על ידי יולי_קו » 19 יוני 2020, 05:04
הילדים שלי (3) בני כמעט 10, 13 ו-15.
התשובה אם הם קטנים או גדולים היא בעיני המתבונן, ויחסית לכל אחד מהם, אבל ברור שהם לא יונקים ושאפשר להשאיר אותם בעצמם שעות בלי חשש שיבלעו משהו או יכניסו מסמר לשקע
מצד שני לילדים גדולים יש דרכים אינסופיות להסתבך בחיכוכים, וחשוב להיות נוכחים בשביל לתווך.
בסגר היינו מאוד עסוקים מצד אחד, כי שנינו עבדנו מהבית, הילדים קיבלו המון שיעורים והיו זקוקים לעזרה רבה, והיה צורך לבשל יותר ולתחזק יותר מכרגיל, כי כולנו היינו כל הזמן בבית. חוץ מזה אחד הילדים דורש יותר נוכחות הורית מכרגיל, ולא מתאים לי לפרט יותר מזה.
אני מרגישה שהורות לקטנטנים היא יותר פשוטה מצד אחד, כי התשובות לשאלות יותר קלות (אם להקצין אז זה לרוב אחת מאלה: אוכל, ניקיון, מגע, שינה, מרחק/ תנועה, גירוי התפתחותי- קצת פשטני, נכון, אבל פועל), אבל יותר דורשת נוכחות מלאה והשגחה רציפה.
הדגשים בהורות בגיל מבוגר כוללות אתגרים יותר מעודנים- איך לשחרר וגם להיות נוכח, איך להשפיע בלי לפלוש. יש הרבה סערות הורמונליות רגשיות בלתי אפשריות אבל נוכחות (איך שיה תמימה הופכת לארי טורף בשניות בגלל טריגר לא ברור? מה כבר אמרתי???). אפשר להשאיר לבד, אבל בדרך שנותנת מסגרת
ולהתחמק ממלכודות רגשיות. מה אני הודיני? אז זהו, שאני לומדת להיות
מצד שני כמו למ גם אני משתפת כל אחד מהם מגיל צעיר ועד היום בהתבוננות בדברים הקטנים והאיטיים- ניצן חדש בגינה, ענן בצורה מעניינת, צבע מיוחד בשמיים. אני מאוד אוהבת את זה.
השבוע פגשתי פעם אחרונה השנה חלק מהתלמידים שלי (שיעורים אחרונים של שנת הלימודים). זאת היתה לרבים מהם גם פעם ראשונה מזה זמן רב, וזה היה עונג גדול שנתן המון טעם של עוד. זה לא התאפשר בזמן הסגר, וכן אני רוצה שיהיה חלק נוכח בחיים שלי- הקשר הישיר הזה.
מכיוון שאני מאוד אוהבת את העבודה שלי, אז זה משהו שהתנהל אחרת בתקופת הסגר והיה מעניין- הרבה ׳אני מול עצמי ולא מול כיתה חיה ומגיבה׳. הרבה ׳אני מול שאלות טכניות/אלקטרוניות מצלמה, מחשב׳. הרבה תמיכה בתלמידים דרך כתיבת מיילים (בשפה שאינה שפת אם שלי) ותקשורת טלפונית. עבדתי הרבה יותר מכרגיל וזה לא היה תחום בזמן כמו כרגיל, והיה קצת אמבי ופולשני לכל זמן ביום. אני יותר אוהבת את זה שכשאני בשיעור אז אני נוכחת בו, וכשאני יוצאת מהשיעור אז אני בדרך (לרוב באופניים עם קשב רב לדרך שאני נוסעת בה), וכשאני בבית אני פנויה לילדים ולמטלות הבית, וכשאני עובדת מול המחשב אז אני פנויה לרעיונות שלי והבית שקט, וכן הלאה. בסגר הכל התערבב כל הזמן, גם מבחינה טכנית. זה היה גם נחמד אבל גם פולשני.
דוגמא- צילמתי סירטון לתלמידים בחדר אחד, והייתי צריכה למחוק אותו ולצלם אחר כי בדיוק הילדים התחילו לריב ולצעוק, או שהאיש שלי פתח את הדלת לבדוק אם כבר סיימתי וזה נקלט במצלמה. נו טוב, נצלם את הסרטון הזה בפעם החמש-עשרה
כי לבשל או לקפל כביסה ובאותו זמן לעזור לילד בשיעורי בית אני עושה ממילא בחיי היומיום.
למזלנו האיש הביא הביתה עוד מחשבים ניידים ביום האחרון של העבודה, אז לכל אחד מאיתנו היה מחשב אישי. זה נשמע איום ונורא בחיים הרגילים (אין לנו טלוויזיה, ואנחנו בעד מינימום זמן מסך), אבל שלושת הילדים קיבלו המון (המון!!!) שיעורים מקוונים, כולל הרצאות בזמן אמת, והרבה מוסמכים לנהל, וכל אחד מההורים עבד על מחשב שעות רבות, כולל שיחות זום וישיבות, אז העבודה יכלה להתבצע בצורה זורמת בחמישה קוים במקביל.
מאוד אהבתי את זה שהעבודה בבית התנהלה בקבוצות קטנות: בישלנו בעיקר בזוגות. ניקינו את הבית באותו זמן בערך.
האיש היה מאוד מאוד מאוד מעורב בעזרה לילדים בשיעורים של הילדים, וזה היה מעולה, ושחרר אותי להתעסק בענייני. הלואי שזה ימשיך (מאתגר במיוחד כשהוא נמצא בשבוע העבודה במרחק מאות קילומטרים, ובערבים בדירה בלי קליטה...).
הילדים שלי (3) בני כמעט 10, 13 ו-15.
התשובה אם הם קטנים או גדולים היא בעיני המתבונן, ויחסית לכל אחד מהם, אבל ברור שהם לא יונקים ושאפשר להשאיר אותם בעצמם שעות בלי חשש שיבלעו משהו או יכניסו מסמר לשקע :-/
מצד שני לילדים גדולים יש דרכים אינסופיות להסתבך בחיכוכים, וחשוב להיות נוכחים בשביל לתווך.
בסגר היינו מאוד עסוקים מצד אחד, כי שנינו עבדנו מהבית, הילדים קיבלו המון שיעורים והיו זקוקים לעזרה רבה, והיה צורך לבשל יותר ולתחזק יותר מכרגיל, כי כולנו היינו כל הזמן בבית. חוץ מזה אחד הילדים דורש יותר נוכחות הורית מכרגיל, ולא מתאים לי לפרט יותר מזה.
אני מרגישה שהורות לקטנטנים היא יותר פשוטה מצד אחד, כי התשובות לשאלות יותר קלות (אם להקצין אז זה לרוב אחת מאלה: אוכל, ניקיון, מגע, שינה, מרחק/ תנועה, גירוי התפתחותי- קצת פשטני, נכון, אבל פועל), אבל יותר דורשת נוכחות מלאה והשגחה רציפה.
הדגשים בהורות בגיל מבוגר כוללות אתגרים יותר מעודנים- איך לשחרר וגם להיות נוכח, איך להשפיע בלי לפלוש. יש הרבה סערות הורמונליות רגשיות בלתי אפשריות אבל נוכחות (איך שיה תמימה הופכת לארי טורף בשניות בגלל טריגר לא ברור? מה כבר אמרתי???). אפשר להשאיר לבד, אבל בדרך שנותנת מסגרת :-/ ולהתחמק ממלכודות רגשיות. מה אני הודיני? אז זהו, שאני לומדת להיות :-)
מצד שני כמו למ גם אני משתפת כל אחד מהם מגיל צעיר ועד היום בהתבוננות בדברים הקטנים והאיטיים- ניצן חדש בגינה, ענן בצורה מעניינת, צבע מיוחד בשמיים. אני מאוד אוהבת את זה.
השבוע פגשתי פעם אחרונה השנה חלק מהתלמידים שלי (שיעורים אחרונים של שנת הלימודים). זאת היתה לרבים מהם גם פעם ראשונה מזה זמן רב, וזה היה עונג גדול שנתן המון טעם של עוד. זה לא התאפשר בזמן הסגר, וכן אני רוצה שיהיה חלק נוכח בחיים שלי- הקשר הישיר הזה.
מכיוון שאני מאוד אוהבת את העבודה שלי, אז זה משהו שהתנהל אחרת בתקופת הסגר והיה מעניין- הרבה ׳אני מול עצמי ולא מול כיתה חיה ומגיבה׳. הרבה ׳אני מול שאלות טכניות/אלקטרוניות מצלמה, מחשב׳. הרבה תמיכה בתלמידים דרך כתיבת מיילים (בשפה שאינה שפת אם שלי) ותקשורת טלפונית. עבדתי הרבה יותר מכרגיל וזה לא היה תחום בזמן כמו כרגיל, והיה קצת אמבי ופולשני לכל זמן ביום. אני יותר אוהבת את זה שכשאני בשיעור אז אני נוכחת בו, וכשאני יוצאת מהשיעור אז אני בדרך (לרוב באופניים עם קשב רב לדרך שאני נוסעת בה), וכשאני בבית אני פנויה לילדים ולמטלות הבית, וכשאני עובדת מול המחשב אז אני פנויה לרעיונות שלי והבית שקט, וכן הלאה. בסגר הכל התערבב כל הזמן, גם מבחינה טכנית. זה היה גם נחמד אבל גם פולשני.
דוגמא- צילמתי סירטון לתלמידים בחדר אחד, והייתי צריכה למחוק אותו ולצלם אחר כי בדיוק הילדים התחילו לריב ולצעוק, או שהאיש שלי פתח את הדלת לבדוק אם כבר סיימתי וזה נקלט במצלמה. נו טוב, נצלם את הסרטון הזה בפעם החמש-עשרה :-/
כי לבשל או לקפל כביסה ובאותו זמן לעזור לילד בשיעורי בית אני עושה ממילא בחיי היומיום.
למזלנו האיש הביא הביתה עוד מחשבים ניידים ביום האחרון של העבודה, אז לכל אחד מאיתנו היה מחשב אישי. זה נשמע איום ונורא בחיים הרגילים (אין לנו טלוויזיה, ואנחנו בעד מינימום זמן מסך), אבל שלושת הילדים קיבלו המון (המון!!!) שיעורים מקוונים, כולל הרצאות בזמן אמת, והרבה מוסמכים לנהל, וכל אחד מההורים עבד על מחשב שעות רבות, כולל שיחות זום וישיבות, אז העבודה יכלה להתבצע בצורה זורמת בחמישה קוים במקביל.
מאוד אהבתי את זה שהעבודה בבית התנהלה בקבוצות קטנות: בישלנו בעיקר בזוגות. ניקינו את הבית באותו זמן בערך.
האיש היה מאוד מאוד מאוד מעורב בעזרה לילדים בשיעורים של הילדים, וזה היה מעולה, ושחרר אותי להתעסק בענייני. הלואי שזה ימשיך (מאתגר במיוחד כשהוא נמצא בשבוע העבודה במרחק מאות קילומטרים, ובערבים בדירה בלי קליטה...).