וואו נשמע שנכפו עליכם שינויים, נשמע קשה.
אצלנו רוב הזמן כבר יותר טוב. יש ימים כמו היום שמאד קשה, אבל בסך הכל זה השתפר והיא למדה להעסיק את עצמה קצת יותר.
להתקלח אני עדיין לא מעיזה כשהיא ערה.
מאחלת לך להרגיש טוב.
אין לי תשובות לעניין שהעלית.

כל כך הזדהיתי עם הדף הזה כשנפתח. מאד מאד.

בימים האחרונים למדתי כמהדברים שקשורים לזה:
לא יכולתי לזוז, פיזית.
קיבלתי המון עזרה. ביקשתי עזרה, גם באמצע הלילה.
ראיתי שאפשר לבקש עזרה ולקבל אותה ושהסביבה נענית בקלות.

מה שהכי הדהים אותי הוא שהילדה שלי קיבלה בלי פיפס את זה שאמא לא יכולה להרים, צריך ללכת ברגל, אי אפשר לקפוץ על אמא כל היום ובכלל צריך להיות הרבה יותר עם אנשים אחרים. יותר מזה, כשהיא הגזימה עם צרחות ובעיטות באמצע הלילה היא פשוט עברה לישון באמצע הלילה אצל סבתא עד הבוקר. זה לא היה עונש, למרות שאמרתי לה שאם היא לא מפסיקה היא עוברת לישון אצל סבתא (מזל שסבתא שכנה, סיכמנו שתישן עם פלאפון וגם אני, בשל המצב), זה פשוט היה הכרח.

אחרי כמה ימים כאלה היה לה באמת קצת קשה, מזל שמצבי השתפר.
בכל מקרה למדתי מזה המון:
אפשר להתנהל מולה גם בלי לעשות עבורה הכל כל הזמן, היא ממש בסדר גם בלי להיות כל היום על הידיים, מותר לי לסרב והיא תסתדר.
גם אחרים יכולים להיות שותפים ושמחים לעזור , אני לא מספיק מבקשת.
אין סיבה להגיע למצב חלש כזה שהגוף מגיע לידי מחלה (אני אצטרך לנוח הרבה בזמן הקרוב).
היא מבינה הרבה יותר ממה שנדמה לי.

גם מחלה יכולה להיות סוג של שיעור.
אני תוהה איך אני חוזרת להרים אותה לפעמים, קצת, מדי פעם, בלי שזה יהפוך להיות כל היום. בימים האחרונים "לאמא כואב הגב" היה משפט שפעל מו קסם והיא ויתרה. מטפלת בהומיאופתיה אמרה לי שהוירוס שתקף אותי מתפרץ במצב רציני של מותשות. לילדה שלי קל לקבל כן או לא, אבל לא בא לי להמשיך עם המשפט הנ"ל (שבטח לא יהיה נכון עוד יום-יומיים וכבר פחות נכון) ומצד שני לא רוצה לחזור לאוטומט של לקחת על הידיים כל הזמן כל הזמן, אני כבר לא מסוגלת.

בכל מקרה למדתי המון מהימים האלה.

[u]ההספקים שלי כל כך נמוכים והחיים דורשים את שלה- לאכול צריך, לכבס גם צריך (בעיקר כשמשתינים הרבה בתחתונים/מכנסיים), לקנות צריך[/u]

מה את [b]רוצה[/b] לעשות,
מה את [b]צריכה[/b] לעשות?

<לתלות על המקרר שלי>

[po]באופן לייט[/po], למה למחוק? כתבת דברים חשובים כל כך.

היום בדיוק דיברתי עם חברתי הטובה ביותר. אמרנו, שאיזה מזל יש לנו, שהיא הטיפוס שזקוקה לברוח מהבית שלה כל יום (למען שפיותה (-: ) ואילו אני זקוקה [b]להיות[/b] בבית שלי (למען שפיותי). אני כאילו חייבת להתחבר למטען החשמלי אצלי בבית כדי להתאפס, והיא חייבת לצאת לצאת לצאת כדי להתאפס. מזל! ככה היא באה אלי בשמחה, ואני שמחה לארח.
לעומת זאת, יש לי חברה טובה אחרת, שהיא כמוני!
התוצאה - היא אף פעם לא באה אלי (יש לה כפול ילדים), ואני באה אליה לעתים הרבה יותר רחוקות ממה שהיינו רוצות. פשוט מפני ששתינו חייבות להיות "בבית" בימים שלא "חייבים" להתרוצץ.
אפשר ממש לראות איך זה קשור למיגבלות שלנו, פשוט - יש גבול למה שאנחנו מסוגלות לעשות. כולנו. אם אני מתרוצצת יותר מדי, אני חולה! ממש ככה. ואחרת - אם היא מוצאת את עצמה תקועה בבית יומיים ברציפות, היא פשוט מאבדת את הצפון!

תודה על מה שכתבת. זה מאד חשוב.בדיוק השבוע מישהי שנראית לי תמיד כ"מספיקה הכל" תמיד ואני לא אסגיר אותה, כתבה משהו על כל הדברים שהיתה רוצה להספיק.
למה למחוק? למה שלא גם אחרות יהנו מדבריך החשובים? מקוה שזה בסדר מצידך שאני משאירה, מקוה שמי שמרגישה ככה תוכל להשתמש בדף הזה מתי שתצטרך.

ושכתי לציין: היא הולכת למשפחתון לחצי יום ואפילו ככה אני כמוך, במצב קבוע של "לא מספיקה"
וגם - תמחקי בבקשה אחרי שתקראי

באתי רק לרגע הדברים שאת כותבת נוגעים לליבי
אמנם כתבת שנרגע קצת ובכ"Z רוצה להוסיף: את לא לבד - כל האמהות שאני מכירה (באופן או לא) חוות את העניין הזה.
כולנו מצליחות לעושת פחות ו / או פחות טוב ו/ או פחות טוב ממה שהן חושבות שצריך לעשות.
וכאילו לא די בזה ה"אחרות" נראות כאילו הן מצליחות לעשות הכל ובלי שזה יהיה להן קשה
[זה מזכיר לי הרבה מצבים שבהם נראה לנו של"אחרים" יותר קל ]

קחי בחשבון שקומה ג' הצליחה לאפות אבל לא הצליחה ל... (אין לי מושג מה)
בשמת הצליחה לנקות אבל לא הצליחה לבשל
אני הצלחתי לסדר את הסלון אבל אח"כ ארוחת הצהריים שלי היתה פיתה עם גבינ"צ כי לא עשיתי קניות ולא בישלתי (ובדיוק אותו יום חברההתפעלה מהבית המסודר שלי ומכשרונותי האירגוניים :-D)

ועוד דבר - ילדים שונים מאוד זה מזה יש ילדים שמעסיקים את עצמם יותר ויש שפחות יש שאוהבים "רק בית" ויש ש"רק חוץ" וכו'.
על שלי הפרטית (בת שנתים) אני יכולה לומר שבחודש/יים האחרונים נהיתה איזו השתנות כמעט פתאומית שלה - היא מאוד רוצה חברת אנשים אחרים (לנסוע לבני דודים / חברים / סבתא וכ' - קודם היא היתה נצמדת אלי בכל מפגש חברתי כזה והיה לוקח לה נצח להפשיר ) בבת אחת נהיה לי הרבה יותר זמן לעשות דברים ובחודש הזה הספקתי דברים ששנתיים רק השתעשתי במחשבה עליהם (קראתי ספרים למשל :-) )

וצריך ללמוד לשפוט את עצמנו פחות - משימה קשה כשלעצמה עם כל האתוס של האמא המושלמת שהיא גם עקרת בית מושלמת וגם אשת קרירה וגם ..... (שמעתי על הספר "טירוף מושלם" נראה לי רלוונטי לדיון אם כי לא קראתי אותו)

ולגבי מפגשי באופן - גם לי לא התחבר בהתחלה ולא מסיבות כמו שכתבת אלא מתוך זה ש... לא יודעת, לא יצא, אבל לאט לאט נוצרים קשרים שהם לא "מפגשי חינוך ביתי" אלא "נפגשתי עם אישה שנעים לי איתה ובמקרה נפגשנו בבאופן" ועדיין מדובר בקשרים "דלילים" אבל אני מאמינה שהם יתעבו - זה פשוט לוקח זמן כי כולנו אמהות שלא מספיקות כלום :-) [רק אחרות מספיקות הכל]

ולסיכום - אני חושבת שרובנו כמוך, כולל ההשוואה לאחרות וההרגשה שאצלן זה יותר קל / זורם

הרגישי טוב {@}

משהו נרגע.
אולי הדף הזה, אולי גם דברים אחרים.
פתאום קצת יותר קל איתה. פתאום בחוץ יש ילדים/אנשים ששמחים להיות איתנו. פתאום אני לא מוכרחה כל יום ללכת איתה לטיול וגם אם כן הולכים זה לא חייב להיות עד 10 או לוותר, גם, לצאת באחת עשרה זו אופציה, מקסימום הולכים לישון בלי ארוחת צהרים עם איזה נשנוש ואוכלים ארוחה רצינית בחמש, או שש, אחרי שקמים.
פתאום הא מבינה כשאני צריכה לצחצח שיניים ואפילו מבקשת גם במקום שאריב איתה שתצחצח.
ברור לי שאנחנו בתחילת הדרך ושבטח יהיו עוד רגעים לחזור לדף הזה, אבל בינתיים אני יכולה לומר שעזרה לי מאד התמיכה שקיבלתי כאן.

מזדהה כ"כ מזדהה. אני לא עושה כלום ולי אין תירוץ, פשוט עייפות שכזו. אז אומנם עכשיו אני בהריון אבל זה היה גם לפני כן.
דוגמא משניות אלו ממש: הוא (בן 3) יושב וצופה בטלויזיה שאני לא סובלת ואני במקום לעשות משהו מועיל (לבשל, לכבס, לתקן עבודות) בוהה ומעבירה את הזמן, ימים שלמים שלא קורה בהם כלום. מה עושים?

אל תתיאשי
תמיד יהיו את האנשים שכייף להפגש איתם ויהיו את אלו שלא...
אני תמיד אומרת שחינוך ביתי הוא קריירה - ובשביל קריירה צריך להתאמץ.
זה משתלם בסוף.

הבוקר קמנו מאוחר.
היו לי תוכניות מפה עד להודעה חדשה, מחוץ לבית. כששמתי ארוחת בוקר על הכיריים באותה הזדמנות גם שמתי אורז לצהריים, בכמות כפולה מהרגיל (מאוחר יותר הכנסתי למקפיא חלק).
פתאום נשמעו רעמים מבחוץ. ירד מבול ודי באיחור יצאתי להכניס את מתקן הכביסה המתקפל, חלק מהכביסה כבר נטפה מים, מזל שחלק היה מתחת לגגון המצ'וקמק וחסר התועלת אז פחות נרטבה.
הייתי בטוחה שיהיה זוועה, סצינות ויום נוראי בגלל שהחלטתי שלא נצא מהבית, אבל היה ממש בסדר. עשינו גם דברים של הבית וגם דברים שלה. נראה היה שהיתה לי יותר סבלנות וגם לה. כשקצת התבהר יצאנו החוצה לחצר והיא התיישבה לה בעגלה והודיעה שרוצה טיול. אז הלכנ לטיול קצר מאד כי כבר היה כמעט זמן לארוחת הריים וגם כל המגלשות והנדנדות בחוץ היו רטובים אז דילגנו עליהם. היא אפילו לא ירדה מהעגלה, היינו חצי שעה בחוץ וחזרנו. כשחזרנו היא עוד היתה הרבה יותר רגועה מאשר קודם וישבה וציירה לה בשקט כשאני הכנתי סלט לארוחת הצהריים שכבר היתה מוכנה כי היה לנו דברים מאתמול במקרר רק לחמם, היה אורז מהבוקר.

שמתי לב שבזמן האחרון אני קצת נמנעת לפעמים לקחת אותה איתי לקניות וסידורים כי לא תמיד זה נוח. היא מצידה די נהנית בדרך כלל, אבל די מהר מתחילה לעשות בלגן. אם אני יותר מאורגנת, נניח עם רשימת קניות או מאד עניינית ולא צריכה לעצור בחמישה מקומות, להכניס להוציא מכיסא בטיחות, זה עובד בצורה סבירה.

לכל אלה שדיברו על למצוא תמיכה של אימהות עם ילדים, כאלה שיבואו להיות איתי יום שלם בבית וכו', זה אחלה בחלה אבל לא אפשרי. לא מכירה אימהות עם ילדים בבית, למפגשים של באופן שאנחנו מגיעים לפעמים (או מגיעות, תלוי) אנחנו נועות מרחק רציני וזה יותר בשבילה כי אני אמנם נהנית מחברת מבוגרים ואימהות, אבל עוד לא מצאתי לי איזה חיבור ממש טוב עם אף אחת שם ומכיון שהמפגשים הראשונים שלי היו כשהיא היתה בת כמה שבועות ומה שנתקלתי בו הוא רכילות מרושעת על כאלה שישבו איתנו והלכו, אני לא כל כך ממהרת להתקרב ולהיפתח. חשבתי פעם לפתוח דף "רכילות במפגשי באופן" או משהו כזה, אבל היו לי דברים בוערים יותר. יש לציין שהייתי גם במפגשים שזה לא קרה ויצא לי לפגוש אנשים מקסימים שאני לשניה לא חושדת בהם שירכלו עלי בשניה שאצא מטווח שמיעה, אבל לצערי המפגשים באיזורים הקרובים אלי כן כוללים את האנשים הנ"ל ויש באיזורים קרובים אלי עוד אנשים מקסימים שאני מאד אוהבת מכאן ובכלל, אבל איכשהו הן לא כל כך מגיעות למפגשים מכל מיני סיבות שלהן.

_אני רוצה להבהיר שאני ממש לא אומרת "שכל הבעיה היא בגללך"
זה ממש לא השתמע ככה מהדברים שלך, אני גם לא חושבת ש POOH התכוונה אלייך ולדברייך, אלא רק שיש אנשים כאלה שככה הם "תומכים"._
בדיוק...

[u]ואם הוא היה אז הייתי יוצאת מדעתי[/u]
[u]הו הו, בהחלט יצאתי מדעתי[/u]
גם אני..
אפילו שקלתי לתלות שלט על דלת הכניסה להזהיר את הבאים: "יצאתי מדעתי אשוב בקרוב.."
ולקח הרבה זמן אבל לאט לאט הוא נרגע..
[u]לא שהייתי "אשמה", הרי זה מגוחך - פשוט, ברגע שהסבירו לי [אני מבינה מהר אם מסבירים לי לאט], שיניתי את המחשבות שלי -> שיניתי את התחושות שלי -> שיניתי את השידור שלי -> הילד השתנה![/u]
לא יודעת אם בגלל שאני שיניתי את המחשבות שלי או לא.. אולי זה היה במקביל..
הוא הסתגל לעולם ואני הסתגלתי לעצמי ואליו ולקשיים שלו.
וכשהתחלתי להרגיש שככה זה יהיה לתמיד ולחפש פתרונות איך לחיות עם זה [למשל לקחת בייביסטר איתי בבית פעמיים בבשוע כדי לנשום קצת]
אז המצב התחיל להשתפר.

_אני שמחה על שפתחתי את הדף הזה.
אפילו רק לשמוע שיתופים מכאלה שקשה להן כבר מעודד אותי קצת, ונותן לי רעיונות וכוחות._
גם אני שמחה שםתחת את הדף..
כי אף פעם לא כתבתי על כל הקשיים האלה מה שכתבתי כאן וגם זה אחרת להסתכל על זה היום מהמרחק של הזמן..
וגם אני גם מצליחה קצת לעזור ולסייע בדרך עוד יותר טוב...

אני שמחה על שפתחתי את הדף הזה.
אפילו רק לשמוע שיתופים מכאלה שקשה להן כבר מעודד אותי קצת, ונותן לי רעיונות וכוחות.
בקשר למטבח, אצלי זה משהו אחר.אני דווקא אוהבת לבשל וליצור במטבח, רק שעכשיו זה נעשה מין "צריך" כזה, יש קצת לחץ סביב זה, אני חייבת שיהיה אוכל, חייבת שיהיה מה לאכול, יש משהו בזה שצריך שגורם לי כנראה לאיזשהו קושי שם והתעסקות לא נינוחה.

בקשר לאוכל קפוא וההיבט התזונתי, אני מניחה שהוא מאבד משהו, מצד שני אם זה גורם לי לחץ אז אולי עדיף לפעמים לכול מופשר, לא? טוב, אני יודעת שזה נשמע בדיוק כמו שאלה שאומרים שאם הם שונאים לבשל אז עדיף לאכול פיצה ואלה שאומרות שאם האמא לא רגועה אז עדיף לתת בקבוק ולא להניק, אבל אוכל ביתי זה בכל זאת משהו אחר, גם אם הוא היה במקפיא שבוע.

[u]ואם הוא היה אז הייתי יוצאת מדעתי[/u]
הו הו, בהחלט יצאתי מדעתי P-:
שלי גם היה באותן שנים אלרגי מאוד, סבל מאוד ([po]בקשה מיוחדת של בשמת[/po]), וגם היה כנראה רגיש ביותר לאנרגיות השליליות שהמטבח עשה לי (-;
עוד משהו שלמדתי, והוא גם שיעור חשוב מאוד בסתימת חורים-זוללי-אנרגיה:
הכל מתחיל ונגמר במה שאני משדרת.
אם הרגשתי "אוי, מסכן שלי קטן, הוא רוצה על הידיים ואני צריכה לבשל, חבל שאני לא יכולה לקחת אותו על הידיים ושהחביתה תיעשה מאליה" (אה, וכמובן "אין לי כוח לבשל") - זה כמובן עבר אליו, עם כל המטען, והוא היה "נודניק" עולמי.
לעומת זאת, אם הרגשתי "אתה ילד גדול, אתה בסדר גמור, אני סומכת עליך שתסתדר עכשיו, אני פה בדיוק מכינה אוכל לאחותך, זה חשוב מאוד, ואין לי שום רגשי אשמה והתנצלויות בלב, יהיה בסדר" (וכמובן, "צ'יק צ'ק, ארוחת בוקר קטנה, לא ביג דיל") - הוא כמובן קלט את הויבראציות האלה, והתנהג למופת.
אהההההה (אייקון של אנחה גדולה). הכל זה מה שאני משדרת. אוף. |אוף|

לא שהייתי "אשמה", הרי זה מגוחך - פשוט, ברגע שהסבירו לי [אני מבינה מהר אם מסבירים לי לאט], שיניתי את המחשבות שלי -> שיניתי את התחושות שלי -> שיניתי את השידור שלי -> הילד השתנה!
עוד חור נסתם. עוד קצת כוחות חזרו אלי. עוד משהו יכולתי סוף סוף לעשות בלי לצאת מדעתי.

אם כבר מפנים לדפים, אז אולי ב [po]גלגלי הצלה לאמהות[/po] , תמצאי כמה דברים להתחלה.

מהניסיון שלי, אם לי יש סדר יום מוגדר שכולל מה אני רוצה/מתכננת לאכול, לאן ללכת (לפחות מטלה אחת מרכזית, רצוי מחוץ לבית), ועוד כמה מטלות שקבעתי לבצע באותו היום (למשל שיחת טלפון חושבה או לכבס, או גמילות חסדים עם שכנה או חברה), אז זה משפיע גם על הילד, ההתארגנות שלו (גם בגיל צעיר) ובכלל על כל המוקד של היום.

עוד משהו שעזר לי בגיל של הילדה שלך - לא להיות לבד עם הילד. אני לא מתכוונת למפגש של שעתיים. אני מתכוונת לזה שהיתה באה אלי אמא אחרת למשך [b]כל היום[/b], והיינו מבשלות ומדברות, ומשחקות ביחד או לסירוגין עם הילדים, ועצם השהות ביחד היתה משחררת (אפילו שטכנית היתה הרבה יותר עבודה). אחת היתה יכולה לנוח, והשניה להשגיח על הילדים.
לא היינו צריכות לבדר זו את זו, לא היה ענין של נימוס, כל אחת דיברה בטלפון את השיחות שהיא צריכה דוקא "בלי ילדים", ויכלה גם לגלוש.

להיות לבד עם ילד בבית (גם כזה שמעסיק את עצמו, ויש לי אחד כזה), זה פשוט לא נכון.

ולכל האמהות שמספרות שגם להן יש ילד/ה שנצמד בנוסח [u]לא רק היה נתפס לי על הרגל - היה צורח ובוכה![/u] , אני מצדיעה לכן! הילד שלי אף פעם לא היה כזה, ואם הוא היה אז הייתי יוצאת מדעתי.

[u]כמו שאני מכירה את כתיבתך כשאמרת שלא בישלת 3 שנים אני מתארת לעצמי שלא התכוונת שאזמין פיצה כל יום...[/u]
האיש שלי מבשל (ומבשל מדהים). אבל כשאני מדברת על "לא בישלתי" אני מתכוונת שאפילו לא היה לי כוח לחמם לעצמי אוכל שהוא כבר הכין. הייתי מסוגלת לחמם לילדים, לא לי. אני לא אומרת שזה דבר תקין. זו רמה מאוד קשה של חוסר תיפקוד. בעצם, היתה גם הבעיה שאסור היה לי מיליון דברים בגלל האלרגיות של הילד...

[u]איכשהו כשהאוכל מסתכל עלי מהמקפיא הוא נראה לי הרבה פחות מפתה והסיכוי שאשתמש בו הוא נמוך[/u]
יש בזה משהו. גם תזונתית.

[u]כל פעם כשהיא שוב נתפסת לי על הרגל כשאני מנסה לבשל ומונעת ממני גישה לכל מקום במטבח (רוצה רק על הידיים, במנשא ממש לא בא בחשבון[/u]
הנה דוגמא שמזכירה לי איך היה עם הקטן, והוא עוד היה השני. לא רק היה נתפס לי על הרגל - היה צורח ובוכה! תתן לי כבר לעשות חביתה לגדולה, שתי דקות, יא אללה שלך!

[u]בשמת, אם לא אכפת לך לתת דוגמא לחור זולל אנרגיה.. רוצה לראות את החורים בחיים שלי..[/u]

דוגמא: לא ידעתי לבקש עזרה מהאיש. כשחשבתי שאני מבקשת, בעצם ייללתי. או שזה נשמע כמו תלונה. או שהוא הבין את זה כמו האשמה אפילו שלא הייתי בכיוון. איך סתמתי את החור הזה: למדתי שאני ראויה לעזרה. הזכרתי לי ולו שהוא אוהב אותי ולכן רוצה לעזור לי. למדתי להקדים לבקשה אמירה, שזו לא אשמתו וזה בכלל לא קשור אליו, אבל פשוט קשה לי, ואני ממש צריכה עזרה. למדתי להבהיר, אם זה דחוף (אופס גמרתי להתקלח וגיליתי שהילדה הפילה לי את המגבת למים ואני צריכה דחוף מגבת נקיה מהארון) או ש"בזמנך הפנוי אל המטרה...". ככה התחלתי לשים לב שאני בכלל צריכה עזרה, ולמדתי לבקש אותה בצורה שהיתה תקשורתית אצלנו, ונסתמה פירצה שגזלה אנרגיות.
דוגמא: רציתי שנעשה דברים כמשפחה. נגיד נטייל יחד. אבל איכשהו זה לא יצא לפועל. הייתי צריכה ללמוד: קודם להבהיר לעצמי מה בדיוק אני רוצה, מתי, איך, איפה, באיזה תנאים. אחר כך לקבוע לנו. אחר כך להזמין את בעלי להצטרף עם אופציה לוותר. אם ניסיתי הפוך, כלומר להתייעץ איתו לאן בכלל נצא ומה נעשה, או חיכיתי לאינפוט ממנו, שום דבר שרציתי לא התקיים ואני איבדתי כוחות.
אז למדתי לברר ביני לבין עצמי: מה אני רוצה. מה אני צריכה. מה הצרכים שלי. מה התנאים שמתאימים לי. ואז לפעול לארגן לי אותם, לא לחכות ש"מישהו"... למדתי שאני חייבת להאמין בתוכי שאני אדם ראוי, שמגיע לי.

(אוי ואבוי לכם אם תדברו עלי בתור "הכוכבים הגדולים" או משהו. מה, לא רואים ממה שאני כותבת שאני סתם עוד אחות לצרה?)

המממ. לא מתחברת. מכירה את הדף, לא מדבר אלי ברמה המיידית.

יש דף שאולי יעניין אותך עם נקודות השקה לסיפור שלך:
[po]קשה לי באינטימיות עם הילדה[/po]

[u]אני רוצה להבהיר שאני ממש לא אומרת "שכל הבעיה היא בגללך"[/u]
זה ממש לא השתמע ככה מהדברים שלך, אני גם לא חושבת ש POOH התכוונה אלייך ולדברייך, אלא רק שיש אנשים כאלה שככה הם "תומכים".

[u]או בגלל שהיא אף פעם לא מעסיקה את עצמה 10 דקות בנפרד ממך? באמת אף פעם?[/u]
את יודעת מה, אולי לא אף פעם. בדרך כלל לא. ואני לא מדברת על בדרך כלל לא רוב היום, אלא בדרך כלל לא זה אומר שביום רגיל לא ואולי זה יקרה פעם בשבועיים במקרה, או פעם בחודש. למען האמת אני יכולה לומר שהיתה לנו תקופה יותר טובה שזה היה הרבה יותר תכוף והתרגלתי לטוב, אבל זה היה קצר ומאד חריג עבורה אם להסתכל על כל השנתיים וקצת האחרונות.

הדף הזה עוזר לי לחשוב עם עצמי.
בשמת, בקשר לדברים ששאלת, אז כן, את כל זה ועוד אני צריכה לעשות.
כמו שאני מכירה את כתיבתך כשאמרת שלא בישלת 3 שנים אני מתארת לעצמי שלא התכוונת שאזמין פיצה כל יום...

לגבי הרשימה זה רעיון מצוין.
אני באמת צריכה גם למצוא דרכים להתייעל וגם להרשות לעצמי לקחת יותר מקום. לפעמים באמצע הנקה בבוקר, לא אחרי השלוק הראשון, אחרי ישיבה של לפחות עשר דקות, אני חייבת חייבת חייבת לשירותים. למדתי להפסיק אותה גם אם היא ממש מתעצבנת ופשוט ללכת. או לעשות פיפי על הבוקר לפני שהיא מושיבה אותי להנקה כדי שתהיה לי סבלנות להניק.
אני עושה דברים ולוקחת מקום כשהיא איננה או כשהיא ישנה, אבל להתנהל כשהיא בסביבה קשה לי.
היא לעומתי, כשהיא רואה שאני טיפה עסוקה ולא איתה מיד "תפתחי לי את הדלת" "אני רוצה החוצה" "אני רוצה לסבתא" ולי לא מתאים, גם נסיונות העסקה שלה לא עובדים.

התייעלות:
כביסה אני בדרך כלל מכניסה למכונה בערב, אם אני מספיקה. ככה בבוקר אני רק שמה בה חומרים ומפעילה.

בקשר לבישול מחשבה שעלתה לי היום שאני צריכה להתרגל לבשל כמות כפולה. נגיד במקום כוס או כוס וחצי אורז לעשות שתיים או יותר ולהקפיא. אני אוהבת אוכל טרי אבל הרבה מההתנהלות שלנו היא סביב האוכל וזמני ארוחות. מאד חשוב לי ארוחות מסודרות בבית. איכשהו כשהאוכל מסתכל עלי מהמקפיא הוא נראה לי הרבה פחות מפתה והסיכוי שאשתמש בו הוא נמוך, אבל ולי כדאי לשנות משהו במחשבה הזו.
בקשר לחברות לא תומכות, אין לי כאלה. יש לי כמה נשמות טובות כאלה במשפחה אבל כרגע אני קצת בריב איתם , מאז החג.
בעצם, גם חברות תומכות אין לי כל כך, אבל מעט קשרים שכן יש לי, הלעיתים רחוקות מדברים/מתראים, הם תומכים בדרך כלל וזה באמת הרבה.

היום שמתי לב להתנהלות עם "עזרה" מצידה.
הכנתי צהריים. חתכתי סלט (השאר היה מוכן, הייתי מאורגנת הפעם. היא היתה רעבה ועיפה וייללה, אבל עמדה על הכיסא לידי וטעמה מה שחתכתי. נתתי לה לטעום בצל, טעמה, הוציאה. אחר כך רצתה עגבניה שבדיוק חתכתי. זה היה בסדר אבל היא רצתה חתיכה גדולה שעוד לא חתכתי. לא הסכמתי לה מפני שעם עגבניות היא מכניסה לפה, מוצצת קצת ומוציאה ומחזירה לי לצלחת של הסלט. לקחתי לה ונתתי חתיכה קטנה יותר אז היא התעצבנה. חשבתי שיכולתי למנוע. אחר כך היה עניין עם צלחות.

היא רוצה עצמאות אבל לפעמים היא משחקת על הקטע הזה שאני רוצה לאפשר לה עצמאות. למשל בבוקר אני מלבישה אותה והיא אומרת "אני" ואז במקום להתלבש מתחילה לשחק עם החולצה או עוברת לספר שבמקרה נמצא בסביבה... לפעמים אני לא יודעת אם אני דורשת יותר מדי או שהיא עושה קטעים יותר מדי. בכל מקרה הקטעים האלה לא עוברים בלי בכי כי אני חותכת ומתחילה להלביש ואז היא מתעצבנת ובכל זאת רוצה להתלבש בעצמה אבל רק אחרי שבא ממני איזה צעד של "בכוח".
לפעמים עשרים דקות אחרי שינקה היא מבקשת שוב וזה יכול להיות על הבוקר ולא במצב של עייפות או הרדמה. אני מרגישה שלפעמים היא פשוט מחפשת עניינים.

אין לי ספק שאני צריכה ללמודלקחת יותר מקום לעצמי , לדברים שלי, גם לידה. למצוא דרך לשתף אותה יותר. אתמול ניסיתי לתת לה למצוא בני זוג של גרביים, לא בטוח שהיא הבינה מהאני רוצה ממנה, אבל בכל זאת זה העסיק אותנו איזה שתי דקות.

בשמת, אם לא אכפת לך לתת דוגמא לחור זולל אנרגיה.. רוצה לראות את החורים בחיים שלי..
אני כאן קוראת בשקט . תודה ל [po]כל כך לאט[/po] על הדף הזה.
ממה שאני רואה, הילד הבכור מאד ממורכז ואולי מכאן הקושי. אבל אני לא יודעת איך אפשר אחרת.. אצלי למשל אחרי הלידה של הבכור החיים לגמרי השתנו כי עד הלידה עבדתי ומהלידה אני בבית. החיים כאשה בבית היו חדשים לי. בטח שעם התינוק.. זה לא כמו אצל נשות היקוואנה שהחיים עם הילדים הם המשך לחיים שהיו לפני. אז ברור שהילד הראשון במרכז והכל סביבו.. עכשיו כשיש לי גם תינוקת אני רואה את ההבדל.. היא כל הזמן עלי במנשא ונכנסה לתוך שגרה מסוימת.
בכל מקרה כל הכבוד על פתיחת הדף ובהצלחה!

[u]פעם אמרתי למישהו בשיחה שעד הלידה חשבתי שאני מאלו שמסתדרות תמיד ושגם עם ילדה אני אהיה מאלה שמסתדרות[/u]
גם אני תמיד הייתי מאלו שזורקים למים והן ישחו ולא משנה מה העומק או מה הצבע של המים... גם חשבתי שאני כזו אחרי הלידה, למען האמת אני חושבת שאני כזו גם היום אבל חמותי למשל ממש חושבת ההפך ממני.
אז כל החורף לא שטפתי את הבית כי שמנו שטיחים והקטנה מפחדת מהשואב וזה דבילי לגלגל שטיחים מלוכלכים ולשטוף ואחר כך לגלגל את הליכלוך חזרה, לא? כי תמיד נשרף משהו על הגז ואני לא מספיקה מיד מיד לנקות (הבעת הזעזוע הקשה שלה נוחך צ'אי שרוף על כל הגז... אוי לבושה!). מאז קיץ שעבר לא הספקתי לקרוא ספר (לא שזה מזיז לחמות חלילה אם הייתי קוראת אז זה היה בעיה מבחינתה כי במקום לבזבז זמן על עצמי הייתי צריכה לנקות את הצ'אי, לא?) כי אם הקטנה רואה ספר פתוח היא מיד באה לקבל סיפור ובחורף חולקים חללים קטנים יותר... יש ימים שאני יכולה לעשות מקלחת רק אחרי שהיא ישנה (שוב סוגית הסבתא), זה הגיע למצב כזה שהחמות היקרה אמרה שהיא לא מוכנה להכנס לבית שלנו יותר כי הוא דוחה אותה, היתה לי תחושה איומה בזמנו. גם ככה רוב היום אני לבד עם הילדה וכל עבודות הבית מוטלות עלי ואני לא עומדת בצפיות... הרגשתי שאני חייבת לבן זוגי התנצלויות מפה עד הודעה חדשה כי בגללי אמא שלו מתרחקת ממנו. אבל זו היתה הבחירה שלי, לגדל את הילדה בעצמי ולא לשלוח אותה למסגרות חלופיות ובסופו של דבר אם הייתי שולחת אותה נאמר למטפלת והייתי מגלה (כמו המטפלת שגרה לידינו) שהיא מבלה כל היום כפותה בעגלה בחצר בעוד המטפלת מנקה ומבשלת לעצמה ההייתי מתחרפנת, חשוב לי כן להשקיע בילדה. חשבו לי כן לצאת איתה מהבית כי אחרת היא עצבנית ואומללה. חשוב לי כן לוותר על נקיון היטסרי או בכלל לטובת ישיבה על השטיח ומשחק שהיא אוהבת שאני משחקת איתה ואין מבוגר אחר (או ילד בוגר יותר) שישחק איתה. מבחינתי זה עניין של סדר עדיפויות ונקיון עם כל הכבוד בא מקום שני וחמותי? התשובה אליה תבוא עוד כמה משפטים.
לחמותי, שתחיה בביתה, יש שלושה ילדים. כשהיא עבדה מחוץ לבית כל ילדותם היתה לה מטפלת שהיתה מחכה להם עם ארוחה חמה כשחזרו מהלימודים, היא היתה מבשלת, מנקה, מכבסת בקיצור עושה הכל ואילו היא כשהיתה חוזרת הביתה היתה מבקשת מהילדים שבשעה 21:00 לא יקראו לה יותר "אמא" כי היא עסוקה אז הם היו נעמדים ליד חדר העבודה שלה ולוחשים את שמה הפרטי...
אני מאוד שמחה למצוא את הדף הזה פה. לגבי הדעה של חמותי התשובה שלי היא "שתקפוץ לי!" אבל התחושה שלי היתה שאני "ממרכזת" את הבת יותר מדי ולכן היא לא יכולה בלעדי. כל פעם כשהיא שוב נתפסת לי על הרגל כשאני מנסה לבשל ומונעת ממני גישה לכל מקום במטבח (רוצה רק על הידיים, במנשא ממש לא בא בחשבון, מנשא זה כייף בטיולים-לדעתה) מצלצל לי שוב עניין המירכוז ואיך אמהות אחרות פה בבאופן עושות את זה? התחושה שלי היא [b]שלי[/b] אין בעיה לא למרכז אותה זו [b]היא[/b] שממרכזת אותי...
פעם היה לי רעיון כזה חביב שלהזמין בייביסיטר קבוע ליומיים בשבוע שבזמן הזה יהיה לי קצת זמן לעשות כמה דברים בבית בלעדיה או אפילו להגזים ולישון קצת או משהו כזה. אחרי שהבייביסיטר שניסיתי הסתבך לחלוטין עם המנהגים המשונים שלה וכמעט שגרם לה לכוויות כשעשתה אמבטיה בכיור של המטבח, באמצע היום, הרגשתי שאני לא ממש יכולה לסמוך על מישהו זר עם הילדה החופשיה והמאוד לא סטנדרטית שלי. אפילו הסבתות מתקשות להתמודד עם המנהגים ה"מוזרים" שלה.
"צרת רבים"?
צרה?
לא יודעת... בסך הכל כשאני רואה את הקטנה שלי במפגשים עם אמהות שמגדלות באופן סטנדרטי ילדים בגילה אני רואה כמה היא מאוד חופשיה, כמה היא לא ממורכזת, כמה היא יכולה להיות שעות בלי אף אחד מאיתנו ולהסתדר יופי בעצמה. אפילו במפגש המשפחתי האחרון אמרו לנו שהגיע הזמן לעשות לה אח או אחות כי כבר אין לנו במי לטפל מכיוון שהיא כל כך עצמאית.
אני חוזרת משננת לעצמי בכל פעם שהספקות מכים בי שיום יבוא ואני אתחנן למעט יחס ממנה ולא אקבל אותו כלל אז לנסות ולהנות ממה שיש.
כדי להקנות לי מעט יותר יכולת עבודה בבית אני כל פעם מוצאת פטנט אחר, ארגנתי לה מטאטא ומגב (עשיתי לה מגב ממגב קטן של כיורים עם מקל מטאטא) כדי שתוכל לעזור בשטיפה והטאטוא שלה בית. קניתי שרפרף סולם כזה מעץ שהיא יכולה לטפס עליו לבד כדי לעזור לי בשטיפת כלים (יש לה סקוטש ומברשת משלה), לפעמים אני נותנת לה לערבב יחד איתי בלילות וזה ממצא את עצמו די מהר והאחר כך היא הולכת לדרכה להתעסק במשהו אחר ומניחה לי להמשיך לעבוד בשקט. בעבודות הגינה היא הכי אוהבת לעזור, גם בתלית כביסה (נותנת לי אטבים).
טוב לגלות שאני לא לבד בספקות ובחששות. מקווה שגם לך כל העידודים שלמעלה מ[b]כוכבות[/b] באופן הבאופניות הגדולות עזר.
(())

_ושכל הבעיה היא בגללך ושאם באמת תחפשי בעצמך את התשובה תמצאי
ואז יהיה בסדר._
רק במקרה שיש אי הבנה, למען הסר ספק, אני רוצה להבהיר שאני ממש לא אומרת "שכל הבעיה היא בגללך" והניסוח הזה לא מקובל עלי בשום צורה.
([po]אחריות מול אשמה[/po])
וכשאני אומרת שאת יכולה לעזור לעצמך, פשוט במה שאת כבר עושה (מתבוננת, ומזהה את המקומות שבהם את שמה את עצמך בסוף סדר העדיפויות, את המקומות שבהם את לא מרגישה שמגיע לך הזכויות הכי בסיסיות שלך), אני מתכוונת שאת לא צריכה דווקא עצות חיצוניות - את בעצמך רואה איפה את פוגעת בעצמך, ואת בעצמך יכולה לדאוג לעצמך יותר טוב.
ולא על חשבון הילדה, כי גם אני בהחלט נגד
[u]חברה שתסביר לך שהכי טוב לתת ללו לבכות והוא יתרגל[/u]
ואני בעד חברות מקבלות ותומכות, בלבד.
ואם יש ספק, אז כל מה שכתבתי נועד להיות תומך, אני לגמרי מקבלת, אני רק חושבת שכולנו נוטות לקרבן את עצמנו ואנחנו לא יודעות לא לעשות את זה. זה לא נראה לי "הכל בגללנו" וזו לא האשמה, פשוט - ככה גידלו אותנו, וזה עושה לנו חיים קשים כשנולדים הילדים, וזה רעיון טוב לזהות מה מתיש אותנו ומה מפריע לנו למלא את הצרכים שלנו, ולשפר.
אני עדיין מותשת, אבל הרבה הרבה פחות.
פחות, אבל כואב. כואב, אבל פחות.
כל שבוע בערך אני מגלה עוד חור-זולל-אנרגיה. אחד כזה גיליתי שנייה לפני פסח - שינה לי את כל החג.

[u]האם כשאת עסוקה (לא עסוקה ב"עכשיו אתקלח מהר לפני שהיא תשים לב") אלא עסוקה לעצמך, בכייף, היא אף פעם לא קולטת את זה ומתרכזת בשלה ומניחה לך לפרק זמן?[/u]
מוכר..
אצלי זה היה ככה עם השני במשך שנה.
הוא אכל ישן [עלי כמובן] או צרח. אם הוא נרדם על מישהו אחר היה לי קצת זמן פנוי.
ועוד הייתה גדולה בבית, שמדי פעם רצתה גם יחס.
_מה שמדהים אותי זה שאני מרגישה שאני מצטדקת, שאני עושה משהו לא נכון, שטעיתי במשהו. על זה בדיוק דיברתי.
זו בדיוק ההרגשה שאני מקבלת בכל פעם שאני מספרת את זה._
גם אני הרגשתי ככה...
לשמחתי היה לי בן זוג נפלא שעזר ותמך והאמת עשה אטתך רוב עבודות הבית בעצמו כי אני פשוט לא הספקתי כלום.
וגם דאג כל הזמן להגיד לי שאני אמא נפלאה.

_איך אני מחכה לה שתסכים לי שתתן לי.
כי קודם כל, אין לך תחושה שמגיע לך. אין לך תחושה שמותר לך שיהיה לך מקום, שמותר לך למלא את הצרכים הבסיסיים ביותר שלך, ואולי יעזור לך להתחיל לשים לב, שהיא לא אמורה להסכים לך, לתת לך - זה לחץ גדול נורא על ילדה קטנה, שהיא זאת שצריכה "להרשות" לאמא.
אולי תתחילי בקטן: כל פעם שאת תופסת את עצמך מחכה לה, שהיא תסכים לך, שהיא תתן לך - תגידי לעצמך: "אופס, בעצם, זאת אני שאחראית לקחת לעצמי, כי אני חשובה באותה מידה"._
זה הגיע בגיל יותר מבוגר.
אחרי גיל שנה כשהוא נרגע - למדתי פשוט לעשות.
פיפי למשל.. גם קודם עשיתי רק שהוא היה צורח נורא ואף מתעלף [היו לנו הפסקות נשימה בבכי]. ואני הייתי מרגישה קצת אשמה
ובעיקר אמא גרועה שבילד שני לא מצליחה לתפקד בכלל.
וכל העצות של תחפשי בתוך עצמך רק גרמו לי להרגיש יותר גרוע ויותר אשמה ואמא פחות טובה.

מה שכן עזר זה באמת חברה.
עטוד אמא עם ילד/ילדה/ילדים או סתם עוד מישהו בבית..
וגם עזר זה שהוא גדל ונרגע..
בקיצור ההמלצה שלי מעבר ללמוד לקחת מקום לעצמך [שהיא עצה מעולה בעיני אם את לא עושה את זה] זה למצוא חברה.
אבל חברה מקבלת לא שופטת.. חברה שתשמח לעזור ולהראות לך את הנקודות הטובות והנפלאות באימהות שלך ולעזור לך למצוא איך לתקן ולשפר את מה שמפריע לך.
לא חברה שתסביר לך שהכי טוב לתת ללו לבכות והוא יתרגל ושכל הבעיה היא בגללך ושאם באמת תחפשי בעצמך את התשובה תמצאי
ואז יהיה בסדר.
נכון שיש לנו השפעה אבל גם לאדם מהצד השני יש [אפילו כשהוא תינוק קטן וחסר אונים או ילד קצת יותר גדול]
כרגע את צריכה תמיכהו עזרה לא שיעזרו לך לפיתוח רגשות אשמה.
לדעתי לפחות...

אני קוראת את הדף מאז פתחת והיה לי קשה להגיב...
ואם משהו ממה שכתבתי לא מתאים את מוזמנת למחוק...

אני מאוד מסכימה עם [po]כבר לא פה[/po] (רק לא העזתי לכתוב (-; ).
ההנקה היא אולי "גוזל זמן" אבל היא גם מאפשרת התחברות, עיגון ומנוחה לשתיכן, אז אין איתה בעיה של "ניהול זמן".
הייתי אומרת, שהמקום לשים לב אליו קודם כל הוא מה שכתבת:
[u]איך אני מחכה לה שתסכים לי שתתן לי.[/u]
כי קודם כל, אין לך תחושה שמגיע לך. אין לך תחושה שמותר לך שיהיה לך מקום, שמותר לך למלא את הצרכים הבסיסיים ביותר שלך, ואולי יעזור לך להתחיל לשים לב, שהיא לא אמורה להסכים לך, לתת לך - זה לחץ גדול נורא על ילדה קטנה, שהיא זאת שצריכה "להרשות" לאמא.
אולי תתחילי בקטן: כל פעם שאת תופסת את עצמך מחכה לה, שהיא תסכים לך, שהיא תתן לך - תגידי לעצמך: "אופס, בעצם, זאת אני שאחראית לקחת לעצמי, כי אני חשובה באותה מידה".
אולי אם תתארי דוגמא אחת כזאת למצב כזה, נוכל לעזור לך לזהות את הנקודה שבה זה "קורה" ושבה אפשר לעשות את השינוי.
אבל את לא חייבת. לדעתי, התבוננות כמו שהתחלת כבר לעשות פשוט תוביל אותך.

[u]להגדיר לעצמי מה הדברים שאני חייבת להספיק ביום מסויים ולא לוותר עליהם[/u]
מה הדברים שאת עושה?
האם את מכינה אוכל? רק את? יש עוד מישהו שמכין אוכל בבית?
האם את שוטפת כלים? רק את?
האם את עושה כביסה? רק את?
איזה עוד דברים הם האחריות שלך בבית?
אחרי שתכתבי את אלה, אפשר לעזור לך להכין לעצמך תוכנית.
את יכולה למשל להכין רשימה כזאת, סתם לדוגמא (כל הפריטים ברשימה הם אך ורק דברים שאת ממילא עושה! אל תוסיפי עומס!):

[list]
[*] להכין ארוחת בוקר
[*] למיין כביסה
[*] לשטוף כלים של ארוחת הבוקר
[*] להפעיל מכונה
[*] לתלות
[*] [להכניס למכונה את ערימת הכביסה הבאה - שתהיה כבר מוכנה כשתוכלי להפעיל עוד מכונה, ולא תצטרכי למיין שוב]
[*] להכין ארוחת צהריים
[*] לשטוף כלים
[*] להוריד כביסה
[*] לקפל כביסה
[*] להכין ארוחת ארבע
[*] להכין ארוחת ערב
[*] לשטוף כלים
[/list]

נגיד שזו הרשימה היומית שלך. נגיד שכל פריט כאן מתבצע בחמישים חלקים קטנים... בכל מקרה, אחרי כל פריט את מוחקת מה שגמרת. תחלקי לחלקים עוד יותר קטנים, אם את יכולה, כי אז יש יותר מה למחוק, מהר יותר! ההרגשה של דף עם משימות שהולך ונמחק, וההרגשה של לראות דף שכל הסעיפים בו מחוקים בסוף היום - פשוט מעולה. זה נותן כוח, ותחושה של הישג עצום.
אגב, אם אין "עוד ערימת כביסה", או אם מישהו אחר שטף כלים - גם אז את מוחקת! כי זה בוצע או בכלל לא נחוץ, אז זה זוכה במחיקה.
ובתחתית כל רשימה (שאת יכולה לשרבט לך כל יום מחדש בבוקר על דף טיוטה כדי שתוכלי למחוק, או לכתוב בעיפרון ולמחוק) -
אני מציעה לכתוב "כל הכבוד לי" עם פרחים מסביב (או כל ציור אחר) {@ כי זה עושה משהו לראות את זה כתוב.
סתם הצעות, קחי מה שמתאים לך, תזרקי את היתר.

[po]כבר לא פה[/po]
תודה על דברייך.
מעניין שהם עלו עכשיו כי באמת חשבתי על זה הבוקר.
אני עוסקת הרבה בהתבוננות פנימה ולבדוק את עצמי בהקשר שלה ובכלל.
עושה טעויות אבל גם מוכנה להודות בהן ומתקנת או לפחות משתדלת לתקן.

אז חשבתי הבוקר על כל מיני דברים בהקשר הזה של הפעולות שלי. איך אני מחכה לה שתסכים לי שתתן לי. איך לפעמים אני לא נותנת לה מרחב אבל רוצה שהיא תתן לי מרחב ואיך לפעמים אני לוחצת במקומות שעדיף לשחרר.
מצד שני יש גם מקומות של דברים שחשובים לי ומהותיים עבורי שאני נוטה לטשטש או לוותר כי אין לי כוח לסצינות או להתמודדות איתה. לפעמים אני מתייחסת אליה כאילו היא אדם מבוגר ולא תינוקת בסך הכל.

מבחינת ניהול זמן, אני חושבת שכן יעזור לי. להגדיר לעצמי מה הדברים שאני חייבת להספיק ביום מסויים ולא לוותר עליהם. לא הרבה, אבל להגדיר. להסתכל על מה יש ולא על מה אין זה משהו שלפעמים קשה לי, זה גם משהו לשים לב אליו.
כי בסך הכל היא ילדה נהדרת, מקסימה.

אם מדברים על ניהול זמן, עשיתי חשבון שביממה רגילה ממוצעת, אני מניקה בסביבות שעתיים וחצי ומעלה (לפעמים ומטה). זה כולל גם הנקות בלילה אבל הרוב זה ביום. זה גם גוזל זמן רציני, לא?

את אור שלי שלחתי לגן בגיל שנתיים. זה היה לו נהדר. זה גן טוב, פרטי, למרות שתעשייתי משהו (30 ילדים וצפוף). ולמרות שרואים שם מידי יום טלוויזיה. ולמרות שאוכלים פעם בשבוע נקניקיות. ולמרות ולמרות ולמרות. היה לי ברור שגם ללא אילוצי העבודה שלי, אני לא יכולה להישאר איתו בבית. פשוט לא יכולה לספק את הסחורה, להעסיק אותו.
אז בהתחלה הוא היה הולך לגן ל-4 שעות. בשנה שאחרי הוא כבר נשאר בגן עד השעה 4. למה? גם מאילוצים שלי וגם כי הוא רצה.
יחד עם זאת, אני חולמת שהוא ואחיו (האח התינוק הרך ואלה שעוד יצטרפו) יהיו בעתיד בבית. שאחרי שאור יגמור כיתה א', נחליט בהחלטה משפחתית משותפת שמעכשיו הילדים בבית.

[u]עסוקה לעצמך, בכייף, היא אף פעם לא קולטת את זה ומתרכזת בשלה ומניחה לך לפרק זמן?[/u]
אפילו השאלה הזו מתסכלת אותי. גורמת לי לנסות לפשפש בזכרוני אולי יש משהו שלא שמתי לב אליו.
להתקלח? כשהיא לא בבית או ישנה (מה פתאום אני כאן עכשיו, חייבת להתקלח) או איתה שזה לא כיף לי כבר בדרך כלל ואני עושה את זה רק לפעמים.
אם אני עסוקה במשהו משלי היא מיד תרצה לקחת לי את זה וגם כשניסיתי לתת לה דברים דומים/זהים משלה זה לא עזר ליותר מחצי דקה.
מה שמדהים אותי זה שאני מרגישה שאני מצטדקת, שאני עושה משהו לא נכון, שטעיתי במשהו. על זה בדיוק דיברתי.
זו בדיוק ההרגשה שאני מקבלת בכל פעם שאני מספרת את זה.
אולי אני צריכה יותר "להרגיל אותה". אני יודעת שהמחשבה הזו לא מקובלת בבאופן אבל כן עזרו לי כמה פעמים שפשוט נתתי לה לבכות ובסוף היא פנתה לענייניה. לא עשיתי את זה מתוך עיקרון גדול אלא מתוך הישרדות, צורך, חוסר יכולת לתפקד.

אבל וזה אבל גדול, אני לא מסוגלת להתעסק בענייני ככה סתם בכיף לעצמי כשמישהו מייבב לי או מיילל או משווע לתשומת לב.

היא כל הזמן מחפשת גירויים בחוץ או שאני אעסיק אותה, או שנהיה בחוץ, או עדיף ללכת לסבתא וסבא, לבני דודים שלה, לילדים. גם טיול בטבע כבר לא מספק אותה אם אין שם עוד ילדים ואנשים. לפעמים אני הולכת איתה בבקרים לשמורות טבע/לים לטייל ולא נעים לי שהדבר היחיד שמעניין אותה זה לגשת לאנשים עם תינוקות, לא נוח לי לגשת לזרים ולהתחיל ללטף להם את התינוק ולהיתקע לידם שעתיים. לפעמים זה יוצא נחמד ופוגשים אנשים נחמדים אבל רוב הזמן זה לא נעים לי והיא מצידה אפשר ללטף תינוק שעה ולוותר על כל מסלול הטיול. גם אני אוהבת אנשים וחברה אבל לא עד כדי כך. אולי אני אשלח אותה לגן עם 20 ילד כל יום עד ארבע או אפילו חמש ויהיה לה סבבה.
אני, אם היא נגיד 3 שעות ביום מסויים עם ההורים שלי בלעדיי, ישר אני מרגישה ש"כל היום לא ראיתי אותה". אבל כנראה שהיא מרגישה אחרת. אני לא אומרת ת זה בעלבון, אלא בהבנה שאולי אני צריכה לשנות את החשיבה שלי לגבי כמה דברים.

יש לי חברים עם ילדה בת 8, בת זקונים הגדולה מעליה בת 18 כבר. הם אומרים היא גם ככה, אם רבע שעה אין אקשן היא מתחילה לנג'ס. כל הזמן מבטיחים לי שזה יעבור ויהיה בסדר, אבל כשאני שומעת מה שהם מספרים אני לא מעודדת בכלל. שתיהן, אגב, בת השנתיים שלי ובת השמונה שלהם, מסתדרות מעולה יחד.


[u]אולי לנסות ליזום מפגשים אצלכן?[/u]
זה קצת קשה, הבית קטן (צפוף ומבולגן, דאאאא) ובעיקר חייבים רכב כדי להגיע הנה, אין משפחות בסביבה וכו', אבל אולי אני אשתדל יותר ואזום יותר אז היה קל. העניין הוא שהיא באמת מעדיפה להיות אצל אחרים ובחוץ, למרות שאורחים זה גם מצוין. ובאמת, כשיש ילדים היא מסוגלת להיות עם ילד אחר כמה דקות בחדר השני ושאני אהיה עסוקה בשלי (מי אמר לקרצף את הכיור) נגיד עם בן דוד או אפילו חבר בגילה כבר קרה. העניין הוא שאם הילדון מגיע עם מבוגר מתלווה אז איכשהו הם שוב סביבנו וכו' וכו'.

[u]מה שהכי הציל אותי היה ללמוד ממנה איך לסלוח לעצמי שזה לא הולך לי בקלות ושזה לוקח לי ש-נ-י-ם.[/u]
זה קצת מנחם. אבל גם בלעדיה זה יעבוד מעולה- כלומר, השנים יעברו, הילדים יגדלו ואז יהיה קל יותר לעשות דברים. מה שנשאר ללמוד ממנה לפי דברייך זה את הסליחה. טוב להפסיק עם הפרפקציוניזם זה משהו שאני יכולה להשתלם בו.

_עוגות בחמש דקות? הלואי עלי.
הילד עסוק בכיסא שלו בלחתוך חסה? בחלומות הלילה_
למה? בגלל שאת לא יודעת להכין עוגות קלות? :-) או בגלל שהיא אף פעם לא מעסיקה את עצמה 10 דקות בנפרד ממך? באמת אף פעם?

האם כשאת עסוקה (לא עסוקה ב"עכשיו אתקלח מהר לפני שהיא תשים לב") אלא עסוקה לעצמך, בכייף, היא אף פעם לא קולטת את זה ומתרכזת בשלה ומניחה לך לפרק זמן?

[u]ובקשר לילד נוסף, לא התכוונתי בהכרח לעניין הלשחק ביחד בלי השגחה, אלא אפילו לעניין הפעוט כביכול שיהיה עניין נוסף בבית, משהו שבזכותו יהיה אפשרי קצת פחות לחפש כל הזמן ריגושים מחוץ לבית[/u]
אולי לנסות ליזום מפגשים אצלכן?

[u]יותר נכון המשפטים שמתסכלים אותי.[/u]
כל אחד ומה שמתסכל אותו.
למשל:

_עושות רק עוגות בחושות שלוקחות 5 דקות לערבב
מבשלות רק כשהילד עסוק בכיסא שלו (חותך חסה או מערבב תבלינים)_
בחיים לא הצלחתי.
פשוט לא הצלחתי.
מעולם לא אפיתי עוגה שלוקחת רק 5 דקות. לא אפיתי עוגות בכלל כשהיו לי ילדים קטנים (טוב, אפיתי עוגה פעם בשנה ליום ההולדת של הילדה, בזכות זה שאבא שלה לקח אותה לטיול של שעתיים או משהו כזה... וזה היה הבישול היחידי שלי כל השנה).
מעולם לא בישלתי כשהיה לי ילד בגיל שיושב בכסא אוכל.
למשל, חזרתי לבשל פחות או יותר כשהקטן שלי הגיע לגיל שלוש או יותר P-:

[u]וחוץ מזה, [po]פליי ליידי[/po] הצילה אותי. יש לה טריקים שמוציאים לאט לאט מערפל הקרב ועוזרים לנו לעשות דברים.[/u]
ולמה זה מתסכל אותך?
לא רשמתי פה שום דבר קונקרטי.

[u]אבל באופן כללי, במקום שארגיש כמו שהיא התכוונה ש"השתחררתי" הרגשתי שאיך הבית נראה העסיק אותי כל הזמן, אפילו יותר ממקודם[/u]
זה סימן שלא באמת נעזרת בשיטה שלה, זה הכל. זה לא ביג דיל. {@
למה את חושבת הדפים פה באתר עליה מלאים כל כך הרבה הסברים ותשובות לשאלות של אנשים? כי האתר שלה ענקי, המון חומר, כולו באנגלית, וגם לדוברי אנגלית ילידיים לוקח לפעמים כמה שנים עד שנופל להם האסימון והם מבינים.
אם הייתי צריכה להמר, הייתי אומרת שמה ששכחת זה החלק של ביטול הפרפקציוניזם. אחד הדברים ששיחררו אותי היה שבזכותה למדתי לעשות דברים [b]רע[/b], [b]חלקי[/b], "לא מושלם", "רק קצת", "חצי עבודה", "לא כמו שצריך", "ככה בערך" ולהגיד לעצמי "זה מספיק טוב, כל הכבוד לך, עשית מספיק להיום!"
אולי יעזור לך לדעת, למשל, שלהגיע להבריק את הכיור כל ערב לקח לי שלוש וחצי שנים. וזאת רק דוגמא.
אולי את בטעות חשבת שאחרים קוראים אותה ותיכף ומייד תוך שבוע יש להם שיגרת בוקר ושיגרת ערב מסודרת עם חמישה עשר סעיפים ואצלם הכיור מבריק כל הזמן וכל זה... אז לא! מה שהכי הציל אותי היה ללמוד ממנה איך לסלוח לעצמי שזה לא הולך לי בקלות ושזה לוקח לי ש-נ-י-ם.
מקווה שהתוספת הזאת קצת עוזרת.

[u]בדיוק אוסף המשפטים שמעצבנים אותי[/u]
סליחה, לא הייתי מדוייקת. יותר נכון המשפטים שמתסכלים אותי.

[u]וחוץ מזה, [po]פליי ליידי[/po] הצילה אותי. יש לה טריקים שמוציאים לאט לאט מערפל הקרב ועוזרים לנו לעשות דברים.[/u]

[u]עושות רק עוגות בחושות שלוקחות 5 דקות לערבב[/u]

[u]מבשלות רק כשהילד עסוק בכיסא שלו (חותך חסה או מערבב תבלינים)[/u]

מה שיש לנו כאן למעלה זה בדיוק אוסף המשפטים שמעצבנים אותי וגורמים לי להרגיש לא מסוגלת.
עוגות בחמש דקות? הלואי עלי.
הילד עסוק בכיסא שלו בלחתוך חסה? בחלומות הלילה.
ופליי ליידי, עם כל הכבוד לה, התחלתי קצת לעבוד לפי כל מיני עקרונות שלה. היו דברים שעובדים לי, אבל באופן כללי, במקום שארגיש כמו שהיא התכוונה ש"השתחררתי" הרגשתי שאיך הבית נראה העסיק אותי כל הזמן, אפילו יותר ממקודם. אז שיהיה ג'יפה בכיור ובכלל, כבר עדיף (בעצם לא, זה מושך נמלים ומסריח).

[u]מה שכן עוזר לפעמים זה לשבח את הילדה במקום שבו היא בשקט[/u]
נדמה לי שאצלנו זה יעבוד הפוך וייצור נזק. לפעמים אפשר לשבח אחר כך, אבל באותו רגע, כשהיא כבר מרוכזת במשהו, זה לא נראה לי מתאים. מה כן העניין של לקטר לידה הוא באמת בעייתי, לפעמים אני עושה את זה, אבל משתדלת שלא, כי היא מבינה.

ובקשר לילד נוסף, לא התכוונתי בהכרח לעניין הלשחק ביחד בלי השגחה, אלא אפילו לעניין הפעוט כביכול שיהיה עניין נוסף בבית, משהו שבזכותו יהיה אפשרי קצת פחות לחפש כל הזמן ריגושים מחוץ לבית, שזה גם משהו שגוזל אנרגיה.

[u]איך, איך, איך עוד ילד עוזר בפתרון הבעיה??[/u]
על מה אתם מדברים... לא בשנה הראשונה, אולי אפילו לא בשנתיים הראשונות.
ותלוי בהפרש הגילאים.
וחוץ מזה, [po]פליי ליידי[/po] הצילה אותי. יש לה טריקים שמוציאים לאט לאט מערפל הקרב ועוזרים לנו לעשות דברים.

וואלה - ואני חשבתי שמי שכתבה את זה התכוונה לעוד חבר שבא לשחק איתה. עוד תינוק בוודאי קודם ירע את המצב לפני שהוא ייטב אותו. לגבי העסקה של אחים אחד את השני - אצלי זה עובד טוב אבל הם כבר יותר גדולים - הקטנה שנתיים וזו שאחריה 4 ויש גם את בת השמונה ובן התשע וחצי שמעסיקים... אז זה כבר יותר פשוט. ועדיין
ת"[po]ק פרסה[/po], כיוון שזה לא הדף המתאים - כותבת לך גם תגובה בדפבית.
[u]לא חושבת שאני יכולה לתאר את עצמי בחינוך ביתי עם הילדים ומצליחה גם לעבוד. לפחות לא במה שאני עושה כרגע[/u] כן יכולה לקחת פסק זמן כשכל הארבעה בבית כדי לנשום או לעשות משהו, אבל גם זה - בקטנה. אולי כשעוד קצת יגדלו...
[po]כל כך לאט[/po] - מה שכן עוזר לפעמים זה לשבח את הילדה במקום שבו היא בשקט - זאת אומרת אם היא יושבת עם עצמה ומציירת - להגיד בקול רם - איזה יופי שאת מציירת. אם היא מרוכזת במשחק - להעצים את זה - להגיד איך ישבת מרוכזת, לספר לסבתא/ אבא /דודים (כשהיא בסביבה ושומעת) איך היום היא ישבה ושיחקה עם עצמה יפה (גם אם היה רק דקה - להגיד בריכוז ואם היה טיפה יותר ארוך - אז הרבה זמן / יותר מהרגיל -ולהוסיף שיש לה יכולת כזו לשחק ולהתרכז במשחק). מה שזה יעשה בפועל (ואת צריכה להתמיד בזה, לא רק משהו חד פעמי) - זה יגרום לה להנות מהמחמאות ולהמשיך ולשחק יותר עם עצמה.
חשוב במקביל - לא להיות במקום שמקטר על זה שהיא כל הזמן צריכה אותה (כאילו כן, אבל לא בפניה / אוזניה) כי אז זה יבטל את העידוד.
(()).

ראשית, אכן כש"הם" משחקים לבד ומעסיקים את עצמם זה נפלא, אבל חשבת כמה זמן צריך לעבור עד שזה קורה?
יש לי תינוקת בת 11 חד' וילד בן ארבע וכרגע נראה שעוד רחוק היום שבו הם ישחקו לבד ולא יתנכלו זה לזו בכל רגע של חוסר השגחה צמודה.
אגב, גם הבן שלי אוהב ילדים אחרים, אבל כשזה מגיע לאחותו האישית הוא בעיקר מפגין התנהגויות עוינות. דומה גם שדווקא מאז הולדת אחותו הוא מתקשה יותר להעסיק את עצמו לבד ותובע תשומת לב בלתי פוסקת, לפחות כפי שהיא צורכת.
בתור מישהי איטית שמעולם לא היתה "מולטי טאסקית" קשה לי מאד מאד לשאת (כמעט) לבד בעול גידולם של שני ילדים + מטלות הבית והחיים. עם זאת, יתכן כמובן שזו עשויה להיות רק אני וגם לי נראה שאמהות אחרות (במיוחד אלו מ"באופן") מצליחות היטב בפחות קושי...

[u]איך, איך, איך עוד ילד עוזר בפתרון הבעיה??[/u]
הם משחקים אחד עם השני במקום "אמא תעשי ככה, אמא תשחקי איתי" מעסיקים אחד את השני. כמובן שיש רגעים יותר קשים (לא מניסיון) וכמובן שההתחלה יותר קשה, אבל כשמגיעים לאיזון אז אמור להיות יותר קל. יש כאלה שזה עובד אצלם ואני מכירה גם כאלה שזה לא עבד אצלם ורק נהיה יותר קשה. במקרה שלי זה נראה שיהיה יותר קל כי יש לי ילדה שאוהבת ילדים, תינוקות וחברת אנשים בכלל. היא מתקשרת עם ילדים בני ארבע נהדר אבל מתקשה להעסיק את עצמה לבד, אני מניחה שעוד תינוק בבית היה ממש מעניין אותה במקום שאני אאלץ כל הזמן לרדוף אחריה שתסכים לחזור הביתה.

[po]אלוהים אדירים[/po] , איך, איך, איך עוד ילד עוזר בפתרון הבעיה??
הרי המצב רק הולך מדחי אל דחי!

<כותבת כמובן מנסיון אישי קשה מאד, כרגע ללא אור בקצה המנהרה>

שמחה שחזרת וכתבת כאן. מחכה עוד לשמוע ממך.
[u]היא לא הולכת לחברים לבד, זה גם לא נראה לי גיל מתאים[/u] אכן. מהניסיון עם ילדי מתחילים בסביבות גיל 3-4. (זה תלוי גם עד כמה אנחנו משחררים אותם לעניין. בגיל שנתיים הם קטנים מדי לזה לדעתי).

[u]בסוף מצאתי מי שיעשה את זה עבורנו, זה עוד לא גמור אבל הרוב כבר נעשה[/u] @}.

[u]אולי אני צריכה לצפות פחות מעצמי. אין לי כוחות והייתי רוצה לפרנס יותר ממה שכרגע. אני בכלל לא מבינה איך יש כאלה שמצליחות לעבוד מהבית. אולי זה בגלל שהם עובדות במקום להשתפך ב"באופן".[/u] D-: וברצינות - קשה מאד לעבוד מהבית. אני בעיקר עושה את זה בזמן שהילדים שלי במסגרת או בזמן שבעלי בבית. וגם אז זה לא פשוט. לא חושבת שאני יכולה לתאר את עצמי בחינוך ביתי עם הילדים ומצליחה גם לעבוד. לפחות לא במה שאני עושה כרגע.

מרגיעון "אפשר להזמין הזדמנויות". מה את מזמינה?

תודה על כל התגובות כאן, לא עניתי כי נסענו לחג.
יש הרבה דברים שמתאימים או לא.
בקשר לילד נוסף, ברור לי שזה הפיתרון, אבל זה כרגע לא הולך.
בקשר ללהפעיל אותה, אני מנסה, אבל בדרך כלל המציאות היא שהיא מנסה להפעיל אותי ואם אני לא נענית אז היא יכולה לשבת ולקטר וליילל עד שיינתן לה מבוקשה.
בקשר לאחרים שקצת ישחררו אותה ממני, זה קורה, אני משתדלת שכל יום. קצת סבתא וסבא, קצת אבא. לפעמים בני דודים שמשחקים איתה.
היא לא הולכת לחברים לבד, זה גם לא נראה לי גיל מתאים אבל עם בני משפחה היא הולכת ברצון ובכיף, שזה גם משהו מהזמן האחרון יותר.
אם אני מטאטאת לפעמים היא "עוזרת" (ויותר מפריעה) אבל כביסה לא מעניין אותה לעזור לקפל או לתלות או להוריד, לעזור קצת בחצר לא וכו'. יש דברים שזה לא נורא, נניח כלים, אז אפשר שיהיו קצת כלים בכיור. בקשר לחצר זה יותר בעייתי כי כבר פחדתי שעם הימים החמים יגיעו נחשים ועקרבים אם לא נזדרז לעשב את החצר ויהיו קוצים, אבל בקושי הספקתי משהו. בסוף מצאתי מי שיעשה את זה עבורנו, זה עוד לא גמור אבל הרוב כבר נעשה.
אולי אני צריכה לצפות פחות מעצמי. אין לי כוחות והייתי רוצה לפרנס יותר ממה שכרגע. אני בכלל לא מבינה איך יש כאלה שמצליחות לעבוד מהבית. אולי זה בגלל שהם עובדות במקום להשתפך ב"באופן".


נתתן לי הרבה דברים לחשוב עליהם צריכה לקרוא שוב ולעכל.

[u]או שהילדה לא מסכימה יותר[/u]
אכן כך. לפעמים בטיולים וגם זה אחרי מאבק. מעדיפה ידיים או עגלה, אבל בבית אין בכלל מצב, רק ידיים.

[u]מענה פרקטי-מנשא, מנשא, מנשא!!![/u]
בגיל שנתיים- זה ממש, אבל ממש לא מובן מאליו. מאד תלוי באופי של הילד (ובמשקל שלו :-P).
אצלנו הוא לא מוכן להיות במנשא בזמן עבודות בית מאז שהיה בן חצי שנה (להוציא מקרים חריגים מאד, וגם אז רק במנשא צד, מה שלא מאפשר לי לעשות הרבה ממילא).

[u]פעם אמרתי למישהו בשיחה שעד הלידה חשבתי שאני מאלו שמסתדרות תמיד ושגם עם ילדה אני אהיה מאלה שמסתדרות ושעם הלידה וכשהפכתי לאמא הדעה שלי על עצמי השתנתה והבנתי שאני לא מסתדרת בכלל בכלום.[/u] אני מזדהה מאוד עם התחושות האלה, נראה לי שכל המכלול של היריון-לידה-הנקה-אמהות משנה משהו בתכנות הבסיסי שלנו. לחשוב שפעם הייתי מסוגלת להרים בקלות כמה משימות בבת אחת, מה שנקרא במקומות שאני לא אחזור אליהם מולטי-טסקינג, והיום כל פעולה קטנה נראית כמו קריעת ים סוף...

[u]מענה פרקטי-מנשא, מנשא, מנשא!!![/u]
... נו, אבל זו תשובה שהייתי עונה לאמא עם תינוק חדש, לא למי שילדה לפני שנתיים.
אמא באופנית עם ילדה בת שנתיים, סביר להניח ששמעה כבר על קונספט המנשא, שיש לה בבית מנשא אחד או שניים או עשרה, ושאם היא לא משתמשת זה מפני שהגב שלה נשבר, או שהילדה לא מסכימה יותר (אצלנו למשל החלק השני נכון).

[po]כל כך לאט[/po] - קראתי כבר לפני יומיים את שכתבת ולקח לי זמן להבשיל ולענות לך. אני שומעת את המצוקה שלך - את הצורך שלך בתמיכה במקום הזה שבו את נמצאת. ההכרות שלך עם עצמך הייתה שונה - ציפית מעצמך להתארגן ולהסתדר עם ילדה בצורה שונה ממה שאת מסתדרת. ואולי (תקני אותי אם אני טועה) גם ציפית מעצמך להרגיש אחרת כלפי הילדה שלך וכלפי התגובות שלך. את מרגישה לי מאוכזבת מעצמך.
זה משהו שאני יכולה להתחבר אליו בתחושות שלי אל עצמי כאמא. הרצון לקחת את הדברים בקלות - לעשות יותר דברים גם כשהילדים בסביבה, בלי להוריד מהאיכות של הנתינה להם.
בעלי הזכיר לי לאחרונה באיזו טירונות היינו אחרי שהילד הבכור שלנו נולד. לא ישנו בלילה. עבדנו נורא קשה בלטפל בו. היום זה יותר קל? לא. אנחנו עדיין לא ישנים בלילה. (יש לנו כבר ארבעה). אנחנו עדיין עובדים קשה. אולי אפילו קשה יותר. מה שהשתנה זה המיינד. הדרך שבה אנחנו רואים את הדברים. ברור לנו שלא ישנים טוב בלילה. (אולי באיזה לילה נדיר בצימר בלי ילדים פעם בשנה). יש תורנות שבת לשינה ביננו. ברור לי שאני לא יכולה לעשות כל מיני דברים עם הילדים. דברים אחרים התרגלתי לעשות. עדיין - כשאני מסתכלת אחורה וחושבת על מה שהיה עם הבכור שלי - הרגשתי לא מסתדרת הרבה זמן. והוא היה ילד נח יחסית. ויתרתי על בית מסודר. (הרגל שלצערי עדיין הולך איתי P-: ). היו הרבה דברים שהשתדלתי לתכנן מראש. (להכין משהו בלילה למפגש של מחר, כדי שלא אצטרך להכין עם הילד עלי בבוקר. אנחנו לא בחינוך הביתי. בשנת החיים הראשונה שלו עבדתי בעבודה שאיפשרה לי לבוא איתו עלי בבוקר לפגישות מסויימות. עדיין הייתי צריכה להכין הרבה דברים).
_אם אני מבשלת באותו יום אני לא אלך לטיול עם הבת.
אם אני רוחצת כלים לא אצליח גם לבשל._ עד היום יש לי את השיקולים האלה. יש דברים שאני בוחרת לעשות והם באים על חשבון דברים אחרים. לא כל יום חייבים ללכת לטיול. לא כל יום חייבים לרחוץ כלים. (נשמע נורא, אני יודעת, אבל כיור מלא כלים - כולל שיש וסביבה, עדיף על אמא וילדים עצבניים בעיני. וחוץ מזה גיסתי, זכרונה לברכה, לימדה אותי שיש להם, לכלים, סבלנות לחכות עד שאני אתפנה, הרבה יותר מלילדי). לפעמים זה מבאס. הייתי רוצה לעמוד בכל המטלות בבת אחת. לפעמים אני מצליחה לזכור שאני רק בן אדם אחד. (היה פעם מחקר שאני לא מוצאת אותו כרגע, שבדק את כמות העבודה של אמא-עקרת בית וגילה שעבודתה מקבילה לשתי משרות וחצי!!!). לפעמים זה מבאס שאני רק בן אדם אחד...
יש לי מה לכתוב בעניין. (פתחת אצלי איזה סכר).
בינתיים אני מצטרפת לחלק מהעצות שנתנו לך למעלה - למצוא את הדרכים להקל עלייך ביום - יום, לעשות ניהול זמן.... לראות מה מתאים ונכון לך.
יותר מהכל נראה לי חשוב שתעשי שלום עם עצמך. שתקבלי את זה שזהו המצב. שתרשי לעצמך להיות בו - לא מושלמת כמו שאת (כמו שאני, כמו שכולנו) ולהנות ממנו.
שולחת לך חיבוק ואהבה (()). וכח להתמודד עם עצמך. עם האכזבה. וגם עם כל שאר המטלות. כל אחת בזמנה. @}

מזדהה
עוד ילדים בהחלט מהווים פתרון, אלא שאז עומס העבודות השוטפות גדל בהרבה
מנשא - לא לכולם זה מצליח, אצלי אין סיכוי שהפעלתן בן השנתיים יסכים לשבת במנשא, אז אני מפעילה אותו,
למשל כשמכינים צהריים הוא אחראי על ערבוב הדברים הפחות שפיכים או שעושה שליחויות (תביא לי בבקשה ביצה, מזלג, קמח וכד') הוא יודע איפה כל דבר נמצא ולרוב לא שובר או שופך.
ברחיצת כלים הוא עומד לידי על שרפרף ורוחץ את כלי הפלסטיק ואת הסירים וכפות העץ, אני ממש בהתחלה רוחצת מהר מהר את הסכינים החדות ואח"כ באיזי ביחד איתו את השאר, כשמסיימים אני מנצלת את שירותי השמרטפות של אחיו הגדולים כדי לספוג את המים מרצפת המטבח ולהחליף בגדים ;-)
קיפול כביסה עושים כולם ביחד ואז הוא פחות הורס ויותר עוזר, למשל מכין ערימות לפי בני המשפחה, הוא יודע מה שייך למי.00
יש נושאים שאני פשוט מגדירה כ"אבודים מראש" , למעשה כל מה שמעבר להכנת ארוחות , כביסה בסיסית ורחיצת כלים ,
את הדברים המתקדמים יותר אני עושה או בשעה שהוא ישן בצהריים או בערב אחרי שהוא נרדם או בחופשים כשיש מי שישמור עליו ואין המון הסעות לחוגים אחה"צ.
ברגע זה למשל הוא משחק לידי במחשב ואני גולשת אבל גם זה לזמן קצוב

2 דברים שעוזרים מאוד: מנשא גב ועוד ילד.

בהצלחה.

מענה פרקטי-מנשא, מנשא, מנשא!!!
המצברוח ישתפר לשתיכן, אנשאללה.

[u]הנשים שאני פוגשת, כולל אלו שאני פוגשת מבאופן, נראות לי מספיקות הרבה יותר, איכשהו.[/u]
בהחלט! מספיקות הכל ללא כל בעיות!
(האומנם?)

[list]
[*] מקפלות כביסה ב"תשלומים".
[*] מבשלות רק כשהילד עסוק בכיסא שלו (חותך חסה או מערבב תבלינים)
[*] עושות רק עוגות בחושות שלוקחות 5 דקות לערבב.
[*] מתקלחות רק אחרי ששמות דיסק עם שירים לילד. חופפות ראש כמעט רק כשהילד לא נמצא.
[*] נכנסות לשירותים רק שהוא במצב רוח טוב ועסוק מאוד, או כשרואה סרטונים על המחשב (סרטון נמשך 7 דקות, לכן צריך להספיק מטכ"לי..).
[*] עושות קניות דרך האינטרנט (גם זה כשהוא לא נמצא..)
[*] נכנסות לכל חנות ל-7 דקות בממוצע ולא יותר, אחרת יש קטסטרופה.
[*] עושות טלפונים חשובים מהסלולרי (האלחוטי שבק חיים בגלל הילד...) בזמן שיושבות להרכיב איתו פאזלים.
[*] או: עושות טלפונים בזמן מפגשים (כשיש עוד ילדים ואמהות בסביבה)
[*] ואת כל השאר - בזמן שיש עזרה.
[/list]

אז אולי בסוף היום מספיקים הרבה, אבל זו אמנות ההישרדות .

אני יכולה להגיד לך שבגיל שלוש הדברים מאוד ישתפרו...
שלי בת שלוש וארבעה חודשים ולפני שילדתי שוב (לפני חודש וחצי) כבר עשיתי כל מיני דברים שאני אוהבת לבד...זה קורה בסוף..תאמיני לי.
ואם היא אוהבת ללכת בלעדיך לחברים - אשריך!!!
לנו היתה חברה אחת שהיא היתה הולכת לבד וזה היה ממש כייף!! תענוג...
זה בסדר לשמוח שהיא משתחררת קצת, אל תלקי את עצמך. חינוך ביתי לא אומר שיעבוד ביתי, אל תשכחי.
חיבוק...

הזדהות :-) אני כבר 4 שנים אחרי... ועדיין לא מוצאת את הזמן לכל מה שאני רוצה, ויש ימים שההתארגנות קשה.
הבחירה בלהיות בבית יש לה "מחיר" והוא שעלינו ללמוד להסתדר [b]עם[/b] הילד ולא לשלוח אותו מאיתנו ע"מ שנקבל שקט וזמן. במחיר הזה אני מאוהבת! מה שקורה סביב פחות אהוב עלי ולעיתים אף מלחיץ אבל אף אחד לא רודף אחרי( או אחרייך) !

_אז מה עשיתי בזה עם מה שמקל עלי זה להיפטר ממנה ושהיא לא בסביבה זה לא באמת שאני מסתדרת או שיותר קל, זה שפשוט יותר קל לנו כשאני נפטרות זו מזו.
מה עם ללמוד לחיות איתה בטוב?
לא שיש לנו יחסים רעים או משהו. לא שני לא נהנית להיות אמא, כמובן שכן, אבל זה בכל זאת פן מסויים של האימהות שממש, אבל ממש קשה לי איתו. נראה לי לא נכון להיות כל כך מנוונת._
"נפטרות זו מזו" זה ממש לרדת על עצמך! אתן נפרדות, וזה לדעתי מצויין (אם ילדתך שמחה מכך ) וחשוב לשתיכן. בזמן הזה את עושה דברים שקשה לך לעשות בזמן שאתן יחד , כל-כך פשוט :-) למה זה רע ?
את מרגישה "מנוונת" כי את לא מספיקה לבשל או לסרוג ? מה עם להיות איתה ולעשות איתה דברים, זה לא נחשב עשייה?
שנתיים זה גיל ממש לא קל. את כבר מנסה לשלב אותה עם חלק מעבודות הבית?

[u]וכשהפכתי לאמא הדעה שלי על עצמי השתנתה והבנתי שאני לא מסתדרת בכלל בכלום.[/u]
אני מרגישה שהציפיות שלך מעצמך גבוהות מידי. האם באמת את לא מסתדרת עם כלום ? או שזו מין דרך להמעיט כ"כ מעצמך? שווה לך לעשות רשימה של מה את [b]כן[/b] מספיקה לעשות במשך היום, ולסמן V גדול לעצמך.
מה עם קצת עזרה? שעה פה ושם שבן-הזוג או מישהו אחר "משחרר" אותך ?
אין מה לעשות, כשמגיעה האימהות אנחנו מאבדות חלק גדול מהעצמאות שלנו, הזמן שהיה לנו רק לעצמנו פתאום נעלם, נעלם! אני חשה בזאת יום-יום, מחפשת את הזמן [b]שלי[/b] ולא תמיד מוצאת אותו.
זה מאוד נכון להשתחרר, קיראי את [po]זמן לעצמי בחינוך הביתי[/po] (למשל, יש עוד דפים בנושא אני בטוחה)
לדעתי להשתחרר ולקחת זמן לעצמך זו חובה בדיוק כמו הבחירה להיות עם הילד, זה ממש לא סותר, להיפך.
זה מדגיש ומחדד את הצורך של שתיכן, כן, אתן שתיים - ולכל אחת צרכים!
החכמה והקושי הוא הריקוד הזה עם (ובין.. שלא לדרוך על הרגליים) הצרכים השונים.

[u]הנשים שאני פוגשת, כולל אלו שאני פוגשת מבאופן, נראות לי מספיקות הרבה יותר, איכשהו.[/u]
ניראות לך? תוכלי גם לשאול אותן :-) וגם אם הן כן, אז מה ? זו את! את כרגע במצב הזה שבו את לא מספיקה הכל, אז מה קרה? לא היו תחתונים? לא היה אוכל מבושל - אוכלים כריך, לא סרגת ?
תני לעצמך להיות. נסי להנות מהזמן עם הילדה וקחי קצת עזרה, והעיקר על תרדי על עצמך, את רק נחלשת כך.

(())

נכנסתי כאן הרבה פעמים להרבה דפים.
אולי הבעיה שלי היא שאני משווה את עצמי עם אחרות, עם אחרים.
כשכותבים על קשיים אחרי לידה בדרך כלל מדברים על הדכדוך בחודשים הראשונים.
אני תוהה לפעמים מה איתי.
אני כבר שנתיים אחרי לידה ולא מספיקה כלום.
רואה נשים שמספרות כאן איך הן תופרות, איך מפרנסות מהבית, איך מבשלות.
אני?
אם אני מבשלת באותו יום אני לא אלך לטיול עם הבת.
אם אני רוחצת כלים לא אצליח גם לבשל.
כשמגיעים למפגשים אני תוהה איך בכלל מצליחים להביא איזה תבשיל לשם (ושישה שבועות אחרי לידה דווקא כן הצלחתי להביא)
ולתפור או לסרוג כשהילדה ערה בכלל נראה לי משימה בלתי אפשרית, משהו שברור שאם היא תתן לי לעשות יותר מדקה רצוף אני ברת מזל. גם לדבר בטלפון זה לא תמיד אפשרי כשהיא בסביבה.

אני תוהה: זה איך שהרגלתי אותה? להתעלם ממנה? לא יכולה.
אבל
ההספקים שלי כל כך נמוכים והחיים דורשים את שלה- לאכול צריך, לכבס גם צריך (בעיקר כשמשתינים הרבה בתחתונים/מכנסיים), לקנות צריך.

אני תוהה אם מה שאני חווה זה דכדוך שנמשך שנתיים או פשוט שאלו החיים. הנשים שאני פוגשת, כולל אלו שאני פוגשת מבאופן, נראות לי מספיקות הרבה יותר, איכשהו.
פעם אמרתי למישהו בשיחה שעד הלידה חשבתי שאני מאלו שמסתדרות תמיד ושגם עם ילדה אני אהיה מאלה שמסתדרות ושעם הלידה וכשהפכתי לאמא הדעה שלי על עצמי השתנתה והבנתי שאני לא מסתדרת בכלל בכלום.
הדימוי העצמי שלי בקשר ללהסתדר ירד מאד.
נכון, עם הזמן זה נעשה יותר קל, הקושי בגיל שנתיים הוא לא הקושי של גיל חודשיים.
אבל , עם כל זה שיותר קל, אני מוצאת שהדבר שהכי מקל עלי זה שהיא הרבה יותר בקלות הולכת לאחרים בלעדי. אז מה עשיתי בזה ם מה שמקל עלי זה להיפטר ממנה ושהיא לא בסביבה זה לא באמת שאני מסתדרת או שיותר קל, זה שפשוט יותר קל לנו כשאני נפטרות זו מזו.
מה עם ללמוד לחיות איתה בטוב?

לא שיש לנו יחסים רעים או משהו. לא שני לא נהנית להיות אמא, כמובן שכן, אבל זה בכל זאת פן מסויים של האימהות שממש, אבל ממש קשה לי איתו. נראה לי לא נכון להיות כל כך מנוונת.