על ידי יעל_אבמ* » 27 ינואר 2005, 23:01
כבר 5 דקות שאני מסתבכת, כי אני מתעצלת ללמוד איך משנים שם של דף. כי החלטתי שבשם דף הקודם 15 הדקות שלי היו קצרות מדי.
ותסלחו לי על הבלגן.
"השעה היא שעת הזריחה. אני קוראת באתר כבר שלוש שעות און ואוף ליין. פתאום מרגישה שחייבת להפסיק, מושכת עוד קצת את החיבור לקו הטלפון, לפני שמנתקת פותחת "רק עוד כמה דפים", כדי לקרוא, כשאחזור. ואז שם, תוך כדי שאני עושה רק את זה, אני שמה לב שהיום הפציע. ונכנס אויר קר ורענן. והירח מלא, הוא זורח. והכל שקט מסביב. ויש רק קצת רוח. וכמה שכייף לבקר באתר הזה. אבל ההמהום של המחשב, ונקישת אצבעותי על המקלדת, מרחיקים את הדברים האלה, שכל כך מענגים אותי ממני. ותמיד אני רוצה לכתוב משהו, אבל לא מעיזה. לא יודעת מאיפה להתחיל, וכן אני קוראת כאן על המון כמוני, והיתה לי שגיאת כתיב, והלכתי אחורה ותקנתי, לא כמו מישהי בבלוג שלה, שלא ראיתי שגיאות כתיב, אבל היא הבטיחה לעצמה שכאן בכתב, בשם עט, היא תמצא את עצמה, וגם לא תתקן יותר את שגיאות הכתיב שלה. יש משהו אמיתי, במילים שנאמרות בין אדם לחברו שלא באמצעות מחשב. קודם כל לא רואים את שגיאות הכתיב, אבל שומעים את האדם. את הלך הרוח שלו. רואים את שפת גופו. את הדרך שבה הוא נושם. אפשר לראות אם הוא יודע להקשיב. ולחבק. ואם הוא }
מן דיבור כזה. ואני מדברת על שקט אחר. שקט שמאפשר לשמוע. לא את מה שאנחנו מתכננים או רוצים לשמוע אלא את מה שנמצא מסביבנו. ואני חושבת על כל מה שאני כותבת למגירה כי מתביישת להראות לאחרים, וכאן הכל כל כך גלוי, כל כך אינטימי וכל כך לא בין אישי ואישי.
זהו הציפורים מצייצות ושווה לכבות את המחשב ולהקשיב.
כבר 5 דקות שאני מסתבכת, כי אני מתעצלת ללמוד איך משנים שם של דף. כי החלטתי שבשם דף הקודם 15 הדקות שלי היו קצרות מדי.
ותסלחו לי על הבלגן.
"השעה היא שעת הזריחה. אני קוראת באתר כבר שלוש שעות און ואוף ליין. פתאום מרגישה שחייבת להפסיק, מושכת עוד קצת את החיבור לקו הטלפון, לפני שמנתקת פותחת "רק עוד כמה דפים", כדי לקרוא, כשאחזור. ואז שם, תוך כדי שאני עושה רק את זה, אני שמה לב שהיום הפציע. ונכנס אויר קר ורענן. והירח מלא, הוא זורח. והכל שקט מסביב. ויש רק קצת רוח. וכמה שכייף לבקר באתר הזה. אבל ההמהום של המחשב, ונקישת אצבעותי על המקלדת, מרחיקים את הדברים האלה, שכל כך מענגים אותי ממני. ותמיד אני רוצה לכתוב משהו, אבל לא מעיזה. לא יודעת מאיפה להתחיל, וכן אני קוראת כאן על המון כמוני, והיתה לי שגיאת כתיב, והלכתי אחורה ותקנתי, לא כמו מישהי בבלוג שלה, שלא ראיתי שגיאות כתיב, אבל היא הבטיחה לעצמה שכאן בכתב, בשם עט, היא תמצא את עצמה, וגם לא תתקן יותר את שגיאות הכתיב שלה. יש משהו אמיתי, במילים שנאמרות בין אדם לחברו שלא באמצעות מחשב. קודם כל לא רואים את שגיאות הכתיב, אבל שומעים את האדם. את הלך הרוח שלו. רואים את שפת גופו. את הדרך שבה הוא נושם. אפשר לראות אם הוא יודע להקשיב. ולחבק. ואם הוא }
מן דיבור כזה. ואני מדברת על שקט אחר. שקט שמאפשר לשמוע. לא את מה שאנחנו מתכננים או רוצים לשמוע אלא את מה שנמצא מסביבנו. ואני חושבת על כל מה שאני כותבת למגירה כי מתביישת להראות לאחרים, וכאן הכל כל כך גלוי, כל כך אינטימי וכל כך לא בין אישי ואישי.
זהו הציפורים מצייצות ושווה לכבות את המחשב ולהקשיב.