ואוו גאמה שנה וחצי עברו והנה אני רואה את הדף הזה במקרה. ניסיתי לחפש אותו כמה פעמים אך לא זכרתי איך כיניתי אותו, ופתאום את החיית אותו מחדש. אז תודה קודם כל.
אז ככה : הרבה מים זרמו בנהר מאז. טיפול פרטני וקבוצתי עזרו לי ועדיין עוזרים לי להתרכך ,ללמוד לאהוב קצת את עצמי,לקבל את עצמי,להיות סוף סוף אישה בוגרת ולא רק ילדה פגועה, להשלים עם העבר (למרות שהדרך עוד ארוכה) ולהתייחס באהבה להוריי.להבין שאלה הם זוג האנשים שגידלו אותי ויש בהם גם דברים טובים(במיוחד קל לראות את זה אם מסתכלים על כל אחד בנפרד ולא כזוג).
בקיצור יש התקדמות, היום אני מרגישה הרבה יותר רכה ובשבילי זו התקדמות עצומה.הרגשת הגסות התפוגגה.
תודה תודה תודה

[u]אני, מה שלומך היום ?[/u]

אני, מה שלומך היום ?

[b]אני[/b] ,
קוד כל - {@ {@ {@

[u]אך איך יוצאים מהדפוסים האלה לגמרי אני עדיין לא יודעת אני מחפשת את הדרך.[/u]
אני רוצה להציע לך את נקודת מבטי.
אני לא יודעת אם מה שאומר יתאים לך כי שמעתי רק מה שסיפרת כאן ואני לא מכירה אותך כמכלול, אבל כשקראתי חשבתי שאולי יהיה שווה לנסות את זה:

אחד הדברים הבסיסיים שאני מאמינה בהם הוא הפרדה בין העבר לעתיד. אני לא מתכוונת ללשכוח את העבר, או להדחיק אותו או להתעלם ממנו, אבל כן להשלים אותו, לשים אותו במידה מסויימת מאחור ולהמשיך הלאה. את לא יכולה לשנות את מה שקרה, אבל את כן יכולה לשנות את [b]ההתייחסות[/b] שלך למה שקרה (תיכף אני אציע איך, זה לא יהיה רק ברמה התיאורטית על גבי דף זה (-; ).

אגב, טוב שהעבר עלה והציף אותך. יש לך הזדמנות להתמודד איתו, ובעיקר להמשיך קדימה וליצור לעצמך עתיד טוב יותר.

כאשר אנחנו מתעסקים שוב ושוב בעבר, ולא משלימים אותו, אנחנו שומרים אותו נוכח בחיינו, ויש לזה מחיר (דמייני לעצמך שכל היום, כל יום, את מסתובבת כשעל גבך תרמיל כבד מאוד וגדוש ועמוס). אחד המחירים אצלך, לפי מה שאת מתארת, הוא היציאה שלך מאיזון בכל פעם שאת פוגשת בהורייך. בעיני, פיתרון לא יהיה להימנע מלבקר או לנתק את הקשר, אלא דוקא להיפך – להשלים.

מעבר למחיר, ישנה הנטיה האנושית "להשתמש" בעבר הזה על מנת לתרץ את התנהגותנו בהווה, או אם להיות ישירה יותר – על מנת לא לקחת אחריות על מעשינו והתנהגותנו בהווה. ממש ממש לא בכוונה תחילה ובדרך כלל גם לא במודע. את, למשל, עשויה להצדיק את התנהגותך למשפחתך בכך שהורייך עשו בילדותך "ככה וככה". בקיצור "ההורים שלי אשמים" [אני ממש לא מתכוונת לבקר אותך !! אלא להציע פתח, או [u]דרך[/u] שעשתה נפלאות בחיי. וילדותי דוקא היתה בסדר יחסית. אבל תמיד ההורים עושים "משהו" שגורם לנו להפוך ל"מישהו", משהו שיכול להצדיק התנהגות או מצב בהווה שלנו. זה נכון לכל אדם בעיני].

ההורים שלך הם ההורים שלך, זה מה שיש, וזה מה שקרה בילדותך. והם עשו כנראה כמיטב יכולתם והבנתם. לכעוס עליהם רק מזיק לך ולמשפחתך, מרעיל אותך, ו-מקבע אותך בעבר, כי "יש אשמים" וכי "אין לי מה לעשות בנדון, אני כזאת" (אני בכוונה קצת מקצינה). כאשר תצליחי להביא למקום הזה חמלה וסליחה, העבר לא יתפוס נוכחות כזו גדולה בהווה שלך.

אני יכולה לדבר על זה עוד שעות (-; , אז כדאי שאעצור כאן ואעבור להמלצות מעשיות -
מכל מה שנתקלתי בו בשנים האחרונות, מה שהכי יעיל בעיני בהקשר של [b]להשלים את העבר[/b] , זה שני דברים (בשניהם השתתפתי, אז זו "עדות" ממקור ראשון D-: ). אם תרצי עוד מידע לגבי זה - תגידי:

[list=1]
[*] סדנא בשם [po]הפורום של לנדמרק[/po] . ראיתי שיש כאן באתר דף כזה עם התייחסות לסדנא (אני מאוד בעד התכנים אבל מאוד נגד שיטת השיווק של הסדנא, אז אל תתני לשיטת השיווק להבריח אותך למרות שהיא מקוממת). בפורום מתייחסים די הרבה למה שתיארתי כאן.
[/list]

[list=1]
[*] סדנא / ספר בשם [po]לבסוף מוצאים אהבה[/po] . גם לזה יש כאן דף. הסדנא הזו אמנם מתייחסת לזוגיות, אבל שמה דגש על היחסים כפלטפורמה שמאפשרת לבני הזוג להירפא מפצעי הילדות, ולצמוח יחד.
[/list]

וואו איזה אמיצה את, (אולי תפתחי דף בית משלך?) נראה שאת עוברת תקופה סוערת ודברים קשים יוצאים החוצה, אהבתי את התגובות שקבלת כאן במיוחד של [po]עודד המחפש[/po], שיכול להיות שאת בתהליך התנקות.
כולנו (רובנו) מגיעים למקומות "החשוכים" האלו שתארת של זעם וכעס ותסכול כי יש לילדים שלנו יכולת להביא אותנו לשם באדיבותם הרבה, זה בעצם תפקידם, דרכם אנו לומדים, הם נוברים ונכנסים לתוך נימי נפנשו בתמימותם בטוהר שלהם ומכריחים אותנו להסתכל וכמה שזה כואב, מסעיר, לא נתפס, מענג...
גם אם נראה לך שכל הפגיעות שפגעו בך, כל ההשפלות, שחסכו ממך מילים של אהבה, שלא אמרו לך מספיק (אם בכלל) כמה את נפלאה, כל הכעס המוצדק הזה יוצא כלפי ילדיך, את רחוקה שנות אור מהורות כזאת, אני בטוחה, את בחרת לגדל את ילדיך צמודים אליך, 24 שעות ביממה, את מתמודדת אם הדבר החשוב שביותר בחיים העיקרי והמשמעותי ולא בורחת ממנו, את מודעת, פתוחה ולומדת כל הזמן.
אז אל תהיי כל כך קשה עם עצמך, ותסלחי לעצמך, והורייך, ובן זוגך, למורייך וכל מי שצריך לסלוח לו.
(()) ו |L| ממני.

[po]כעס על בן הזוג[/po]
[po]מה נעשה עם הכעס הזה[/po]
[po]פחד מכעס[/po]
[po]איך להיות מאושר[/po]
[po]התקפי זעם[/po]
[po]זעם ואבל[/po]

[u]ואז הבוקר פתאום התחלתי להתנהג כמוהו, כמו אבא שלי[/u]
לא, לא התנהגת כמוהו. פשוט קמת בבוקר מוצפת מחשבות קשות והיית צריכה להוציא אותם איכשהו. מצויין שלא שמרת אותם בבטן !!!

[u]כאילו הצלחנו לחדור למקום שעד עכשיו היה סגור ונעול[/u]
אני מאמינה שדברים לא קורים סתם אלא שלכל דבר יש סיבה. כנראה שלא במקרה קראת את הספר. את עשית את ההקשר בין הספר לבין זכרונות הילדות שלך, וזה אומר שאת מוכנה כעת להתמודד איתם. באמת נשמע שאת בתחילתה של תהליך מאוד, מאוד בריא. כל הכבוד |Y|

[po]מה נעשה עם הכעס הזה[/po]

{@

[u]הנה אני בדיוק כמוהו, כמו שכל החיים אימי אמרה לי ולא בנועם[/u]
"אני" - גם מצד אמך זו היתה אלימות. )-:
ואני מסכימה עם עודד. אגב, בדפי הכעס באתר (עושים חיפוש על "כעס" ומוצאים כמה דפים) יש הרבה מידע על
[u]איך יוצאים מהדפוסים האלה[/u]
שכחתי את זה בהודעה הקודמת שלי. מידע ממוקד ויעיל. כדאי גם ללכת ל"חיפוש מתקדם" ולמצוא הודעות של [po]צפריר שפרון[/po] עם המלה "כעס". שווה מחשבה.

[u]ואז הבוקר פתאום התחלתי להתנהג כמוהו, כמו אבא שלי[/u]

נשמע שאת עוברת איזשהו תהליך של ניקוי.

אם תתיחסי לזה כך - כך זה יהיה. תרגישי שאת מנקה את עצמך מהלכלוך, ובקרוב תהיי נקיה ותוכלי לבחור בעצמך איך להתנהג.

בהצלחה @}

לדעתי יש חשיבות לכך שאינך מפנה את מה שאת מכנה "שד האלימות" כלפי הילדים שלך. בכך את שונה מאביך - וזה הבדל משמעותי! גם ברגע של איבוד שליטה, זה לא קרה.

נשמע שיש בך המון כעס. אפשר ללמוד כיצד להתמודד עם כעסים, אבל אני לא יודעת להמליץ על דרך מסוימת. אולי מישהו אחר שקורא יודע ?

בעקבות שיחה שהיתה לי עם בן זוגי השבוע מצאתי עצמי יושבת ובוכה נפחדת מדמות האב שהיתה לי וממש יכולתי להרגיש פיזית את המכות שקיבלתי בילדותי. כאילו הצלחנו לחדור למקום שעד עכשיו היה סגור ונעול. ואז הבוקר פתאום התחלתי להתנהג כמוהו, כמו אבא שלי (רק לא כלפי הילדים) העפתי אגרוף לדלת ושברתי צלחת בזריקה מכוונת לכיור. דוקא אחרי שהתחלתי להבין מה היה שם בילדות פתאום התחלתי להתנהג כמו הסיוט שלי. כאילו יצא ממני שד ממנו אני כל כך פוחדת.
שד האלימות שברור לי שקיים בתוכי אך אני מצליחה להשתיק אותו בינתיים .

אביטל1 גם ילדי שלי אינם פוחדים ממני, וגם עבורי זו ילדותי השניה איתם ואחת הסיבות שאני בוחרת להישאר איתם בבית. ובעקבות מה שכתבת על ילדים מפונקים זה פתאום הזכיר לי שאני לא זוכרת שאמרו לנו פעם איזושהי מילה טובה, חוץ מירידות ,צעקות וקללות.

גאמה תודה על מה שכתבת זה נותן לי תקוה שאני אכן בדרך הנכונה. אני יודעת למה הורי התנהגו כך ,את סבי על מה שעולל לאבי בילדותו היום היו שמים בכלא. אני מבינה אותו.
אך אני רוצה גם להבין את עצמי, בדיוק כדי לצאת מהדפוסים האלה שכל כך קל לשחזר אותם כמו שכתבת.לפעמים כמו היום אני לא מצליחה אפילו שהכעס היום בעיקרו לא הופנה כלפי הילדים עדיין זאת אלימות ואני לא רוצה שהם יראו דברים כאלה בבית, אני לא רוצה להיות כזו, אך במצבים מסויימים אני נופלת וכל נפילה בשבילי היא אסון. הנה אני בדיוק כמוהו, כמו שכל החיים אימי אמרה לי ולא בנועם.

עוברת אורח "הקול הפנימי" הזה לפי דעתי היה קיים פעם אלא שהוא נמחק או שהוא קיים ואנחנו פשוט לא יודעות לזהות אותו .אני יודעת שאני לא רוצה להמשיך בדרך הזו, ואחד הדברים העיקריים שעוזרים לי זה המפגשים ,האימהות והילדים.אני לומדת מהן כל כך הרבה איך כן לנהוג עם ילדים , איך להיות הורה יותר טוב, יותר סבלני, יותר אמפטי, מקשיב,איך אפשר לדבר עם הילד בצורה מכבדת ומעריכה ללא השפלות .זו אחת הסיבות שאני נמשכת לקהילה הזו. בשום מקום אחר לא ראיתי את זה כמו פה.
אך איך יוצאים מהדפוסים האלה לגמרי אני עדיין לא יודעת אני מחפשת את הדרך.
תודה יעל, טרה, מיכל ,סמדר נ ובשמת.

כשישבתי פעם ראשונה אצל פסיכולוגית והיא שאלה איך היתה הילדות שלי, עניתי: ילדות מאושרת.

זה לקח בדיוק עוד שתי פגישות כדי לגרד טיפ-טיפה את המעטה הזה, ולגלות כמה שזה לא היה מאושר. למעשה, היתה לי ילדות קשה.
אפילו לא [u]ילדות "רגילה" עם הורים "רגילים", במובן זה שעשו טעויות, אבל גם עשו דברים חיוביים.[/u]

לכן, אני מאוד מתחברת למה שכתבת. ובפרט על ההבדל התהומי בין הקושי בבית, לטוב שבחוץ: [u]זה אכן היה כך אך לא בבית אלא בחוץ ב"שכונה". שם הייתי אהובה ואהודה על הכל שם רצו בחברתי , בבית היה סיוט. השפלות, בוז, ליגלוג,מכות, קללות,צעקות ושאר מיני.[/u]

היום, כמה שנים אחרי אותה פגישה ראשונה אצל הפסיכולוגית, התפיסה שלי את הילדות שלי הרבה יותר מעובדת . עברתי תהליך עם עצמי שבו, בדומה לך, בעודי נכנסת לעומק הדברים כדי להבין מה קרה שם, מצאתי את עצמי לא יכולה לסבול להיות בחברתם. זה שלב שעברתי. הכעס היה כל כך גדול, והגילוי כל כך טרי, שזה היה פשוט קשה להיות במחיצתם. מה גם שחלק מהדפוסים הבעייתיים נותרו גם ברבות השנים (כמו למשל חוסר פרגון, עוקצנות, אנוכיות וריכוז עצמי על חשבון הילדים וכו').
אני חושבת שבחינת ילדותינו היא תהליך מאוד חשוב. לדעתי, דרך להורות טובה יותר מזו שנתנו לנו הורינו, עוברת במסלול הכואב של מודעות למה שהיה. היום כשאני אמא, אני רואה כמה קל לשחזר את את אותם דפוסים. הם פשוט רוצים לצאת ממני ולקבל ביטוי. כי ככה גדלתי. כי לא ידעתי אחרת. רגשית. ולא משנה שראיתי בתים אחרים ומשפחות אחרות. ההכרה של השכל לא עזרה לחוויה הרגשית.לכן אני רואה במודעות הזו מנוף אדיר לאפשר לעצמי ולילדי הורות אחרת.
אמי, אגב, עשתה לי בדיוק את מה שעשה לה אבא שלה. ואני יכולה לדמיין מה קרה לו עם הוריו. אני החלטתי שאצלי זה ייעצר.

חוסר הנוחות שבשהיה במחיצתם היא דבר חולף לדעתי. יצא לי לדבר עם אמי מעט על איך שאני רואה את הדברים. הצעתי לאבי אך הוא בחר שלא - וזה בסדר. כך או כך, עם השנים הכעס הפך להשלמה - שכך היה, ועם ההשלמה באה תחושה נוחה יותר. למדתי לשנות את המקום שלי במשפחה היום, לא לתת מקום לאותם דפוסים לפעול עליי היום, לא לתת מקום לחוסר כבוד כלפיי למשל. וגם בזה יצאתי נשכרת.

כך שלדעתי ולאור ניסיוני, נשמע לי שאת עוברת תהליך חשוב ומפרה שיעצים אותך כאדם, כאמא וכבת משפחה. כי בסופו של דבר, גם אם עוברים את התהליך רק עם עצמינו, ללא שיתוף הנפשות האחרות בעניין, הגדילה היא בלתי נמנעת, ואיתה גם תבוא הורות טובה יותר, ותחושה פנימית טובה יותר. ואז, ייתכן שגם אותה [u]הערכה עצמית של סיגריה מעוכה[/u] תעבור שינוי... בקיצור - השמיים הם הגבול!
בהצלחה...! ו

בינתיים, אשמח לשמוע עוד ממה שעובר עלייך, ותודה על פתיחותך.
(())

אני מאוד מבינה אותך, ומקשיבה.
מה שאת אומרת מעניין אותי מאוד.
לא מעט ממה שכתבתי באתר מיועד לעזור לנו לצאת מהדפוסים שלנו, אל דרך חדשה של הורות אוהבת יותר.

[u]האמת שחשבתי לפתוח דף על הספר, כי המבנה שלו היה לי מוזר, ורציתי לשמוע מה אחרים קיבלו ממנו.[/u]
אני חושבת שאפשר להתחיל בדף [po]אליס מילר[/po].
[hr]
[b]אני[/b],
אני מקשיבה.

"זו ילדותי השניה" ובאמת כך עם שלושת ילדי. אני גאה בכך שאני מעניקה חום ואהבה לילדי הרבה יותר ממה שקיבלתי בעצמי.
הילדים שלי לא פוחדים ממני ולא היו מחליפים אותי בחיים באמא אחרת. במיוחד אני גאה בכך שאמי, רק עכשיו כשהוצאתי את בני ממערכת החינוך בגיל 13, מבינה מה עבר על אחי בילדותו. הסבר: אנחנו משפחה עם בעיות קשב וריכוז ואצל הבנים במשפחה התופעה חמורה במיוחד. באותם זמנים אחי שהיה ידוע כילד נבון במיוחד ולא הצליח בלימודים נחשב לעצלן גדול. למרות שכילדה חונכתי שרק ילדים מפונקים נצמדים לרגליים של אמא וחיבוק ונשיקה קיבלתי רק כשחזרו הורי מטיול בחו"ל, הצלחתי לגדל ילדים "חמים" שמלמדים את הסבא והסבתא מהו חום. והכי חשוב אותם ההורים שלי שגידלו ילד "עצלן לתפארת"
מבינים עכשיו את כל נושא ליקויי הלמידה והתומכים הכי גדולים שלנו לחינוך הביתי. אפילו קיבלתי מהם עזרה כלכלית למימון קורס מקצועי (למבוגרים כמובן) מאד יקר לילד.

[u]"לעשות ההיפך מאיך שגידלו אותי" אינה מתכון טוב[/u]
כיוון שכך, אני משתדלת לעשות [b]אחרת[/b]. לנסות לוותר על המקום הקשה והלא פורה של ביקורת כלפי מה שעשו לי, אלא ממקום של "מה אני יכולה ללמוד מזה ולעשות אחרת בבית שלי".

ולמען האיזון, ואצלי הוא חשוב מאוד, יש המון דברים אותם אני מנסה לשָׁמֶר ולנצור ומקווה שאצליח להנחיל גם אצלי בבית.

[u]עכשיו אני אמא בעצמי שמנסה לצאת מהדפוסים האלה[/u]
גם אני. הבעיה ששיטת "לעשות ההיפך מאיך שגידלו אותי" אינה מתכון טוב במיוחד להורות, ומתכון אחר אין לי. כלומר, יש הרבה הצעות למתכונים מסביב, אבל איך בוחרים, כשאין שום "קול פנימי" מעבר לזה שמספר מה [b]לא[/b] ?

רק לכתוב לך שיש מי שקורא.
ויש לי הרבה מה להגג בנושא.
(כמי שמחזיקה מילדותה כ"ילדות טובה מאוד פלוס עם מקום לשיפורים")
אבל אני צריכה לחשוב על זה קודם.
ועוד יותר צריכה ללכת לישון כבר...

ואכן, יש משהו בשיתופים וירטואלים.
לילה טוב מאוד.

גם אני קראתי את הספר לראשונה השבוע, והתחלתי לחשוב על הילדות שלי ולהיזכר. אמנם לא דברים קשים כמו שאת מתארת, סתם ילדות "רגילה" עם הורים "רגילים", במובן זה שעשו טעויות, אבל גם עשו דברים חיוביים.
אבל החלטתי לא לשקוע בזה. מבחינתי אין בזה טעם. אני חושבת שחשוב ללמוד לסלוח להורים על טעויות שעשו, במיוחד שמקריאת הספר אפשר להבין שכמעט בלתי אפשרי [b]לא[/b] לעשות טעויות. (כמובן שאני לא מתכוונת שגם את לא צריכה לשקוע בזה, אני רק משתפת במחשבות שלי. )

(האמת שחשבתי לפתוח דף על הספר, כי המבנה שלו היה לי מוזר, ורציתי לשמוע מה אחרים קיבלו ממנו.)

רק שתדעי שיש מי שקורא. וכל הכבוד לך שישבת וכתבת.
ובוודאי יגיעו גם תגובות נוספות. לילה טוב גם לך. @}

תמיד חשבתי שהיתה לי ילדות מאושרת עד לפני חודשיים בערך אז שאלתי מהספריה את הספר של אליס מילר "הדרמה של הילד המחונן". ואוו איזה ספר ואיזה בלגן זה עשה לי בראש ובחיים.
פתאום התחלתי לקלוט הרבה דברים שקרו בבית כשהייתי קטנה וכאילו עד עכשיו פשוט מחקתי את כל מה שקרה והפר הזה פשוט העלה לי הרבה דברים אל התודעה.
זה מצחיק כי תמיד כשהייתי חושבת לעצמי או שהיו שואלים אותי על ילדותי הייתי מתארת אותה כילדות מאושרת ושמחה. זה אכן היה כך אך לא בבית אלא בחוץ ב"שכונה". שם הייתי אהובה ואהודה על הכל שם רצו בחברתי , בבית היה סיוט. השפלות, בוז, ליגלוג,מכות, קללות,צעקות ושאר מיני. מאז שהדברים עלו אל פני השטח אני כמעט ולא מסוגלת לדבר עם הורי או עם אחיי. אני רוצה להתרחק מכל הגישה הזאת של צעקות על הילדים, להשפיל אותם,חוסר כבוד לילדים וכו'.
אך יש לי בעיה להוריי אין שמץ של מושג מה שעובר עליי ואני גם לא מתכוונת לומר להם, וכך כל פעם שאנחנו באים לבקר אני יוצאת מאיזון ולוקח לי מספר ימים לחזור לעצמי.ולצאת מהאיזון כשאני עם הילדים בבית זה מאוד לא נעים.
שלא תבינו לא נכון, הורי הם אנשים מאוד נחמדים ואני יכולה להיזכר גם ברגעים טובים אם כי מועטים, הם פשוט אנשים שהביאו ילדים בלי לדעת איך להתמודד איתם וזה מה שיצא.
ילדה אחת שצועקת על ילדיה שלה, מקללת ומשפילה, ילדה אחת שחזרה בתשובה והפכה לימנית קיצונית , ילדה אחרת שמחפשת בן זוג נואשות (והיא היתה הילדה המועדפת) וילדה נוספת שמגדלת את ילדיה בבית( עד כה), כולם ללא יוצא מן הכלל יצאו עם הערכה עצמית של סיגריה מעוכה וביטחון עצמי של עלה נידף הרוח.
עכשיו אני אמא בעצמי שמנסה לצאת מהדפוסים האלה ובגלל זה גם תופסת מרחק ממשפחת המקור.(שוב להזכיר הם כולם אנשים טובים,באמת).
למה אני מספרת את כל זה? כי כבר שלוש שנים שאני משוטטת באתר ומעולם לא העזתי לכתוב ותירצתי לעצמי כל מיני תירוצים. וכעת עצם הכתיבה שלי ניראית בעיני כסוג של התמודדות עם העבר ועם עצמי מול אחרים (אם כי וירטואלים).

תודה שקראתם ותודה שיש בכלל למי לכתוב, מקוה שלא שיעממתי איש/ה ואם יש מישהו שזה מדבר אליו אשמח לשמוע תגובות.
לילה טוב.