^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הבת שלי בת 12 ואינה רוצה ללכת לבית הספר. התחלנו להתארגן לבת מצווה. וזה גרם לה להלחץ ומאז היא מסרבת ללכת .היא טוענת שהיא פוחדת מהפחד להלחץ. מחכה לעזרה ועצה .ש תודה

בגיל הזה יש הרבה פעמים חרדת זרים.
אולי היא שמעה משהו שהפחיד אותה.
אם זה קרה פעם אחת לא הייתי מתרגשת. יבוא, יילך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לכולם,
הבת שלי בת שנה וחצי וקצת, עד לא מזמן הייתה? תינוקת שמחה ועם בטחון עצמי גבהה,
בשבת אחרונה פתאום באמצע משחק עם אחותה בסלון, התחילה להסתכל לכיוון הדלת במין מבט מפוחד מאוד ושוב הסתכלה לכיון הדלת ומשם ברחה לכיוון מאחורי הספה.
ברור שלא היה כלום מהכיון הדלת.


.וברחה לכיוון של מאחורי הספה כאלו שמישהו מפחיד אותה.
מה עושים? ממה היא מפחדת ?האם זה נורמלי בגיל הזה ?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פלוני אלמונית
עזרת מאוד שהפנת אותי לדף.
עכשיו שקראתי הבנתי את שיטת הטיפול.

תודה

ביו פידבק
יותר מזה אין ביכולתי לעזור... בהצלחה

בוקר טוב
הבת שלי בת 11 ילדה מוכשרת, חרוצה , פעילה חברתית אבל.. היא עם חרדות .
החרדות תמיד היו בסביבה אבל זה לא השפיע עליה על חיי היום יום.
בימים האחרונים היא ממש נכנסה לחרדה שמשפיעה עליה , היא לא ישנה ונלחצת מכל דבר.
חייבת לציין שכל פעם החרדה ממשהו אחר, מצב בטחוני, דאגה כללית לכולם ועכשיו הפחד שלה מרעידת אדמה!!
לאחרונה שמעתי על טיפול בשם ביופידבק - מקווה שרשמתי נכון
אשמח לשמוע המלצות על הטיפול והמלצות על מטפלים בדמיון מודרך \ ביופידבק בירושלים
תודה רבה

_עוד דבר שאני חושבת עליו תוך כדי זה צורך בהחזרת שליטה
אני נזכרת שבאחת מ"שיחות השכנוע שלפני טיול" שעשיתי איתה היא התרצתה אבל ביקשה לטייל רק למקום שהיא כבר מכירה. לצערי הרב לא הייתי מספיק קשובה ולא הבנתי את הצורך שלה. ושוב פניתי לטיעוניים מאד הגיוניים כמו " אם נטייל רק למקומות שכבר היינו בהם לא נכיר מקומות יפים וחדשים"

הילדה שלי איבדה שליטה על כל כך הרבה אספקטים בחייה - עברה לבית חדש, לאזור מגורים חדש איבדה את החברות מהכיתה הקודמת שלה. היא כנראה צריכה להחזיר לעצמה ביטחון ושליטה לפחות עלתחומים אחרים.
טיול ספונטני מבחינתה הוא הליכה למקום לא מוכר , לא ידוע מפחיד וזה מעבר ליכולות שלה כרגע_
תובנה נהדרת!
הקשיבי לה ולעצמך.

תודה רבה "אחת" על ההזדהות 3>
את צודקת מאד לגבי קבלה והכלה של הפחד זו באמת הנקודה שאני לפעמים מתקשה בה. כלומר אני מנסה להכיל ולתת מקום לפחד אבל לפעמים מאבדת סבלנות ואז נוצר בינינו "פיצוץ".
זה מקום שאני צריכה לחזק בעצמי, להבין שהפחדים שלה לגמרי הגיוניים והעולם באמת מפחיד נורא. כנראה שהילדה שלי עוד לא פיתחה את מנגנוני ההדחקה שבזכותם אנחנו מסוגלים להתעלם ממחבלים, תאונות דרכים אסונות טבע וכו' וכו' ולהוציא את האף מפתח הדלת בכלל.

עוד דבר שאני חושבת עליו תוך כדי זה צורך בהחזרת שליטה
אני נזכרת שבאחת מ"שיחות השכנוע שלפני טיול" שעשיתי איתה היא התרצתה אבל ביקשה לטייל רק למקום שהיא כבר מכירה. לצערי הרב לא הייתי מספיק קשובה ולא הבנתי את הצורך שלה. ושוב פניתי לטיעוניים מאד הגיוניים כמו " אם נטייל רק למקומות שכבר היינו בהם לא נכיר מקומות יפים וחדשים"

הילדה שלי איבדה שליטה על כל כך הרבה אספקטים בחייה - עברה לבית חדש, לאזור מגורים חדש איבדה את החברות מהכיתה הקודמת שלה. היא כנראה צריכה להחזיר לעצמה ביטחון ושליטה לפחות עלתחומים אחרים.
טיול ספונטני מבחינתה הוא הליכה למקום לא מוכר , לא ידוע מפחיד וזה מעבר ליכולות שלה כרגע


הילדה שלי מאוד אוהבת לשמוע מה מפחיד אותי ובעיקר מה הפחיד אותי כילדה
מעניין ננסה ליישם היא באמת שאלה אותי אם היו לי חלומות מפחידים כשהייתי ילדה. אני מניחה שבשיחה כזאת אצטרך לסנן ולעדן את הדברים כדי לא לגרום לה לעוד פחדים

תודה רבה אחזור לפה לעדכן !

עכשיו - אני פשוט לא יודעת איך לעזור לה
מזדהה מאוד, כאמא לילדת ערנית וחכמה ואכולת פחדים וחרדות

ניסיתי לענות על כל פחד בהסבר הגיוני : ננעל נעליים גבוהות, אני ואבא שומרים עלייך אנחנו מטיילים באזור בטוח ומוגן
אני חושבת שזו לא דרך טובה להתמודדות.
הפחד הוא לא רציונלי וניסיונות למגר אותו בעזרת רצינל רק משאירים תחושה של חוסר מסוגלות.
השלב הראשון הוא לדעתי לקבל את הפחד. זה בסדר לפחד, העולם מפחיד. מחבלים ונחשים זה מפחיד, זו סכנה אמיתית לחיינו. להבין את זה באמת, אצלך בפנים.
לתת לזה ביטוי מילולי ורגשי מדויק: אני מבינה שאת מפחדת. גם אני מפחדת מכל מיני דברים. זה טבעי לפחד.
אצלנו היו המון שיחות על פחד, כולל שיחות פילוסופיות על התפקיד החשוב של הפחד וכו'.
הילדה שלי מאוד אוהבת לשמוע מה מפחיד אותי ובעיקר מה הפחיד אותי כילדה.
מאוד הוקל לה לשמוע שאמא החזקה והכול-יכולה פחדה ממש כמוה מדברים קטנים, מדברים בלתי מוסברים.
עוזר לה לדעת ולשמוע שכולם בלי יוצא מהכלל מפחדים, גם אם הם לא מודים. שזה נורמלי.
עוזר לה לדעת שפחד אין פירושה פחדנות. התמודדות עם פחד היא אומץ גדול.

מה לעשות פרקטית?
אני מאוד ממליצה לא לדחוף בכלל בכלל להתמודדות טרם זמנה עם דברים שהיא לא מוכנה אליהם. לא לאלץ.
אם אין ברירה (ולרוב יש) - אם חייבים להתמודד למשל עם טיול, אז פשוט להיות מוכנים להצפה של הפחדים.
לא לנסות להשקיט אותם, רק לתת את ההרגשה שזה בסדר לפחד ושאתם תמיד תמיד שומרים עליה.

ועוד משהו
ברור לי שלפחדים האלה יש הרבה גורמים ברקע
בהתחשב בכל מה שציינת, בצירוף הגיל שלה, הפחדים נשמעים לי כמו תגובה נורמלית ובריאה של ילדה חכמה לנסיבות חייה.
תני לה הרבה ביטחון, תני לה לבטא את הפחד. בסוף הוא יחלוף.

תעדכני אותי (-:

שמחה שמצאתי את הדף הזה

אני מרגישה חסרת אונים מול הפחדים של ביתי הגדולה (בת 7)

היא ילדה נבונה חברותית ורגישה מאד. כל כך רגישה שבזמן האחרון אני מרגישה שהעולם מציף אותה.

לדוגמא - אנחנו משפחה שאוהבת מאד לטייל ובזמן האחרון היא מתנגדת לצאת איתנו לטיולי שבת. אומרת שהיא מפחדת ממה? מנחשים / אנשים רעים / מחבלים... וכו' ניסיתי לענות על כל פחד בהסבר הגיוני : ננעל נעליים גבוהות, אני ואבא שומרים עלייך אנחנו מטיילים באזור בטוח ומוגן
אבל בסוף בסוף אנחנו מגיעות לגרעין של פחד שהיא לא יודעת להסביר ...

דוגמא נוספת - יש בבית ספרה פעילות למידה חוויתית משותפת לכיתות א' וב' שנקראת "מרחב" . ובה כל פעם מספר ילדי כיתה ב מדריכים את חבריהם לכיתה ואת תלמידי כיתות א' . לצורך כך הם צריכים להשאר שעה נוספת לאחר הלימודים כדי לקבל הדרכה שלפני ההדרכה
ביתי ממש מסרבת לבקשות המורה להיות מדריכה במרחב. היא מפחדת להשאר שעה נוספת כי מפחדת שההסעה תאחר. גם כשהבטחתי שאני אישית אבוא לאסוף אותה בשעה הייעודה היא ממשיכה בסירוב.

ברור לי שלפחדים האלה יש הרבה גורמים ברקע :
עברנו דירה מהמרכז לצפון לפני כ 4 חודשים והיא מתמודדת (בהצלחה מרובה) עם השתלבות חברתית בקיבוץ חדש, בית ספר חדש, כיתה חדשה... היא מדהימה אותי ביכולות החברתיות שלה (כל כך שונה ממני)
אני ואביה עוברים בשנה האחרונה משבר לא קל בזוגיות שאני לא יודעת מה יהיה בסופו ואם נצליח לשמור על המסגרת המשפחתית. אנחנו מאד מנסים לשמור על אווריה נעימה ומכבדת בבית ואין ריבים וצעקות אבל אני בטוחה שהילדה הרגישה שלי קולטת דברים בתת מודע
אני לפעמים כועסת או מאבדת עשתונות מול הפחדים שלה ("אבל פעם אהבת לטייל איתנו ??? אני לא מבינה מה קרה?") וברור לי שזה לא עוזר כמו שכתבתי אני מרגישה חסרת אונים מול זה.
כועסת, גם על עצמי, כי מרגישה שפעם ידעתי להתמודד טוב יותר עם האתגרים שהיא הציבה לי. היינו מדברות ופותרות את הדברים בשיתוף והבנה וחיבוקים היו פותרים המון המון דברים.

ועכשיו - אני פשוט לא יודעת איך לעזור לה

אשמח לכל מחשבה או עצה, ותודה על המקום הזה שעוזר לי להתמקד ולפרוש את הקשייים

אני ממשיכה את מה שהפסקתי לכתוב קודם...

פר ח, לשאלתך איך הוא היום: הוא נכנס לגן חדש ומשתלב שם פלאים! הולך בשמחה וחוזר עם חוויות משמחות. יחד עם זאת הפחדים נשארו. אנחנו עדיין מתבקשים ללוות אותו לכל חלל בבית או בגינה, עדיין מתעורר בבהלה אם אנחנו לא במיטה לצידו, שנת הלילה שלו קלה ובה הוא מחפש מגע באופן כמעט תמידי והוא עדיין מדבר לעיתים על חיות מהן הוא פוחד.
אבל אני כן מרגישה שיש מגמת השתפרות. למשל - פיפי כמעט ולא בורח לו ואני חושבת שהוא שואל פחות על זאבים ואריות, והוא גם מוכן לישון במיטה שלו (איתנו. אנחנו נותנים לו לבחור איפה הוא מעוניין לישון).
השבוע היתה לי שיחה עם חברה והבנתי שסיבה נוספת לפחדים הם תקופת הגזים הקשה של אחותו הקטנה, שבה הוא בעצם נחשף לחוסר האונים שלנו כהורים לעזור לה ברגעים מסויימים. אולי הוא משליך זאת כלפי עצמו - כשאני אהיה בסכנה, הם גם לא יוכלו לעזור לי.
שזה אגב מתחבר לי לעובדה שהוא מתלונן המון על כאבי בטן לאחרונה.

מאמינה שהמצב ישתפר מיום ליום. תודה על כל התגובות החכמות

הי פ רח,
תודה על התגובה מאירת העיניים.
את מעלה נקודות ושאלות חשובות.
לעניין קבלת הרגש וההקשבה, אני מרגישה שהוא עדיין צעיר כדי לתמלל את הרגשות שלו או לנהל עליהן שיחה אפקטיבית. זה גורם לי להשיב לו במשפטים קצרים ועניינים.
כשהוא אומר שהוא מפחד שיבוא זאב אני בדרכ עונה שאין בקיבוץ שלנו זאבים ושזאבים גרים רחוק מאוד ולא יכולים להגיע אלינו הביתה (מה שלא נכון אגב). ואם הוא לא שואל ׳למה?׳ אז בזאת מסתיימת השיחה.
אני לעולם לא אגיד לו משפטים כמו ״זה לא מפחיד״ או ״לא צריך לפחד״. ברור לי שאין תרומה אמיתית ממשפטים כאלו. לפעמים אשאל אם הוא צריך חיבוק או רוצה להיות קרוב ולפעמים אגיד שהדבר המפחיד לא יכול להגיע אלינו (למרות שלא נראה שהמסר עובר, עכשיו כשאני חושבת על זה).
כשניסיתי פעם או פעמיים לספר לו על פחדים שלי או חלומות לא נעימים שאני חלמתי, לא הצלחתי להבין אם זה אכן מועיל (או להיפך). אני חושבת שהוא צעיר מדי בשביל שיחה כזו.
לפעמים אני שואלת אותו אם הוא מפחד (למשל אם הוא שומע רעש מבחוץ או אם ביקשתי ממנו להביא משהו מבחוץ או מהחדר). לרוב הוא עונה שלא למרות שאני חושבת שהוא כן מפחד.
ועוד תהיות שעולות לי ואני פשוט ארשום כדי לא לאבד את המחשבות (טפשת הנקה, סליחה...):

• האם מותר לסלף או לשקר כדי להגן עליו מפני פחדים? (בערב נשמעות יללות התנים היטב, להודות בפניו שאלו הם תנים או להניח לו לעבור את התקופה המפחידה ובינתיים להמציא המצאות?)
• אנחנו גרים ליד יער. בספרים תמיד גרים חיות כמו אריות ונמרים (האריה שאהב תות, מיץ פטל, איתמר מטייל על קירות, מי מסתתר במסיבה של נמר וכו). אני מניחה שמשם מגיעים לו הרעיונות על אריות ונמרים וזאבים שיגיעו אלינו.

אני רוצה להתייחס לעוד נקודות אבל צריכים אותי פה, אז אנסה בערב או מחר
תודה שוב!!

היי מור,
עברו כמה ימים... איך את, אתם עכשיו?

יש לי כמה כיווני מחשבה להציע,

אני מניחה שפרט לעובדה שכנראה הגיע לגיל שבו הוא יותר מודע לקיומם של מצבים מפחידים, גם חלק מהבטחון שלו נפגע בעקבות העובדה שהוא כבר חודש איתי בבית (חופש גדול) + הוא עובד לגן חדש במקום חדש + נולדה לו אחות לפני חודשיים וחצי
כל אחד מהדברים שציינת כאן הוא דבר גדול בפני עצמו: גיל 3 זה באמת גיל מעבר מתינוקות - לילדות, הוא לא בדיוק תינוק ולא בדיוק ילד...
ויחד עם זה שנולדה אחות קטנה, דבר שבהחלט יכול לפגוע בתחושת הביטחון- היתה לו "בלעדיות" על אמא ואבא עד עכשיו ופתאום צריך לחלוק אותם עם יצורה קטנטנה שלוקחת המון תשומת לב, כל המערך משתנה בבת אחת.
והמעבר לגן חדש, גננת וילדים חדשים...המון דברים חדשים להסתגל עליהם.

רק אל תקחי את דבריי לכיוון של אשמה!.
אני לא חושבת שצריך להתייחס לזה באופן דרמטי, להפך - פחדים הם חלק מהחיים, שינויים הם חלק מהחיים, ואני מאמינה שזה תקופתי ושזה יחלוף.
לזכור שיש לו יכולת הסתגלות ושזה גם פשוט עניין של זמן.

פחד מהלא-נודע" - אריות זה לא משהו שאנחנו רואים ביום-יום, זה כמו מפלצת - משהו לא ברור, מעורפל. אולי הוא מביע פחד מדברים נוספים שעלולים "לצוץ" (כמו האחות שהצטרפה).
אגב, גם בכורי כשהיה בן 3 ונולדה אחות פחד מאריות.

בגיל 3, ילדים אינם יכולים להתמודד עם רגשות חזקים באופן הגיוני,
ואני חושבת שגם אנו כהורים מגיבים לפחדים של ילדינו (וגם לשלנו) באופן הגיוני ולא-יעיל, ובעשותנו כך אני "הודפים" את הפחד, לא מסכימים לקבל אותו ולהיות איתו,
ומה שלדעתי כן יכול לתמוך זה קבלה ונוכחות עם הרגש - בדיוק כמו שכתבת:
אני ממש מנסה להיות נוכחת וקשובה
הקשבה אמפטית יכולה לחולל פלאים, חוץ מזה שההקשבה לפחד יכולה לפוגג אותו (לפחות רגעית), היא נוסכת ביטחון, יש על מה להשען (אמא שמקשיבה, שנמצאת איתו ברגעים קשים).

ובמקביל אולי כדאי לחשוב מה יכול לתת לו תחושת ביטחון ומקום בתקופה זו של שינויים?
מה יכול לתמוך בו עכשיו?

וכיוון נוסף ...
לבדוק אצלך איך את מגיבה (פיזית/רגשית/מנטלית) לפחדים שבנך מעלה, איזה מחשבות ותחושות עולות בך... מה שלומך...

חיבוק

שנינו מוצאים את עצמנו מנסים בסיטואציות מסוימות לדרבן אותו להתמודד עם הפחד, כמו להיעלם לו מזוית העין כשהוא בשירותים או במקלחת (כדי להחזיר לו בהדרגה את הביטחון שכל כך היה לו). אבל אני חושבת שאת צודקת ובאמת אין להאיץ בתהליך וזה מיותר.
אני ממש חייבת לשתף אותך, שהבת שלי פיתחה פחד מכלבים אחרי כמה היתקלויות לא נעימות.
אנחנו משפחה שמאוד אוהבת חיות ולכל הדודים והסבים יש כלבים, ואנחנו גרים במושב ויש כלבים על ימין ועל שמאל...
בקיצור קצת הרגשתי כאילו "מאיפה נפלת עליי עכשיו עם פחד מכלבים" וכל הזמן היה לי דחף להגיד לה - בואי רק נתקרב, ננסה ללטף וכו'
אבל עצרתי בעד עצמי וכל הזמן נתתי לה את הפריבילגיה של להתרחק לחלוטין מכלב שמפחיד, להרים על הידיים וכו'.
תוך חצי שנה, נעלם כלא היה.
אולי אם הייתי דוחקת זה היה קורה יותר מהר, ואולי להפך, אין לדעת.
אבל נראה לי לא נעים לחוות לחץ חיצוני כזה - ובעיקר, מיותר.

בעלי חושב אחרת. לדעתו הוא חייב לחזור למסגרת של הגן ובכך להחזיר לו את היציבות אליה הוא התרגל. לטענתו היציאה מהשגרה היא מה שהוציאה אותו משיווי משקל והביאה בדרך זו או אחרת לפחדים. אולי ההבנה שהחיים הם לא יציבים כמו שהיה נדמה לו ושיש שינויים שאינם תלויים בו או אפילו לא בנו, ההורים שלו, כמו סיום של שנה בגן וחופש גדול.
האם הוא אוהב את הגן וילך בשמחה לדעתך?
אם כן, אולי בעלך באמת צודק וזה עדיף. אני בטוחה שתוכלו לראות בבירור את ההשפעה על הילד.
לדעתי לעובדה שנולדה אחות יש פה את המשקל הכי קריטי, יותר מלכל שינוי אחר, ועם זה אין יותר מדי מה לעשות (-:

הי אלמונית, קשה לי להאמין שמישהו פגע בו. גם כי אנחנו תמיד איתו וגם כי אני מאמינה שאם מישהו היה פוגע בו, היה מספר לי על כך. בכל אופן אנחנו כרגע משתדלים לתת לו את כל החיזוקים בתקווה ש״כמו שזה בא, כך זה יעלם״ (או לפחות יתמזער).
כמובן שאם נראה שאין שיפור, והילד מסתובב מפוחד בעולם, אנחנו נעבור לפתרונות אחרים...

דניאלה,
לדחות כמה שאת רק יכולה ולתת לו כמה שיותר ביטחון
בעלי חושב אחרת. לדעתו הוא חייב לחזור למסגרת של הגן ובכך להחזיר לו את היציבות אליה הוא התרגל. לטענתו היציאה מהשגרה היא מה שהוציאה אותו משיווי משקל והביאה בדרך זו או אחרת לפחדים. אולי ההבנה שהחיים הם לא יציבים כמו שהיה נדמה לו ושיש שינויים שאינם תלויים בו או אפילו לא בנו, ההורים שלו, כמו סיום של שנה בגן וחופש גדול.

לא להשאיר לבד, לא לנסות להכריח להתמודד עם הפחד, לא לדחוק. להיצמד חזרה, לחבק ולעטוף
הערה כל כך נכונה. שנינו מוצאים את עצמנו מנסים בסיטואציות מסוימות לדרבן אותו להתמודד עם הפחד, כמו להיעלם לו מזוית העין כשהוא בשירותים או במקלחת (כדי להחזיר לו בהדרגה את הביטחון שכל כך היה לו). אבל אני חושבת שאת צודקת ובאמת אין להאיץ בתהליך וזה מיותר.

_להיות אמיץ זה לא נקרא לא לפחד, כל אחד מפחד.
להיות אמיץ זה להתמודד עם הפחדים_
מקסים! אימצתי.

אני ממש לא אשת מקצוע, אבל יש לי תחושה שקרה לו משהו באותו יום כשהיה בן 3. אולי מישהו פגע בו? ואם כן, איך מגלים מי ומה? לא יודעת. אבל זה נשמע לי משהו יותר רציני מילד שמפחד מחלומות רעים.
אולי כדאי לפנות לגורמים מקצועיים?

הוא לא מדבר על הפחד ודי משאיר אותו אצלו, גם כשאני מנסה לדבר איתו על הפחדים.
הוא גם קטן משמעותית מהבנות שלי כשחוו כאלה חרדות (גיל 5 ככה) וגם יכול להיות שהוא מטבעו פחות ורבלי (הן לא סותמות את הפה... בנות).
בכל מקרה, יכול להיות שמילים הן לא הכלי שלו או שהוא לא בשל לדיבורים ולא יכול לתמלל עדיין.
אל תתייאשי, יש דרכים אחרות לתקשר וקחי בחשבון שהוא קולט מה שאומרים לווזה עשוי לחלחל, ככה שביטחון במילים, כמו שאת עושה, בכל מקרה אינו מזיק.

אני שוקלת לדחות את הכניסה לגן לאחרי החגים (אני בחל״ד). האם זה יהיה נכון?
גם כאן, לדעתי, להזיק זה לא יכול - לדחות כמה שאת רק יכולה ולתת לו כמה שיותר ביטחון

העניין שהוא ממש מפחד לאבד קשר עין איתי. הוא הפך להיות ממש צל שלי או של אבא שלו ולא מעז לעבור חדר בלעדינו (אפילו לא להביא ספר מהחדר שלו או ללכת לעשות פיפי).
זה מוכר לי, ודווקא לא מאצלנו אלא מחברה עם ילדה הרבה יותר גדולה.
אין לי הרבה עצות - כמו שכתבתי קודם, אם זה לא יחלוף מעצמו אולי כדאי לשקול טיפול רגשי כלשהו,
קשה לי לומר אם זה חריג או לא...
האינטואיציה שלי אומרת שעם כל הקושי (וזה קשהההה) צריך לאפשר לו כמה שיותר קרבה וביטחון.
לא להשאיר לבד, לא לנסות להכריח להתמודד עם הפחד, לא לדחוק. להיצמד חזרה, לחבק ולעטוף.
אבל הוא הבן שלך ואולי לך משהו אחר ירגיש יותר נכון.
נזכרתי בעוד דבר שאמרתי להן הרבה - גם כאן אולי הוא צעיר מדי אבל לא מזיק - להיות אמיץ זה לא נקרא לא לפחד, כל אחד מפחד.
להיות אמיץ זה להתמודד עם הפחדים, וזה מה שאתה עושה - כי כל מה שהוא עושה כרגע זה להתמודד, אפילו אם לא בהצלחה, עדיין.
תהיו חזקים ותעדכני

הי דניאלה
תודה רבה על התגובה.
לגבי השיתוף של פחדים שלי, כבר מישהי כתבה כאן על העניין לפני כמה שנים, וניסיתי ולא חושבת שזה השפיע עליו טוב. גם ניסיתי להסביר לו שלפעמים יש חלומות טובים ולפעמים יש חלומות מפחידים, אבל בכל מקרה ״זה רק חלום וזה לא אמיתי״. אני לא בטוחה שהוא מבין מה זה חלום, למרות שהוא ללא ספק חולם (חלומות מפחידים לאחרונה).
הוא לא מדבר על הפחד ודי משאיר אותו אצלו, גם כשאני מנסה לדבר איתו על הפחדים.
העניין שהוא ממש מפחד לאבד קשר עין איתי. הוא הפך להיות ממש צל שלי או של אבא שלו ולא מעז לעבור חדר בלעדינו (אפילו לא להביא ספר מהחדר שלו או ללכת לעשות פיפי). עוד כמה ימים מתחילה שנה חדשה ואין לי מושג איך הוא יתמודד עם הפרידות. אני שוקלת לדחות את הכניסה לגן לאחרי החגים (אני בחל״ד). האם זה יהיה נכון?

לשאלתך, אנחנו במדיניות מיטה חופשית. בעקרון יש לו מיטה אבל הוא מוזמן להצטרף אלינו בכל רגע, או שאחד מאיתנו עובר לישון איתו. אין ממש חוק ברור בעניין. כמובן שבשבוע האחרון הוא ישן אצלנו. מאז החלום על האריה הוא לא מוכן להיכנס לחדר שלו, בטח לא לישון...

הי מור,
קודם כל חיבוקים וחיזוקים, זה קשה וחשוב לומר: זו לא אשמתך!!
פחדים הם דבר נורמלי, אם כי קשה לי לומר האם המצב שתיארת כבר חורג מזה.
בכל אופן העיתוי והשינויים - זה נשמע כמו טריגרים קלאסיים.
גם אצלנו אחרי שנולדה אחות הייתה תקופה מאוד מאוד קשה (אבל אחריה פריחה גדולה!)
אין לי הרבה עצות טובות, למרות שהתמודדתי עם הרבה חרדות מצד הילדים...
נראה לי חשוב בעיקר:
להבין, להכיל, לא להיבהל ולשדר שזה בסדר לפחד, שאנחנו תמיד שומרים עליך, שזה בסדר לשתף.
לבתי עזר לשמוע שגם אני פוחדת מדברים ובעיקר - שבתור ילדה פחדתי. ביקשה שוב ושוב לשמוע פרטים.
היא הייתה יותר גדולה מבנך, אז אני לא בטוחה אם זה ידבר אליו אבל אפשר לנסות.
כשאצלנו המצב נהיה קשה, פנינו לטיפול רגשי וזה מאוד תמך (טיפול באמנות/מוזיקה/בעלי חיים) - בגיל של בנך לרוב הטיפולים הם דיאדיים, כלומר בנוכחות אחד ההורים.
לחכות שיגדל בסוף הוא ירכש כלים להתמודד עם זה וזה יעבור.
אגב, הוא ישן איתכם או בחדר אחר?
אם לא ישן איתכם נראה לי שאולי כדאי לנסות לינה משותפת

אני מנסה, אולי מישהו יקרא ויתן עצה חכמה...
בני בן 3. לאחרונה החלו אצלו כל מיני פחדים, שהולכים ומתגברים מיום ליום.
(אגב, אני יכולה ממש לסמן את התאריך שבו מלאו לו 3 שנים כיום שבו זה התחיל - מוזר!)
לפני שבועיים הוא התעורר בבוקר, קם מהמיטה והתחיל לרוץ. אמר שאריה בא אליו ונגע לו באף. הסברתי לו שזה היה רק חלום ולא קרה במציאות.
אחרי יומיים, אני נחתכתי באצבע ובעלי שם ספריי לעצור את הדימום והאפרוח ממש נבהל מכל הסיטואציה (זה שרף לי איימים ולא הצלחתי להסתיר זאת למרבה הצער). מאז הוא לא ישן לילות שלמים, מפספס ומרטיב במכנסיים כמעט כל לילה (גמול כבר שנה), נלחץ מדברים קטנים, לא נהנה מקריאת סיפורים, ובעיקר בעיקר לא מוכן לעזוב אותי אפילו לרגע אחד. הוא אפילו הולך אחרי לשירותים. מצב רוחו ירוד והוא טרוד ולא מפסיק לשאול שאלות.
דוגמאות מהימים האחרונים:

• שלשום הוא התחיל לבכות כי לא הצלחתי לפתוח צנצנת. כדי להרגיע אותו צילצלנו לאבא שהבטיח לפתוח לנו את הצנצנת מיד כשיגיע הביתה.
• יש שיר של בנזין ׳לא יכול לישון׳ שמדבר על ילד שהושאר לבדו בבית והוא פוחד. הגענו לשיר הזה במקרה. מאז הוא מבקש לשמוע אותו ואחרי כמה שניות של השמעה מבקש לעצור כי ״הוא פוחד מהשיר הזה״. מדי פעם הוא נזכר בשיר במהלך היום ומתחיל לשאלות שאלות כמו ״למה אבא ואבא שלו השאירו אותו לבד?״ וכו׳. בדרך כלל אני אומרת לו שההורים של הילד תיכף יחזרו. (אולי עדיף לענות תשובה אחרת?)
• לפעמים הוא שואל על אריות, שועלים, זאבים ונמרים. אני מסבירה לו תמיד שהם גרים רחוק רחוק ולא מגיעים לקיבוץ שלנו.
• אני מרגישה שחדוות קריאת הסיפורים נעלמה, ובכל סיפור הוא מוצא פחדים. אפילו בסיפור מצחיק וקליל כמו ״לקוף יש בעיה״, עיקר תשומת הלב שלו מופנית לעובדה שהקוף איבד את אמא שלו (ולא לעלילה עצמה או לסוף הסיפור שבו הקוף כמובן מוצא את אמא שלו). הוא חוזר ושואל פעמים רבות ״למה הקוף איבד את אמא שלו?״.
• כמעט כל התעוררות שלו בבוקר מלווה בריצת אמוק כאילו הוא נמלט ממשהו.
• היום הוא נרדם בצהריים והתעורר מהבכי של אחותו הפיצית. הוא קם מהמיטה בפאניקה. אלא שהפעם הוא לא הסתפק בלהרטיב את המכנסיים... (לא צריך לפרט).

אני מניחה שפרט לעובדה שכנראה הגיע לגיל שבו הוא יותר מודע לקיומם של מצבים מפחידים, גם חלק מהבטחון שלו נפגע בעקבות העובדה שהוא כבר חודש איתי בבית (חופש גדול) + הוא עובד לגן חדש במקום חדש + נולדה לו אחות לפני חודשיים וחצי

ליבי נכמר על המתוק הזה, שנאלץ להתמודד עם פחדים כאלו שממש מורידים לו את מצב הרוח והוא מסתובב שפוף ומבוהל מבוקר עד הבוקר מחרת. המצב מחמיר מיום ליום. אני ממש מנסה להיות נוכחת וקשובה ולתפעל את הדברים נכון בכל רגע.
אשמח לכל עצה טובה...

אמאל'ה יקרה
קראתי את מה שכתבת......כהומאופתית, הניסיון לימד אותי שכל אדם פה בעולם, מגיע עם איזושהי "תוכנה" פרטית ואינדיבידואלית משלו, "בילט אין" בנשמה שלו
עם התכנים שלה, עם הנטיות והמועדויות שלה (למשל רגישות לחול בכפות רגליים...) ובמהלך החיים הם מזמנים את התיקון שהיא באה לעשות כאן
לכן לפעמים קשה מאד להבין לפשר פחדים והתנהגויות, אני יכולה לספר לך מניסיון אישי עם הבנות שלי
אני פשוט מקבלת את זה שיש להן כנראה סיבה שאני מוגבלת לרדת לגמרי לסוף דעתה, ויודעת שהן צריכות - כל אחת בדרכה - לעבור שם...
ובנוסף - חשוב לזכור שהכל כל כך דינאמי עם ילדים ומשתנה......ייתכן שבקיץ הבא הבת שלך רק תבקש ללכת לים....הפתעות תמיד יש...
(-:

שלום, אני כבר כמה חודשים גולשת בבאופן, ולמדתי המון. ובפעם ראשונה אני רוצה לשאול שאלה, אבל אני לא יודעת אם זה הדף הנכון... כי אני לא סגורה אם מה שאני אתאר מתאים להגדרה של פחדים או אולי רגישות מסוימת או חששות. אשמח אם תעזרו לי. ואם יש דף יותר מתאים, אפשר להעביר את השאלה לשם.
בת שלי בת שנה ועשרה חודשים. בזמן האחרון יש הרבה דברים שהיא פוחדת/חוששת/רגישה אליהם (לא יודעת עדיין איזו הגדרה היא נכונה).
היא ממש ממש לא אוהבת חול. לא מוכנה לגעת בחול, לדרוך עליו או להתקרב אליו אפילו. זה לא היה תמיד כך, בהתחלה היא כן הלכה לחול, ואפילו טעמה אותו. לדעתי זה החמיר כשנהיה חם והיא התחילה ללכת עם סנדלים בלי גרביים. החול מפריע. אבל עד כדי כך?
הקיץ לקחתי אותה פעם ראשונה לים. לפני כן טיילנו כמה פעמים בטיילת, כך שהיא ראתה את הים מרחוק, אבל הפעם לקחתי אותה לחוף עצמו. (לא הורדתי אותה לחול שהיא כל כך לא אוהבת). והיא נורא פחדה מהים, התחילה ממש לבכות בכי קורע לב, והלכנו משם.
כעבור שבוע ניסינו ללכת לים פעם שניה, חשבנו אולי היא תתרגל, שהרי כל כך כיף בים וגם אולי תתרגל שם לחול... אבל הפעם השניה הייתה כמעט כמו הפעם הראשונה.
ניסינו ללכת לבריכה, אולי הגודל של הים מפחיד אותה וגם העובדה שיש שם חול, ואולי בבריכה היא ליאט ליאט תתרגל. אבל גם בבריכה היא לא הייתה מוכנה להתקרב למים, נראתה מאד מבוהלת, ולא הסכימה לרדת מהידיים שלי בקרבת המים. לאחר מכן, כשישבנו על הדשא והיא הבינה שלא הולכים להכניס אותה למים חלילה, וגם לאחר שנעלנו לה נעליים, היא חזרה לעצמה.
בנוסף, היא לא רוצה ללכת יחפה (בבית). מה זה יכול להיות? אולי היא נזכרת בחוויה של הים והבריכה (כשהלכנו לשם הורדתי לה את הנעלים)? אולי זו רגישות כלשהי, שהמגע של כפות רגליים ברצפה לא נעים לה?
לא מזמן טיילנו בגינת שעשועים וילדים שם העיפו עפיפון. לא היינו קרובים לזה כל כך, אבל היא נבהלה מאד והתחילה לבכות בכי שנשמע בדיוק כמו כשבכתה בים (בכי שנשמע שונה מאשר בסיטואציות אחרות) והתחילה לרוץ ולברוח משם. למה היא פחדה? אני מבינה שזה עף וזה גדול, אולי מזכיר ציפור גדולה, אבל מאיפה היא יודעת שצריך לפחד מדברים כאלה? הרי היא עוד לא בגיל שקוראים לה סיפורי אגדה על מכשפות ומפלצות...
אז מה דעתכם על מה שתיארתי כאן? האם זה קורה לעוד ילדים? ואיך מתמודדים עם זה? פשוט לוותר לעת עתה על דברים שמהם היא נרתעת? או להרגיל אותה אליהם בהדרגה איכשהו? אם כן, איך?

לאחרונה יש לבני בן השלוש פחדים מחיות: הוא מתעורר באמצע הלילה (ישן איתנו), אומר שהוא מפחד שהאריה יבוא לטרוף אותו. יושב בשולחן ומבקש שאשב לידו כדי שאשמור עליו מהאריה והנמר, וכן הלאה. חלם גן איזה חלום על צלופח ונחש שרוצים להכיש אותו.
הוא לא מתחיל לבכות והוא לא בהיסטריה, לפעמים אני שומעת אותו פולט איזה צעקה קטנה ורץ אלי מהר לספר לי על זה ש'מיץ פטל הפחיד אותי' או כל דבר אחר. אבל אין בכי.
בכל פעם שיש סיטואציה כזו, אני מחבקת אותו ואומרת שאני שומרת עליו, והוא נרגע. אבל מעבר לזה, אני גם מנסה להסביר לו: האריה לא יכול לבוא אלינו, הוא נמצא במקום רחוק רחוק שנקרא אפריקה. הצלופח לא מכיש, ה-X לא יכול לפתוח את הדלת שלנו כי אין לו ידיים וכו' וכו'.
השאלה היא, האם ההסברים הרציונליים האלה נכונים ומתאימים? האם כשהוא אומר שהוא מפחד מהאריה זה מתאים שאומר לו שאין פה אריות? כי מצד אחד- הוא מרגיש שהוא מפחד. אני לא רוצה 'לבטל' את הפחד שלו. ומצד שני- אם אני 'זורמת' עם העניין, הוא לא יתחיל לחשוב שבאמת יש סכנה שאריה יפתח לנו את הדלת?
אשמח לעצותיכן (-:

שמיים, תודה על הרעיון הנפלא! אשתדל לאמץ אותו לילדיי וגם לעצמי..

כשבני היה כבן שנתיים היינו 'מזמנים' (בשפה שלי) חלומות. קוטפים מהסביבה כל מיני חלומות על דברים שהוא אוהב ודברים נעימים שהוא פגש במהלך היום ומביאים אותם אליו (לאזור הלב). למשל - חלום מהפרחים, חלום מהפרפרים, מהטרקטור (כמובן), מסבא (שגר רחוק) וכו'. הרעיון היה למקד אותו לפני ההרדמות בדברים אהובים עליו.

גיליתי משהו שרציתי לשתף אתכם בו.
ילדתי בת השנתיים, החלה לפחד באופן פתאומי לפני כמה חודשים, מהירח, מהעיזים, מתקתוק השעון...
חוץ מזה היא מאד עצמאית, מספרת, מזמררת ומאושרת.
לאחרונה הפחדים חדרו לשינה והיא מתעוררת מההרדמות עד חצי הלילה וצריכה אותי (לחיבוק וחיזוק ודווקא מסרבת ליניקה) כרבע שעה כל שעה דבר שמאד הקשה.
ולפני שבועיים מצאתי (בטעות) מזור...
לילה אחד לפני השינה, טכס ההרדמות כלל הצחקות ודגדוגים עד בלי די, כך שיצא שהיא התפקעה והתגלגלה מצחוק יותר מ-10 דקות רצוף. באותו לילה ישנה עמוק ורצוף.
למחרת בבוקר העזתי לקשר, ובאותו ערב הצחקתי אותו עד לא ידעה שנית- ההתחלה היתה קצת מאולצת אבל אחרי כמה דקות גם אני וגם היא (וגם אחותה) זרמנו לתוך זה בשמחה. ושוב - שינה ללא סיוטים.
מדהים, לא? גם בילד הרביעי לומדים טריקים.
לאחר כשבוע, באחד הלילות, 'לא יצא' לי לקיים את טקס הצחוק - והנה שוב חזר הדגם של הסיוטים הנשנים.
אני חושבת שמצאתי פטנט - תרפית צחוק לפני השינה.
קל להבין- ההורמונים, האנדורפינים, ובכל זאת - איזה פלא...
מי שסובל\ת- תנסו -מומלץ.

אני הצעתי דמיון מודרך או מה שקרוי אצלנו "נתתי לו חלום" שיחליף את הסיוט שממנו התעורר.
אז כמה פעמים סיפרתי חלום טוב שבנוי באמת כמו חלום, קצת לא הגיוני ופנטסטי ופשוט.
אלא מה? הצליח לי כל כך שעכשיו הוא כל הזמן מבקש ממני שאתן לו חלום. ואין לי כוח באמצע הלילה, עם התינוקת שיונקת אינספור פעמים, להמציא לו סיפורים.

הפחד הזה מהחושך חדש (הוא בן שמונה וחצי).
אז עכשיו הוא גם רוצה שנלווה אותו בלילה בבית ונישאר לידו עד שהוא נרדם (במיטה משלו). לפעמים אני מסכימה (זה נראה לי אכזרי לסרב כשהוא ממש מבקש). אבל גם זה לא נראה לי פתרון.
אני חוזרת לאזהרה של נאוה מלפני כמה שנים במעלה העמוד, שלפעמים הפחד הוא כיסוי לבקשה אחרת.
לא יודעת מה לעשות.

אני רואה שכבר שבועיים לא כתבו פה ובכל זאת למקרה שמישהו כן ייכנס לדף אשמח לישמוע רעיונות ועצות וסתם הגיגים, בני בן חצי שנה, ובכל פעם שאני משאירה אותו אפילו רגע כשאני מחוץ לטווח הראיה שלו הוא פורץ בבכי אומלל, למה? זה קשור בפחד להיות ללא אמא? גם כשהוא עם אבא רגוע ומאושר כשרואה אותי פורץ בבכי, חשבתי שאולי יש משהו שהוא רוצה ממני, אולי הוא חש שעם כל האהבה והנתינה אני רוצה גם שניה לעצמי, הוא מרגיש דחוי? הוא פוחד להיות בלעדי? אני חוזרת אליו תמיד אבל חוששת שאולי אני עושה משהו לא טוב שגורם לו לפחד? מה דעתכם

שצריך להשקיע הרבה שנים ומחשבה כדי ללמד ילדים להתגונן מהם (ולא ברור שבאמת אפשר). לדוגמה מכוניות, לדוגמה אנסים, לדוגמה קומות גבוהות
אני לא בטוחה שצריך ללמד. הילדה שלי נולדה עם פחד די מוחשי מכל מה שעושה רעש לא טבעי=מכוניות, מכשירי חשמל שונים ומשונים וגם פחד מאנשים זרים, דבר שלפי הקריאה שעשיתי אמור להופיע בגילאים צעירים ואכן נועד להגן (הבעיה עם אנשים מבית שמזיקים, לזה באמת אין רדארים לצערי).
גם פה, בדיוק כמו עם האריות, אנחנו שמרגילים את הילדים לאותם מנועים ומשכנעים אותם לגשת לזרים עושים את אותה הפעילות המחמירה והלא נותנת לגיטימציה ומרחיקה מהפחד הנכון כל כך והנבון כל כך. כי "איך הם יסתדרו?".
חמותי, זו שכבר דיברנו ב"שבחה", מזה זמן רב טוענת שהפחדים שיש לילדה שלנו מכל הדברים הנ"ל הם "היסטריה" וכמובן מאשימה אותי ביצירה שלהם או יותר נכון בחוסר הביטול שלהם. כמובן שאני מאשרת לה את הפחדים שלה וכל עוד הם אמיתיים ולא דמיוניים (ע"ע סיפור הרכבות שלה שאז טיפלנו בפחד מהלא קיים בכלים לא קיימים וניטרלנו אותו-אין לי מושג אם עשינו טוב או רע אבל כיום שוכנות הרכבות הדמיוניות בחדרנו אך ורק בשעות האור ולא מפריעות כלל-אחרת לא היינו זוכים לשינה יותר לעולם לעולם) ומשתדלת לתמוך ולעודד אותה לדבר עליהם.

חוט'קה, אני חושבת על הנושא הרבה בזמן האחרון, אני אחלוק מחשבות, תגידי לי מה דעתך?

אני חושבת שאנחנו עסוקים בהורים וכחברה וכתרבות ביצירת אשליית בטחון. אם באופן טבעי אמורים לפגוש בטורפים טבעיים, באסונות טבע (מאורעות טבע עצומי השפעה, ליתר דיוק:-)) ובעוד אלמנטים "מפחידים" בצורה ישירה - ברקים, רעמים, גשמים, עדרי ג'מוסים, וכו', אז אנחנו ממש מנקים את זה ככל האפשר מחיינו.
יותר מזה, אנחנו שולטים באלה. שמים חיות טרף מאחורי סורגים ובאים לראות אותם עם הילדים. שמים קורת (בטון, לא קורה) גג מעל לראשנו וישנים שינה מתוקה דרך סערות חזקות וכו'

ילדים שומעים קולות זעירים ומבחינים בהם. נבהלים או נדרכים מהם. ואז מסתכלים על אמא, ורואים אותה רגועה. אז הם לומדים לאט לאט שיש רעשים שאין לחשוש מהם. (זה כמובן יותר נכון עם ילדים שחוש השמיעה שלהם חד במיוחד.)
מצד שני, יש דברים שהם מפחידים בעליל, כמו שריפה, או פיצוץ, או אריה (אפילו מעבר לסורג) או סיטואציה קשה שרואים בסרט (ומסתבר ממחקרים בתחום המוח שגם אצל מבוגרים נחווית כאמיתית לגמרי) ואז מסתכלים על אמא ורואים שלווה. בעיניי זה נחווה כמאד מלחיץ לילד קטן (לפני הגיל של בתך.) זה גם מסביר למה סרט מצוייר, שבו קורים דברים ממש קשים עבור ילד קטן שרואה את העולם בפשטות, עשוי להיות ממש טראומטי, ואם רואים אותו עם מישהו ש"מבין" שזה "רק" ציור, ושומעים את כולם צוחקים לנוכח מאורע מלחיץ כמו קבלת מכה קשה, או נפילה, או אלימות שרירותית של יצור אחר, זה ממש עושה דיסוננס. פער רגשי. בין החויה האישית למה שקורה בחוץ.
עם הזמן לומדים לצחוק מזה גם. אני לא בטוחה שזה טוב. אבל זה בטח מחשל.

אלא שאני חושבת שבאזשהו שלב (זה קורה אצל רב הילדים בגיל מסויים, לא? אם אני לא טועה..) יש איזו הצפה. משהו לא יושב טוב.
הדריכות והחשש שאמורים לשמור על חיינו, יכולים פתאום להציף את הילד. הפער בין המאורע ובין הבטחון שאמא משדרת, מכריע. כבר לא יודעים למה להאמין.

אני כמובן מפריזה כדי להמחיש את המחשבה הזאת, זה ממש לא הכרחי שזה יהיה ככה אצל כל ילד.
ברמה המעשית, שמתי לב, שהרבה הורים ממש מקרבים פיזית את הילדים לכלוב האריות או לקופי המנדריל ואומרים להם "תראה! זה בכלל לא מפחיד!" ולדעתי מחמירים את ההרגשה הזאת, אם היא ישנה. אני חושבת שעדיף לתת לגיטימציה לתחושות הנכונות שעולות ("כן, שריפה זה מאד מאד מפחיד!...") ולהסביר מדוע הן קורות, למה אנחנו יחסית מוגנים (כי יש זכוכית וסורגים על הכלוב.) לא לדחוק, ולתת תחושת בטחון (אם את לא רוצה להתקרב זה ברור לגמרי. אני אשאר פה איתך ואחבק אותך, או שנלך למקום שבו את מרגישה יותר בטוחה.)

מן הצד השני של המטבע, זו שבצדה האחד אנחנו מנטרלים את הסכנות אליהן הגוף מכוונן ממליוני שמות אבולוציה, אנחנו מייצרים המון סכנות חדשות, מורכבות, שצריך להשקיע הרבה שנים ומחשבה כדי ללמד ילדים להתגונן מהם (ולא ברור שבאמת אפשר). לדוגמה מכוניות, לדוגמה אנסים, לדוגמה קומות גבוהות, כימיקלים, ועוד.

אתמול בדרך חזרה מטיול באופניים ממש קרוב הביתה ראינו שריפה.
עמד רכב ליד האש והזגוגיות שלו התפוצצו ברעש.
נויה (בת 3.3) מאוד נבהלה והיום לא רצתה לצאת מהבית והזכירה כמה פעמים שאף פעם יותר היא לא רוצה לראות אש.
יש למישהו רעיון איך ניתן לעבד את הפחד הזה, מה להגיד או לא להגיד...
תודה{@

איך עוזרים לילדה בת 10 שפוחדת שהמפלצת תצוץ מהמראה שבמקלחת
(גם בעקבות איזה סרט מפחיד שראתה בטעות (לדבריה))
ובגלל זה לא רוצה להתקלח
אלא אם כן מישהו יהיה איתה במקלחת?
הפחד מאוד עיקבי
כבר הרבה זמן ובכל הבתים שיוצר לה להתקלח בהם
ולפעמים גם מביא אותה לבכי
או לכמה ימים בלי מקלחת...

לפעמים אנחנו מארחים לה חברה
ולפעמים היא מתגברת על הפחד בלית ברירה
אבל זה תמיד שם
איך עושים שזה יעבור?...

תודה@}

בדיוק אתמול קראתי את המאמר know]הזה yourself[/po]/imagination/imagination dafna retter2.htm ומאד אהבתי אותו.
אולי הוא יוכל לעזור לך...
בהצלחה

אין לי נסיון בזה, אבל נשמע לי שככה:
ללכת לחלום, אולי אפילו לצייר אותו, ולחשוב איך אפשר לשנות לו את הסוף לסוף נעים, לשאול את מי היינו רוצים להזמין לחלום כדי שיעזור לנו.
להסביר שהפחד לגיטימי ובא ממשהו חיובי, אבל צריך לטפל בו כי הוא מפריע (חוסם) ולא מקדם. לדוגמא: אם החלום הוא שקורה משו לאחות, להסביר שזה מדאגה, וכדומה.
אשמח לשמוע אם ניסית, ואיך הגיב.

בשבועות האחרונים הבכור בן הכמעט 5 מתחיל להגיד לי לפני השינה שיש לו "מחשבות רעים" והוא מפחד.
זה מתחיל לפעמים כבר מאחה"צ כהכנה לערב הקרב ובא.
לא ככ יודעת איך לעזור לו.
דיברתי איתו קצת על פחדים, על אמונה, על זה שזה טבעי ושכולם מפחדים. ייעצתי לו להתפלל לפני השינה כמו שעשיתי אני כשהייתי קטנה ופחדנית, מה שנשארתי עד היום...
כמובן שגם ניסיתי פשוט להביע הבנה והזדהות.
למישהו יש רעיון יותר ברור של הדרך לעזור לילדים להתמודד עם פחדים?
יש לציין שהוא חכם ובוגר והפחדים שלו די מציאותיים... S-:

מצד שני, מודי
צריך להיות עם יד על הדופק כדי לוודא שהילד (או המבוגר) אינו משתמש בפחד כדי להשיג או לקבל דברים אחרים.
למשל:
פחד כדי לרתק אליו את ההורה - דרך לנטרל את ההורה שעסוק עכשיו בעניינים אחרים
פחד כדי לרתק אליו תשומת לב כללית (כשיש ילדים אחרים שרוצים גם הם תשומת לב)
פחד כדי להתחמק מעשייה או התמודדות.

אני כמובן לא מדברת בהכרח על פחד מקטע מפחיד בסרט,
זה בעיקר מתייחס לפחדים אחרים.

חשוב על כן לבחון לעומק את מהות הפחד ומהות התמיכה.
הילדים מאוד חכמים ואם יתברר למשל, ש"אבא תשב איתי בחלק המפחיד"
יידחה את: "לעזוב את הטלביזיה, עכשיו הולכים לישון"
סתם כי הילד קלט את ההורה כמי שחשוב לו מאוד להיות הורה תומך,
הרי שהפחד הוא אמצעי ל... ולא הדבר עצמו.

הגבול מאוד דק ולכן חשוב קשב רב.
חשוב גם לתת להם לפעמים "לנצח" ולהשיג את מה שרצו באמצעות המניפולציה.
בשורה התחתונה,
פחד הוא רגש חשוב שראוי לכבד את מקומות כיון שהוא חיוני להישרדות שלנו.
שימוש בפחד (או כעס או בכי או כל רגש אחר) כדי להפעיל את הסביבה פוגע בילד,
ולכן חשוב לאתר את זה ולתת לזה את ההתייחסות המתאימה.

מרגיעון: אפשר להזמין הזדמנויות

חשבתי לאחרונה על ההתמודדות של בתי עם פחד. היא רואה סרט בוידאו, ויש "קטעים מפחידים" שהיא רוצה שאשב לידה כשהיא רואה אותם. היא לא מוכנה לוותר עליהם, לדלג קדימה או לא להסתכל. היא רוצה לעבור את הפחד כשאני לידה.

זה מלמד אותי המון. ברור לי שזו הדרך להתגבר על פחדים. לעבור אותם כשמישהו תומך בך. כשאתה בוחר איך ומתי לעבור את זה.

אי אפשר להכריח ילד להתגבר על פחד. אתה יכול להשאיר אותו לבד במיטה, והוא יפחד עד שיירדם. אתה יכול להסביר לו שאין מה לפחד. אתה יכול לזרוק אותו למים ולהראות לו ש "הנה אמרתי לך שלא יקרה כלום". אתה יכול ללגלג על הפחד שלו. בסופו של דבר הוא יראה כמתגבר, אבל נראה לי שויותר הסתרה (ממך) והדחקה (מעצמו), ובייחוד כעס על מי שלא היה איתו.

אבל, כאמור, ילדים יודעים בדיוק מה הם צריכים כדי להתמודד, ומבוגרים טיפה אינטיליגנטיים גם נותנים את זה.

ואחרי שחשבתי את כל זה, הבנתי שזה נכון לכל למידה. ילד (ומבוגר) לומד הכי טוב כשהוא בוחר מתי ואיך ללמוד, ורק צריך תמיכה.

לא נראה לי שכדאי להמשיך ולדבר איתה על השואה היא עוד תלמד על זה כל חייה
גם ביתי, שהיא היום בת 17, ראתה פעם ביום השואה סרט שמאד הפחיד אותה בטלויזיה.זה היה סרט לא תעודי, אלא סרט עלילתי, שבו סופר על מישהו שגנב שיני זהב של יהודים וקבר אותם באיזה יער. תקופה ארוכה היא היתה מתעוררת עם צווחות בלילה מסיוטים. מאז היא נמנעת לחלוטין מצפיה בטלויזיה ביום השואה, ומלימוד על הנושא, ואני לחלוטין תומכת בה בזה. לפני שנים היא כבר אמרה שלא תצא למסע לפולין, ואכן, השנה, כשכיתתה יצאה לפולין היא לא נסעה. נראה שיש ילדים רגישים יותר שאפילו מידע מועט על הנושא משפיע עליהם. יתכן ואם היו נתקלים בנושא בגיל בוגר יותר היו מוצאים את הכלים להתמודד עם זה. אבל בגיל צעיר זה עושה רושם נוראי, ולעיתים לא ניתן לתיקון, כמו שסיפרה חוה ש.
גם אני זוכרת שהיו לי סיוטים בנושא כילדה - אני זוכרת חלום שחזר על עצמו על כך שאנחנו מתחבאים בארון בבית ובאים לקחת אותנו. עד עכשיו זה מעביר בי צמרמורת.
אני חושבת שחשוב לתת לילדה לגיטימציה לא ללמוד על הנושא, לא לראות סרטים, סיפורים, תמונות. לא נראה לי שהסבר הגיוני שהיא מוגנת יכול לעזור. אני מאד מתחברת למה שהומלץ כאן - הרבה חיבוקים, אהבה, תחושה פיסית שהיא מוגנת - ללא כל קשר לנושא. כמובן לא למנוע ממנה לספר על הפחדים, אבל לפחות מנסיוני עם הבת שלי, הטוב ביותר היה לא לדון בזה.
יתכן ואצל אחרים פועל יותר טוב להתייחס לפחדים עצמם, ולהסביר למה זה לא הגיוני. אבל לי לנראה שזה קצת כמו פחדים מהמפלצת מתחת למיטה בלילה - שום הסבר הגיוני שאין מפלצות לא עוזר. לעיתים מה שעוזר זה לישון עם אבא ואמא - עד שזה עובר.

רוני בלוני
כרגע זה ממש מתמקד בנושא של השואה. כמו שכתבתי נחשפה לזה לראשונה השנה. אני מרגישה שהתעסקות ועוד סיפורים רק מסבכים אותה יותר. בנתיים נראה לי שדוקא לרדת מזה ולהתעסק ביום יום בשיגרה ובדברים נחמדים. תודה יעל.
בת כמה הבת שלך?

דין דין
תודה על ההתענינות. היא משתפרת. עדיין לקראת הערב מצב הרוח שלה נופל פלאים והיא מתחילה לפחד אבל כל השלב של הפרידה וההרדמות יותר מהיר, היא גם לא מתעוררות יותר ובמשך היום רגועה.

יעל היקרה, אם אכן מדובר בפחדים מפני השואה. אולי זה הזמן לספר לילדה שמדובר ביום הזכרון לשואה ולגבורה.
אולי היה אפשר לפתח איתה שוב שיחה על הנושא ולספר לה על הניצולים ועל גויים רחמניים שכן עזרו ליהודים להינצל,
על המרד בגטו, על השמחה שלנו שהצלחנו למרות הכל להקים מדינה ולאסוף אליה יהודים מכל מקום בעולם (הנה זה גם מתקשר ליום העצמאות).
אם לא מדובר בפחדים על רקע השואה - הבת שלי ישנה תקופה ארוכה עם חרב מפלסטיק, פנס, ועד היום ישנה עם אור ו"ים" של דובים במיטה ששומרים עליה (משפחת הדובים, והבן: דובי אכפת לי).

מה שלום הילדה?:-)

חוה ש
תודה על השיתוף. באמת נשמעת תגובה מאד מאד קיצונית לנושא הזה. אי אפשר להמנע מהמחשבה שהיה לך משהו בעבר הרחוק (את מאמינה בכך שהנשמה שלנו עושה לא נכחדת עם המוות של הגוף?). אני נוטה מאד להאמין בכך וגם נמצאת בסביבה שאנשים מדברים על כך - גלגולים קודמים שלהם באופן מאד בהיר. יש אנשים שממש חווים את מה שהיה להם בעברם - רואים זאת מאד ברור בתמונות. קראתי את המאמר הזה (לא באופן מלא) בעיתון עצמו וגרם לי להבין שהגיל שהיום חושפים ילדים לכך באמת מוקדם מדי - אין להם את הכלים והיכולת להתמודד עם זאת ברמה כלשהיא. לגבי הבת שלי - היא נחשפה לכך בפעם הראשונה (למרות גילה הבוגר יחסית) ואני חושבת שחלק מהתגובה נבעה מהשוק- פגשה לראשונה את הרוע האנושי באופן ישיר ללא כל הגנות. היא לא שמעה או ראתה דברים מזועים אבל רק העובדות היבשות שהיה דבר כזה הרי מספיקות, לא?
דין דין- יש לי תחושה שכל הנושא של לוכד חלומות כבר לא ידבר אליה - בכל זאת כבר ילדה גדולה אבל מי יודע? בת כמה הבת שלך?
שוב תודה על ההיתיחסויות. יעל

אולי להעזר בלוכד חלומות (ילדים מאד אוהבים ומתחברים לעניין
גם אני בעד. שמעתי את בתי וחברתה משוחחות על זה, כנראה שדיברו איתם על לוכד חלומות שהוא מעין מגן-שומר וכשמו כן הוא לוכד את החלום הרע.

אני הייתי ילדה כזאת שפחדה מנושא השואה, והפחד הזה לא עבר לי מעולם, עודי מפחדת . זה קשור לכך שנחשפתי לנושא בצורה איומה ונוראית: בכיתה א' המורה דיברה איתנו על יום השואה (לא למדנו בבית ספר אלא בכיתה יחידה בקיבוץ) אני לא זוכרת מה היא אמרה במיוחד, אבל אחרי כמה זמן היא אמרה: "טוב עכשיו ננוח מהנושא הקשה הזה ונצא להפסקה" בהפסקה היא ישבה איתנו וראתה טלווזיה. בטלוויזיה הראו סרט מזעזע של טרקטור מפנה הר ענק של גופות. היום כבר לא מראים סרטים כאלה אפילו למבוגרים ואני הייתי בת 7. אני זוכרת את עצמי מבועתת מול המסך. כשחזרנו מההפסקה אמרתי למורה: "את אמרת שננוח ובכלל לא ננחנו" אני לא זוכרת מה היא ענתה לי וזה גם לא ממש חשוב.
לא ספרתי לאף אחד מה קרה וגם לא לעצמי. הדחקתי הכל ושכחתי מקיומו של הנושא, עד שהגיע שוב יום השואה ושוב הדחקתי. בכיתה ג' פתאום נפל האסימון: "אי אפשר יהיה יותר להדחיק את זה" זה קיים כל הזמן. לא רק יום אחד בשנה וזה כל כך מפחיד.
מאז לא הלכתי יותר לבית ספר ביום השואה, לא נכנסתי לחדר אוכל ביום הזה כי תמיד סידרו שם לוח עם תמונות, לא קראתי ספרים ולא ראיתי סרטים בנושא והכי לא הסכמתי: לראות טלווזיה ביום השואה.
עוד משהו שהופיע אז: פטריה ברגל. כל המכלול הזה מלווה אותי גם היום. כשאני בת 34 .
כל השנים לא הבנתי למה בחרתי לפחוד דווקא מזה, למה אני ולא אחרים. לא זכרתי את סיפור יום השואה בכיתה א' ואף אחד לא ידע אותו. עד שבגיל 28 התחלתי לחבר אחד ועוד אחד: היתה לי בראש התמונה הזאת, ידעתי שמעולם לא הלכתי לבית ספר ביום השואה ולא ראיתי סרטים בנושא, זכרתי את השיחה עם המורה, זכרתי שהפטריה ברגל הופיעה כשהייתי בכיתה ג' סמוך לתחילת הקיץ, סמוך לזמן שבו הבנתי שאי אפשר לברוח מזה ואז נפל לי האסימון: נעשה לי נזק שאין לתקנו. אני יכולה רק להבין את המנגנונים, ללמוד את הכלים שעוזרים להתמודד ולהשלים שזאת תהיה התמודדות לכל החיים. אחד הדברים שתמיד עזר לי בתור ילדה היה האפשרות לישון עם אור. בגלל שישנתי בלינה המשותפת היא לא באמת היתה קיימת. רק בגיל מבוגר יחסית הייתי משתמשת בכלי הזה בלילות שבהם הפחד היה מציף אותי. אבל לא חשבתי על ההאפשרות להפוך את זה לפתרון של קבע גם שכבר עמדתי ברשות עצמי. שמרתי את זה למקרי חירום בלבד. רק כשנולדה בתי לפני שנה וחצי והתחלנו לישון עם אור באופן קבוע מסיבות של נוחות גיליתי א. כמה זה עוזר לי. ב. גם לבן זוגי זה נותן הרגשה טובה יותר להשאיר אור בחלק מהבית.
יחד עם הולדת בתי נשרו ממני הרבה מאוד פחדים. חיית הפחד שלי מאולפת מאי פעם אבל היא קיימת תמיד. מדי פעם אני בודקת את עצמי: קוראת כתבה או ספר. מה שבעבר גזר מס' ימים ללא שינה, היום אולי מקשה להירדם אבל כבר לא משפיע בצורה כזו. רק היום אני מתחילה להפנים את כל הדברים שניסו להסביר לי כשהייתי קטנה על זה שעכשיו יש לנו מדינה וזה לא יקרה ככה שוב.
הערה אחרונה: במוסף הארץ מיום שישי האחרון יש במדור של נרי ליבנה ראיון עם ד"ר נילי קרן על הוראת השואה לילדים בגיל הרך ובגיל בי"ס יסודי. שווה לקרוא. מותשת מדיי כרגע מלמצוא את הקישור.

דין דין- תודה על העצות ועל התוספות הצבעוניות- אכן האיר קצת את ליבה של ביתי.
מירי קראתי את הפנייתך- זה אכן מתייחס לילדים יותר צעירים.
בסך הכל נראה שהדברים הולכים ונרגעים - אם כי עדיין מתקשה להרדם וצריכה שנהיה קרובים לחדרה.
תודה לכולם על התגובות והעצות אשמח לשמוע עוד- יעל.

תודה רבה רבה לכל התגובות- עזר מאד. אני חייבת לרוץ אכתוב בערב.
יעל

איזה דיון! ממליצה מאוד לקרוא את התגובות.

דיון רלוונטי בנושא, אמנם מדובר בילדים קצת יותר קטנים, אבל מסתבר שגם בגילאים מבוגרים יותר זה רלוונטי
יום השואה, יום הזיכרון, צפירה וערכים - וילדים בגיל הרך

יעל, את יכולה אולי להסביר ממה בדיוק היא מפחדת? את יודעת מה ספרו להם בבית ספר? קשה לי להאמין שספרו להם דברים איומים ומפחידים. אולי היא שמעה מעוד מקום או ראתה בטלויזיה? אני חושבת שכדי לפתור את הבעיה צריך לנסות לדעת מה בדיוק מפחיד אותה. ואז לשלב גם הסברים על כך שיש לנו מדינה משלנו, על כך שהיה איש רע שהשפיע ושכנע הרבה אנשים אבל הוא כבר מת מזמן, ועם ההסברים לעטוף אותה גם בכל כך הרבה אהבה מצדכם עד שתרגיש מוגנת ורצויה והפחד יוכל להיות בשליטתה. אם היא באה למיטה שלכם תחבקו אותה ותנו לה להרגיש שהיא במקום בטוח, אם זה בסדר מצדכם כדאי אפילו לשאול אותה בערב מיוזמתכם אם היא רוצה לישון אתכם הלילה. אם יש עוד התנהגויות שהשתנו אפשר מיוזמתכם להציע תמיכה ועידוד, אני מבינה שעיקר הפחדים בשעות הלילה. אפשר אולי להעזר בלוכד חלומות (ילדים מאד אוהבים ומתחברים לעניין) או בבובה אהובה שיכולה להרגיע אותה.

לעזוב את הדיבורים ורק לעזור להתמודד עם הפחד
לא נראה לי שכדאי להמשיך ולדבר איתה על השואה היא עוד תלמד על זה כל חייה, פשוט לנסות ולדבר על דברים אחרים וגם לא להשתמש במילה פחד אני חושבת שבמקומך הייתי מציעה לה לעשות דברים שהיא אוהבת, לשחק יחד, להזמין חברה ,לרדת לגינה לא יודעת כל מה שהיא אוהבת על מנת להשכיח מליבה את הדברים הנוראים ששמעה שאפילו אנחנו לא מצליחים להבין אותם.
ותראי לה את מה שהכנתי בשבילה אולי היא תשמח:
תמר| @}@}@} || || || || |L| }{ }{ }{ }{ }{

בתי בת שמונה וחצי. ילדה שמחה, חברותית. לעיתים ישנם פחדים מסוימים אך בגדר הנורמה ובדרך כלל אלה פחדים חולפים ולא מפריעים בחיי היום יום. השבוע שמעה בבית הספר לראשונה על השואה שהתרחשה על עמנו. היא היתה מזועזעת (אם כי שמעה כמובן באופן חלקי ביותר) ומאז כל הזמן בפחד עצום. היא ממש חוששת כל היום שיגיע הערב החושך השינה. היא נרדמת ומתעוררת בפחד, עוברת למיטה שלנו וגם שם עדיין מפחדת. מפחדת שיקרה שוב ולא עוזרים ההסברים. היום ספרתי לה על אחיין שלי שגם יש לו פחדים וזה מאד עודד אותה שהיא לא לבד כוחה של תמיכה.................ואז עלה לי רעיון לדף זה. היא נורא שמחה שספרתי לה שאפשר להתעייץ באינטרנט ונוכל לקבל עצות ותשובות. היא כמובן לא קוראת את הדברים איתי אבל אוכל לסנן לה ולהראות לה שיש עוד ילדים ועוד דרכי התמודדות. היא ממש מחכה לקבל תשובות.............. הערב אני הולכת להתקשר למורה (בכיתה ב ועוד בבית ספר אנתרופוסופי ששם ממש נמנעים מלהאכיל ילדים בדברים שהם לא יכולים לאכול) ולשאול לפשר הדבר. בכל אופן אם למשהו יש רעיונות - האם לדבר על הפחד ועל עניני השואה ושזה לא דבר שיכול לחזור? האם לעזוב את הדיבורים ורק לעזור להתמודד עם הפחד? אני וביתי מחכות לתשובות. תודה רבה.

בשמת, מסכימה איתך, ממש לא מוכרחים , עשיתי טעויות גדולות בנושא.

לשלי אין כלום נגדה, אבל משום מה את אסתר היא אוהבת מגיל צעיר, בגלל הסיפור וכי יצאה לי נסיכה קטנה (ממש לא כמו אמא שלה, שתחפושת הקאובוי הלמה אותה...). אני לא אוהבת את אסתר...

ניסיתי לשכנע את גאיה ש-ושתי היא ממש עלא-כיפאק , אבל לא הצלחתי . והיא אפילו לא הולכת לגן !
מה זה ? מה יש לבנות שלנו , למה ילדות מפחדות להתחפש ל-ושתי?

ה מלכה אסתר, האחת והיחידה D-:

תהיתי אם יש מישהו שאומר מלכה אסתר , כי הרי מה זה מלכת אסתר?
והנה ,יש ! (-:

היו כמה נסיונות כושלים לצפות בהצגות
למה, בעצם?
זה משהו שמוכרחים?
גם שלי פחדה פעם מקוסמים. עד גיל ארבע או יותר, הפחיד אותה כל דבר שקשור בקסמים (בגלל הקוסם בקלטת הוידאו של אריק איינשטיין). אז פשוט לא חשפתי אותה לזה. בשביל מה?
כך גם עם איפור בפורים. ראיתי המון אמהות מנסות לשכנע את הקטנים שלהם להתאפר. למה?
אם הילד לא רוצה/נרתע/מפחד - בשביל מה בכלל לנסות? מה כל כך חשוב בלדחוף להם משהו ש אנחנו רצינו, אם הם לא רוצים? הרי ההצגה או הקוסם או האיפור או המסיכה או כל דבר אחר אמורים להיות בשבילם , לא?
היום אין לה שום בעיה עם קוסמים. זה עבר. בלי שום התעסקות מצדי, והיא מיוזמתה התחילה לדבר על קוסמים וקסמים.
איפור על הפנים היא עדיין לא רוצה. אז בגן איפרו את כל הילדים ואותה כיבדו. הגננת מאמינה, שזה נועד לשמח את הילדים, ולכן עושים רק למי שמבקש. לא קרה כלום (בכל אופן היא היתה המלכה אסתר הכי יפה ומקסימה שראיתי בחיים ).

לכליל ביתי בת ה-4 יש פחדים מהצגות,שעות סיפור למינהן ובעיקר מסכות, מאז שהיא קטנטנה, היו כמה נסיונות כושלים לצפות בהצגות או הופעת בלט, בדרך כלל הייתי פשוט מחבקת ואומרת לה שזה בסדר שהיא פוחדת: האולם באמת גדול וחשוך... אך לפעמים היא היתה מרגישה שאני מאוכזבת ממנה ושאני לא מבינה מדוע היא לא מוכנה להכנס, אז פעם היא אמרה לי:"אבל אמא לקולנוע אני בטוח אכנס או כשאני אהיה בת 4.5 אני אראה את ההצגה הזאת. ואז ליבי נשבר ואני כועסת על עצמי שהתפתתי שוב לקנות כרטיס להצגה (למרות ששאלתי אותה והיא ענתה בכן מתלהב) ושבגללי היא מרגישה שמשהוא אצלה לא בסדר. עכשיו אין שום סיכוי שאקח אותה להצגה\הופעה\שעת סיפור עד שזה יבוא ממנה.
הפחד ממסכות נבע מיום אחד שהופיע בפתח דלתנו בן של חברה שהיתה שכנה עם מסכה של ספיידרמן על פניו וכליל פתחה את הדלת ונתקפה בהתקף חרדה קשה שהותיר טראומה ולכן חג פורים לא קל לנו למרות שבמסיבת פורים של הקבוצה בחצר של טל היא לא היתה מוכנה להכנס ורק בכתה ובקשה ללכת הביתה, הרגשתי שזה לא יהיה נכון "לוותר לה" וללכת, היא נשארה בחוץ בעקשנות ואני יצאתי ונכנסתי לסירוגין לבסוף היא נכנסה בהתחלה על הידיים ועיניה עצומות ובהדרגה היא נרגעה ובסוף גם מאוד נהנתה וגם היתה גאה בעצמה שהיא התגברה על הפחד.

תודה לענת ליונת ולורד,
כנראה שנבהלתי קצת, החזרתן אותי לפרופורציות.
ענת, הבקשה של ביתך לספר לה על הפחדים שלך פשוט הקסימה אותי.
אני מבינה שיש דברים מעבר להבנתי המודעת, אבל כאן, באמת, התחושות עוזרות.
יש גם את הפחד שלי להתמודד מול הפחדים ומשמעותם.
וכנראה שכשהילד מוביל קל יותר לבחור בתשובות המתאימות עבורו.
תודה יונת, ספרים תמיד עוזרים לי, אני אחפש את ההמלצה שלך.
נראה לי שאנ יצריכה לחפש את פחדי הילדות שלי.

אני הייתי פחדנית גדולה בילדותי. חושך- big time, רעמים- איזה לחץ! מפלצות, נחשים וכו'.
היום אלו מהדברים האהובים עליי ביותר.
אני מתה על סרטי אימה.
צחוקים לא?

אני אוהבת את הספר "אל תפחדי רותי" של דוד גרוסמן. שם הוא מתמודד עם הפחדים בצורה "מיסטית"-הומוריסטית (טקסים). מומלץ!

גם אצלינו בערך בגיל הזה התחיל פחד מדברים דומים למה שאת מתארת. אולי זה שלב כזה .
הדרך היחידה שמצאתי להתמודד עם זה חוץ מהתנהלות ברורה של להוציא בובות מפחידות או להפסיק צפייה בסרט וכאלה , זה לספר לה שגם אני פחדתי מדברים כשהייתי ילדה . (בעצם זה היה יותר בסביבות גיל 4) .
זה ממש ריתק אותה . שבועות רבים היא רק רצתה לשמוע על דברים שהפחידו אותי . חושך , מכשפות במסדרון ...סיפרתי לה דברים אמיתיים , ובאופן מוזר זה הרגיע אותה . היא רצתה לשמוע מה אמא שלי אמרה לי , מה עשיתי כשפחדתי , ובעיקר , מה עוד אמא , איזה עוד דברים???
אני כמוך לא מתה על ההסבר שפחד מגן . אולי כי כשמפחדים באמת זה לא עוזר . גם לי היה קשה למצוא מה הכי נכון להגיד , והגעתי לכך שמתן לגיטימציה לנוכחות של הפחד , ושיחה עליו , הספיקו , והיו הכי פחות מבלבלים.
כשהורים אומרים "מה פתאם , זה לא מפחיד " , זה הכי גרוע , את זה זכרתי מעצמי.
לא מזמן הגיע הביתה ספר "הג'ירף שבלב" . ספר מעצבן ביותר ,(חלק מסדרה , נדמה לי) על ילד שהוריו מסבירים לו שזה לא נוח להם שהוא ישן איתם במיטה , והוא שוכב לו במיטתו ומפחד , ואז פתאם מופיע איזה ג'ירף , שמלמד אותו להגיד שוב ושוב משפט, משהו כמו "אין מה לפחד , הג'ירף שלך איתך" ,והוא מסביר לו על הפחד ואז הילד לומד לא לפחד ונרדם בחיוך. בסוף אמרתי לגאיה שלדעתי זה לא ממש כיף מה שההורים אומרים לו , שהוא חייב ללמוד לישון לבד , אז היא צחקה ואמרה לי "אבל אמא !!! זה לא באמת ! זה רק בסיפור , את לא מבינה?"
עדיין יש לה הרבה פחדים .עכבישים . הפסקתי להתחנן שהיא תראה כמה הם חמודים -שיטה שנכשלה בענק , אני ישר מוציאה אותם החוצה . יש דיסקים שלנו שמפחידים אותה (מכירה את מאיר אריאל "חיית המתכת , חיית הברזל" ?) , או קטעי מוסיקה קלאסיים שנשמעים לה מאיימים. ובכלל , יש פחדים . אני שמחה שהיא לא פוחדת לדבר עליהם .

בחדשים האחרונים מתבססת רשימת דברים שהבת שלי, בת השלוש, מפחדת מהם.
זה התחיל מחושך...מדברים שנראים מוזר בחושך, דרך אנשים, היא נבהלת נורא בקלות אם מישהו (ילד) רץ או רודף אחריה, היא מפחדת שאני אשאיר אותה לבד, היא אומרת לי "אמא אל תברחי לי", למרות שאף פעם לא עשיתי או אמרתי זאת, היא מפחדת ממפלצות, יש סרטים מסויימים שהיא לא מוכנה לראות....אולי בצדק, וכמובן שברגע שהיא מציגה בפני משהו כזה אני אומרת לה, שזה בסדר, היא לא צריכה לראות ואנחנו עוברות למקום אחר, יש בובות שמפחידות אותה, חיות...אפילו נמלים ועוד.
כאילו נפתחה איזושהי דלת שהסירה מעליה את תחושת הביטחון, היא יצאה מבריכה המוגנת לים הגדול והפתוח-חיים.
אני לא כל כך יודעת איך לתפוס את זה ומה להעביר לה. כשדיברנו אמרתי לה שפחד זה בסדר, שזה גם מגן....אבל אני לא בטוחה שזה מה שהיא צריכה לשמוע. כמובן שאני מחבקת אבל אני לא יודעת מה להגיד, איך לקרב אותה לדברים בכדי שתראה ותבין שהם לא כל כך מפחידים.
אשמח לשמוע על דרכי הסתכלות ומתמודדות עם פחד, שאולי יעזרו לעזור לה.