרתי את האנשים הנכונים, מצאתי את הטיפול (האלטרנטיבי) המתאים (לי!!!). פתאום היתה לי קליפה שהגנה עליי מהרוחות החרישיות שנשבו בחוץ והרגישו לי כמו סופות הוריקן. ושם בתוך הקליפה יכולתי לנשום, להקשיב ולשמוע מה כל ההתנסות הזאת מנסה לומר לי.
אחרי שנה ירדתי מהכדורים.
אז מה הנסיון הזה אומר?
מכירה אנשים שלקחו את אותו כדור בדיוק והוא עשה להם רע

_יש עוד הרבה רמות עדינות מאד עלהן התרופות משפיעות.
אדם כמוני שמאמין, שהאדם מחובר מעבר לעצמו ברמות תודעה עדינות,
כאשר מערב חומרים כימקלים, והתערבויות גסות, פוגע ברמות עדינות אלה._

התוכלי להסביר למה את מתכוונת? פוגע איך?

בעיני הדף הזה והנושא הזה הוא חשוב ביותר.
באופן כללי הנושא של תרופות שאנשים נוטלים על למנת לשפר את איכות חייהם-
(לפעמים זה הרבה מעבר לכך- זה כדי לייצב את חייהם)- [b]הוא נושא מאד מאד טעון ושנוי במחלוקת[/b].
מדובר ב: תרופות נוגדות דיכאון, בתרופות ממריצות, בתרופות לשיפור ריכוז וכו.
היום המוני ילדים מקבלים כל יום ריטלין, כדי לתפקד בבית הספר.
(זה נושא בפני עצמו, אבל הוא מעלה את אותן השאלות)-
[b]השאלה הגדולה ביותר בעיני היא- המחיר לעומת הרווח[/b].
אנשים ורופאים קונונציונלים כאשר ישאלו על המחיר- יענו רק ברמה של תופעות הלואי הפיזיות למינהן.
אבל זה לא הענין בעיני ובכל מי שמוכן להסתכל על האדם לא רק כגוף פיזי על השלכותיו.

בעיני ואולי גם בעיני סאלי תדמור? (שהותקפה כאן ממש ללא כל סיבה מוצדקת!)
האדם אינו נגמר בגוף הפיזי.
יש עוד הרבה רמות עדינות מאד עלהן התרופות משפיעות.
אדם כמוני שמאמין, שהאדם מחובר מעבר לעצמו ברמות תודעה עדינות,
כאשר מערב חומרים כימקלים, והתערבויות גסות, פוגע ברמות עדינות אלה.

זה לא שאני נגד תרופות, אני בטוחה שיש אנשים שחייהם נצלו,
וגם ילדים שחייהם ותפקודם בבית הספר נצלו הודות לריטלין,
אבל הכאב הגדול, זה לראות איך היום מחלקים את זה בכזו קלות!!

אני בעצמי מתמודדת עם נסיבות לא קלות וגם עם רגשות לא קלים,
מדי פעם עולה השאלה הזו. לפעמים ממש ברצינות.
רופא משפחה כבר נתן לי תרופות ארבע דקות אחרי שהייתי אצלו.
ודוקא פסיכטארית במרכז בריאות ציבורי, הסבירה לי שבמצבי ביניים, תרופות הן לא תמיד הפתרון.
כך שגם בין הרופאים יש ויש.
לא משנה שהמניע של הרופאה לא לתת לי תרופות, שונה מהמניע שגורם לי להמנע מהן כל השנים.

אני מציעה לא לסגור את הדיון, אבל לערוך אותו בכבוד הדדי, בלי לפגוע,
ומתוך הבנה שמדובר בנושא טעון מאד,
שמכיל בחובו גם גישות שונות לראיית הנפש ומהו אדם.
זה בסדר לחשוב אחרת, זה בסדר לפעול אחרת.
אבל אפשר להיות בוגרים ומכבדים זה את זה.

אולי למשהו יש מה לספר על תרופות מתוך נסיון ונטילתן? כמו שכבר היה כאן מעט בדף.

יש בורות אולי במה שאת מייחסת לי.
אם תקראי אותי בתשומת לב, תראי שלכל אורך הדיון אני כותבת דברים שונים מאוד ממה שאת מיחסת לי.
כאשר אני כותבת לגבי סיגריות: [u]משתמשים בהן להרגעה[/u] זה לא אומר שהן מרגיעות. להיפך. ברור מדברי שלא. אלא שאנשים [b]משתמשים[/b] בהן לכך. וזה דווקא תואם את מה שאנשים אומרים לגבי סיגריות. שהם חייבים סיגריה, מרוב עצבים.
עוד חוסר הבנה קיים לגבי תפקיד של מאמן. מאמן רחוק 180 מעלות מיועץ. אבל על זה בדיון אחר.

מאחלת לכולנו שנה טובה, עם הרבה דיונים מעשירים ומלאי כבוד הדדי

חלק מהתרופות הפסיכיאטריות תפקידן שונה מלהרגיע.
אגב סיגריות הן ממריצות. האדם שרמת הניקוטין בדמו יורדת מחפש סיגריה ונהיה עצבני. סיגריות אינן מרגיעות. הם משפיעות על הסרוטונין. באופן הכי מופשט שיש נגיד שזה דומה לאכילת שוקולד.
בקיצור יש המון בורות בדברים שאת אומרת ולכן אני מציעה לך לקרוא מידע אובייקטיבי בנושא אם את מתכוונת ליעץ לאנשים . בעיני זה ידע אלמנטרי לכל סוג של מטפל.
לרופאים באופן כללי אין ידע עדכני בתזונה. כפי שאין להם בהנקה. (אלא אם השלימו את הידע הזה באופן אישי כמובן...)
טוב, גם אני פורשת מהדיון, נראה לי שעמדתי ברורה.
ואם לא:
[list=1]
[*] אדם מחליט על עצמו לגבי סוג היועצים שהוא נעזר בהם, ואם לקחת תרופות ואלו.
[*] סביר שפסיכיאטר ימליץ על פיתרון של טיפול תרופתי ולא סדנה רוחנית במדבר
[/list]
.

מרגישה שלא הובנתי כראוי. אין לי עניין להמשיך להסביר ולהבהיר את עצמי, אני פורשת מהדיון, תודה.

לגבי הסיגריות. לא ניסיתי לומר שסיגריות=תרופות פסיכיאטריות.
אבל יש משותף אחד: משתמשים בהן להרגעה.
ולפחות בסיגריות, יש דוגמא שמה שהיה נראה כמרגיע, למעשה לא עשה את זה.
אז מה שניסיתי לומר פה הוא שלא תמיד הפתרון הישיר (כמו סיגריה) הוא הטוב ביותר.

לגבי שאר דבריך, אני מסכימה עם הרוב, פרט לעניין של הרופא והתזונה. נדמה לי שהם אמורים להבין גם בזה.
מה שבהחלט לא מתקיים. אבל אני חושבת שזה לא תקין. כי הם כן מייעצים על תזונה, רבים מהם.

אויש סאלי, באמת.
זה דמגוגיה לתת את הדוגמא הזו.
עישון זה הרגל ממכר וגרוע ומסוכן.

תרופות פסיכיאטריות עשויות להציל חיים.
רופא, הוא רופא, הוא לא יכול לתת לך אופציות . כמו שפסיכולוג לא יכול לתת תרופות, רופא לא יכול להציע לך טיפול אחר. זה לא התפקיד שלו.
אדם שרוצה לקחת אחריות על חייו, הולך למומחה ועושה בחירה.
אכן, בהפסקת תרופות עלול להיות נזק.
אם אני אלך להומאופט שדעתו אינה כדעתי(וזה קרה, פעמיים), ולא עזר לי, האם אחליט על קנוניה כלשהי בה כל ההומאופטים מציעים רק תרופות הומאופטיות שאינן עוזרות בכלל וכולם גרועים?
[b]אני[/b] אחליט לאיזה איש מקצוע אני הולכת, בידיעה מה איש המקצוע הזה עשוי להציע לי, ואם אינו עוזר לי אלך לאחר שכן.

תרופות פסיכיאטריות לא אמורות לפתור את כל הבעיות בחיי, וזה שונה להפסיק לקחת אותן מלהפסיק לעשן. אדם שנוטל תרופות חייב להיות בטיפול אחר בנוסף. בתרופות רק מאזנות חומרים כימיים במוח שאיזונם אינו תקין.
כשהיה חסר לי ברזל בדם-שיניתי תזונה. אחרי שלא עזר ,נטלתי תוסף מזון. האם ציפיתי מהרופא שיתן לי שינוי תזונה? האם ציפיתי מהרוקח שימליץ לי על פעילות רוחנית לשימור הברזל? האם זה אשמת הנטורופאט שלא הגעתי לאיזון ברמת הברזל? ממש לא.

[u]היום אני במצב טוב. טוב מאד אפילו. מה עזר לי? קריאה מרובה באתר הזה (למשל הדף [po]מכתב גלוי לרופאים[/po] ש"פתח" לי את העיניים), טיפולים שונים מהרפואה המשלימה, במקום הרפואה הרגילה.[/u]

משמח מאוד לקרוא, ומרתק.

עלה בדעתי מקרה דומה במידה מסוימת.

אדם שהיכרתי עישן המון, המון. הוא היה מאוד עצבני, והרגיש שרק הסיגריות יכולות להרגיע אותו. הוא היה זקוק להמון המון סיגריות. בכל מתח קל שבקלים (כגון מחלוקת קלה בשיחה), היה מיד מזנק על רגליו כדי לצאת למרפסת ולעשן.
הוא החל ליטול תרופות הרגעה, בנוסף לסיגריות שכבר לא עזרו מספיק. זה עזר, אבל שוב לא מספיק. עדיין די עצבני (בנוסף לתופעות לוואי מסוימות של התרופות, כגון ריפיון).
אחרי התקף לב הוא הפסיק לעשן. וראה זה פלא: רגוע (עדיין עם התרופות). אבל אין שום צורך בסיגריות. העצבנות נעלמה יחד עם מה שהיה אמור לפתור אותה.
באותה תקופה הוא עשה עוד שינויים בחייו, אבל השינוי מהפסקת הסיגריות היה עמוק מאוד ולא קשור לשאר, הוא בעצמו מכיר בכך.

[u]וכך, מיקה, אותו רופא ידע שספורט ותזונה יכולים לעזור לך במקום טיפול תרופתי[/u]
הוא בפירוש ציין שזה לא [b]במקום[/b], זה רק בנוסף. הוא תמיד היה אומר לי, "את רוצה? תעזרי ברפואה משלימה, אבל כשמה כן היא משלימה בלבד. בשום אופן לא במקום". מבחינתו (ומבחינת מספר פסיכיאטרים נוספים שניסיתי להעזר בהם) תרופות הן הפיתרון היחיד..

[u]ויש תחום סמוך שדווקא היה יכול לעזור יותר - אבל אותו הוא פשוט לא מכיר[/u]
לפעמים מכיר, או מכיר מעט, אבל לא מאמין בכך (כמו הרופא שטיפל בי). הוא באמת מאד מאמין בטיפול תרופתי :-)

היום אני במצב טוב. טוב מאד אפילו. מה עזר לי? קריאה מרובה באתר הזה (למשל הדף [po]מכתב גלוי לרופאים[/po] ש"פתח" לי את העיניים), טיפולים שונים מהרפואה המשלימה, [b]במקום[/b] הרפואה הרגילה.

[u]נכון שלנטילת כדורים פסיכיאטרים יש מחיר. אבל גם לאי נטילתם יש מחיר[/u]
בהחלט, רק שלטעמי, כדאי לציין את מגוון האפשרויות ולהשאיר בידי האדם את הבחירה (במידת האפשר). הרופאים כ"כ הפחידו אותי בנזק העצום שייגרם אם אחליט להפסיק טיפול תרופתי. הייתי צריכה לאזור המון כוחות כדי לעשות זאת. לא רק שלא נגרם לי נזק, אני מרגישה ומתפקדת הרבה יותר טוב היום (ואני כבר כשש שנים ללא טיפול תרופתי)

עוד עניין שחשבתי עליו. היום יש כל כך הרבה ידע בעולם, אף אחד לא יכול לשלוט בכולו. ולכן יש מקרים שבהם אדם ממליץ המלצה על תחום שהוא מכיר (כמו אני ממליצה כל הזמן על "התמקדות...) ויש תחום סמוך שדווקא היה יכול לעזור יותר - אבל אותו הוא פשוט לא מכיר. זה קורה עם רופאים כל הזמן. אני נתקלת באנשים שניגשים אפילו לניתוחים - בלי להכיר את אופציית היוגה (איינגאר מה שאני מכירה, שוב, אף אחד לא מכיר הכל :-)) שאולי יכולה היתה להביא אותם למצב הרבה יותר טוב! וכמובן שאני מכירה את האפשרות ההפוכה, אנשים שיצאו ממצבים שנחשבים בלתי פתירים, באמצעות יוגה. אבל הרופאים פשוט לא מכירים.

וכך, מיקה, אותו רופא ידע שספורט ותזונה יכולים לעזור לך במקום טיפול תרופתי, ויפה שהוא ציין זאת... אבל הוא בטח לא יודע בדיוק איך. והוא לא יכול לעזור בכוון ההוא. והוא עוזר בכוון שהוא מכיר.
ובגלל שהוא רופא, ונחשב סמכות, אז הולכים על זה, במקום לבדוק עוד אפשרויות שאולי היו עוזרות יותר (אין בטחון בכך כמובן).

מיקה, מה שכתבת פשוט מרתק!

לא סיפרת בעצם איך זה נגמר. האם הגעת למקום רגשי טוב? או לפחות יותר טוב ממה שהתחלת בו? ומה עזר לך להגיע לאיזון, בעצם?
זה מרתק אותי גם מבחינה אישית - אני שמחה בשבילך - וגם מבחינה עקרונית. טוב לשמוע מגוון סיפורים ועדויות.

[u]נכון שלנטילת כדורים פסיכיאטרים יש מחיר. אבל גם לאי נטילתם יש מחיר[/u]
פריחה, אני בהחלט מסכימה, ומכבדת את גבולות הידע שלי כך שלעולם לא אמליץ לאף אדם על נטילה או אי נטילה,
אבל הלוואי, הלוואי שזה היה באמת נכון:

_אני לא חושבת שכדורים ניתנים
אדם מבוגר עושה בחירה אם לטול כדור או לא._
כי כאשר תרבות שלמה שוטפת לנו את המוח בכוון מסוים, בכוון פתרונות האינסטנט התרופתיים, לא קל לעמוד נגד זה. ולשקול באמת. בדיוק כמו שמיקרה סיפרה.
לא קל - אבל אפשר לחתור לכך. ואני חושבת שדיונים כאלה - מה שכתבתי ומה שאת כתבת - עוזרים בכך.

אין לי בעיה להשאיר את מה שנכתה
אני לא חושבת שכדורים [b]ניתנים[/b]
אדם מבוגר עושה [b]בחירה[/b] אם לטול כדור או לא.

נכון שלנטילת כדורים פסיכיאטרים יש מחיר. אבל גם לאי נטילתם יש מחיר.

כדורים פסיכיאטרים מוצעים היום גם ע"י [b]רופאי משפחה[/b] כמעט באותה מידה שרופאי משפחה מציעים אקמול ואנטיביוטיקה :-(. לעיתים רופאי משפחה ופסיכיאטרים נוטים לא להמליץ (או להמליץ פחות) על חלופות. לפעמים שוכחים שלכל התרופות האלה יש מחיר.
אני מוצאת בדבריה של [po]סאלי תדמור[/po] הצעה לחשיבה על פיתרון שונה.

בתקופה שהייתי מדוכאת, וטיפול פסיכולוגי לא הועיל, הוצעו לי כדורים פסיכיאטריים - כמעט כאפשרות יחידה. כלומר, הפסיכיאטר אמר לי שחשוב לשמור על תזונה מאוזנת, לעסוק בספורט, ולקבל טיפול פסיכולוגי, אבל ההנחה שלו (ושל הפסיכולוג) היתה שהדבר הראשון, החשוב ביותר, שאי אפשר בלעדיו הוא הטיפול התרופתי.

לקח לי המון המון זמן להפסיק לקחת תרופות. כל פסיכיאטר שדיברתי איתו, וביקשתי שיעזור לי להפסיק לקחת תרופות אמר לי שאני מאוזנת - אז למה להפסיק? למה לערער את האיזון? לא מצאתי אף אחד שהיה מוכן לעזור לי להפסיק לקחת תרופות (רופא שעוסק גם ברפואה אלטרנטיבית אמר לי בגלוי, שהוא לא מוכן בגלל האחריות המשפטית). אז עשיתי את זה בעצמי. בדיעבד, אני מצטערת שלא היה אז אינטרנט, ולא ידעתי שיש אפשרויות נוספות. אני מצטערת שהתחלתי לקחת תרופות נגד דיכאון, נגד חרדה, כדורי הרגעה ועוד.

לטעמי, [b]חשוב ליידע[/b] אנשים שיש מגוון של אפשרויות, כל אחד על פי מצבו, יכולתו הנפשית, הגופנית, והכלכלית.
יש אנשים שהפיתרון התרופתי הוא היחיד שמתאים להם.
יש אנשים שטיפול תרופתי יכול לחזק אותם ולהביא אותם למצב שבו יוכלו לנסות למצוא פתרונות נוספים.


להרגשתי אין שיפוטיות בדבריה של [po]סאלי תדמור[/po]. יש עצב על שימוש מהיר בכלי חזק ובמחיר גבוה. חבל למחוק את הדיון הזה. יש כאן דעות שונות, ואני חושבת שאנשים ששוקלים פתרון תרופתי בהחלט יכולים להתרם מהדיון הזה, ולהחליט החלטה בהתחשב ב{{}}[b]מגוון[/b] של דעות שהושמעו כאן.

לי הוא נראה חשוב. אולי הכותרת לא כל כך מתאימה, אבל הנושא חשוב ורלוונטי.

נכנסתי לראות מה אפשר לערוך במה שכתבתי, ואז קראתי שוב. וממש צחקתי.

[u]כי זה נשמע לי מצב שבו היא בהחלט היתה יכולה להעזר בעבודה רגשית, במקום במשהו כל כך חזק.[/u]
זה בכלל היא אמרה לי. שהמצב שלה לא היה גרוע בכלל. שהיא פשוט הרגישה שהיא צריכה איזה פוש בחיים.

מה לעשות עם הדיון הזה, אני נוטה למחוק אותו. או שאולי יש פה משהו שווה להשאיר?

שלום לכן,

קודם כל, אני מתנצלת על השיפוטיות שנקראה בדברי. אם יש לי שיפוטיות כלשהי, היא מכוונת אך ורק כלפי רופאים שאכן לדעתי לפעמים נותנים תרופות פסיכיאטריות "סתם". כמו שהם נותנים אנטיביוטיקה סתם. אני לא ממציאה - אני נמצאת שנים רבות בסביבה. יצא לי להתקל בשפע של מקרים. שבהם זו היתה ההצעה הראשונה. בדיוק ה"למה לסבול". מה זאת אומרת למה לסבול? לסבול כי לפעמים זה יכול להוביל למקום טוב מאוד - אם עושים גם עבודה טובה במקביל. ולפעמים לא. צריך לשקול. אבל לשקול, ולא רק לתת. בכל זאת אלו דברים חזקים. שעובדים על המוח, שאנחנו בהחלט לא מבינים את פעולתו עד הסוף, וגם לא קרוב לזה.

אבל לגבי בחירות של אנשים, אני מכבדת כל בחירה. כמו שהאמריקאים אומרים, it's a free country, ואני מביאה בחשבון שלאנשים שונים יש בחירות, צרכים והעדפות שונות. יש לי חברים וקרובים רבים שנוטלים תרופות פסיכיאטריות. אפילו קניתי לאחד מהם במתנה את הספר "חושך בצהרי יום" - ספר שלם על למה כדאי מאוד לקחת תרופות נגד דיכאון. זה מה שהוא כל הזמן מסביר לי, והספר כתב את זה כל כך יפה, שחשבתי שהוא יהנה ממנו. אני לא השתכנעתי, אבל זה היה מעניין. הוא מתאר שם דיכאון שהוא עצמו אומר שנובע מלחץ של עבודה מטורפת. הוא מספר על ידידה שהיה לה דיכאון כמו שלו, והיא פתרה אותו ע"י מעבר לעבודה פחות מלחיצה, סביבה אחרת ובן זוג אחר. הוא לא מוכן לשנות את חייו - הוא מעדיף להשתמש בכדורים נגד דיכאון. זו בחירה מושכלת שאני מכבדת (אם זה משנה למישהו מה אני חושבת...).

לגבי מאמנים, אני מסכימה לגמרי. למאמנים אין ידע על תרופות פסיכיאטריות, מחלות נפש ומצבים נפשיים מורכבים. ולכן על פי האתיקה, אנחנו עובדים עם אנשים הנוטלים תרופות פסיכיאטריות רק אם יש להם אישור מפסיכיאטר. ובמקרים כאלה ההמלצה היא לא לעבוד איתנו בכלל. רק אם מתעקשים, אז יכולים להביא אישור. לאנשים רגישים הבחירה על פסיכולוג היא בהחלט בחירה טובה יותר מאשר מאמן. יש כמה קריטריונים די ברורים לנושא, אותם מאמנים צריכים לבדוק לפני שמתחילים לעבוד.

מאמנים שלא שואלים על תרופות פסיכיאטריות - אני יודעת שיש. יתכן שהם מפרשים אחרת ממני את כללי האתיקה.

[u]את יכולה לחשוב על רופא שיגיד- לא! אל תתאמן! אתב לוקח תרופה פסיכיאטרית??[/u]
כמובן. זה קרה סביבי כמה פעמים. מגיעים אנשים ואני מפנה אותם לקבל אישור, והם לא מקבלים כזה. כי המצב שלהם לא מתאים לאימון. לא בגלל התרופה, אלא בגלל המצב שלהם. הם צריכים ליווי של איש בריאות הנפש. זו הכשרה שונה - אימון ובריאות הנפש. אם למשל מישהו סובל ממחשבות אובדניות, א הפסיכיאטר לא יסכים לשלוח אותו אלי (ובצדק - גם אני לא אסכים לקבל). זה לא מתאים, ומסוכן עבורו. יש מקרים שבהם פסיכולוגים או פסיכיאטרים ממליצים על אימון במקביל לעבודה איתם. גם בזה יצא לי להתקל כמה פעמים. ואז כמובן שזה בטוח יותר. כמובן שיש גם אנשים רבים שמקבלים אישור בקלות. בד"כ הסיבה שהם החלו ליטול תרופות היתה די קלה. ואין סכנה עבורם באימון.

[u]שגם מאמנים טובים לא תמיד מצליחים לזהות שהם מובילים מתאמנים קצת יותר "רגישים" למקומות שקשה לצאת מהם אחר כך. זה תחום מאד עדין.[/u]
[u]לכן בעיני יש בעיה עם הכשרה של מאמנים כפי שהיא היום[/u]
בדיוק. ההכשרה המקובלת של מאמנים מכילה מעט מאוד עבודה רגשית. ואז יש מעט נסיון וידע בתחום הזה. אני חושבת שזה יכול לקרות בעיקר למאמנים מתחילים - שהם מגיעים למקום לא נכון. מאמנים מנוסים יזהו את זה הרבה קודם, ולא ילכו לשם אם הם לא יודעים לצאת, או שהם כן ידעו לצאת דווקא מצוין - אם יש להם הכשרה בכלים נוספים שמתאימים לעבודה רגשית. לכן אני חושבת שאם רוצים לעבוד על תחום פשוט מאוד, אז אפשר להעזר במאמן מתחיל, אבל אם רוצים לעבוד על תחום מורכב או רגשי - אז לבחור במאמן מנוסה וכזה שעובד גם בכלים רגשיים. הנושא הזה קשור גם לנושא המצבים הרגישים. אם מאמן לא שואל על תרופות, ולא על מצבים רגישים בעבר, אז הוא בהחלט יכול להקלע למקום שעדיף היה לא להגיע לשם.

[u]על זה קצת חבל לי. כי זה נשמע לי מצב שבו היא בהחלט היתה יכולה להעזר בעבודה רגשית, במקום במשהו כל כך חזק.[/u]
אני שוב מתנצלת על השיפוטיות שהרגשת, אבל אני לא שיפוטית כאן, מבחינתי. אני מסייגת את עצמי בלי סוף. נשמע לי! כי היכרתי מקרים כאלה. אבל ברור לגמרי שהשיקול הוא רחב.

זה נושא חשוב, שאני שמחה שעולה לדיון. אם משהו שכתבתי פוגע במישהי, אני מוכנה למחוק, אבל אני חושבת שדווקא טוב להוציא את הדברים ממסגרת ה"טאבו" שהם נמצאים בו.

בברכת ימים טובים לכולנו @}

הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי (CBT) מאד יעיל למצבים של חרדה חברתית, מדובר בטיפול קצר וממוקד, הייתי מנסה קודם את האופציה הזו וממשיכה להתלבט לגבי הטפול התרופתי במסגרת הטיפול יחד עם המטפל/ת.
בהצלחה

[u]שגם מאמנים טובים לא תמיד מצליחים לזהות שהם מובילים מתאמנים קצת יותר "רגישים" למקומות שקשה לצאת מהם אחר כך. זה תחום מאד עדין.[/u]

לכן בעיני יש בעיה עם הכשרה של מאמנים כפי שהיא היום. למשל אין ועדת אתיקה למאמנים. מאמן לא יודע דבר(מעצם הכשרתו) מהן תרופות פסיכיאטריות.וכפי שכתבת הבעיה לא בתרופות הפסיכיאטריות אלא בנושאים רגשיים. כלומר זה לא קשור!!
אם היתה לי בעיה רגשית הייתי הולכת לפסיכולוג ולא למאמן.

ולי סאלי נשמעה שיפוטית
[u]על זה קצת חבל לי. כי זה נשמע לי מצב שבו היא בהחלט היתה יכולה להעזר בעבודה רגשית, במקום במשהו כל כך חזק.[/u]
יש פה שיפוטיות רבה: יכול להיות שהיא נעזרה בעבודה רגשית, אולי זה לא עזר. אולי זה מה שהיתה זקוקה לו.
בקיצור הרבה דעות קדומות לא מבוססות על תרופות פסיכיאטריות.

סאלי דווקא לא נשמעת לי
[u]כל כך שיפוטית.[/u]

היא אומרת שזה [b]נשמע לה[/b] מצב שניתן היה להעזר בעבודה רגשית, אבל מחכה לפגוש את האישה ולהכיר את המקרה.
ועניין המתאמן הנוטל תרופות הוא אחריות.
מאמן אינו פסיכולוג או פסיכיאטר, וחלק מסויים מהאנשים הנוטלים תרופות שכאלה עלולים להגיע למצבים מאד לא מאוזנים רגשית ע"י אימון שלא מתאים לסוג המבנה הנפשי שלהם.
אני יכולה להעיד בתור מישהי שלא נוטלת תרופות שכאלה וכן ניסתה אימון כזה או אחר, שגם מאמנים טובים לא תמיד מצליחים לזהות שהם מובילים מתאמנים קצת יותר "רגישים" למקומות שקשה לצאת מהם אחר כך. זה תחום מאד עדין.

סאלי, את כל כך שיפוטית. אין לך מושג איך האשה הזו היתה לפני הכדורים. יש לה כמה חברים שמנהלים חיים רגילים לגמרי כלפי חוץ ורק אחרי שנים של חברות גיליתי את "הסוד". הם לוקחים כדורים. זה עוזר להם לקום בבוקר. מי אנחנו שנשפוט?
חברה שלי, לקחה תקופה מסויימת אחרי תאונת דרכים קשה .
עצוב לי לשמוע שאשה שמאמנת אנשים כל כך שפוטית. תארי לך שמישהו היה בא לכאן ומזלזל בסיבות שלך ליטול נורופן?
ברב המקרים לא מחלקים תרופות פסיכיאטריות סתם כך. ובכל מקרה, אין לזלזל בסיבות של אנשים לבחור מה שהם בוחרים.
וגם- אני מכירה כמה מאמנים ואף אחד לא שואל לגבי תרופות פסיכיאטרית .זה עניין אישי לגמרי. מה קשור רופא לאימון? את יכולה לחשוב על רופא שיגיד- לא! אל תתאמן! אתב לוקח תרופה פסיכיאטרית??

מוסיפה עוד כמה מילים.

בעצם השאלה היא, לדעתי, עד כמה המצב גרוע ללא הכדורים.

רובנו פה די סולדים מתרופות, או כך נדמה לי.
אבל חלקנו - אני בטוח - מוכנים לקחת תרופות אם מרגישים ש"כלו כל הקיצין", כלומר שאין ברירה. שהמצב ללא התרופה פשוט גרוע מדי, ושמיצינו את כל האפשרויות האחרות או את רובן, ושכרגע אנחנו פשוט חייבים. זה קרה לי שקמתי עם חום של 40 מעלות בבוקר שבו היתי אמורה להנחות מפגש לעשרים איש. אז כמובן שהלכתי לבית מרקחת וקניתי נורופן, ולקחתי שניים לפני הפגישה. אפילו שאני באמת נגד. כי הרגשתי שאני לא אוכל להנחות כך, ואני לא רוצה לבטל ברגע האחרון לאנשים. בקיצור הרגשתי שאי אפשר בלי.

אז השאלה היא, אני חושבת, מה המצב שלך. איך זה בלי. והאם עוד יש לך סבלנות לעבוד בצורה אחרת.

דוגמא ממש לאחרונה. צלצלה אלי אישה שרוצה להתאמן. אני שואלת אנשים אם הם נוטלים תרופות פסיכיאטריות, ואם כן, הם צריכים אישור מפסיכיאטר או רופא (מי שרשם ומכיר אותם) שמותר להם להתאמן. בד"כ כבר מהקול, אחרי שני משפטים אני די יודעת את התשובה. ובכ"ז אני שואלת. כי אני חייבת לשאול - כך אני מפרשת את האתיקה. והאישה העליזה הזו, מלאת החיים, אומרת לי שכן, היא לוקחת תרופה. שאלתי עוד קצת, ואז היא אומרת שכן, לפני כמה שנים היא הרגישה שהיא צריכה איזה "פוש" בחיים, עוד איזה עידוד, אז היא התחילה לקחת את התרופה. לא מצב קשה, לא דיכאון, לא מחשבות אובדניות.

על זה קצת חבל לי. כי זה נשמע לי מצב שבו היא בהחלט היתה יכולה להעזר בעבודה רגשית, במקום במשהו כל כך חזק.
אבל נראה... עכשיו היא תגיע אלי, ויהיה מעניין להכיר גם את המקרה שלה.

וגם יש את הדף
[po]ריטלין ותרופות פסיכיאטריות[/po]

שלום לך אלמונית @}

יש פה דיון בנושא [po]תרופות נגד דיכאון[/po].
שבו את מוזמנת להציץ. גם אני הוספתי שם מספר מילים.
ויש גם סיפורים וחויות של אנשים שנוטלים, וגם הפניה לדפים אחרים.

אני חושבת שיש קונסנזוס די רחב על כך שמה שעוזר הוא גם העבודה השיחתית, או הרגשית. ואם כך, התחושה שלי היא ששווה לנסות קודם כל את סוג העבודה הזה.

אם תדברי איתי אישית, אולי אוכל לנסות לחשוב איתך יחד באיזה כוון אפשר ללכת.

אם את לא רוצה, אז אולי תתחילי מלספר איזה כוונים של עבודה כבר ניסית?

במסגרות של עבודה אני חווה חרדה חברתית, אני מתביישת לדבר פתאום (ואני אדם מאד מוחצן וחברתי) אם אני מקבלת ביקורת אני נאלמת, משתתקת, יכולה להידבק לכסא במשך שעות ולא לזוז.
אני מפחדת ממה יחשבו עליי, אני מתביישת לעבור בין כולם למטבח, וכו'.
וזה הכי לא אני בעולם.
אני אדם מצחיק, אוהב, נהנה, וכו'.
ושם אני מתביישת כמו ילדה דחויה, לא רצויה וכו'.



לאחר התייעצות קצרה עם פסיכולוג הוא המליץ לי לגשת לטיפול פסיכולוגי או תרופתי.
אמר מילים משכנעות כמו "למה לסבול", ושיש לזה תוצאות נפלאות, והוא מכיר אנשים שהיו מפוחדים לחלוטין והפכו לנמרים. אני נמרה, אבל נמרה מפוחדת. החרדות האלה גורמים לי לא לרצות להגיע לעבודה, לחשוב על עזיבה..
(במבט לאחור אני מבינה שתמיד מה שפלט אותי החוצה ממקומות עבודה, ממש כשהייתי בשיא, זה בדיוק זה.

אני תוהה אם כדאי אולי לשקול את האופציה הזו. אני מרגישה שאני בהחלט סובלת, ולא תמיד הסבל מקיש למציאות.

אשמח לדעתכם, ואולי גם לדעה של אנשים שניסו ויכולים לספר.

מצטערת שעוד לא חזרתי אלייך. פשוט קצת מוצפת כרגע.
אני רוצה לשאול אותך, למה את רוצה שילך לטיפול? עד כמה את מרגישה אחראית למה שקורה אתו? עד כמה המצב שלו משפיע על הילדים? מה הסדרי הראיה שלכם?
אוכל להיות יותר ממוקדת אחרי שתעני. קחי את הזמן לחשוב על זה. חשוב לי גם להדגיש שאני לא מומחית . אני חולקת מנסיוני ואין בנסיון שלי שום דבר שמעיד על מה שאת עוברת. את יכולה אולי ללמוד ממנו. אולי. בנקודות ההשקה.
ובינתיים חזקי ואמצי.

כן, אנחנו הורים...
קראתי חלק מהבלוג שלך, [po]מי מה[/po], ואני יודעת מאוד בערך את הסיפור שעבר עליך.
מפחיד אותי שזה נשמע לך דומה. אבל תמשיכי...

נשמע לי מוכר עד כאב.
אני יכולה רק לחלוק איתך, שבמקרה של הלשעבר שלי הטיפול הפסיאטרי לא עזר. אני לא יודעת מה כן עוזר. יש אנשים שמגיבים טוב מאוד לטיפול.
מה שאני כן יכולה לאמר די בביטחון, זה שהסיכוי להצלחה יהיה גדול יותר אם הוא עצמו יבחר לקבל את הטיפול ויהיה מחויב אליו. הוא זה שצריך לרצות לחולל שינוי.
אני לא יודעת מה טיב היחסים בינכם היום והאם יש לכם ילדים משותפים ולכן אני נזהרת מאוד במילותי. לי עזרה מאוד היכולת להתרחק רגשית, לא לקחת עליו אחריות יותר והגעתי לשם בדרך ארוכה ומפותלת .
אני לא רוצה להמשיך ולהמטיר עלייך עצות בלי לדעת אם אני בכיוון. אם תרצי, אמשיך.
שולחת לך כוחות. זה מצב מאוד לא קל.

אשמח לשמוע כל גישה - אנשים שסובלים מבעיה דומה. שקרוביהם סובלים מבעיה דומה.
שמטופלים בכדורים, בפסיכותרפיה, או בטיפול אלטרנטיבי כלשהו.

שכחתי לציין משהו מאוד מרכזי - אני רואה, וגם הוא טוען, כשהוא במצב צלול יותר, שיש בעיה עצומה של חוסר ביטחון.
הוא מדבר על כמה הוא נפלא ואהוב, בלי סוף, ואז לפתע (כשהוא יותר אותנטי) בוכה נורא ובטוח שכולם שונאים אותו, זוממים נגדו ומנצלים אותו.

בן זוגי לשעבר מצוי במצב נפשי קשה. לא מצליח להתמודד עם הפרידה, וקודם לא הצליח להתמודד עם הזוגיות-הורות.
יש לו בעיה משנים שאני לא יודעת איך היא נקראת/מאובחנת.
בפועל הוא כועס כל הזמן, משקר, מאשים, מניפולטיבי, תוקפני מאוד. לא יציב. מחליף החלטות ודעות ברבעי שניות, מבולבל מאוד. שוכח ומאבד דברים. בדיסאוריינטציה. מציג שלל דמויות ביומיום. לעתים רחוקות מדבר באופן אותנטי.
הוא ראה פסיכיאטר וזה הציע לו כדורים (ולא בפעם הראשונה) נגד דכאון-חרדות. הוא מסרב בכלתוקף.
מישהו יודע לספר לי יותר על כדורים- מטפל/ת מתאימ/ה - אלטרנטיבה טבעית יותר?

לתוך דף זה אוחד גם הדיון מהדף [po]כדורים טיפול אלטרנטיבה[/po]