על ידי נ* » 05 ינואר 2011, 22:32
תודה.
מעגל ההיזון חוזר שדיברת עליו (העזה-התנסות-חוויה חיובית-העזה נוספת) הוא משהו שגיבשנו במודע ואימצנו כבר כשהייתה בת שלוש והחלטנו להשאיר אותה בבית (אחרי ניסיון קשה וקצר בגן, שבו ראינו איך ממש לא יכולה לנוע בין הילדים המסתובבים בגן, מחשש שיגעו בה).
השקענו אז הרבה בהפיכת כל מפגש עם ילדים למשהו חיובי וכייפי ככל האפשר, והדגש אז היה (בהתייעצות עם פסיכולוגית ומרפאה בעיסוק): בלי שום לחץ עליה (חוץ מאשר על עצם ההליכה למפגש), באינטרקציות חברתיות כן לעשות במקומה כל מה שהיא מבקשת (למשל אם לא רוצה לדבר בעצמה עם ילד/מבוגר ומבקשת שאנחנו "נגיד להם ש" - להגיד במקומה בלי לנסות לדרבן אותה להגיד בעצמה), וכן לדאוג באופן אקטיבי שהמפגש יהיה כמה שיותר חיובי (למשל,לשחק בעצמנו איתה ועם עוד ילד, ולא לשדר לה "אנחנו יושבים עם ההורים האחרים, את תסתדרי"). עוד דגש היה לנסות לפרוש בשיא, לפני שהיא רוצה ללכת הביתה לפעמים זה היה בלתי אפשרי, כי היא רצתה ללכת הביתה אחרי דקה, ושוב מצאנו את עצמנו לוחצים.
גם את יתר הדברים לא תמיד הצלחנו לעשות. בין היתר גם תמיד יש מבוגרים מסביב שלמשל יקדימו אותי ויגידו לה כשהיא מבקשת שנדבר במקומה "את יכולה להגיד לי/לילד שלי בעצמך", ובכלל ינסו לחנך אותה על פי שיטותיהם, בלי להכיר את מורכבות העניין ולהבין שחשוב מאוד שהיא פשוט תחווה שהכול כיף ובסדר, ולא תרגיש שהיא לא בסדר ומצופה כל הזמן להתגבר ולהתנהג אחרת - ובדיוק במקומות שגם ככה קשה לה. כלומר הרעיון הוא שבדיוק במקום שקשה לה, להמטיר עליה תחושה טובה ולא מעיקה, שזה ייצרב בה כמקום טוב, ולא מקום נוסף לפחדים שלה היא גם נכשלת. עד היום יש סביבי אנשים שלא מבינים את זה (רובם, אפילו) ומוסיפים לה מתח בסיטוציות האלה בציפיות ובהצעות שלהם אליה. קשה לאנשים לראות מישהו רגיש והם לוחצים עליו: תשתחרר, תשתלב. לא יכולים להבין שלשפר משהו אצל מישהו יכול לבוא לא על ידי ללחוץ עליו (בעדינות ובתחכום ככל האפשר, זה עדיין לחץ) להתנהג אחרת, אלא על ידי לגרום לו להרגיש טוב עם עצמו כמו שהוא, להרגיש שהסיטואציה טובה, ואז הוא ממילא ירגיש נינוח יותר.
אני כותבת את הדברים כי אני בעצמי נזכרת בהם עכשיו ומנסחת לי אותםמחדש, כי כאילו קצת שכחתי אותם. למה הזנחנו אותם בזמן האחרון? (יחסית הזנחנו, כי זה לא שבעלי למשל לא בילה איתה עכשיו כמה ימים בגן כדי שתהיה לה שוב חוויה טובה שם ותחזור להרגיש שם בנוח. אולי אני יותר מזניחה)
באמת היום אני לעתים קרובות נוהגת אחרת - יותר לוחצת עליה, פחות מתווכת. הרבה בגלל 1. לחץ סביבתי, היא נראית לאנשים גדולה, אנשים מקבלים בעוד פחות הבנה שאני עושה בשבילה ובמקומה, משתתפת במשחקים וכו' ולא רק מדברת עם ההורים האחרים, מצפים שאני אשדר לה שהיא יכולה להסתדר ואז מן הסתם היא תסתדר (לפעמים נדמה לי שכל הורה שכך זה עובד עם הילדים שלו, מניח שאני מעולם לא חשבתי על זה ולא ניסיתי את זה, ואם הוא רק יגיד לי את זה, ייפול לי האסימון והכול יסתדר. לפעמים בא לי להסתובב עם אישור מהרופא לעשות מה שאני רוצה, או לתלות לה שלט על הגב "אני לא סתם מפונקת, אני מאובחנת") 2. כי אני צריכה להיות עם הקטן (אם כי הוא הרבה פחות זקוק לי ממנה בסיטואציות האלה, ובכל זאת הוא זקוק לא מעט) ואם פעם הייתי פנויה, אפילו פיזית, פשוט לחבק אותה הרבה עד שתפשיר, היום אני בקושי מצליחה להיות איתה בסיטואציות, כי הקטן צריך כל מיני. 3. אולי גם לי היא נראית גדולה, או שאני בתוך זה כבר הרבה זמן, ויותר קשה לי לקבל את זה שדברים נשארים כמו שהם, שעדיין אני לא יכולה ללכת איתה לחברים ולהינות שם מחופש מסוים, ויש בי משהו שאומר, נו את כבר גדולה,תסתדרי. וזה לא מקדם אותה בכלל.
אני צריכה לחשוב איך לחזור לזה יותר.
תודה.
מעגל ההיזון חוזר שדיברת עליו (העזה-התנסות-חוויה חיובית-העזה נוספת) הוא משהו שגיבשנו במודע ואימצנו כבר כשהייתה בת שלוש והחלטנו להשאיר אותה בבית (אחרי ניסיון קשה וקצר בגן, שבו ראינו איך ממש לא יכולה לנוע בין הילדים המסתובבים בגן, מחשש שיגעו בה).
השקענו אז הרבה בהפיכת כל מפגש עם ילדים למשהו חיובי וכייפי ככל האפשר, והדגש אז היה (בהתייעצות עם פסיכולוגית ומרפאה בעיסוק): בלי שום לחץ עליה (חוץ מאשר על עצם ההליכה למפגש), באינטרקציות חברתיות כן לעשות במקומה כל מה שהיא מבקשת (למשל אם לא רוצה לדבר בעצמה עם ילד/מבוגר ומבקשת שאנחנו "נגיד להם ש" - להגיד במקומה בלי לנסות לדרבן אותה להגיד בעצמה), וכן לדאוג באופן אקטיבי שהמפגש יהיה כמה שיותר חיובי (למשל,לשחק בעצמנו איתה ועם עוד ילד, ולא לשדר לה "אנחנו יושבים עם ההורים האחרים, את תסתדרי"). עוד דגש היה לנסות לפרוש בשיא, לפני שהיא רוצה ללכת הביתה לפעמים זה היה בלתי אפשרי, כי היא רצתה ללכת הביתה אחרי דקה, ושוב מצאנו את עצמנו לוחצים.
גם את יתר הדברים לא תמיד הצלחנו לעשות. בין היתר גם תמיד יש מבוגרים מסביב שלמשל יקדימו אותי ויגידו לה כשהיא מבקשת שנדבר במקומה "את יכולה להגיד לי/לילד שלי בעצמך", ובכלל ינסו לחנך אותה על פי שיטותיהם, בלי להכיר את מורכבות העניין ולהבין שחשוב מאוד שהיא פשוט תחווה שהכול כיף ובסדר, ולא תרגיש שהיא לא בסדר ומצופה כל הזמן להתגבר ולהתנהג אחרת - ובדיוק במקומות שגם ככה קשה לה. כלומר הרעיון הוא שבדיוק במקום שקשה לה, להמטיר עליה תחושה טובה ולא מעיקה, שזה ייצרב בה כמקום טוב, ולא מקום נוסף לפחדים שלה היא גם נכשלת. עד היום יש סביבי אנשים שלא מבינים את זה (רובם, אפילו) ומוסיפים לה מתח בסיטוציות האלה בציפיות ובהצעות שלהם אליה. קשה לאנשים לראות מישהו רגיש והם לוחצים עליו: תשתחרר, תשתלב. לא יכולים להבין שלשפר משהו אצל מישהו יכול לבוא לא על ידי ללחוץ עליו (בעדינות ובתחכום ככל האפשר, זה עדיין לחץ) להתנהג אחרת, אלא על ידי לגרום לו להרגיש טוב עם עצמו כמו שהוא, להרגיש שהסיטואציה טובה, ואז הוא ממילא ירגיש נינוח יותר.
אני כותבת את הדברים כי אני בעצמי נזכרת בהם עכשיו ומנסחת לי אותםמחדש, כי כאילו קצת שכחתי אותם. למה הזנחנו אותם בזמן האחרון? (יחסית הזנחנו, כי זה לא שבעלי למשל לא בילה איתה עכשיו כמה ימים בגן כדי שתהיה לה שוב חוויה טובה שם ותחזור להרגיש שם בנוח. אולי אני יותר מזניחה)
באמת היום אני לעתים קרובות נוהגת אחרת - יותר לוחצת עליה, פחות מתווכת. הרבה בגלל 1. לחץ סביבתי, היא נראית לאנשים גדולה, אנשים מקבלים בעוד פחות הבנה שאני עושה בשבילה ובמקומה, משתתפת במשחקים וכו' ולא רק מדברת עם ההורים האחרים, מצפים שאני אשדר לה שהיא יכולה להסתדר ואז מן הסתם היא תסתדר (לפעמים נדמה לי שכל הורה שכך זה עובד עם הילדים שלו, מניח שאני מעולם לא חשבתי על זה ולא ניסיתי את זה, ואם הוא רק יגיד לי את זה, ייפול לי האסימון והכול יסתדר. לפעמים בא לי להסתובב עם אישור מהרופא לעשות מה שאני רוצה, או לתלות לה שלט על הגב "אני לא סתם מפונקת, אני מאובחנת") 2. כי אני צריכה להיות עם הקטן (אם כי הוא הרבה פחות זקוק לי ממנה בסיטואציות האלה, ובכל זאת הוא זקוק לא מעט) ואם פעם הייתי פנויה, אפילו פיזית, פשוט לחבק אותה הרבה עד שתפשיר, היום אני בקושי מצליחה להיות איתה בסיטואציות, כי הקטן צריך כל מיני. 3. אולי גם לי היא נראית גדולה, או שאני בתוך זה כבר הרבה זמן, ויותר קשה לי לקבל את זה שדברים נשארים כמו שהם, שעדיין אני לא יכולה ללכת איתה לחברים ולהינות שם מחופש מסוים, ויש בי משהו שאומר, נו את כבר גדולה,תסתדרי. וזה לא מקדם אותה בכלל.
אני צריכה לחשוב איך לחזור לזה יותר.