וואו איזו צמרמורת.

אצל תלתן אני מזהה יכולת אנרגטית פיזית
יש להממש מגע תרפויטי.

אצלנו שהזוגיות קירטעה וחשבתי על גירושין אז
בני בן החמש אמר באותם חודשים שני דברים:

1. אמא כבר לא חברה של אבא
2. אם תריבו שוב תעברו לגור בבתים נפרדים(והריבים שלנו היו ממש לא דרמטיים)

הילד, לפני השינה: אמא, עכשיו ראיתי לך בשיער / בצורות של הראש / בתוך המוח (?) צורות של אינדיאנים.
אמא: מה זה צורות של אינדיאנים?
הילד: נוצות כאלה, כובע נוצות... (ועוד הסבר ששכחתי).
ממשיך: וגם ראיתי אנשים עם חולצות בלי פתחים לראש ולידיים, והם הלכו ונתקעו בעצים כי הם לא ראו.
אמא: כי החולצות היו מולבשות להם על הראש?
כן.
אמא: את זה ראית במוח שלי?
כן.

חויתי דברים רבים כאלה עם ילדתי ושמעתי גם על ילדי אחרים.
חברה שמעה יום אחד מבנה, שהיה אז כבן 4.5-5 ש"אמא יש לך תינוק בבטן" היא חשבה לעצמה שהוא מדבר שטויות, אבל הסתבר שצדק, היא עשתה הפלה אחר כך, הריון לא רצוי (לא נקלט לי רצף המילים "לא רצוי בהקשר הזה, אבל ניחא), מסתבר שהילד ידע עוד לפני איחור במחזור או משהו.

קרובת משפחה היתה אצל הורי לפני כחודש, היתה בחודש תשיעי ולא אמרה אם זה בן או בת. אמא שלי אמרה שמנחשת שזו בת. הילדה שלי התיישבה עליה, נגעה בבטן ואמרה שזה בן. כמובן שנולד בן.

ראיתי הרבה פעמים שילדתי קראה מחשבות שלי או של אחרים, גם לא בהקשר הריונות.

יויו איזה דף מדהים.
לפני שבוע הקטנה שלי, בת 8 וחצי אומרת לי שהיא מרגישה שהחודש אכנס להריון. היא אמרה שהיא ממש מרגישה את זה.
אחרי שבועיים המחזור אכן איחר והתשובה חיובית. הריון.
האמת שהרגשתי את זה ממש כבר אחרי הביוץ שלי, היתה לי תחושה כזו. אולי הילדה פשוט קלטה אותי או את האנרגיות ששידרתי.
עכשיו היא גם החליטה שזה יהיה בן. נראה מה יקרה עוד 8 חודשים....

מעתיקה לכאן, נראה לי שזה מקום מתאים לסיפור הזה.

אני לא יודעת איך להתייחס לזה, אבל אני מרגישה שלילדון יש קצת חוש שישי, שהוא קצת יודע משהו שאנחנו לא יודעים (בן 3).
הרקע הוא אחי וגיסתי, שאין להם ילדים, נמצאים בטיפולים ואנחנו ממש מתפללים ומחכים להריון.
לפני שבוע ההורים שלי נתנו לנו מתנה לתת לחברים שלהם שנולד להם נכד. הילדון הסתובב במשך איזה חצי שעה ואמר שזאת מתנה לתינוק של X (אח שלי). אמרתי לו שלא, זה לתינוק אחר שהוא לא מכיר, אבל הוא התעקש שזה לתינוק של X. הופתענו אבל לא רצינו להתחיל להסביר יותר מדי.
אתמול היינו אצל ההורים שלי ואחי וגיסתי באו לבקר גם. אחי נכנס בדלת והילדון קופץ עליו וצועק "אבא! אבא!" עדיין עושה לי צמרמורת לכתוב על זה.

לוטם אני שמחה לקרא. אני רוצה להבהיר. לא היתה לי כוונה לפגוע חלילה, רק לעזור.

מצד שני, יתכן שבדיוק בגלל הדברים הללו אני בעלת לקויות חברתיות.
אבל זה לא אומר שאת לא בסדר, אלא שפשוט לא מצאת את החברה שיכולה להכיל את השונות שלך, שבעצם אמורה והיתה צריכה להיות מקובלת.

אבל השאלה שמטרידה אותי היא האם זה לא מעמיס עליהם? לא מפריע להתפתחות הרגשית? קוגנטיבית?
אולי בגיל שבו מתחיל להיות ברור מה מקובל חברתית ומה לאו. כרגע, בגילאים הרכים הללו, כל העולם מלא חידושים וגילויים, ואם יש תמיכה מהסביבה- כל גילוי יכול להפוך למקור נוסף לצמיחה. מצד שני, יתכן שבדיוק בגלל הדברים הללו אני בעלת לקויות חברתיות. לא מפרשת נכון סיטואציות אנושיות והרבה פעמים גולשת לעולם שמעבר, מקשיבה למחשבות ומדברת מבעדן, וכלפי חוץ, שותקת. בשביל מה לבזבז אנרגיה על דיבור מילולי כשאפשר במחשבות? לצערי בבית הספר היה לי משעמם מדי בשביל להיות נוכחת אז "עופפתי" לי עם הישויות והייתי מעט מאוד בתוך הגוף שלי.

---

פלוני אלמונית, הבן שלה לא תקוע, הוא בוחר במודע להיות בקשר עם אחיו. כמלאך, שמורה לו הזכות להיות בקשר עם מי שבחר בכך, עד שיתבקש, כמלאך, לעלות שלב אנרגטי ולהפרד.

דף מוצנע

ברור לי שילדים חשים משהו, ושהם מפסיקים כשאומרים להם "אבל אין שם כלום" או "את בטוחה שיש איש בחדר?".

התכוונתי שנה מאז מותו שבה (באותה שנה)הוא לא הופיע והופיע רק בתום השנה אז זה יכול להיות בסדר.

פלונית. האם בדקת אפשרות של התקעות הנשמה? יכול להיות שבנך תקוע, כדאי לבדוק את זה.
לפעמים נשמות נתקעות בגלל משהו לא פתור שנשאר להם בעולמינו, או משפחה שלא משחררת מצער.
בסה"כ הנשמה סובלת. וכדאי לעשות לה עילוי...
מצד שני אם עברה יותר משנה מאז מותו יכול להיות שהוא פשוט מבקר מאיזשהי סיבה.

הקטן שלי-בן שלוש, משוחח כמעט מדי יום עם אחיו הגדול שנהרג .

זה מדהים.
אבל השאלה שמטרידה אותי היא האם זה לא מעמיס עליהם? לא מפריע להתפתחות הרגשית? קוגנטיבית?

אני יודעת שבגיל ההתבגרות זה היה עומס קשה מנשוא בשבילי, אבל אני לא זוכרת יכולות דומות מהילדות.

הקטן שלי-בן שלוש, משוחח כמעט מדי יום עם אחיו הגדול שנהרג .
לא נראה לי הגיוני שהוא זוכר באופן משמעותי כל כך את אחיו הגדול,מאחר והיה בן שנתים וחודשים שאחיו בן השמונה נהרג.
לכן,בתחילה,התקשורת בינהם היתה מפחידה ותמוהה.
היום,לעיתים בגן המשחקים,הוא פורש מחברת הילדים ומשחק לבדו ומשוחח כביכול לעצמו.כאשר אנו מתקרבים אנו נוכחים לדעת כי הוא משוחח עם אחיו.

ברור שילדים חשים אנרגיה...אצלנו היא ממש קוראת מחשבות.
אנחנו מדברים באנגלית לפעמים כדי שהיא לא תבין ולא תמיד הולך לנו...
למשל אני יכולה להגיד באנגלית "אל תיקח אותה החוצה" והיא תגיד בעברית "אני רוצה לצאת"... ולא, היא לא מבינה אנגלית.
אתמול למשל שאלתי את האיש מה השעה הוא הסתכל ולפני שענה , היא אמרה "ש בע ועשרים" - כמובן שזו היתה השעה המדוייקת. (והיא בכלל היתה בחדר אחר, בלי שום שעון והיא גם לא יודעת לקרוא שעון...) ויש לי עוד מיליון דוגמאות כאלו...

ואם ילדים באמת רואים ומרגישים האם כדאי לפתח את זה וכיצד? או להגן עליהם?
גם אני תהיתי..

הגדולה בכלל מדהימה..
כשהייתי בהריון עם הגדול - חוץ מזה שהיא ידעה לפני שאני בהריון, היו סביבי עוד חברות בהריון ואצל כולן היא ידעה אם יש בן או בת [חוץ מטעות אחת].
וגם דברים אחרים היא פשוט יודעת בלי שיגידו לה.. אנחנו נשארים פעורי פה מולה לפעמים מהדברים שהיא אומרת..
ותהיתי באיזשהו שלב מה עושים עם זה?
בנתיים אנחנו נותנים לה פשוט להיות היא.. וכשיש לה שאלות משתדלים לענות כמיטב יכולתנו או להפנות אותה לחפש את התשובות בעצמה..

_יש אנשים שהוא בכה מהם ויש כאלה שלא..
ואלה שכן הוא בכה מהם גם בפעם העשרים שהוא ראה אותם וגם בלי שהם ניגשו/דיברו/התייחסו אליו בכלל._

מוכר לי גם אצל הילדים שלי.
יש אנשים שגורמים לבת שלי לבכי היסטרי (בת שנה+11 חודש). בד"כ אלו אנשים עם מאפיין מסויים כמו זקן, כובע וכו'...
לפעמים זה גם קורה ביחס לאנשים בטלוויזיה (בקלטות לילדים).

יש אנשים שהוא בכה מהם ויש כאלה שלא..

לזה בכלל אין לי ספק, הם מרגישים ערפדים אנרגטיים, וחשים בדקויות שלנו לוקח הרבה יותר זמן לחוש. הבן שלי אמנם לא בוכה אבל לא יגש לעולם! גם אם האדם מנסה לשחד אותו בכל דרך אפשרית. ולעומת זאת אנשים אחרים שהוא נפתח די מהר וממש רואים שנח לו. (והוא פעוט מאוד רגיש וביישן).

גם כיום אני "רואה" את העולם המקביל

לוטם צמררת אותי...

אני מתקשרת לפעמים, כאילו יש פעמים שאני מקבלת מסרים מאוד ברורים, לרוב על אנשים שקרובים אליי, ובהחלט מאמינה.
אבל היה לי קשה עם המחשבה שהבן שלי רואה דברים כאלו... האינסטינקט הראשוני אמר שזו הרוח של בעלת הבית. ומשום מה עשה לי הרגשה שלא מתחשק לה שנגור שם. מצד שני אולי באמת רצתה משהו...

ואם ילדים באמת רואים ומרגישים האם כדאי לפתח את זה וכיצד? או להגן עליהם?

חרדה מזרים?
ממש לא [אני יודעת להבדיל..]
יש אנשים שהוא בכה מהם ויש כאלה שלא..
ואלה שכן הוא בכה מהם גם בפעם העשרים שהוא ראה אותם וגם בלי שהם ניגשו/דיברו/התייחסו אליו בכלל.

הקטן שלי הגיב יותר מפעם אחת בהיסטריה של בכי לאנשים שנכנסו אלינו ונרגע רק כשעזבו.
חרדה מזרים?

לדעתי כן...

הקטן שלי הגיב יותר מפעם אחת בהיסטריה של בכי לאנשים שנכנסו אלינו ונרגע רק כשעזבו.
וגם לגדולה היו ויש תחושות.

עד כמה שאני סקפטית בכל הנושא הזה מאז שנולדו לי הילדים אני יותר ויותר מאמינה -פשוט אי אפשר להתעלם ממה שיש בבית.

חשים היטב אנרגיות ורואים רוחות וישויות. מהסיפור שכתבת הוא כנראה חווה עולם מקביל שהפחיד אותו, ולמרות שיתכן שטיהור אנרגטי ינקה את הבית הרצוי מגורמים לא רצויים, האינסטינקט הבסיסי לסמוך על הילד.
כשהייתי קטנה ראיתי רוח שרצתה לדבר איתי ונורא נורא פחדתי. נעלתי את הדלת (נשארתי לבדי בבית) והמנעול הסתובב , דלת שקופה שראיתי שאין איש מאחוריה, הסתובב המנעול, נלחצה הידית, משהו נכנס הביתה. הייתי מצומררת מפחד. התקשרתי לסבתא שושנה שאמרה לי- זו לא רוח רעה, אל תדאגי, ותבקשי ממנה לעזוב כי היא מפחידה אותך. אמרי בקול רם שאת מבקשת שהיא תעזוב עכשיו. הרוח תקשיב לך.
ואמרתי, אמרתי בקול רועד, והרוח עזבה. המשב יצא מבעד לדלת, הדלת נסגרה חרישית, המנעול לא ננעל חזרה. וסבתא אמרה- כשתרגישי שאת מוכנה לפגוש את הרוח הזו, תגידי והיא תחזור, ותדעי שזו רוח טובה, כי ילדים רואים רק רוחות טובות.
גם כיום אני "רואה" את העולם המקביל, ואכן ילדים רואים רוחות טובות בלבד, אבל עדיין זה מפחיד, רואים, שומעים, ובעיקר- מבחינים בהן נעות על גבול היקומים.

ואוו יהיה לכם יותר קל ככה למצוא בית.

גם הבן שלי כזה. נראה לי שהם חשים מה שאנחנו כבר שכחנו.

כן בטח. הם מרגישים ורואים. במשך השנים אומרים להם שהם מדמיינים והיכולת המולדת הזו נשכחת מהם.
יכול להיות הרבה דברים שהוא ראה והרגיש שם.

משהו שמאוד מעניין אותי לאחרונה, ולא מצאתי דף בנושא...

אני מתעניינת במיסטיקה, אבל לא ממש בקיעה במה העמדה שלה לגבי ילדים.

בימים אלו אנחנו בתהליך של חיפוש דירה, במוצ"ש הגענו לבית בבן עמי . בעל הבית התאלמן ממש לא מזמן, ומשכיר את הבית הגדול.
בית די ישן, עם אופי. מהשניה שנכנסנו לשם הבן שלי (בן שנה ו-8 חוד') פשוט השתגע, אין לי מילים אחרות. התחיל לרוץ ולברוח, לצרוח, לזרוק כל דבר שהיה שם בבית, הייתי ממש המומה מההתנהגות שלו. בחיים אבל ממש בחיים הוא לא התנהג כמו שהוא התנהג שם, ניסה בלי סוף לפתוח את הדלת ולרדת במדרגות מהבית (זה 2 קומות).

יצאנו החוצה, ושם הוא נרגע תוך כדי שהוא אוחז בי כמו אחוז אימה, ממש חיבוק חזק. כשבדרך כלל זה ילד שובב ושמח שאוהב לחקור את סביבתו.

כשנכנסנו לאוטו, הוא התחיל להצביע על הבית ולבכות. חיבקתי אותו בכיסא שלו והוא נרגע, מדי פעם בנסיעה הוא ייבב תוך כדי אנחות כאלו (כמו אחרי בכי).
אפילו בעלי שבדרך כלל מאוד רציונלי, אמר לי "מה קרה לו בבית הזה? בחיים לא ראיתי אותו ככה".

זה היה די מוזר, ברור שהבית ירד מהפרק.

האם באמת הילדים שלנו רואים מה שאנחנו לא רואים? או שיש הסבר אחר?

הנושא מרתק, אנושי ביותר, וארצה להיחשף אליו. מכיוון שאיני מכירה סיפורים בתחום, ומכיוון שנראה שטעויות רבות עשיתי............

כשהורה כועס ומגיב בחריפות או אגרסיביות על גילויי הרגישות הרבה של ילדם. כשהורה מפחד שהעדינות המתלווה לרגישות תסכן את יכולתו של ילדו להשתלב בחברה אגרסיבית כשלנו. כשהורה מגיב על הרגישות הרבה של ילד דרך הטראומות שהוא חווה בחייו עקב רגישותו. כשהילד מפסיק להאמין שההורה יבין את הצרכים שלו או יגבה אותם. כל אלו מובילים לאיבוד העוגן בהורים ובמבוגרים

הורים העושים הכול על מנת ללמד את ילדיהם להפסיק להיות רגישים מדי, ללא הצלחה כלשהי בנושא. ההפך לרוב קרה והילדים איבדו את העוגן היחידי שאמור היה להיות להם.
איך מנסים ההורים ללמד את הילדים, ואיך מאבדים הילדים את העוגן?

למזלי, שנים רבות אני חשוף לילדים ומבוגרים בתהליכי התפתחות שונים. הבחנתי שחלק גדול מההורים למרות היותם אנשים רגישים ופתוחים, עקב חוסר תקשורת של החברה עם הנושאים האנרגטיים והטלפתיים, אינם לוקחים בחשבון את האפשרויות הללו ומתעלמים מהן בבדיקתם את העובר על לילדיהם.
כשההורים מאוד רגישים מצאתי שקורה והפחד שלהם ממה שעבר עליהם עקב רגישותם, משפיע ביותר על התייחסותם לרגישות של ילדם. פעמים רבות גיליתי הורים העושים הכול על מנת ללמד את ילדיהם להפסיק להיות רגישים מדי, ללא הצלחה כלשהי בנושא. ההפך לרוב קרה והילדם איבדו את העוגן היחידי שאמור היה להיות להם.

אנחנו מאמינים לשקרים שלנו ומפחדים לחשוף אותם, ואיננו מוכנים לדעת שניתן לחשוף אותם ללא שום מאמץ.
נכון, נכון, אוי, כואב כמה שזה נכון!
איך ניתן לחסוך מילד לדעת??
כמובן שאי אפשר באמת לחסוך ממנו, אלא רק לרצות.... ( לגונן מפני השפעות רעות )

כששאלתי ילדים, הם ענו בפשטות ש " אני יודע" ולא הסכימו לרוב לפרט.
אני חושבת שלילדים יותר קשה להסביר, זה פשוט טבעי להם וברור מאליו, וכמו שהם לא אוהבים הסברים ארוכים, כי אין להם את הצורך הזה, כך הם לא מרגישים צורך לפרט.
גם יש דברים שחשים, מרגישים, או אולי אפילו רואים ולא פשוט לתאר את זה במילים ( גם למבוגרים )

נראה שילדים מפחדים לחשוף בפני המבוגרים את יכולותיהם מפחד הסתימות הרווחת בין המבוגרים לנושא.
כמובן שלא כדאי לעשות הכללות, תלוי איזה ילד וכמה לגיטימציה יש לו בבית.
נראה שילדים מגיעים למסקנה שאנחנו המבוגרים כל כך מפחדים לתקשר לעומק (או סתם לא יכולים) שלא ניתן לתקשר איתנו ייתר על המידה.
אולי.

נראה שמעבר ליכולת של ראיית האורה, שעד היום נתקלתי בכל כך הרבה פרושים לראיה האינדיווידואלית, שקשה לדעת איך ומה בדיוק רואים.
אני חושב שתינוקות ילדים ומבוגרים(פחות) ניחנים ביכולת לדעת או להבין מהות.
ניתן לראות אנרגיה בדרכים שונות, ניתן לחוש אנרגיה בדרכים שונות.

כשאני מסתכל על אישה הרה לרוב אני יודע שהיא הרה על פי תוסף מיוחד לאנרגיה הרגילה המופיע בקדמת הגוף אל מול הבטן. ישות אנרגטית עצמאית מופיעה מלווה את הגוף. עבורי זה הסימן להריון, ולרוב נכון הדבר.

כששאלתי ילדים, הם ענו בפשטות ש " אני יודע" ולא הסכימו לרוב לפרט. קרה וענו "מה אתה לא יכול לראות???" באווירה מצחיקה בקולם.
נראה שילדים מפחדים לחשוף בפני המבוגרים את יכולותיהם מפחד הסתימות הרווחת בין המבוגרים לנושא. נראה שילדים מגיעים למסקנה שאנחנו המבוגרים כל כך מפחדים לתקשר לעומק (או סתם לא יכולים) שלא ניתן לתקשר איתנו ייתר על המידה.

מה דעתכם/ן?

My cats knew when I was pregnant. I thought that my smell might have changed. Even if small children could smell a different smell, how would they connect it with pregnancy? How could they know before the mother knew? Is it possible that they can see the 'aura' change I read happened in pregnancy? (I am very careful saying 'aura' because I don't see any such thing, I just read that some people say they can see it) x

יכול להיות גם כי אנחנו מאמינים לשקרים שלנו ומפחדים לחשוף אותם, ואיננו מוכנים לדעת שניתן לחשוף אותם ללא שום מאמץ.
מה שנדרש הוא רצון קטן להתבונן ולדעת.

איך ניתן לחסוך מילד לדעת?? לא כל כך הבנתי את הנושא.

"אמא, את בהריונית" והלך לדרכו.

לא כל כך ברור מדוע קשה לנו לקבל שילדים יכולים לחוש את המחשבות או הרגשות (או שניהם) של האחרים. תמיד מפתיע אותנו למצוא עצמנו בסיטואציה הזו. מעניין למה????
לדעתי זה מתוך פחד, פחד שיגלו עלינו כמה אנחנו לא מושלמים ( מילא בחוץ, אבל גם בפנים... זה כבר יותר מידי )
זה מרגיש חושפני מדי ומאיים.

ונקודת מבט אחרת, אולי לחסוך מהילד את ההתמודדות עם כל השטויות שיש לאחרים בראש

אני לא מכירה ממש סיפורים כאלה אבל מכירה בחור שבתור ילד ראה הילות. הוא גדל במשפחה שלא כבדה את המיוחדות שלו.
היום, הוא בן אדם מדהים. עוסק בכל מיני תחומים של רוח דרך האקדמיה.

מה דעתכם על ילדים טלפתיים?? מכירים סיפורים בנושא?
ילד בן 9 סיפר שמאוד משעמם לו בכיתה, כי הוא יודע תמיד מראש מה המורה מתכוונת להגיד.
אותו הילד מתקשה מאוד בחברת ילדים אחרים בגלל שהם לא מבינים איך זה שהוא יודע מה הם מתכוונים לעשות לפני שאמרו. התוצאה הייתה שהם פחדו ממנו.
הורים רבים ספרו שלא כל כך ברור להם איך זה שילדם תמיד מנחש מה התכוונו לעשות או מה אמרו בחדרי חדרים, גם הם פחדו מהתופעה.

לא כל כך ברור מדוע קשה לנו לקבל שילדים יכולים לחוש את המחשבות או הרגשות (או שניהם) של האחרים. תמיד מפתיעה אותנו למצוא עצמנו בסיטואציה הזו. מעניין למה????

בני האמצעי, כשהיה בן ארבע, בימים הראשונים להריון של אחיו הצעיר, נגש לאימו ואמר לה "אמא, את בהריונית" והלך לדרכו.

מזכיר לי שחברה ספרה לי שכשהיתה בשבועות הראשונים של הריון חדש שאף אחד לא ידע עליו עדיין בתה בת החמש אמרה לה יום אחד ''יש לך תינוק בבטן''.

הגעתי לכאן דרך דפים באקראי .

כל כך מדהימים הסיפורים האלו, שמיַד אני רצה לספר לחבר'ה, ומקפיצה ל מה חדש ....

גם אצלנו קרה משהו דומה- כמה ימים אחרי שהתעברתי, לפני שידעתי, הבת הגדולה שלי ציירה את כל המשפחה + תינוק, והיא הסבירה לי שזה "התינוק החדש". גם אצלה זה היה ציור יוצא דופן (עד אז ציירה רק דמות אחת בכל ציור, ופתאום - משפחה שלמה).

עוד לפני שידעתי שאני הרה ( הריון שני), בני שהיה בן שנה וחצי היכה אותי בבטן מספר פעמים והיה אומר לך!! לך!!.

מקסימה

אכן מרגש!

מרגש

שוב ושוב יש לי תחושה שבלי מילים הילדים יודעים מה קורה אתנו. נכון שאני משתפת אותם הרבה יחסית, אבל גם כשלא, הם מרגישים אותנו בצורה מיוחדת במינה.
אני כותבת את זה היום בעקבות משהו מדהים שקרה לי עם בת השלוש שלי הבוקר:
כבר שנה בערך שאנחנו מתגעגעים לעוד תינוק, ובינתיים גורנישט. הבוקר, אחרי יומיים של איחור, קיבלתי את המחזור. הייתי עצובה ומאוכזבת, אבל כמובן לא שיתפתי את הילדים בכל הענין.
והנה, פתאום מופיעה הבת שלוש שלי ומגישה לי ציור. היא ציירה אותי. כאן יש לציין שיש לה סכמה קבועה של בנאדם: ראש ענק עם עינים אף חיוך וממנו יוצאים ידיים, רגליים, אזניים ושפע שערות. והנה היום בפעם הראשונה היא ציירה אדם עם גוף, וגם שיפרה את השערות כך שהן לא עומדות כמו דשא אלא גולשות משני צדי הראש. בתמונה הזאת יש לי שמלה, סגורה למטה בקו ממנו יוצאות הרגליים, ובתוך השמלה, בבטן שלי, גוש צבוע בקווים גסים, קשה לי להחליט אם זה מחוק או צבוע. הציור הזה, עוד בלי קשר לתוכן שלו, נראה ממש כאילו ציירה אותו ילדה אחרת. זה ציור הרבה יותר מפותח והקווים שלו הרבה יותר מעודנים ממה שהיא עושה בדרך כלל.
הצבעתי על הגוש המחוק בתוך הבטן ושאלתי אותה, המומה לגמרי: מה זה?
והיא חייכה אלי בעדינות אמרה: זה תינוק בתוך הבטן שלך.

שילוב של הדפים האם ילדים חשים אנרגיות ו-ילדים מרגישים מה קורה: