ענ בל יקרה,
קראתי קצת בדף שלך (לא את כולו).
עכשיו השאלה ששאלת נדמית לי טיפה פחות תלויה באוויר.
קשה לי לענות לגמרי באוויר אפילו אם יש מה להגיד - צריך איזה קצה חוט של הבנאדם בצד השני כדי להתחיל להרגיש אותו ולהתכוונן (במידה כזו או אחרת של הצלחה).
אני מקווה שאני עונה לך במקום מתאים. אם יש בעיה - תגידי לי ונזיז או נמחק.
את שואלת על אופטימיות בתוככי הפסימיות -
גם אם לא מרגישים ממש אופטימיים בתקופה קשה, אפשר להתאמן
לסמוך.
במצבים קשים בני אדם נוטים (עוד יותר מאשר במצבים נוחים) לחיות מתוך ריב עם מה שיש.
זה מין קונפליקט עמוק עם המצב כמות שהוא. תחושה שמה שנוכח הוא לא בסדר וצריך לשנות אותו, לסלק אותו, לחסל אותו.
זה יכול להיות רגשות, דמויות פנימיות שקשה לנו איתן, מחשבות, מצב כלכלי וכולי.
מה שקורה לנו בגלל הריב עם מה שיש הוא שאנו מחמירים את המצב עוד יותר.
נניח שיש לך פצע ברגל. הריב עם מה שיש גורם לכך, שבמקום לאפשר לפצע להרפא, אתה שופך עליו מים רותחים.
זה רק דימוי, כמובן.
אם קשה - ובחיים יש הרבה הזדמנויות לחוות קושי - זה די והותר.
כשאנחנו מקבלים את המצב כמות שהוא, במקום להעמיק את המצוקה ולהוסיף מכה לחבורה, אנחנו יוצרים תנאים שמאפשרים איחוי הדרגתי של רקמת החיים הפצועה.
כלומר, החלמה ושינוי מתרחשים בקלות רבה יותר כשאיננו מוסיפים לתבשיל גם התנגדות למה שקורה.
ואיך כל זה קשור לאופטימיות?
כשיש מצב קשה מאוד, האופטימיות יכולה להיות לא כל כך נגישה.
אבל אם סומכים, כלומר מפסיקים להתנגד, יכולה להיות תחושה שלמה עם כל הקושי.
לסמוך על התהליך שאנחנו עוברים זו בחירה שיש לה השלכות עמוקות.
זו בחירה של צניעות שמצביעה על כך
שאיננו יודעים בהכרח מה ירפא אותנו או יקל עלינו (לפעמים כן יודעים - אבל לעיתים קרובות לא).
אבל אנחנו מצהירים בכך שאנו בוטחים ביכולת הריפוי שלנו -
זה סוג של אופטימיות, גם אם לא מרגישים בהכרח שמחה או בטחון.
החיים זה דבר פשוט כל כך אבל גם כל כך מורכב. כל דבר שאני אומרת מחייב אותי להסתייג ולדבר בזהירות... כי יש כאן מערכות עדינות של איזונים ויש סיפור חיים, נשמה ייחודית, יקרת ערך, שיש לה האיזונים שלה, הצרכים שלה...
אז הנה כמה איזונים כאלה:
- לסמוך על התהליך זה לא אומר לוותר על אחריות מלאה שלנו להקשיב, לשים לב, לעזור לעצמנו, לדאוג לקבל עזרה מבחוץ כשצריך...
- לסמוך על התהליך לא בהכרח אומר להיות פסיבי. לפעמים מתאימה פסיביות ולעיתים לא.
- לסמוך על התהליך לא אומר להצהיר "שהכל לטובה". הכל לטובה - כן, יש בזה משהו, אבל זה ביטוי שעושה דה-לגיטימציה לכל מה שאפל, שקשה, שכואב בנו. זה קצת שטחי. וזה ביטוי שגורם לנו לעיתים להסיר אחריות ולעשות דברים שעלולים להזיק לנו או לאחרים.
כלומר, לסמוך על התהליך זה לסמוך על תבונה שאנו כמעט לא ערים לה, שהיא חכמה מאיתנו. כמו שעץ יודע לגדול מעצמו, בלי לחשוב מה הצעד הבא, בלי לדפדף בספר ההוראות של החיים.
אבל כבני אדם נדרשת מאיתנו אחריות יותר גדולה משל עץ כי אנחנו יודעים גם להזיק לעצמנו ולהפריע לגדילה הטבעית (לעיתים בכשרון רב).
.....לסמוך על כושר הריפוי של הנפש, כפי שבאופן שאיננו מבינים לגמרי (כל רופא ישר יודה בכך) הגוף שלנו יודע להחלים.
ויחד עם זה לא להיות נאיבים... הרי לא כל מחלה נגמרת בהחלמה.... ובכל זאת
לסמוך ולהיות אחראי זו תמיד עצה טובה.
והערה מזוית אחרת:
בתקופות של שחור ויאוש, יכולים להיות הבזקים רגעיים של אמונה ואופטימיות. אם נותנים להם תשומת לב, הם כמו להבה קטנה שיכולה להתחזק. כמו גלויה משמחת מעצמנו שבעתיד...
ועוד זוית:
לדעתי, יש בנו דמויות אופטימיות גם אם מעולם לא פגשנו אותן או שהן נעלמות לתקופה ארוכה.
מאוד עוזר פשוט להאמין ולזכור שהאופטימיות קיימת אי שם, והאמונה, גם אם לא רואים אותן כרגע.
אני מקווה שעניתי על השאלה במקצת...
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.