[po]אמא תוהה[/po] כמו שרשמתי וחידדו את דבריי הייתי ממליצה לפנות לבעל מקצוע, אגב לא חייב פסיכאטר אפשר למצוא פיתרון אלטרנטיבי אחר מוכר, יעיל וקשוב יותר, הכי חשוב לא לפתור את הנושא בלקבל את זה כמוצר מוגמר, ככה זה וזהו, אם זה מפריע לו או לכם, צריך לטפל, כבר ידוע שבעיות הנפש מחמירות עם הגיל. מטבע האדם הוא יצור חברתי מי יותר מי פחות, אבל חשוב לפחות חבר או שניים מחוץ למשפחה. לדעתי כמובן

משיבה: אין כאן בעיה נפשית, אלא מאפיינים אישיותיים. הוא אף פעם לא התעניין בחברה. אני מניחה שפסיכיאטר היה מאבחנת לקות תקשורת קלה.
ניסיתי לדבר איתו בשעת רגיעה, הוא מקשיב אבל לא מסכים וממשיך בהתנהגות לפי מה שבא לו. מרגיש לי כמו מין מרד נעורים מאוחר שכזה.
העניין הוא שאצלו, החברה לא משפיעה, כלומר נורמות ההתנהגות המקובלות, ממש לא מעניינות אותו, והוא מודה בזה.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אמא תוהה, זה נשמע כמו דיכאון קליני או בעיה נפשית אחרת שפסיכיאטר צריך לאבחן.

[po]אמא תוהה[/po] ברור שיש קשר ישיר בין מצב נפשי לכל נושא הנקיון האישי, לצערי אני לא יכולה להמליץ חוץ מהנסיון האישי שלנו, לדבר איתו למצוא הזדמנות נכונה ולשתף את החששות שלך לגביו, לנסות "להפעיל" אותו קצת יותר בבית, כמובן שהייתי ממליצה להתייעץ עם בעל מקצוע בכל מקרה.

אין לו חברים או רצון בזוגיות. לא שירת בצבא. הוא חכם מאוד אבל לא מתעניין בחברה.
הוא עוזר בבית כשהתפקידים מוגדרים, כמו עזרה בשטיפה ביום שישי. אם זה קצת חורג מהרגיל הוא לא משתף פעולה. אותי יותר מדאיג נושא הניקיון האישי כרגע.
כי זה מצב חדש.

[po]אמא תוהה[/po] ליבי איתך, חסר המון פרטים על הבן, האם הוא נורמטיבי? עובד? שירת בצבא? בשנות העשרים, 21 או 29 ? בזוגיות או היה לאחרונה? חברותי?
החיים שלו זה גם את והבית שבוא הוא גר, באופן הכי כללי ולא גורף, חייבים לגרום לו לכבד את כללי הבית, אם זה בניקיון, עזרה או לפחות בלנהוג בנימוס בסיסי לבני הבית, מנסיון חשוב להבהיר לו שאת תמיד לצידו אבל זה לא מובן מאליו שהוא כבר סטודנט ועדיין גר בבית, דבר שמתסכל גם אותו אני מאמינה.

גיל התבגרות באיחור קל... מה עושים?
בחור בשנות העשרים, סטודנט ועדיין גר בבית.
אף פעם לא היה חזק בתקשורת, בלי קשר לגיל.
לאחרונה אני מרגישה שהוא פוצח במרד: לא עונה כמעט שמדברים איתו. גם לא לבוקר טוב, שלום.
הפסיק להקפיד על הגיינה אישית: מקלחות, לא יודעת אם מצחצח שיניים וחוששת לשאול.
מחליף בגדים בתדירות סבירה דווקא.
לא מוכן להשתתף באירועים משפחתיים( זה דווקא לא חדש) כשמבקשים ממנו דברים הקשורים לסידור מיטה, או משהו כזה, שם פס.
הוא כבר לא ילד. אבל מתנהג בצורה שקשה לי איתה.
אני לא מסוגלת לחפור, אבל להתעלם קשה לי.

אני יודעת שזה החיים שלו, אבל לדעתי הוא פוגע בעצמו ביחס המתעלם והאנטי הזה, שלא לדבר על נושא הניקיון. מה עושים?

[u]מה לעשות שילד בן 16 , מורד, מתחצף ולא יודע להעריך את מה שעושים עבורו[/u]
מתחילים לקרוא מידע על גיל ההתבגרות: הורמונים, שינויים במוח, גדילה, צורך בהגדרה עצמית דרך מרד וכו'. יש הרבה חומר באינטרנט וגם בספריות.
שמחים שהילד עובר גיל התבגרות כמו שצריך. הכי גרוע שהמרד מגיע בגיל 40. עדיף עכשיו לטובת כולם.
מתבוננים על התהליך בעיניים פקוחות ומגלים צדדים חדשים בעצמנו.
מתייחסים לעניין בשיטת המחקר המדעי: ניסוי ותעיה, בדיקת תוצאות, הסקת מסקנות, שינוי ובדיקה מחודשת.
שומרים על רמה גבוהה של הומור, אהבה פיזית וסבלנות וסולחים לעצמנו אם שכחנו מזה ליום-יומיים...

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

מה לעשות שילד בן 16 , מורד, מתחצף ולא יודע להעריך את מה שעושים עבורו

מהנסיון הקצר שלי הרבה פעמים הם רק צריכים שנקשיב להם. אולי נשאל קצת שאלות מכווינות לעידוד השיחה אבל לא בהכרח נציע פתרונות. לא אחת נפלתי לבור הזה של לנסות למצוא פתרון ולהרגיש חסרת אונים מה שלא ממש עזר לילד שלי אלא בעיקר עורר פיצוצים... שמתי לב שאחת לכמה זמן הוא פשוט צריך לפרוק ושאני אהיה שם בשביל להכיל אותו ואת הקשיים. אם אני לא מתערבבת עם זה אלא רק מקשיבה באופן פעלי ותומך, הוא יכול להמשיך הלאה אחרי שפרק את המשא {@

גלמונית
אני חושבת שאת לא חייבת לבוא עם עצה מוכנה ומושלמת
העזרה יכולה להיות בזה שתקשיבי לה, תשאלי אותה מה היא חשבה לעשות ולמה, מה היא מרגישה, מה היתרונות והחסרונות לדעתה בכל פתרון
ופשוט תקשיבי ותעודדי אותה לדבר על זה
עצם ההקשבה היא העזרה, וכשהיא תדבר בפרטי פרטים על הנושא איתך, בלי לחשוש משיפוט, היא תוכל להגיע לפתרון כלשהו בעצמה....
וגם אם לא - לפחות היא קיבלה הקשבה וזה יעשה לה סדר בראש
את יכולה אולי גם להגיד לה את דעתך על החברה הנחמדה - שאת חושבת שהיא ילדה מאוד מתוקה וחברה טובה ולחפש ביחד פתרון איך למצוא חברות נוספות בלי לוותר ובלי לפגוע בחברה הטובה

הבת שלי, בת 13, חוזרת מיציאה משותפת של הכיתה בהיי לגמרי. שעתיים אחר כך, היא רוצה לדבר. היא רבה עם החברה שלה, והיא אומרת שהיא קצת נדבקת אליה ולא נותנת לה להיות עם חברות אחרות (אני מאוד אוהבת את החברה, ואני חושבת שהיא חברה טובה וילדה מתוקה באופן כללי), ובכלל אין לה הרבה חברות והיא רוצה לחזור לחו"ל (חזרנו לארץ לפני שנה וחצי).
עד כאן לא נורא. גם הקטע שהיא רוצה לחזור לחזור, זה פעם ראשונה שעלה, אחרי שנה וחצי, אז כנראה שזה לא כך נורא.

הקטע שהילדה שלי היא ילדה בסך הכל חברותית, עם "כישורים חברתיים" ועם אינטיליגנציה חברתית, אבל אני ממש ממש לא.
ואז היא מצפה ממני לעזור לה. "אמא מה לעשות?"
ואין לי מושג מה להגיד לה. אני גולם חברתי. אין לי מושג איך להתמודד עם בעיות חברתיות, וכשאני נתקלת בהן בעצמי, בדרך כלל במחשבה לאחור אני חושבת שהייתי צריכה להתנהג בצורה אחרת.

אז היא מתלוננת: "אמא את לא עוזרת לי!" - והיא לגמרי צודקת. אין לי מושג מה להגיד. אין לי מושג.

עיצות?

התלונות בלי סוף. מה שאת עושה נותנת משקיעה מכינה לא מספיק טוב לה. הן רבות צורחות פוגעות ובוכות אחת מהשניה. שתיהן מתבגרות אחת בת 18 עכשיו והשניה שנה וחצי פחות.
חשבתי שיהיה לזה סוף. בנתים זה לא מתקדם לצערי !

לא יודעת איך לגרום להן לעזוב את הכעס . להפסיק לכעוס ולכאוב. להפסיק להתנפל. לתמרץ לקחת אחריות על החיים שלהן. למצוא עבודה שתממן את השטויות, כי הרי את הדברים הגדולים והחשובים באמת היא מקבלת ממני . רק לא ליפול להתגוששות של ילדה מול ילדה. להיות אמא מכילה לוותר לתת לה מקום. איך עושים את כל זה?

{@

התפזרו להם. גם את התפזרת לעניניך. .בדרך משתיקה את הרדיו, לועסת לחמניה, וחושבת עליה. איך זה יעבור? איך? מי יחייך. מי יביט? מי יפנה אליה? אל מי תפנה? היא האם שוב כאוויר תיכנס לאותה הכיתה, לאותה הקבוצה שממנה ברחה למשך שנה שלמה?
כאוויר. כשום אדם. מה תאמר לעצמה? היי, אני אף אחד.

זה לא אמור להיות אחרת? את הדמעות אין מוזיקה מתאימה שתלווה. אני חוזרת לעניניות שבדרך כלל מושיעה אותי. אני מזכירה לעצמי מי הטובים (אנחנו) ומי הרעים...אני מבינה שיש לה אותה, אותנו את...
לא תמיד זה מצליח.
עוד שנה בפתח.ויש גם דאגות..

[u]שוב יצאת האלטע זאכן של האמהות.[/u]
:-D

יום אחרון לימים ההפוכים, לקימה שלווה ומאוחרת,ליציאה סולו מהבית לעבודה.מהיום - בוקר זה בוקר, לילה זה לילה, ויום זה יום. כולל ארוחות בוקר וצהריים בריאות, שעורי בית בזמן, שינה בזמן, וזמן מחשב וטלוויזיה מוגבלים. מאוד מוגבלים.זה ברור?

אבל המתבגרים שלי רק מסתובבים לצד השני. הם כבר מכירים את טקס התקוות השנתי, שמחזיק מעמד בקושי רבע שבוע ,ושוב נשטף בזרם השגרה המפויח של עוד שנה.
ובכלל, יש כבר נימוקים נגדיים, טונים שעולים, וכעסים. עונים לך, ולאו דווקא בנימוס מופלג.
והתשובות שלך? לא משהו אחותי. ממש לא. שוב יצאת האלטע זאכן של האמהות.
[po]ילדים מתבגרים[/po] בבית הזה. איך זה אצלכם?

הי, אני לא רוצה להוציא אותה לפנימיה, שלא ישתמע לא נכון. הבקשה היתה שלה, ולמרות הקושי שלי לקבל זאת (רגשות אשמה ..מכירים?), הלכתי ותמכתי בה לאורך כל הדרך. למי שלא שם לב למה שכתבתי, היא החליטה בסופו של דבר להשאר בבית, ללא השפעה או שכנוע מילולי או א- מילולי מצידי. הבן, מסיבות לימודיות, נמצא בפנימיה והוא פורח. כנראה שבכל זאת יש כאלה שהעניין מתאים להם ויש כאלה שלא,

ביום העצמאות הקרוב היא הולכת לעבוד, ואחר-כך להיות כל הלילה באיזה שהוא מקום (לא יותר מדי חשיפה). למרות שהבטן כואבת לי ,והלב שלי נופל ל-..... מאפשרת , כי אני מבינה שזה חלק מההתבגרות שלה (וגם שלי... משחררת חבל....)

ירח לבן - בטח שהיא זקוקה לקירבה שלי. אני בגיל 37, ואני עדיין זקוקה לקירבה של אמא שלי (למרות שהיא כבר לא נמצאת כאן בשבילי - ז"ל).
יש לנו המון דברים משותפים ביחד, שתינו תולעיות ספרים - רבות על מס' הספרים לקחת מהספריה. היא כבר קוראת חלק מהספרים שאני לוקחת. שתינו רבות על העצמות של הצלי בשבת......
כשהיא מקבלת וסת, אנחנו מקללות ביחד את הכאבים....ולפעמים היא כל כך צריכה את הקירבה שלי, שהיא עולה לי על העצבים (תשומת לב שלילית). צריך לקבל את הטוב עם הרע ולהודות לה' שיש לי אותה וכל השאר,

דנדוש הי,
קודם כל (()). נשמע לי לא קל

גם אני, בגיל ההתבגרות חלום חיי היה לעבור לפנימיה (וגדלתי בבית טוב, עם משפחה אוהבת ותומכת וכו')

מצד שני, לפני שממהרים לחשוב על כיוון כזה נראה לי שיש פה אולי עוד כמה אפשרויות:
[u]התנצלה (נראה לי שהעיקר שאני אלמד איתה לבקיאות- אלוהים איזה שיעמום ,מזל שאנחנו כבר אחרי....)[/u]
עם כל העצמאות שלה, נראה לי שהיא מאד זקוקה לקרבה אליך, לביחד. אני לא חושבת שהלימוד הוא רק לימוד, הוא תמיכה, הוא קרבה...

אני זוכרת ריבים שלי עם ההורים שלי בכתה ג', כשלא הסכימו לשבת לידי כשהכנתי שיעורים. אמנם גיל צעיר יותר, אבל זכור לי עד היום, כי זה היה משמעותי. הם השתעממו מהשיעורים שקיבלתי, ולא הצליחו לראות שזה בכלל לא העניין. שאני זקוקה לנוכחות שלהם לידי. שהשיעורים יכולים להיות חוויה נעימה של ביחד, ולא עונש שחייבים.

נראה לי שהעצמאות החדשה הזו אולי מבלבלת גם אותה. יש לה צורך לבעוט ולהדוף מצד אחד (ולהרגיש שיש שם מישהו מספיק חזק שמחזיק אותה ואוהב אותה ולא נהרס או מוותר עליה). מצד שני יש מקומות בהם היא כן זקוקה להיות קצת תינוקת, ושאמא תדאג לה ותהיה איתה.

בהצלחה

לאמא לא מבינה, אני פשוט מכירה את הבת של דנדוש והיא לא בת 12...היא כבר בתיכון.
לא חושבת שצריך להוציא ילד מהבית, אבל מעצמי אני יודעת שטוב שיש עוד מקום בו אני לא אתתמודד עם ביקורת ישירה.

אני אישית ברחתי לתיכון עם פנימיה (אופציה שלמזלי נחשבה אז עילית החינוך אצל הדוסים).
אמא שלי מספרת שהיא חיכתה שאתקשר לבכות שאני רוצה הביתה.
זה לא קרה! היה לי טוב,כמו שלא היה לי מעולם.

הייתי בסביבה חברתית מעולה, היתה לי סוף סוף שליטה על החיים שלי, עצמאות.
למדתי לחיות שבועיים מסכום של דמי כיס שקיבלתי.
למדתי לכבס בעצמי גרביים או את החולצה שאני אוהבת, בלי לחכות שהיא תחזור מהכביסה,
למדתי לשאת בעול, תורנויות מטבח, שטיפת חדר.
למרות הקושי שיש במטלות האלו, בבית לא קיבלתי את האמון שהייתי זקוקה לו כאדם מתבגר,

היום פחות מקובל לצאת לפנימיות,אבל כן חשוב לבנות אפשרויות בהן המתבגרים מקבלים את המקום שלהם כבוגרים,
הם כבר לא ילדים, ומצד שני עדיין לא מבוגרים. הם זקוקים לפעמים לתמיכתנו. טוב שידעו שהתמיכה זמינה, אבל מתוך בחירה [b]שלהם[/b].

הכוונה אינה לזרוק את הילדים מהבית, אלא לאפשר להם להיות פרקי זמן במקומות אחרים. זה יכול להתחיל מסופשבוע אצל קרובים או חברים, ולהתקדם לפי הרצון והיכולת.
לגבי קורסים/ייעוץ, כדאי לך לנסות את [po]אורנה שפרון[/po].

שלום רועי, ציפציפ, ודנדוש,
מה זאת אומרת לצאת מהבית ולחיות במקום אחר?
אני לא מבינה. גם לי יש ילדה בת 12 אשר לעיתים נוהגת כלפי אחיה בגסות רוח מתוך כוונה טובה
לא עלה בדעתי לשלוח אותה מחוץ לבית. כשקראתי זאת כאן נוצרה בי התנגדות.
כשילד במצוקה, הרצון הראשוני, הבסיסי, שלי לפחות כאמא, הוא להיות לידו. לחבק, להכיל, לאהוב, ולא להוציא אותו מהבית
שימצא תשובות, אהבה, או מה שזה - בחוץ.
האם אני מפספסת משהו? אולי לא הבנתי . אשמח מאד אם תאירו את עיני.
אשמח לקבל גם המלצות על ספרים, מאמרים, קורסים בנושא ליווי מתבגרים. האם זה באמת קיים כל העניין הזה של גיל
ההתבגרות, ומה ש"ידוע" לנו עליו? שעובר מדור לדור? או אולי הכל המצאה אחת גדולה של האנושות, וברוח הסרט " הסוד" אנחנו יכולים לשנות את התסריט?
גם אני מחפשת את הדרך......

לא התרגשתי, אני זוכרת את עצמי בגיל הזה...רק שלה יש מי שיקשיב (אני מקווה)

[u]ההתייחסות שלה אל הבית – מרע הכרחי, לבחירה מועדפת[/u]
רק אחרי שכתבתי את זה הבנתי שבעצם יכול היה להשתמע מדברי שביתכם אינו טוב. זו כמובן לא כוונתי: אני לא מכיר אתכם, ולא יודע איך ביתכם. דיברתי רק על נקודת ההסתכלות של נער או נערה לגבי הבית שבו גדלו, שהרבה פעמים בגיל ההתבגרות כוללת ביקורת עזה על ההורים ושאר שוכני הבית, לא תמיד עם קשר לכוונות ולמאמצים של ההורים.

קיבלתי. מה אעשה עם זה, עדיין לא יודעת.

[u]אומר דרשני , לא?[/u]
זו התנהגות אופיינית לאנשים שעדיין לא סגורים על מה שהם רוצים. ייתכן שמאז היא שנתה את דעתה (וגם התבגרה בשנתיים), וגם ייתכן שהיא צריכה יציאה מהבית שהיא רכה יותר מאשר פנימיה. לדוגמא, מבנה נפרד בחצר, או לגור אצל משפחה כמה ימים בשבוע.

לפעמים גם עצם הידיעה שאפשרות כזו קיימת לבחירתה, יכולה לשנות את ההתייחסות שלה אל הבית -- מרע הכרחי, לבחירה מועדפת.

ספירת מלאי: סבתא אחת נפטרה, עם השניה לא מסתדרת. סבא אחד נפטר, השני לא מסתדר איתה....

היו התפתחויות כשהיא באה לבקש ממני ללמוד איתה. אמרתי לה שהיא עדיין לא התנצלה על מה שקרה, והסברתי לה מה הפריע לי בהתנהגות שלה. היא התנצלה (נראה לי שהעיקר שאני אלמד איתה לבקיאות- אלוהים איזה שיעמום ,מזל שאנחנו כבר אחרי....)

העניין הוא שהיא מאד עצמאית, ופתאום נורא קשה לי עם זה, (למרות שבעניינים מסוימים זה לטובת העניין)
[b]רועי[/b]- לפני שנתיים, היא ביקשה לצאת לפנימיה. הלכתי איתה למבחנים עם כל הרע שזה עשה לי בנשמה. היתה במקומות שונים, והתקבלה. יומיים לפני התחלת הלימודים החליטה לבד לבד (לפני כן בקשה שאני אחליט עבורה) שהיא נשארת בבית.
אומר דרשני , לא?

[u]ייתכן שהיא בכלל תעדיף לצאת מהבית ולחיות קצת במקום אחר[/u] וואלה דנדוש, רועי כיוון לנקודה,נכון ?

[u]יונת, יש לך מתבגרים? מה הם רוצים? מה אנחנו רצינו כשהיינו שם? זה תמיד תשומת לב, קבלה, שיעזרו להם לדעת מי הם כשהם עצמם עדיין לא יודעים, שיבינו אותם גם אם הם עצמם לא מבינים.[/u]
זה נראה לי שגוי ואולי אפילו מתנשא להניח שאנחנו מבינים מה מתבגר רוצה, רק בגלל שאנחנו יודעים שהוא מתבגר. היא בנאדם עצמאי, ונראה לי שפשוט כדאי לשאול אותה בצורה ברורה מה היא רוצה. לא באופן מתעמת, אלא מתוך ניסיון כן להבין.

כיוון חשיבה נוסף: יש סיכוי טוב שמה שהיא רוצה לא נמצא בבית, כי הרבה בני נוער יוצאים החוצה בחיפושיהם בתקופת הנעורים. דווקא ההישארות בבית, והניסיון להכיל את החיפוש החיצוני הזה בתוך המסגרת הביתית, עלולים לגרום למתחים מיותרים. ייתכן שהיא בכלל תעדיף לצאת מהבית ולחיות קצת במקום אחר (סבתא/דודה/קרובים אחרים/חברים/צריף בחצר). זה יכול להיות הרבה יותר נעים לה ולכם, ולאפשר לכולכם להנות מהביקורים שלה בבית.

וואו, חיכיתי בסבלנות ובסוף זה הגיע.העניין הוא שבגלל שהיא הבכורה, היא נוטלת לעצמה חירויות שלא הייתי רוצה שתיקח לעצמה.

לדוגמה: היום בבוקר, הבת האחרת לבשה חצאית מוכתמת. הצד הטב בעניין, שהיא אכפתית, ולא רוצה שאחותה תצא כך. הצד הפחות טוב הוא הדרך שבה היא מעירה על העניין, בהעלבה: "תראי איך את הולכת, את נראית כמו ילדה עזובה...".
לא היה לי זמן לשקף לה את התנהגותה. גם כלפי אחיה היא מדברת פשוט בצורה בוטה, מעליבה. יש לה כוח במוח , בצורת ההמללה שלה, ואני מבקשת ממנה לצנזר, ואחר כך להפסיק, כדי שלא יהיו מכות ביניהם (כמה אפשר להבליג על הערות פוגעות?)

אני יודעת שאני לא אמורה להיות בעמדת השופט, אבל זה פשוט מתסכל אותי... הכי מצחיק שמבין כל הילדים, אולי חוץ מהקטנה, היא מקבלת הכי הרבה תשומת לב ממני...ואגב היום תקופת ההתבגרות מתחילה בגילאי 10-11, אבל היא יותר גדולה,

[b]ז'אנה[/b] - לא הבנתי, מה הכוונה ב: לדייק איתו? בקשר לשקט שלי, אין מצב. אני סיר לחץ... בקשר לאין עם מי לריב, תמיד יש עוד איזה אחות\אח שעוד לא רבנו איתו....
[b]נרקיס[/b] - אם לא הייתי רוצה שיקוף למצב , לא הייתי מבקשת התייחסות ונשארת עם ההרגשה הרעה לבד (-:
כתבת דברים נכונים, הקטע של השליטה....הקטע של הציפיות... מעשה אבות סימן לבנים... כל-כל קשה להפטר ממה שההורים שלך עשו לך כמודל לחיקוי.
יש פעמים שאני אומרת את אותם הדברים, ואז יש לי הדהוד חזק בראש מאז... מהזמן שלי נאמרו הדברים.

כמה פעמים אמרנו לעצמנו: אני לא אהיה כמו אימא \אבא שלי, וזה חוזר ..וואוהו... איך זה חוזר, ולפעמים בעוצמות שלא היו בעבר...

בקשר לסרט הסוד, [po]בת הרים[/po] שלחה לי אותו אבל הוא לא נפתח. יש מסך בלי קול ובלי סרט.
שלא תביני לא נכון, היא ילדה טובה, אך כמו המתבגרים, יש לה את הקטעים שלה.... יש לי קושי להתמודד איתם.

דנדוש שלום,
קראתי את מה שכתבת והתקוממתי. התלבטתי אם להגיב לכך, ולשקף לך את התחושה שעברה בי, והרגשתי שאת עשויה להתרם מאוד משיקוף כזה...
חשוב לי להבהיר כי אין כאן מתקפה או נסיון למשהו...
הרעיון של [b]לא לדבר איתה[/b] לא נשמע מכיל, ולא מרגיש לי כמו משהו שמאפשר להתחבר אלייך מתוך הקושי שגם היא בוודאי חווה...
אני רוצה להציע לך לעשות עצירה, לברר מה מפחיד אותך בשלב הזה במסע של ביתך, להתכונן להתמודדות עם הגיל החדש והמתריס שהיא סוללת באמצעות ספרים, שיחות עם מי שיכול להכיל אותך, ולתת לך כיוון ותמיכה רגשית. להתבונן עמוק לתוך עצמך ולחפש את הדרך של לאהוב אותה, בלי לשלוט בה, בלי לצפות ממנה להיות דוגמא, בלי ציפיות.
להתבונן, לקבל, לחבק...

מאוד אהבתי שעונש גופני מחוץ לתחום...
הבת שלך נשמעת לי בוגרת ואחראית, ומחפשת את הדרך אלייך. אני מבססת את האמירות האלה על מה שכתבת: עצמאות כלכלית, מתפרנסת משמירה על ילדים צעירים מה שמצריך אחריות, מצליחה להתנצל מדי פעם, ומה אז - את ממשיכה לנטור לה?
באהבה גדולה, הבת שלך מסמנת לך לעשות איזשהי התפתחות במקום הזה.
ראיתי עכשיו את הסרט הסוד, ושם מדברים על כך שאנחנו יוצרים את המציאות של עצמנו. בכוחך כאמא לשנות את הכיוון שעליתן עליו. תחשבי חיובי על ילדתך, ותדגישי את הטוב שבה. כך תחזקי אותה ואת הקשר שלכן.
מקווה שזה לא ישיר מדי איך שאני מתנסחת. אם עברתי את הגבול, את מוזמנת למחוק בכל הרמות.
בכל מקרה ידוע שקל לדבר, מאחלת לכן רק טוב. @}

[u]אם מול הכעס שלה, ה"חוצפה" שלה, היא תפגוש את השקט שלך, אהבה וקבלה, היא תפנה בדיוק לשם.[/u]
ז'אנה,כתבת יפה.

שלי עוד לא מתבגר ממש...אבל בדרך, תכף בן 11, ופה ושם יש סימנים למרד בקטנה, :-)
כשקראתי את מה שכתבת עלה לי דבר אחד מלימודי ימימה: כשאתה מזהה עומס וחוסר דיוק אצל העומד מולך, דייק איתו כאילו דייק איתך. זה לא פשוט, ועם זאת במעט פעמים שהצלחתי לעשות את זה (מול הבן או מול מבוגרים) זה פשוט עובד. אולי ייקח קצת זמן, אבל אם אנחנו מזכירים לעצמנו שהורות זה ריצה למרחקים ארוכים, והמטרה שלנו היא לעזור להם להיבנות לאדם בוגר שלם עם עצמו, אנחנו לא נצפה לשינוי מיידי. לכן אני חושבת שאם מול הכעס שלה, ה"חוצפה" שלה, היא תפגוש את השקט שלך, אהבה וקבלה, היא תפנה בדיוק לשם. צריך שניים לטנגו וכשאין עם מי לריב, כמה זמן את חושבת שאדם יכול לריב לבד?

יונת, יש לך מתבגרים? מה הם רוצים? מה אנחנו רצינו כשהיינו שם? זה תמיד תשומת לב, קבלה, שיעזרו להם לדעת מי הם כשהם עצמם עדיין לא יודעים, שיבינו אותם גם אם הם עצמם לא מבינים.
לדנדוש, הדבר היחיד שאנחנו כהורים, לדעתי, יכולים לעשות זה להשתדל, למרות הקושי, לתת כמה שיותר הבנה, אהבה, תשומת לב וקבלה. גם כשנראה שהם בכלל לא רוצים את זה. ולקוות שאלה, ביחד עם קצת הכוונה, יעזרו להם לעבור את תקופת ההתבגרות המבלבלת הזו ולצאת ממנה חכמים, גדולים ומבינים יותר.
אותי רק מעניין למה את קוראת "חוצפה"?

מה היא רוצה?

מה עושים עם מתבגרת מתחצפת? החלטתי שאני לא מדברת איתה עד שהיא לא מתנצלת, אבל זה מאד קשה לביצוע.
היא הבכורה, והבעיה שאני חוששת שהיא מהווה דוגמא מסוימת לאחים הקטנים יותר. הבהרתי לה שדרך הדיבור שלה לא מקובלת עלי, אבל כאילו אני אוויר.וזה השבוע היא רבה עם אחיה וזרקה מילים ממש לא לעניין. הצרה שאין עונשים שממש משפיעים עליה. עונש גופני לא בא בכלל בחשבון. כסף היא מרוויחה בבייסיטרים. כך שהיא לא תלויה בי בדמי כיס.
הנושא מאד כואב. יש פעמים שהיא באה ומתנצלת, אבל אני מרגישה שנשאר לי איזשהו משקע (גם מהפעמים הקודמות).
אשמח להתייחסות.