אם להשתמש בדימוי ההבדל הוא כמו סגירת תריסים ווילונות מול ניקוי זגוגיות החלון.
בלבוסטה,
על היכולת לתפקד תוך כדי ניתוק מרגש ומה זה עושה יש דף אמא מאוזנת או אמא מרגישה. נדמה לי שאני פתחתי אותו לפני שנים אני הולכת לבדוק.

מה שאני מרגישה כשאני מתנתקת זו גם יכולת לתפקד.
אבל לא הבנתי מה הכוונה שלך בעניין הזה. כלומר מה הקשר בין מה שקראת לבין הרצון שלך לשחזר את הסגר רק הדלת אמיתיים. את מתכוונת שזה מה שאת רוצה ליישם? את הצלילות וכו' רק בלי הרעש?

אם משהו עובד לך אז זה לא באמת משנה איך.
אני חייבת לציין שנסגר לא הפך אותי לפחות מוטרדת או יותר רגועה.
הוא פשוט הוריד את רמות המחויבויות שלי וקידם השתכללות שלפעמים היתה טובה ולפעמים לא.
אני בטוחה שכאמא הייתי פחות רגועה בסגר למשל. המחנק. אבל בתחומים אחרים - ישנתי יותר, התפניתי לבית יותר כאלה. פחות לחץ כלכלי במובן מסויים כי הכל עומד במקום ויותרקל להגיד אין לי כשאין לחצי מדינה גם כן.

לא מדובר על ניתוק. זה מאוד שונה מניתוק. במובן מסויים זה אפילו הפוך מניתוק. נשארים מודעים למה שקורה בפנים ובחוץ. הרי אחרת אי אפשר לבצע טיפולים וגם לא ללמד. זו הכרה שאפשר לדמות אותה לאגם שנרגע ומצטלל. יש במצב הזה רוגע ובהירות, והוא מצב נעים מאוד. מבינים יותר בקלות, האינטואיציה פועלת מאוד טוב, התחושות ברורות, והתקשורת עם עצמי ועם הסביבה פועלת היטב.
לרוב האנשים יש צורך להתאמן בשביל להגיע לזה, ובמיוחד לשמור על מצב כזה בזמנים מאתגרים, אבל ההשקעה משתלמת.

במצב של ניתוק האדם חוסם מסלולים, לרוב כי זה יותר מדי (הצפה), ומתכנס בבועה שלו. לפעמים יש התנתקות גם מהגוף וגם מהמחשבה או רק אחד מהם, כי התחושות חזקות מדי. לרוב זה קורה מחוסר ברירה, בלי שליטה, ואפילו באופן אוטומטי כי ללא ניתוק יתכן ׳פיצוץ׳ או ׳שריפה׳ של מערכת העצבים, וזה מנגנון של הגוף בשביל להגן על עצמו מעודף אינפוט.

אם הבנתי נכון את מה שהגדרת מיצוב פנימי, אז יש לי את זה טבעי.
לדעתי לכל מי שהוא בחיים כרוני יש את זה.
יכולת ניתוק מדהימה.
הבחינות זה המובן השלילי שלה.

במובנים אחרים זה נהדר.


עדיין, כשיש חובה חיצונית להתנתק וכשאת מרימה את הראש שום מוסד לא גוער בך על הניתוק, וכשזה סגר ארוך ממושך יומיומי - זה לא משתווה לזה.

שלום בלבוסטה,

בדיוק לפני כמה ימים התחלתי לקרוא משהו שמורה מעולה (לצ׳י קונג, שיאצו, רפואה סינית, ובטח הוא מלמד עוד נושאים ) כתב. שמו כריס מקאליסטר, בריטי שחי בשוודיה, עם תארים מפה ועד להודעה חדשה. מהכרות אישית איתו הוא אדם עם רגלים על הקרקע, נדיב וטוב לב, ובאופן מפתיע הוא צנוע. אז מה שהספקתי לקרוא היה בסגנון הזה: הוא כותב שלהפתעת תלמידיו הוא לא מפנה כיום כמעט זמן לתרגול יומיומי של סדרות תרגול. הוא מלמד הרבה שיעורים כבר יותר משלושים שנה, ותרגל המון בעבר. הוא אומר שכיום הוא נכנס למצב ׳החדר השקט׳ בכל מצב ובכל זמן שהוא זקוק לו.

אני מרגישה דבר דומה בזמן טיפולי שיאצו ורפלקסולוגיה, או כשאני מלמדת. בתחילת דרכי נזקקתי להתכונן ולהכין, וגם לפנות זמן להכנה פנימית כדי להכנס למצב שבו אני יכולה להעניק טיפול מעולה בלי לספוג השפעות שליליות (הרי הרבה מטופלים מגיעים בזמן מחלה או סבל נפשי, וזה עלול להשפיע על המטפל). כיום כל ההתכוננות הזאת קורית כהרף עין, ולרוב השיעורים אני לא ממש זקוקה להתכונן. לפעמים אני מתכננת מה אעשה בדרך לשיעור ברכיבה על האופנים (5-10 דקות רכיבה), ולרוב בכלל לא זקוקה להכנה.

כלומר: האימון במסגרת תחומה (לדוגמא שיעור צ׳י קונג, שיעור דימיון מודרך, יו ניים איט ) או התרגול האישי הם הבסיס, שעליו מתפתחת עם השנים היכולת להגיע למיצוב הפנימי ׳בלי מאמץ ומיידית׳. לרוב האנשים חסרה היכולת להגיע לשם בלי האימון המוקדם הממושך, אבל יש כאלה שיש להם את הכישרון הטבעי לזה, ולא זקוקים לאימון.

תודה על ההקפצה חיפשתי את הדף הזה..
הסגר השני לא היה כמו הראשון מבחינת יתרונותיו, מבחינתי. יותר העיק.
כבר לא הרגיש כמו חופשה מהחיים אלא בעיקר געגועים להורים ולמשפחה מורחבת שיושבת יחד צפוף בסוכה..
סוג של בדידות למרות שהילדים בבית.
היה גם בידוד של בת בחדר שעזר לתחושה.
עכשיו קוראת פה ונזכרת בטוב שבהאטה.
אבל בשלה לוותר על היתרונות כדי לחבק את ההורים..
ולדאוג בעצמי לעצירה מדי פעם גם אם זה לא אותו דבר..

לא חושבת. זו נחמה קטנה אבל זה לא החופש שבסגר.
חלק מהשירות שבסגר זו העובדה שכל המחויבויות גם כלפי העולם נדחות באישור מלמעלה.
כלפי העבודה, מוסדות, כספים, הכל. אפילו ענייני בריאות יש פטור מלהתעסק בביקורים משמימים בבדיקות של מה שלא דחוף.

בעיניי זה החופש האמיתי.
שהעולם עצר.
ונתן לנו לרדת.

מה שאת מציעה זה שאחרי שעולים בחזרה, אם נדמיין רכבת אז בתוך הרכבת הטסה את רוצה תא מבודד ושקט.
זה בהחלט נעים ומשחרר לפרקים, אבל הרכבת דוהרת ובתנועה וזה מחייב.

מקפיצה. תובנות?

שאלה-
האם חופשה יזומה בבית (חשאית - שלא ידפקו לנו בדלת) הכוללת ניתוק יזום גם הוא (חלקי או מלא) של טלפונים ואמצעי תקשורת אחרים יכולה להשיג תוצאות דומות ליתרונות הסגר שפורטו למעלה?

1. איך איך איך אתם יכולים לקרוע אחד את השני בהתמדה לא מבוטלת חלק גדול מהיום (או לפחות כשיש הזדמנות) ואז לקרוא לנו לבוא מהר לצפות בסרט היומי ב׳מועדון הסרט הטוב׳ שייסדנו לנו בזמן הסגר, ולהתיישב כולנו כמו סרדינים בקופסה מול הקיר (מאחורינו מקרן) על ספת 2 מקומות מרווחת, אבל בכל זאת שני מבוגרים-שני מתבגרים-וילדה טרום מתבגרת אבל ג’ינג’ית?

(אוהבת אתכם).

1. ואיך איך איך שכחתי את המסכה בבית? פתאום פריט הלבוש הכל כך אופנתי ומחויב המציאות הזה נראה לי שוב קצת הזוי ומופרך. דחילק, לפני מרץ רק יפנים הזויים היו הולכים עם דבר כזה על הפנים (תרתי).

1. פחות זה יותר

(או - איך לקנות פחות,להרגיש שבבית יש המון אוכל עדיין).

1. מה בדיוק חשבתי לעצמי כשרציתי עוד ילדים אחרי הילד השני?????

(אה...שאני אוהבת ילדים, ורוצה עוד הריון ולידה, ושאני מרגישה, לא- יודעת! שיש עוד נשמה שאמורה להתגשם דרכי, מה שאכן קרה כשיקירי הסכים לפתוח את הקשר בבולבול).
(ויקירי מזכיר לי שזה טבעי לילדים לריב, זה לא נגדי- זה בעדם, וזה לא אומר כלום על איך יהיו היחסים ביניהם בעוד עשרים- שלושים שנה).

מה שלא ברור זה מה קורה עם המנהיגים שלנו בזמן הזה.
הם מאוד לא "בכאן ועכשיו". הם רוצים צמיחה וכלכלה וכספים תוך עצימת עיניים ממה שקורה לנו.
מאוד מוזר, הקיצוניות הזו.
250 איש בחתונות.
באמת צריך חייב מוכרח?

מאוד מטריד. כמה נוכחות מלאה במציאות יכולה להיות משמעותית.

אני שמה לב שאני ממשיכה להיות קשובה לצרכים שלי- נחתי יותר אתמול והיום, אחרי שבוע שלם של השתלמות. יש המון מה לעשות, אבל אני קודמת.

תודה על התובנות האחרונות. הם מאוד מדברות אלי במציאות: אני לפני מעבר דירה עם תאריך מקסימום מוגדר, אבל עדיין לא מצאתי לאן לעבור.

_ללמוד ממך על רוגע מול אי וודאות.
הרי אי הוודאות קיימת תמיד, רק שבקורונה הוסר הלוט שהסתיר אותה._

ממש ככה

אי ננה זה מדהים.
אני מאחלת לך שלא תגיעי ליום שהכאן ועכשיו לא ירגיש בטוח . רוגע וביטחון עכשיו ובעתיד.
ללמוד ממך על רוגע מול אי וודאות.
הרי אי הוודאות קיימת תמיד, רק שבקורונה הוסר הלוט שהסתיר אותה.

וואו. ממש לא פשוט. ואיזה אלופה את שהצלחת לעשות את הסוויץ' הזה.
אצלי זה לא היה ככה, בין השאר כי אני בת מזל. מאוד. בהקשר למשבר הנוכחי, ספציפית.
הוגדרתי עובדת חיונית, לא הפסקתי לעבוד לשנייה, ומצד שני המשרה שלי מספיק קטנטונת והילדים מספיק גדולים בשביל שזה לא יהווה בעיה.
ומכיוון שאני מוכרת ברווחה כבר מזמן, המון עזרה הגיעה אלי - כי אנשים תרמו מצרכים בכמויות, ובוועדות פשוט לא ידעו למי לתת. ממש הייתי צריכה להדוף ארגזים.

מתחברת מאוד למה שיעל אומרת.

בסגר לא חוויתי ייתרונות, באמת שלא.
חוויתי פחד עצום, ענקי

פחד כלכלי, אמיתי - משכורות שלא נכנסות, עבודה שלא קורת, לא מגיע לי כלום מבט"ל בלל הסטטוס שלי.
הוראות קבע שחוזרות, הלוואות שצריך להחזיר, איומים בעו"דים והוצל"פ והליכים משפטיים. בעל בית שמאיים כמו אחרון המאפיונרים.
אמא'לה.
פחד, פחד גדול
ובו זמנית צריך להחזיק תקווה בשביל הילדות שלי
צריך למקד את הראש בכאן ועכשיו:

יש אוכל במקרר?
יש
יש בית נעים ונחמד כאן ועכשיו{{}}?
יש
אין עבודה = יש פנאי להיות עם הילדות?
יש

הזיקוק הזה, של הפער בין הפחד מהעתיד (הקרוב, הרחוק)
ובין
הרוגע והביטחון של הכאן ועכשיו

אותו אני לוקחת חזק מאוד להמשך החיים, עדיין
כשהפחדים רוצים לדבר, אני נותת להם את המקום שלהם ואת הכבוד שלהם, מעלה אותם על הכתב, אומרת להם תודה
ומעלה על הכתב, אחר כך, את ה-"כאן ועכשיו" שלי
איפה אני ב-"כאן ועכשיו"

ביום שה-"כאן ועכשיו" שלי ירגיש לי לא בטוח (לא יהיה אוכל במקרר, לא יהיה כסף לדלק, יעיפו אותי פיזית מהבית) - זה יהיה יום שאני אאפשר למערכות ההגנה בגוף להשתלט בכח.
עד אז אני מאוד משתדלת לתת לקליפת המח שלי לנהל את העיניינים

בבקשה! זה ממש היתרון הכי גדול של הסגר מבחינתי, שביטלו לנו את שם ואז! כאמור, אני מעדיפה שלא יבטלו לי את אז ובטח לא את שם, ולזכור להיות כאן ועכשיו גם כששאר הדברים ממשיכים להתקיים במרחב האפשרויות שלי... אבל, זאת היתה ווחד מתנה.

שהתודעה בכאן ובעכשיו.
וואוו- זה פן שלא שמתי לב אליו, אבל כשאת מתמללת אותו אני מאוד מתחברת. הייתי כל הזמן ׳כאן׳, ורוב הזמן ׳עכשיו׳. תודה!

יעלי את מזכירה לי את הפחד ומצב ההישרדות בהתחלה. זוכרת בעיקר את הכיף. כמו בלידה כנראה שוכחים מה שרוצים לשכוח..
באמת לא מובן מתוך ממה שכתבתי, אבל זה היה לי מאוד כיף. ממש ממש. פחד לא הרגשתי כמעט בכלל. אי אפשר לפחד כשהתודעה בכאן ובעכשיו. (זה היה כמו סטאז' אינטנסיבי, ועכשיו האתגר לזכור וליישם.)
חוסר ודאות, היעדר מוחלט של "אוויר" מהילדים והסתגלות לשינוי פתאומי שכוללת מידה של הלם, אלה דברים שפשוט קרו, ושאני מעדיפה שלא יקרו שוב. אבל כיף זה היה גם היה!

יעלי את מזכירה לי את הפחד ומצב ההישרדות בהתחלה. זוכרת בעיקר את הכיף. כמו בלידה כנראה שוכחים מה שרוצים לשכוח..

בלבוסטה, מרגש מה שכתבת.
גם אצל הוריי, שכנים שביומיום לא בקשר איתם הציעו עזרה וקניות.

ארוחות משפחתיות. כמו בסרטים היה "דינר". אוכלים יחד. משמרים פעם ב. (בנוסף לשבת)

אהבתי כל דקה בסגר.
את הפשטות.
את חוסר ההמוניות ברחובות והשקט הסופרים ובחנויות.
את זה שהחיים נכנסו למצב של קפאון. הרבה בעיות שהיה אפשר להניח להן כי יש מצב חרום.
את הלמידה שהעמקנו בה הילדים ואני, עברית וחשבון.
את השינוי התזונתי של כולנו באותה תקופה בלי פיתויים של גלידות וחטיפים בחוץ, אלא אוכל ביתי ירקות ופירות ואפילו דיאטה שמחזיקה אצלי, מינוס כמעט עשרה ק''ג.
אהבתי את חוסר המחוייבות מלבד לבסיס ההישרדותי.
גם ליל הסדר היה כיף לוותר עליו, לשיר שני שירי ילדים לאכול מצה עם שוקולד וללכת לישון.
אהבתי את השליטה המוחלטת שלי בזמן שלי ושל הילדים. כמעט ללא מחוייבויות מקצועיות, כלכליות, משפטיות, חברתיות, משפחתיות מלבד לתא הקטן שלנו שאליו המחוייבות היתה טוטאלית, אני באופן אישי לא יכולתי לזוז מילימטר מהילדים כי לא היו אלטרנטיבות גן או מישהו נוסף בסביבה - זה יכל להלחיץ אבל זה היה בסדר.
גם עזרה הדדית למי שיכולנו בריבוע הקטן ועם אילוצי האיתור הביתי שלי ושל הילדים - שכנה קשישה דלת לידי שלא הכרתי לפני הקורונה.. עברנו לדירה לא מזמן... וכשראיתי שלא ילדים מגיעים ולא כלום הצעתי עזרה. הסתבר שהיא אלמנה שסובלת מאסטמה קשה ללא ילדים ואחותה במצב קשה כך שחוץ מבית הכנסת ששלח מזון לשבת היא לא יכולה לרדת לרחוב.... התחלתי לשלב את הסידורים שלה באלה שלי. קניות, בישולים, תרופות מה שיכולתי במסגרת ה24/7 עם הילדים שלקחתי לכל מקום בחשש שלא יגעו שלא יכניסו לפה, שלא.... וזה ללא עזרה/רכב. תודה לאל על הזכות ועל היכולת בכלל לתת כשאני בעצמי מוגבלת.
זה גם משהו לטובת הקורונה - בלי כל התותחים הכבדים היומיומיים של התמודדויות כלכליות מכבידות, רפואיות, משפטיות וכו' וכו' וכו' - אז יש גם פניות אחרת לפחות כזו שמשחררת קצת זמן אחר.
גם אצלי יום אחד התקלקלו הכיריים ובאופן מפתיע היה לה משהו חשמלי ששירת אותנו כמה ימים עד שהגיעו החדשים. להיות בלי כיריים לבישול בתקופת הקורונה, עם שני קטנטנים זה מבהיל והיא עזרה לי בלי שהות.

לאמא שלי שגרה בעיר אחרת וגם היתה צריכה עזרה בקושי יכולתי להגיע גם סגר וגם מחוץ לסגר- איך אפשר עם הילדים כשאסור היה לחשוף את המבוגרים למגע, ואת הילדים לאחרים ומנגד מי ישמור עליהם... אבל גם אצל אמא שלי שכנה צעירה דלת לידה הציעה עזרה...
אם כל זה היה מגיע רק בלי קורונה, בלי כל ההשלכות ביום שאחרי, הכלכליות ועוד.
לא הרגשתי שום חשש מהאי ודאות וכו'. בבסיס אני אופטימית והלוטאי שמשהו מהשקט בתקופת הקורונה והכמה דציבלים פחות היה נשאר איתנו.

אני חושבת שהדבר הכי חשוב שקרה לי בימי הסגר, והוא גם זה שההשפעה שלו היא הארוכת-טווח ביותר, הוא אולי דווקא תוצאה של משהו שלא הייתי רוצה לשחזר. חוסר הוודאות מה קורה, מתי זה ייגמר, הבדידות המוחלטת כמבוגרת יחידה מול הילדים, ואיזשהו הלם - הכניסו את המוח למצב הישרדותי, שבו יש רק הווה. היכולת שלי להיות כאן ועכשיו התפתחה והשתדרגה פלאים. כשנגמר מצב החירום, היא ירדה, אבל נשארה משודרגת ביחס לקודם לכן.

מצד שני מאוד אהבתי שכולנו יחד וזמינים זה לזה.
תחושת המשפחה כגוף גדול מאוד התחזקה (תודה למי שכתבה את זה במעלה הדף).
המרפסת הפכה למרחב חשוב.

דרך אגב, נכון שמבחינת תנועה פיזית במרחב היינו כמעט 100 אחוז בבית, ורק ההורים יצאו לקניות של מזון לעיתים רחוקות, אבל ממש לא ׳זרמנו לאט עם הזמן׳. היה המון מה לעשות, (כולל תשומת לב לתחזוקה פיזית של כולנו- שיעורי תנועה משותפים כל בוקר) וזה היה מסחרר. ביומיום הרגיל יש לי יותר איי שקט והקשבה לעצמי שאני מאוד אוהבת.

הילדים שלי (3) בני כמעט 10, 13 ו-15.
התשובה אם הם קטנים או גדולים היא בעיני המתבונן, ויחסית לכל אחד מהם, אבל ברור שהם לא יונקים ושאפשר להשאיר אותם בעצמם שעות בלי חשש שיבלעו משהו או יכניסו מסמר לשקע
מצד שני לילדים גדולים יש דרכים אינסופיות להסתבך בחיכוכים, וחשוב להיות נוכחים בשביל לתווך.

בסגר היינו מאוד עסוקים מצד אחד, כי שנינו עבדנו מהבית, הילדים קיבלו המון שיעורים והיו זקוקים לעזרה רבה, והיה צורך לבשל יותר ולתחזק יותר מכרגיל, כי כולנו היינו כל הזמן בבית. חוץ מזה אחד הילדים דורש יותר נוכחות הורית מכרגיל, ולא מתאים לי לפרט יותר מזה.

אני מרגישה שהורות לקטנטנים היא יותר פשוטה מצד אחד, כי התשובות לשאלות יותר קלות (אם להקצין אז זה לרוב אחת מאלה: אוכל, ניקיון, מגע, שינה, מרחק/ תנועה, גירוי התפתחותי- קצת פשטני, נכון, אבל פועל), אבל יותר דורשת נוכחות מלאה והשגחה רציפה.

הדגשים בהורות בגיל מבוגר כוללות אתגרים יותר מעודנים- איך לשחרר וגם להיות נוכח, איך להשפיע בלי לפלוש. יש הרבה סערות הורמונליות רגשיות בלתי אפשריות אבל נוכחות (איך שיה תמימה הופכת לארי טורף בשניות בגלל טריגר לא ברור? מה כבר אמרתי???). אפשר להשאיר לבד, אבל בדרך שנותנת מסגרת ולהתחמק ממלכודות רגשיות. מה אני הודיני? אז זהו, שאני לומדת להיות

מצד שני כמו למ גם אני משתפת כל אחד מהם מגיל צעיר ועד היום בהתבוננות בדברים הקטנים והאיטיים- ניצן חדש בגינה, ענן בצורה מעניינת, צבע מיוחד בשמיים. אני מאוד אוהבת את זה.

השבוע פגשתי פעם אחרונה השנה חלק מהתלמידים שלי (שיעורים אחרונים של שנת הלימודים). זאת היתה לרבים מהם גם פעם ראשונה מזה זמן רב, וזה היה עונג גדול שנתן המון טעם של עוד. זה לא התאפשר בזמן הסגר, וכן אני רוצה שיהיה חלק נוכח בחיים שלי- הקשר הישיר הזה.

מכיוון שאני מאוד אוהבת את העבודה שלי, אז זה משהו שהתנהל אחרת בתקופת הסגר והיה מעניין- הרבה ׳אני מול עצמי ולא מול כיתה חיה ומגיבה׳. הרבה ׳אני מול שאלות טכניות/אלקטרוניות מצלמה, מחשב׳. הרבה תמיכה בתלמידים דרך כתיבת מיילים (בשפה שאינה שפת אם שלי) ותקשורת טלפונית. עבדתי הרבה יותר מכרגיל וזה לא היה תחום בזמן כמו כרגיל, והיה קצת אמבי ופולשני לכל זמן ביום. אני יותר אוהבת את זה שכשאני בשיעור אז אני נוכחת בו, וכשאני יוצאת מהשיעור אז אני בדרך (לרוב באופניים עם קשב רב לדרך שאני נוסעת בה), וכשאני בבית אני פנויה לילדים ולמטלות הבית, וכשאני עובדת מול המחשב אז אני פנויה לרעיונות שלי והבית שקט, וכן הלאה. בסגר הכל התערבב כל הזמן, גם מבחינה טכנית. זה היה גם נחמד אבל גם פולשני.
דוגמא- צילמתי סירטון לתלמידים בחדר אחד, והייתי צריכה למחוק אותו ולצלם אחר כי בדיוק הילדים התחילו לריב ולצעוק, או שהאיש שלי פתח את הדלת לבדוק אם כבר סיימתי וזה נקלט במצלמה. נו טוב, נצלם את הסרטון הזה בפעם החמש-עשרה
כי לבשל או לקפל כביסה ובאותו זמן לעזור לילד בשיעורי בית אני עושה ממילא בחיי היומיום.

למזלנו האיש הביא הביתה עוד מחשבים ניידים ביום האחרון של העבודה, אז לכל אחד מאיתנו היה מחשב אישי. זה נשמע איום ונורא בחיים הרגילים (אין לנו טלוויזיה, ואנחנו בעד מינימום זמן מסך), אבל שלושת הילדים קיבלו המון (המון!!!) שיעורים מקוונים, כולל הרצאות בזמן אמת, והרבה מוסמכים לנהל, וכל אחד מההורים עבד על מחשב שעות רבות, כולל שיחות זום וישיבות, אז העבודה יכלה להתבצע בצורה זורמת בחמישה קוים במקביל.

מאוד אהבתי את זה שהעבודה בבית התנהלה בקבוצות קטנות: בישלנו בעיקר בזוגות. ניקינו את הבית באותו זמן בערך.
האיש היה מאוד מאוד מאוד מעורב בעזרה לילדים בשיעורים של הילדים, וזה היה מעולה, ושחרר אותי להתעסק בענייני. הלואי שזה ימשיך (מאתגר במיוחד כשהוא נמצא בשבוע העבודה במרחק מאות קילומטרים, ובערבים בדירה בלי קליטה...).

אני גיליתי שמה שאחרים מכנים "יתרונות הסגר" נמצאים אצלנו בשגרה הרגילה - צריכה מצומצמת, זמן משפחתי והרבה ארוחות משפחתיות, נינוחות של קימה בבוקר ושימוש סלקטיבי ו"רחוק" במערכת החינוך. מצטערת בשביל מי שצריכים "לחזור לשגרה" שאינה בוחרים בה.

חחחחח אכן גדולים
אם כי אני זוכרת את עצמי מסתכלת עם עננים גם עם ילדים קטנים (הכי כיף לומר להם, תראו איזה עננים יפים.. אני יכולה לומר את זה גם היום אבל אין קהל אוהד..)
ילדים קטנים גם מאטים את הקצב..

מעניין בני כמה הילדים שלכן שאתן יכולות ככה לנוח ולהסתכל על העננים וכו'? הלוואי עלי חחח

בעצם כשחושבים על זה.. הסגר הזכיר לי גם את באופן טבעי של פעם.. לחיות לאט, חינוך ביתי לכולם, לצרוך פחות, לשמור על הטבע.

השאלה היא אכן מה אפשר לשמר.
מוסיפה: למצוא זמן להסתכל על תזוזת העננים (כשיש עננים ). יש משהו בתזוזה האיטית הזו שיכולה להביא את את הלב להאט קצת.. כמו בטיפול בצמחים ומעקב אחר התפתחותם האיטית אך המשמחת.

כן!
לא לקנות
להנות מעציצים וצמחים
טבע

פסח הגיע ואין בגדים חדשים ולא מפה חדשה ולא ראנר מיוחד ואין מתנות לקנות.. והכל בסדר!
כיף..

וגם- לחיות לאט! (היה פה פעם דף כזה)
איזה אושר זה לחיות לאט
לא צריך לרוץ לשום מקום
יש פניות וזמן
"אוצר בלום של פנאי" (למרות שהייתה גם הרבה עבודה זו היתה התחושה הכללית)

תודה יוליקו בזכות הדף החלטתי הבוקר לא "לתקתק" אלא לשבת לאט להקשיב לציפורים לחשוב בשקט.. ורק אח"כ לעבור לעבודת היום

זו היתה תקופה מאתגרת, כמו לכולם אבל גם מאוד מאוד מהנה. גיליתי עד כמה אני אוהבת להיות בבית ולעבוד מהבית. למזלי, המשכורת המשיכה להכנס, למרות שעבדתי הרבה פחות (רק מקוון) ונראה לי שזו אחת הסיבות לכך שהיה לי שקט נפשי להנות מהזמן הזה.
גילינו את המרפסת שלנו. היא קטנה אבל משקיפה על רחוב שקט עם צמחיה. היה פשוט כייף לשבת שם ולהתבונן במעט שיש, לשתות קפה ולדבר. את זה אנחנו משמרים.
ניצלתי רבות את האפשרויות שנפתחו לשמוע הרצאות בזום על נושאים שמעניינים אותי. זה נפלא. מאמינה שהרבה מזה ישאר. וגם ישיבות שלא חייבים לצאת מהבית בשבילם. מקווה שגם זה ישמר.
הילדים (הם גדולים) התחילו לבשל ולאפות, דבר שמשמח אותי מאוד מאוד. לראות אותם מתלהבים ויוצרים.

אני אהבתי את השקט, הרגיש כמו יום כיפור בלי אופניים, ארוך הרבה יותר . גרים בתל אביב ובקושי היו מכוניות, הכול היה שקט יותר. ילדי הבניין שאף פעם לא משתמשים בחצר הבניין התחילו לשהות בחצר, וההורים אפילו בנו סככה ונדנדה. למדתי כמה חשוב לי השקט והחלטתי לעבור למקום אחר, להיות הרבה יותר בטבע. הכוונה בקרוב במידה ויתאפשר לעבור לאירופה ולגור בקראוון. ולהיות הרבה בטבע. חוץ מזה נהנתי מאד לראות איך במקום בתי קפה, אנשים ישבו בספסלים או על הדשא ברחובות העיר, עם כוסות יין, או אפילו ערכו פיקניק נחמד. היה לי גם הרבה יותר קל עם הבת שלי כי היו הרבה פחות פיתויים ברחוב, זה גם סוג דל שקט בלי חנויות ובלי מסעדות.

אני הבנתי כמה אני אוהבת את העציצים שלי. אוהבת לצאת למרפסת שלנו ולהיות איתם, להתבונן בצמחים, בעלים בפירות (יש לנו עגבניות שרי ותותי יער, לימון, קומקוואט ועשבי תיבול שונים. נבטו ופרחו אצלנו עצמאית פרחי לוע הארי בשני צבעים, ועם הזמן גם די הרבה עשבי בר.
אז עכשיו, כשאני מחפשת דירה (צריכים לעבור הקיץ), חשוב לי שיהיה לי מקום לצמחים בדירה החדשה- שתהיה גינה קטנה או מרפסת, שתהיה שטופת שמש,כך שיהיה לי מקום לנשום.

היה כיף לראות את הטבע משתקם, את האוויר צלול.

פשוט לא לקנות.

שקט !!!

והעיקר שכחתי! הכי כיף היה פשוט לא לקנות. כדי להקטין חשיפות ריכזנו קניות חיוניות וחוץ מזה ספרים באינטרנט וכאלה. וזה די נשמר בסך הכל.

תודה כל הדף

געגועים לתקופת הסגר.
כמו חופשת לידה עם ילדים גדולים
הבית שוב התמלא בילדים שכבר לא בבית ביומיום.
אין דאגה לילדים שיוצאים בערב/ מתי חוזרים וכו
הזכיר לי כמה טוב בבית
כמו תמרולה מרחב אישי ומרחב משותף
היה כיף לראות את הטבע משתקם, את האוויר צלול.
את השקט בבוקר
את השלטים בכבישים כשכן הייתי צריכה לנסוע אומרים לי להישאר בבית..

יישום בשגרה - פחות..
כולם חזרו לענייניהם
גם אני
אולי פחות ששה לצאת בערב
חושבת כמה פעמים לפני, האם זה נדרש..
יש תירוץ לפגוש פחות אנשים ויש בזה משהו.. נינוח.
היתה הבנה שהרבה "צריך"ים אינם נדרשים באמת ומשהו מזה אולי נשאר טיפה
חשיבות הזמן הפנוי שוב התחדדה
יותר עבודה מהבית
כמו לחזור מחופשת לידה
נשאר געגוע
וגם זה טוב

תודה, תמרול ה!

אצלנו היתה התכוונות לכך שיווצר שיתוף של כולם בתחזוקה ובבילוי. זה לא קרה מאליו, אבל אנחנו בהחלט מרוצים מהתוצאה.
האיש הוא מדריך לשעבר בצופים, אז מתחילת הסגר הוא אירגן טבלאות של מי מבשל עם מי, בזוגות שאיפשרו לכל אחד להיות עם כל אחד לפחות פעם בשבוע, וכלל גם את השארת המטבח במצב סביר לאחר תום הארוחה.
חודש קודם התחלנו תורנות של ניקיון הבית, וזה עובד לנו מצויין, שבה כל שבוע כל אחד מאיתנו מנקה חלק אחר באיזורים הציבוריים, ואת החדר הפרטי. פשוט המשכנו את התורנות הזאת, אז הבית היה יחסית סביר מבחינת סדר וניקיון.
ראינו סרטים ישנים ביחד כל ערב, קראנו, עזרנו לילדים בשיעורים מרחוק, ועבדנו. היה זמן לבד והרבה זמן ביחד, והיו לנו ארוחות מושקעות ומגוונות.

והשאלה הנוספת היא -
מה לעשות בשביל להצליח לשמר ולפתח את האיכויות הללו?

דף מגניב וחשוב.
אני אהבתי את הנשימה המרוכבת (בכוונה כתבתי ככה) של כל המשפחה ביחד של תנודות ונשימה של הגוף הכולל הזה, שיש לכל אחד מרחבים אישיים ומרחבים משותפים ורוגע לכל אחד באשר הוא.
אהבתי את איך שהכל הסתדר כאילו מעצמו, ניקיון הבית, הבישולים והכביסות, הכל בזמן נינוח וכל הזמן הכיור היה נקי איכשהו.
אהבתי את העולם שהפך לזמין בכף ידי, של הרבה מאד תכנים מקצועיים שהיו מרתקים בשבילי, נפתחה לי המון סקרנות שקצת הואטה בתקופות האחרונות, חזר לי הניצוץ לעיניים.
אני מנסה לשמר את זה על ידי בקשה לקבל אישור ללמוד יום בשבוע באופן עצמאי מהבית. זו איכות למידה כל כך שונה, כל כך משמחת לב.
אהבתי את זה שקבעתי שיחות קבועות בזום עם חברות שגרות ממש רחוק, שככה אנחנו לא נפגשות, ושימרנו את זה גם לעכשיו, וזה מוסיף אושר גדול לחיים שלי ויוצר גם חיבור יותר רציף ומעמיק אליהן ולחיים שלהן.
אהבתי לגלות כמה טוב לי להיות בבית, שזה לא נמאס לי, שיש כל הזמן דברים מעניינים.
מצד שני עכשיו כשפתאום יש את הבריזה הזאת של האויר החם הזה, אני מתה לנסוע קצת למשהו אחר.. (-:

הסגר (שעדיין רואים שאריות שלו פה ושם) הכניס אותנו הביתה, תחם את המרחב, השאיר אותנו תקופות ארוכות עם דרי ביתנו, ושינה לרובנו מקצה אל קצה את התנהלות היומיום, את דרכי התקשורת וגם את אופני התקשורת.

משיחות עם תלמידים, חברים, קרובים, וגם מתוך עצמי עולה שהתקופה הזאת העלתה קשת רחבה של רגשות ומצבים, שחלקם חיובי ביותר.
רבים העלו שאיפה לשמר את מה שנחווה כחיובי בחזרה למרוץ החיים הרגיל, לחיי היומיום המודרניים.

מה העלתה בכם תקופת הסגר?
מה אהבתם ותירצו לאמץ לכם?

אני אהבתי את ההתכנסות פנימה, את הקצב האיטי, את הדברים שעשינו ביחד במשפחה הגרעינית (סרטים, משחקים, בישול בצוותא, יצירה, שיחות, ספורט בהדרכת כל אחד מבני המשפחה לחילופין/לסירוגין, שותפות מלאה בניהול ותחזוק הבית). אהבתי את זה ש׳לא צריך לרוץ׳ לשום מקום, הרי ממילא צריך להשאר בבית.
אהבתי את היחסים עם השכנים הקרובים (הרבה עזרה הדדית, וגם משחק ׳חפש את המטמון בחדר המדרגות׳ עם עמידה מלאה בכללי ההיגיינה!, וגולת הכותרת- סנפלינג מקומה רביעית לרחוב -כן כן!), אצלנו מחאו כפיים לצוותים הרפואיים בשמונה בערב מהמרפסות, וזה יצר הכירות מסויימת ותחושת חמימות עם השכנים שאנחנו לא רואים אחרת אף פעם.
אהבתי את השיתוף בתכנים אישיים מצד התלמידים שלי, כולל סרטונים, תמונות ומסרונים. קיבלתי המון תמיכה בי ובדרכי, ובחשיבות מה שאני עושה לקהילה.
שמחתי לגלות שאני אוהבת מאוד את האיש שלי (שלרוב נמצא בנסיעות עבודה) גם כשהוא שלושה חודשים רצוף בבית, ושלא נמאס לי ממנו אפילו קצת.
שמחתי להתחבר לקהילה שאוהבת מה שאני אוהבת (צ׳י קונג ושיאצו), וללמוד ולשתף דרך סמינרי זום (זומינר:-)).
אהבתי לעשות מה שיכולתי בשביל לשמור על קשר נוכח ותומך עם התלמידים והחברים שלי, באמצעים שהיו ברשותי.
התחברתי ללב שלי והחלטתי לשנות מסלול לימודים, לפחות לשנה, בשביל לבדוק אם ההשקעה בתחום אכן חשובה לי.

היתה תחושה של חיבור עמוק עם עצמי, עם המשפחה, עם החברים הקרובים, עם הקהילה שלי.
את זה אני רוצה לשמר.