טוב, אני היא זו שבשל ירידת המים
ההולכת בדרכים פנתה אליכן.
הולכת, תודה!
ולכולכן, איזה מזל שיש אתכן כאן.
הגענו ללניאדו ונבדקתי - מוניטור, לחץ דם, חום, שתן. הכל תקין. בהמשך רצתה רופאה לבדוק וגינאלית, ביקשתי שלא והיא הציעה בדיקה עם מכשיר ששכחתי את שמו, שמכניסים לנרתיק ודרכו מסתכלים פנימה על מנת לראות את מצב מי השפיר. לא רציתי.
מרגע זה - חבל על הזמן... אלו ריקושטים חטפתי ממנה, היתה אגרסיבית ,בלשון המעטה , דברה אלי בגסות ובטון נזיפה בווליום של צעקה ו...באסה.
אסור לבני הזוג להיכנס למיון הנשים. אוקיי, אני מכבדת את כללי המקום, אבל את המלווה שהיתה איתי היא זרקה החוצה. ביקשתי שתתן לה להישאר איתי (החדר היה ריק ושקט) והיא לא הסכימה.
כאן עשיתי טעות (לזכור להמשך הלידה) שהסכמתי להמשיך את הפרוצדורה איתה ולא חתכתי איתה עיניין.
היה יותר נכון לומר לה " באתי לכאן במצב רוח טוב ללדת, לא לחטוף ממך על הראש ולהינזף ולא מתאים לי שתבדקי אותי בדרך בה את מתייחסת" ולבקש רופא אחר.
נשארתי מולה לבד. הדמעות כבר בגרון. טענה שאני לא מאפשרת לה לערוך בדיקה שתאושש את זה שאלו מי שפיר.
אמרתי שיורדים מים, מידי כל 20 דקות , חצי שעה, בפלופים כאלה, שקופים לגמרי.
עשתה אולטרה סאונד ואמרה שסביב הראש שלו יש כמות מים תקינה ולכן היא לא יכולה לאשר חד משמעית שאלו מי שפיר ולא משהו אחר, כמו הפרשות.
אח"כ מיילדת הסבירה לי שאולי אלו מים מהחלק העליון יותר, שאולי יש זרזיף משם, למרות שכיסי המים ליד הראש ובצידי הגוף שלו נראים מלאים.
היא רצתה לאשפז, ביקשתי להשתחרר (עוד אחרי המפגש איתך, מה את חושבת?... חשבתי בליבי ) וחתמתי על סרוב להתאשפז.
יצאתי ממיון יולדות היישר לזרועות האיש, בכיתי מלאן.
הלכתי לסיבוב במרכז הלידה הטבעי, כדי להיזכר למה הגעתי לכאן מלכתחילה ועל מנת להתחבר למקום האופטימי, לא להישאר עם הרופאה הזו. המילדת שבתורנות שם, היום וגם בלילה, היתה מאוד נחמדה ואמפטית (הביאה לי חבילה שלמה של טישיו
) והרגיעה.
נפרדנו תוך ידיעה שיתכן וניפגש שוב, הלילה.
הדרך לתל אביב היתה פקוקה . מכה. ישנתי מעט, התחילו לי כאבים בדמות כאב שמקיף את הבטן התחתונה וחגורה תחתונה בגב, בו זמנית, לא קשים, אבל כואב... למשך של כ 20 שניות, אחת ל 20 דקות עד חצי שעה. נשמתי אליהם,קיוויתי שבבית אקבל אותם בכל מיני תנוחות אבל עכשיו הם פסקו.
האיש מכין ארוחה. תכף ניכנס לישון. ישנתי הלילה רק 3 שעות.
הייתי רוצה לא לתת לעצמי להיכנס לפינה שבעצם יוצרת את הלחץ העיקרי, מבחינתי. לא לחשוב שאולי התינוק שלי במצוקה ואני לא אדע, כי לא התאשפזתי להיות במעקב...
בעיקרון, לניאדו זה המקום בו מתיחסים בסבלנות רבה, יותר מכל בי"ח אחר, למצב בו ירדו המים. לא שמים אולטימטום של 12\24\מס' שעות קרוב לזה, עד לאיום לתת זירוז.
יודעת על יולדת שחיכו איתה שם (היא התאשפזה למעקב) 5 ימים לאחר ירידת המים.
אני עייפה. עייפה נורא.
אוכל משהו , נישן קצת אם נצליח, ואז נקום לעבודה... כדור, פטמות, כל מה שאפשר להתחיל צירים אפקטיביים.
עדיין לא קראתי את כל מה שכתבתן. בטוחה שיש כאן עצות מועילות ומודה לכן, אנחנו מאוד זקוקים לעידוד אחרי המיפגש עם המערכת
אחרי שאוכל משהו אוכל להתרכז, אני מעולפת לגמרי.
אבל מקווה לסמוך על הגוף שלי, לא לתת לרופאה הזו להישאר לי בזיכרון אפילו עוד רגע אחד נוסף.
כמה טוב בבית.
טוב, אני היא זו שבשל ירידת המים [po]ההולכת בדרכים[/po] פנתה אליכן.
הולכת, תודה!
ולכולכן, איזה מזל שיש אתכן כאן.
הגענו ללניאדו ונבדקתי - מוניטור, לחץ דם, חום, שתן. הכל תקין. בהמשך רצתה רופאה לבדוק וגינאלית, ביקשתי שלא והיא הציעה בדיקה עם מכשיר ששכחתי את שמו, שמכניסים לנרתיק ודרכו מסתכלים פנימה על מנת לראות את מצב מי השפיר. לא רציתי.
מרגע זה - חבל על הזמן... אלו ריקושטים חטפתי ממנה, היתה אגרסיבית ,בלשון המעטה , דברה אלי בגסות ובטון נזיפה בווליום של צעקה ו...באסה.
אסור לבני הזוג להיכנס למיון הנשים. אוקיי, אני מכבדת את כללי המקום, אבל את המלווה שהיתה איתי היא זרקה החוצה. ביקשתי שתתן לה להישאר איתי (החדר היה ריק ושקט) והיא לא הסכימה.
כאן עשיתי טעות (לזכור להמשך הלידה) שהסכמתי להמשיך את הפרוצדורה איתה ולא חתכתי איתה עיניין.
היה יותר נכון לומר לה " באתי לכאן במצב רוח טוב ללדת, לא לחטוף ממך על הראש ולהינזף ולא מתאים לי שתבדקי אותי בדרך בה את מתייחסת" ולבקש רופא אחר.
נשארתי מולה לבד. הדמעות כבר בגרון. טענה שאני לא מאפשרת לה לערוך בדיקה שתאושש את זה שאלו מי שפיר.
אמרתי שיורדים מים, מידי כל 20 דקות , חצי שעה, בפלופים כאלה, שקופים לגמרי.
עשתה אולטרה סאונד ואמרה שסביב הראש שלו יש כמות מים תקינה ולכן היא לא יכולה לאשר חד משמעית שאלו מי שפיר ולא משהו אחר, כמו הפרשות.
אח"כ מיילדת הסבירה לי שאולי אלו מים מהחלק העליון יותר, שאולי יש זרזיף משם, למרות שכיסי המים ליד הראש ובצידי הגוף שלו נראים מלאים.
היא רצתה לאשפז, ביקשתי להשתחרר (עוד אחרי המפגש איתך, מה את חושבת?... חשבתי בליבי ) וחתמתי על סרוב להתאשפז.
יצאתי ממיון יולדות היישר לזרועות האיש, בכיתי מלאן.
הלכתי לסיבוב במרכז הלידה הטבעי, כדי להיזכר למה הגעתי לכאן מלכתחילה ועל מנת להתחבר למקום האופטימי, לא להישאר עם הרופאה הזו. המילדת שבתורנות שם, היום וגם בלילה, היתה מאוד נחמדה ואמפטית (הביאה לי חבילה שלמה של טישיו :-) ) והרגיעה.
נפרדנו תוך ידיעה שיתכן וניפגש שוב, הלילה.
הדרך לתל אביב היתה פקוקה . מכה. ישנתי מעט, התחילו לי כאבים בדמות כאב שמקיף את הבטן התחתונה וחגורה תחתונה בגב, בו זמנית, לא קשים, אבל כואב... למשך של כ 20 שניות, אחת ל 20 דקות עד חצי שעה. נשמתי אליהם,קיוויתי שבבית אקבל אותם בכל מיני תנוחות אבל עכשיו הם פסקו.
האיש מכין ארוחה. תכף ניכנס לישון. ישנתי הלילה רק 3 שעות.
הייתי רוצה לא לתת לעצמי להיכנס לפינה שבעצם יוצרת את הלחץ העיקרי, מבחינתי. לא לחשוב שאולי התינוק שלי במצוקה ואני לא אדע, כי לא התאשפזתי להיות במעקב...
בעיקרון, לניאדו זה המקום בו מתיחסים בסבלנות רבה, יותר מכל בי"ח אחר, למצב בו ירדו המים. לא שמים אולטימטום של 12\24\מס' שעות קרוב לזה, עד לאיום לתת זירוז.
יודעת על יולדת שחיכו איתה שם (היא התאשפזה למעקב) 5 ימים לאחר ירידת המים.
אני עייפה. עייפה נורא.
אוכל משהו , נישן קצת אם נצליח, ואז נקום לעבודה... כדור, פטמות, כל מה שאפשר להתחיל צירים אפקטיביים.
עדיין לא קראתי את כל מה שכתבתן. בטוחה שיש כאן עצות מועילות ומודה לכן, אנחנו מאוד זקוקים לעידוד אחרי המיפגש עם המערכת :-( אחרי שאוכל משהו אוכל להתרכז, אני מעולפת לגמרי.
אבל מקווה לסמוך על הגוף שלי, לא לתת לרופאה הזו להישאר לי בזיכרון אפילו עוד רגע אחד נוסף.
כמה טוב בבית.