על ידי אנונימי » 07 אוקטובר 2003, 01:23
דף סיפור לידה
דף סיפור לידת בית
דף סיפור לידה במים
דף סיפור לנלק
דף סיפור לידה של אבא
סיפור לידת הבית של גמדנק
הקדמה ארוכה
סיפור הלידה של גמדנק מתחיל למעשה באי-סיפור הלידה של אחיו ואחותו התאומים, שנולדו בניתוח קיסרי מתוכנן בגלל מצג עכוז + אלכסון (וזה פתרון תעלומת הכותרת המוזרה). ניתוח שבו הרגשתי מנותקת מהנעשה, ולקח לי זמן לקלוט שאלו בכלל הילדים שלי. מצב שהחמיר, בגלל שבני הבכור נולד במשקל נמוך במיוחד (1.860 ק"ג) ונלקח לתינוקיה (למזלנו לא לפגיה) לחימום. הוא גם לא נראה כמו תינוק, אלא כמו פג, עם אסוציאציות קשות של ילדים באיזורי רעב – וזה בהחלט הקשה על היכולת שלי להקשר אליו. גם ההנקה לא כל כך הצליחה בהתחלה (ויועצת ההנקה, שהיתה גם אחות בבי"הח בו נותחתי ולכן בנינו עליה, בדיוק היתה חולה. בהמשך היא סייעהלי רבות, כך שבתי ינקה, אבל בני לא יכל לינוק, וההנקה הסתיימה כשהם היו בערך בני 3 ח'. זה סיפור ארוך ונפרד, ולא אכנס אליו כרגע).
נפילת ההורמונים המוכרת של היום השלישי שלאחר הלידה, הביאה אותי לתחושת כשלון עזה, ופגיעה בתחושת הנשיות שלי. לא הצלחתי ללדת, ולהניק. חששתי קשות מהיכולת שלי להיות אמא כמו שאני מאמינה. מאז, תחושת הנשיות והאמהות שלי השתקמה, אבל נותר חור גדול בכל הקשור לחווית הלידה וההנקה. היה לי ברור, שהפעם זה יהיה אחרת. זה מוכרח להיות אחרת.
בארבע השנים שחלפו מאז, נחשפתי להרבה חומר בנושא הריון, לידה וגידול ילדים. הרבה אקסיומות עורערו אצלי והרבה גישות השתנו, אם כי, בעיקר ברמה הטכנית, של איך עושים – כי הגישה הבסיסית שלי לא השתנתה. אמונה בגוף שלי ובטבע, במגע ובאהבה (זה קיצור מעוות במיוחד של אמונותיי...).
לפני כשנתיים, נחשפתי למאמר של ד"ר מרסדו ואגנר:
דגים אינם יכולים לראות את המים ולמידע על לידות בית. משהו במחשבה שלי השתנה והיה לי ברור שזה מה שאני רוצה, גם אם לקח עוד זמן רב, עד שהאמנתי שהחלום הזה יכול להיות מציאות גם עבורי. אז גם פעלתי למימושו. המשכתי ללמוד עוד ועוד על הלידה ועל הטיפול בילוד – מה ואיך אני רוצה. הרגשתי מוכנה מאד ללידה.
ולעסק...
יום שני, שבוע 38+6. כבר כמה פעמים היו צירונים, כאלו שחשבתי שאולי יתפתחו לכדי לידה, אבל נעלמו כלעומת שבאו. ודווקא עכשיו, אחרי שכל ההריון הייתי בריאה, אני חולה. כואב לי נורא בלסת/שיניים בגלל בקיעה עקומה של שיני בינה (הגיע הזמן...), אני מצוננת, ומרגישה ממש רע. חום נמוך אמנם, אבל בניגוד להרגלי אני לוקחת אקמול (בעצם אקמולי של הילדים, כי לא מצאתי בבית אקמול רגיל...), כדי שאוכל טיפונת לתפקד. כבר לא יכולה לשכב במיטה כי הכל כואב כל כך בגלל ההריון... מתפללת שהגוף שלי מספיק חכם לחכות שאבריא – כי עם כל התכניות שלי ללידה טבעית, במצב הנוכחי – יכולת ההתמודדות שלי אפסית.
יום רביעי, 26.3.2003, שבוע 39+1. כבר מרגישה יותר טוב, אבל מחליטה לא לנסוע לעבודה (במיוחד כי מדובר על נסיעה רחוקה – מעל שעתיים מהבית), ולתת לעצמי להתחזק עוד קצת. בצהריים מרגישה שוב קצת חולשה, והולכת לנוח. אחרי כשעה, ב-15:00 מתעוררת בחוסר נוחות ולא מצליחה להרדם שוב. אולי צירים? לא לגמרי ברור. מתארגנת והולכת להביא את הילדים מהגן (למרות שסיכמנו שבנזוגי יביא אותם). לאט לאט אני מתחילה להאמין שאולי היום זה היום. מתלבטת אם להגיד משהו למטפלות, אבל לא רוצה לעורר ציפיות שווא. לא אומרת כלום, אבל גם לא מסכימה לילד ללכת לבקר ילדה מהגן, למקרה ש...
החלק הבא קצת מבולבל לי. יותר מדי דברים שלא נכנסים לפי סדר כרונולוגי הגיוני. מילא.
בערך ב- 17:00 מתחילים לנסות לתזמן צירים. לא כל כך הולך. מתחילים להתארגן, אולי הפעם זה באמת זה, אבל עדיין לא מרגישה מספיק בטוחה בשביל להתקשר למיילדת או לכתוב בפורום (דווקא חשבתי על לידה מקוונת...), ומה אם זה סתם נדמה לי? אני נכנסת למקלחת קצרה, כדי להתרענן. יוצאת ומצטרפת לילדים שרואים (באופן חריג) סרט בוידאו – כשאני על הכדור הפיזיותרפי, אבל כשיש ציר, זה לא ממש עוזר.
הצירים בערך כל חמש דקות, כשבנזוגי נכנס לקלח את הילדים. עכשיו כבר די ברור לי שזה זה, אבל אני רוצה שהוא יתקשר לשרהל'ה, המיילדת, ולהורים שלי, וחושבת שלא נורא לחכות עד שיסיים. זו לידה ראשונה (הניתוח היה מתוכנן מראש, ולכן, גם מבחינה רפואית זו נחשבת לידה ראשונה), ואני יודעת שהשלב הראשון יכול לקחת הרבה זמן. אבל מה זה? נראה כאילו הצירים כל שתי דקות. והם גם די כואבים. הוא יוצא ומתקשר. אני חוזרת למקלחת. אולי זה יעזור.
שולחים את הילדים לאכול בחדר האוכל עם חבר שלנו מהקיבוץ. אני במקלחת ואיל מארגן את הבית ללידה. הכוונה שכשיחזרו מהאוכל, בנזוגי יקח אותם להורים שלי, ויביא את אחותי (שגרה באותו קיבוץ כמוהם), אבל הקצב האינטנסיבי משנה את התכניות: החבר יקח אותם להורים שלי, ושרהל'ה תאסוף את אחותי, בדרך. בנזוגי מסביר לילדים למה הם נוסעים, אבל כנראה שהם לא קולטים – הם אמרו להורים שלי שהסיבה היא שאנחנו מסדרים את הבית...
אני לא מוצאת את עצמי. יוצאת מהמקלחת, ונכנסת חזרה. הלוואי והייתי יותר גבוהה – בכל ציר אני מנסה "לטפס" מעצמי... מסתבר שצירים זה באמת כואב...
שרהל'ה ואחותי, מגיעות. שרהל'ה מיד מתארגנת להכנס אלי למקלחת, אבל אני שוב יוצאת. הבית כבר די מאורגן ללידה: שולחן הסלון מוזז, ובמקומו בריכת-ילדים מתנפחת מונחת על מזרונים (שלא יכאב בברכיים), עדיין ריקה (ניפחנו את רובה מראש). מזרון מצופה בצד, למקרה שארצה ללדת מחוץ למים. כריות, אביזרים למיניהם. מפזרים נרות. לא דיברנו מראש, אבל בנזוגי שם את אחד מהדיסקים שחשבתי עליהם: מוזיקת המים של הנדל. שרהל'ה מציעה להחליף למוזיקה שלה. בסדר. אני שומעת אבל במין תדר אחר, וכמעט לא מגיבה. מתחיל ציר, ושרהל'ה מציעה לי מקום להשען – כשהיא עושה לי מסג' בגב – זה ממש במקום. מרגע זה – לא מוותרת על המסג' המדויק הזה בכל ציר, ולפעמים גם בין הצירים...
הצירים תכופים אבל די קצרים. הקצב לא לגמרי אחיד. אני עוברת בין הספה בעמידת שש או מעין שכיבה על הצד, עמידה, מקלחת, והבריכה. שרהל'ה בודקת פתיחה: 4 ס"מ. אני קצת מאוכזבת. זה סימן שאנחנו רק בהתחלה, וזה כבר נורא כואב לי. שרהל'ה מרגיעה שזה מצוין וכבר לידה פעילה, אבל אני קראתי כל כך הרבה חומר, גם של מיילדות, שאני יודעת שהיא אומרת את זה גם כאישור והרגעה עבורי.
כבר הכל מתערבב לי (ועברו רק כמה ימים...). זוכרת כאבים חזקים, שלא ידעתי מה לעשות איתם. נשימות לא כל כך עזרו, גם כי האף שלי היה סתום. קולות נמוכים – ניסיתי, עזרו להעביר את הציר, וגם לסמן לנוכחים שאני בציר, אבל לא יותר מכך. פתיחה של 5-6 ס"מ ואני מקטרת נורא. אני לא אצליח. הייתי יומרנית מדי. רוצה בית חולים ואפידורל. רוצה קסמים. מתחננת לבנזוגי שיציל אותי (הוא בכלל לא תכנן להיות בלידה, אבל אני מחזיקה לו את היד, והוא מחזיק לי את הראש מעל המים, וכל כך טוב (לי) שהוא שם. אני אוהבת אותו, והנוכחות שלו נותנת לי כוח). ואני קצת נעלבת שלא נראה לי שמתייחסים לתלונות שלי (שהן אמיתיות מאד), אבל כששרהל'ה לוקחת אותי ברצינות, ומציעה להקציב זמן ואז לראות, מיד יוצאת מהמוח שלי בת קול הגיונית ואומרת – לא. אין צורך להקציב זמן. אני לא באמת רוצה. הבדיקה הבאה (מראש שרהל'ה אמרה לי שיהיו יותר בדיקות ממה שהיא עושה בד"כ בגלל שזה אחרי קיסרי. בתכנונים חשבתי שזה יפריע לי, אבל תוך כדי אני אפילו רוצה את זה – וכמובן שהמועד גמיש, ו"כשיהיה לך נוח תסתובבי שאוכל לבדוק אותך") מראה שוב 5 ס"מ. רגע של יאוש, שמלווה בציר חזק, די התכווצותי. לוחץ. אבל רק חמישה ס"מ. זה מוקדם מדי.
הצירים הבאים באים, לתחושתי, במרווחי זמן לא אחידים, ולא מאד צפופים, אבל גם בין הצירים כואב. חלקם ממש התכווצויות שמסובבות אותי בבריכה. כמה פעמים חשבתי שירדו המים, או שמשהו יוצא – אבל לא. אני מסתובבת לגב (בציפה) לבדיקה הבאה שמראה 10 ס"מ (לא יודעת כמה זמן עבר, בדיעבד שרהל'ה אומרת שבדקה אותי כל שעה בערך). הצירים עכשיו חזקים מאד. ממש כל הגוף מתכווץ ואני בצרחה חייתית גדולה (לא צרחה של כאב, אלא של עוצמה). ואז אני מרגישה ואומרת שיש שם משהו. שרהל'ה מאשרת: זוהי שלפוחית מי השפיר, עדיין שלמה, יוצאת החוצה. אני מרגישה אותה בחוץ! ממש כמו בסיפור לידה שקראתי והתקנאתי (שם זה היה מחוץ למים, ורואים תמונה, שהשק מתדלדל בין רגלי היולדת) הרגשה מדהימה. עוד קצת, ויוצא הראש. אני מלטפת אותו, מרגישה מתחת למים את השיער הרך. אבל עדיין כואב. תוציאי אותו – אני מבקשת משרהל'ה. היא אומרת לי להרים את האגן, וקצת עוזרת לו להוציא את הכתפיים (זה הסתבר לי בבירור מאוחר. אם לא הייתי חסרת שקט, היא היתה נותנת לו לעשות הכל לבד) אבל נותנת לי להוציא אותו, ולהניח על הבטן שלי. הוא יוצא, מקסים ומקומט. מייבב קצת, שנראה שהוא נושם, אבל לא ממש בוכה (בניגוד לאחיו הגדולים, שהרופאים טענו שעושים להם חור בראש, מיד כשיצאו). השעה 23:40. החדר חשוך ורק נרות מסביב, וההתרגשות גדולה. אני מלטפת אותו ומדברת אליו. שומרת על הגוף בתוך המים החמימים, ועל הראש מחוץ להם. אחרי כמה דקות חבל הטבור מפסיק לפעום, שרהל'ה רוצה לחתוך, אבל אני מבקשת לחכות עוד. מחכים לצאת השיליה, אבל היא עדיין לא יוצאת. שרה לה נותנת לי תמצית אנג'ליקה מרה, שאמורה לעזור ליציאת השיליה (וזו ה"תרופה" הראשונה שאני מקבלת...). אנחנו מגלים את השם, שהחלטנו כבר קודם, ובנזוגי תולה את התמונה שרקמתי לו עם שמו, ליד התמונה שרקמתי בזמנו לבכורי (התמונה של הבכורה – ליד מיטתה בגן). לי קר במים, ואני חוששת שגם לו, אז אחרי עוד כמה דקות אני מאשרת את החיתוך, והוא יוצא מהמים לידיים של אחותי, אח"כ אבא שלו, מנוגב ונעטף בחיתול בד. אני יוצאת אל המזרון נשכבת עליו ומכוסה. קר לי. אחרי עוד כמה דקות השיליה יוצאת (סך הכל כחצי שעה לאחר הלידה, תקין לחלוטין). בדיקת נזקים מראה פירינאום שלם, למעט קרע פצפון, שלא דורש תפירה, ולא מציק לי (תודה לאפינו, למים, וללידה הטבעית...). לאחר מכן אני מנסה להניק. קצת עזרה משרהל'ה והתינוק יונק.
במהלך השעתיים-שלוש הקרובות, אחותי, בנזוגי ושרהל'ה מסדרים מסביב, הגמדנק (כינוי לעת מצוא) מספיק לעשות קקי-מקוניום, אני מתקלחת ונבדקת שוב, הגמדנק נשקל (3.300 ק"ג, תואם בדיוק להערכה הידנית של שרהל'ה שבוע קודם, ולהערכת האולטראסאונד יום קודם), ואנחנו הולכים לישון במיטה שלי (כמה נפלא ונוח. בבי"ח לא הייתי מצליחה לישון בכלל). הגמדנק ישן 6 שעות רצוף, עד הבוקר, ורק אני ישנה ומתעוררת לשחזורים לסירוגין. (אל דאגה, הלילה שלאחר מכן כבר כלל הרבה יותר התעוררויות יניקה...).
סיכום
אני כל כך שמחה שילדתי בבית. בבית חולים, בטוח הייתי מגיעה לאפידורל, ומי יודע לאיזה התערבויות נוספות, שכל כך לא רציתי. מבטיחה יותר לא לחשוב, אפילו בלב, דברים "רעים" על מי שבוחרת לקחת אפידורל... היה קשה, כואב בטירוף – אבל עשיתי זאת, והיה שווה. גם מבחינה בריאותית (בלי להכנס לזה, אבל מאמינה שההתערבויות מזיקות), גם מבחינה אישית. גם מבחינת להרגיש ולהיות שם, כפי שרציתי, בצירים, אבל בעיקר בלידה עצמה. הגמדנק, עד כמה שניתן לומר על תינוק בן מספר ימים, הוא תינוק רגוע להפליא, מתוק, יונק היטב, ישן בשלווה. עכשיו מתחילים את ההתמודדות עם היותנו משפחה עם שלושה ילדים...
חסרות לי מילים לתאר את גודל החוויה. אולי בגלל זה אני מתמקדת בצדדים הטכניים. המון המון תודות לאחותי ולבנזוגי – שלא רצו להיות שם, אבל היו שם עבורי, כי לי זה היה חשוב. תודה ענקית גם לשרהל'ה, שהלכה איתי, למרות חששות שהועלו במהלך ההריון (היה לי חשד לסכרת הריון גבולית, ובכל זאת זו לידה לאחר קיסרי. הרופאה שלנו העלתה גם חששות שאני קטנה פיזית - מתוך כל מה שקראתי, אני משוכנעת שהסיכון שלקחתי הוא בהחלט סביר ולא מוגזם, אבל אם משהו היה משתבש, אפילו ללא קשר, זה היה נחשב לפאשלה, ואולי חוסר אחריות. זו גם הסיבה שהסכמתי לאולטראסאונד האחרון).
{
הנה הזוית של אבא, מהדף אבות שתומכים בלידת בית (בשינויים המתבקשים):
[po]דף סיפור לידה[/po]
[po]דף סיפור לידת בית[/po]
[po]דף סיפור לידה במים[/po]
[po]דף סיפור לנלק[/po]
[po]דף סיפור לידה של אבא[/po]
[b]סיפור לידת הבית של גמדנק[/b]
הקדמה ארוכה
סיפור הלידה של גמדנק מתחיל למעשה באי-סיפור הלידה של אחיו ואחותו התאומים, שנולדו בניתוח קיסרי מתוכנן בגלל מצג עכוז + אלכסון (וזה פתרון תעלומת הכותרת המוזרה). ניתוח שבו הרגשתי מנותקת מהנעשה, ולקח לי זמן לקלוט שאלו בכלל הילדים שלי. מצב שהחמיר, בגלל שבני הבכור נולד במשקל נמוך במיוחד (1.860 ק"ג) ונלקח לתינוקיה (למזלנו לא לפגיה) לחימום. הוא גם לא נראה כמו תינוק, אלא כמו פג, עם אסוציאציות קשות של ילדים באיזורי רעב – וזה בהחלט הקשה על היכולת שלי להקשר אליו. גם ההנקה לא כל כך הצליחה בהתחלה (ויועצת ההנקה, שהיתה גם אחות בבי"הח בו נותחתי ולכן בנינו עליה, בדיוק היתה חולה. בהמשך היא סייעהלי רבות, כך שבתי ינקה, אבל בני לא יכל לינוק, וההנקה הסתיימה כשהם היו בערך בני 3 ח'. זה סיפור ארוך ונפרד, ולא אכנס אליו כרגע).
נפילת ההורמונים המוכרת של היום השלישי שלאחר הלידה, הביאה אותי לתחושת כשלון עזה, ופגיעה בתחושת הנשיות שלי. לא הצלחתי ללדת, ולהניק. חששתי קשות מהיכולת שלי להיות אמא כמו שאני מאמינה. מאז, תחושת הנשיות והאמהות שלי השתקמה, אבל נותר חור גדול בכל הקשור לחווית הלידה וההנקה. היה לי ברור, שהפעם זה יהיה אחרת. זה מוכרח להיות אחרת.
בארבע השנים שחלפו מאז, נחשפתי להרבה חומר בנושא הריון, לידה וגידול ילדים. הרבה אקסיומות עורערו אצלי והרבה גישות השתנו, אם כי, בעיקר ברמה הטכנית, של איך עושים – כי הגישה הבסיסית שלי לא השתנתה. אמונה בגוף שלי ובטבע, במגע ובאהבה (זה קיצור מעוות במיוחד של אמונותיי...).
לפני כשנתיים, נחשפתי למאמר של ד"ר מרסדו ואגנר: [url=http://www.leida.co.il/page.asp?id=99008]דגים אינם יכולים לראות את המים[/url] ולמידע על לידות בית. משהו במחשבה שלי השתנה והיה לי ברור שזה מה שאני רוצה, גם אם לקח עוד זמן רב, עד שהאמנתי שהחלום הזה יכול להיות מציאות גם עבורי. אז גם פעלתי למימושו. המשכתי ללמוד עוד ועוד על הלידה ועל הטיפול בילוד – מה ואיך אני רוצה. הרגשתי מוכנה מאד ללידה.
ולעסק...
יום שני, שבוע 38+6. כבר כמה פעמים היו צירונים, כאלו שחשבתי שאולי יתפתחו לכדי לידה, אבל נעלמו כלעומת שבאו. ודווקא עכשיו, אחרי שכל ההריון הייתי בריאה, אני חולה. כואב לי נורא בלסת/שיניים בגלל בקיעה עקומה של שיני בינה (הגיע הזמן...), אני מצוננת, ומרגישה ממש רע. חום נמוך אמנם, אבל בניגוד להרגלי אני לוקחת אקמול (בעצם אקמולי של הילדים, כי לא מצאתי בבית אקמול רגיל...), כדי שאוכל טיפונת לתפקד. כבר לא יכולה לשכב במיטה כי הכל כואב כל כך בגלל ההריון... מתפללת שהגוף שלי מספיק חכם לחכות שאבריא – כי עם כל התכניות שלי ללידה טבעית, במצב הנוכחי – יכולת ההתמודדות שלי אפסית.
יום רביעי, 26.3.2003, שבוע 39+1. כבר מרגישה יותר טוב, אבל מחליטה לא לנסוע לעבודה (במיוחד כי מדובר על נסיעה רחוקה – מעל שעתיים מהבית), ולתת לעצמי להתחזק עוד קצת. בצהריים מרגישה שוב קצת חולשה, והולכת לנוח. אחרי כשעה, ב-15:00 מתעוררת בחוסר נוחות ולא מצליחה להרדם שוב. אולי צירים? לא לגמרי ברור. מתארגנת והולכת להביא את הילדים מהגן (למרות שסיכמנו שבנזוגי יביא אותם). לאט לאט אני מתחילה להאמין שאולי היום זה היום. מתלבטת אם להגיד משהו למטפלות, אבל לא רוצה לעורר ציפיות שווא. לא אומרת כלום, אבל גם לא מסכימה לילד ללכת לבקר ילדה מהגן, למקרה ש...
החלק הבא קצת מבולבל לי. יותר מדי דברים שלא נכנסים לפי סדר כרונולוגי הגיוני. מילא.
בערך ב- 17:00 מתחילים לנסות לתזמן צירים. לא כל כך הולך. מתחילים להתארגן, אולי הפעם זה באמת זה, אבל עדיין לא מרגישה מספיק בטוחה בשביל להתקשר למיילדת או לכתוב בפורום (דווקא חשבתי על לידה מקוונת...), ומה אם זה סתם נדמה לי? אני נכנסת למקלחת קצרה, כדי להתרענן. יוצאת ומצטרפת לילדים שרואים (באופן חריג) סרט בוידאו – כשאני על הכדור הפיזיותרפי, אבל כשיש ציר, זה לא ממש עוזר.
הצירים בערך כל חמש דקות, כשבנזוגי נכנס לקלח את הילדים. עכשיו כבר די ברור לי שזה זה, אבל אני רוצה שהוא יתקשר לשרהל'ה, המיילדת, ולהורים שלי, וחושבת שלא נורא לחכות עד שיסיים. זו לידה ראשונה (הניתוח היה מתוכנן מראש, ולכן, גם מבחינה רפואית זו נחשבת לידה ראשונה), ואני יודעת שהשלב הראשון יכול לקחת הרבה זמן. אבל מה זה? נראה כאילו הצירים כל שתי דקות. והם גם די כואבים. הוא יוצא ומתקשר. אני חוזרת למקלחת. אולי זה יעזור.
שולחים את הילדים לאכול בחדר האוכל עם חבר שלנו מהקיבוץ. אני במקלחת ואיל מארגן את הבית ללידה. הכוונה שכשיחזרו מהאוכל, בנזוגי יקח אותם להורים שלי, ויביא את אחותי (שגרה באותו קיבוץ כמוהם), אבל הקצב האינטנסיבי משנה את התכניות: החבר יקח אותם להורים שלי, ושרהל'ה תאסוף את אחותי, בדרך. בנזוגי מסביר לילדים למה הם נוסעים, אבל כנראה שהם לא קולטים – הם אמרו להורים שלי שהסיבה היא שאנחנו מסדרים את הבית...
אני לא מוצאת את עצמי. יוצאת מהמקלחת, ונכנסת חזרה. הלוואי והייתי יותר גבוהה – בכל ציר אני מנסה "לטפס" מעצמי... מסתבר שצירים זה באמת כואב...
שרהל'ה ואחותי, מגיעות. שרהל'ה מיד מתארגנת להכנס אלי למקלחת, אבל אני שוב יוצאת. הבית כבר די מאורגן ללידה: שולחן הסלון מוזז, ובמקומו בריכת-ילדים מתנפחת מונחת על מזרונים (שלא יכאב בברכיים), עדיין ריקה (ניפחנו את רובה מראש). מזרון מצופה בצד, למקרה שארצה ללדת מחוץ למים. כריות, אביזרים למיניהם. מפזרים נרות. לא דיברנו מראש, אבל בנזוגי שם את אחד מהדיסקים שחשבתי עליהם: מוזיקת המים של הנדל. שרהל'ה מציעה להחליף למוזיקה שלה. בסדר. אני שומעת אבל במין תדר אחר, וכמעט לא מגיבה. מתחיל ציר, ושרהל'ה מציעה לי מקום להשען – כשהיא עושה לי מסג' בגב – זה ממש במקום. מרגע זה – לא מוותרת על המסג' המדויק הזה בכל ציר, ולפעמים גם בין הצירים...
הצירים תכופים אבל די קצרים. הקצב לא לגמרי אחיד. אני עוברת בין הספה בעמידת שש או מעין שכיבה על הצד, עמידה, מקלחת, והבריכה. שרהל'ה בודקת פתיחה: 4 ס"מ. אני קצת מאוכזבת. זה סימן שאנחנו רק בהתחלה, וזה כבר נורא כואב לי. שרהל'ה מרגיעה שזה מצוין וכבר לידה פעילה, אבל אני קראתי כל כך הרבה חומר, גם של מיילדות, שאני יודעת שהיא אומרת את זה גם כאישור והרגעה עבורי.
כבר הכל מתערבב לי (ועברו רק כמה ימים...). זוכרת כאבים חזקים, שלא ידעתי מה לעשות איתם. נשימות לא כל כך עזרו, גם כי האף שלי היה סתום. קולות נמוכים – ניסיתי, עזרו להעביר את הציר, וגם לסמן לנוכחים שאני בציר, אבל לא יותר מכך. פתיחה של 5-6 ס"מ ואני מקטרת נורא. אני לא אצליח. הייתי יומרנית מדי. רוצה בית חולים ואפידורל. רוצה קסמים. מתחננת לבנזוגי שיציל אותי (הוא בכלל לא תכנן להיות בלידה, אבל אני מחזיקה לו את היד, והוא מחזיק לי את הראש מעל המים, וכל כך טוב (לי) שהוא שם. אני אוהבת אותו, והנוכחות שלו נותנת לי כוח). ואני קצת נעלבת שלא נראה לי שמתייחסים לתלונות שלי (שהן אמיתיות מאד), אבל כששרהל'ה לוקחת אותי ברצינות, ומציעה להקציב זמן ואז לראות, מיד יוצאת מהמוח שלי בת קול הגיונית ואומרת – לא. אין צורך להקציב זמן. אני לא באמת רוצה. הבדיקה הבאה (מראש שרהל'ה אמרה לי שיהיו יותר בדיקות ממה שהיא עושה בד"כ בגלל שזה אחרי קיסרי. בתכנונים חשבתי שזה יפריע לי, אבל תוך כדי אני אפילו רוצה את זה – וכמובן שהמועד גמיש, ו"כשיהיה לך נוח תסתובבי שאוכל לבדוק אותך") מראה שוב 5 ס"מ. רגע של יאוש, שמלווה בציר חזק, די התכווצותי. לוחץ. אבל רק חמישה ס"מ. זה מוקדם מדי.
הצירים הבאים באים, לתחושתי, במרווחי זמן לא אחידים, ולא מאד צפופים, אבל גם בין הצירים כואב. חלקם ממש התכווצויות שמסובבות אותי בבריכה. כמה פעמים חשבתי שירדו המים, או שמשהו יוצא – אבל לא. אני מסתובבת לגב (בציפה) לבדיקה הבאה שמראה 10 ס"מ (לא יודעת כמה זמן עבר, בדיעבד שרהל'ה אומרת שבדקה אותי כל שעה בערך). הצירים עכשיו חזקים מאד. ממש כל הגוף מתכווץ ואני בצרחה חייתית גדולה (לא צרחה של כאב, אלא של עוצמה). ואז אני מרגישה ואומרת שיש שם משהו. שרהל'ה מאשרת: זוהי שלפוחית מי השפיר, עדיין שלמה, יוצאת החוצה. אני מרגישה אותה בחוץ! ממש כמו בסיפור לידה שקראתי והתקנאתי (שם זה היה מחוץ למים, ורואים תמונה, שהשק מתדלדל בין רגלי היולדת) הרגשה מדהימה. עוד קצת, ויוצא הראש. אני מלטפת אותו, מרגישה מתחת למים את השיער הרך. אבל עדיין כואב. תוציאי אותו – אני מבקשת משרהל'ה. היא אומרת לי להרים את האגן, וקצת עוזרת לו להוציא את הכתפיים (זה הסתבר לי בבירור מאוחר. אם לא הייתי חסרת שקט, היא היתה נותנת לו לעשות הכל לבד) אבל נותנת לי להוציא אותו, ולהניח על הבטן שלי. הוא יוצא, מקסים ומקומט. מייבב קצת, שנראה שהוא נושם, אבל לא ממש בוכה (בניגוד לאחיו הגדולים, שהרופאים טענו שעושים להם חור בראש, מיד כשיצאו). השעה 23:40. החדר חשוך ורק נרות מסביב, וההתרגשות גדולה. אני מלטפת אותו ומדברת אליו. שומרת על הגוף בתוך המים החמימים, ועל הראש מחוץ להם. אחרי כמה דקות חבל הטבור מפסיק לפעום, שרהל'ה רוצה לחתוך, אבל אני מבקשת לחכות עוד. מחכים לצאת השיליה, אבל היא עדיין לא יוצאת. שרה לה נותנת לי תמצית אנג'ליקה מרה, שאמורה לעזור ליציאת השיליה (וזו ה"תרופה" הראשונה שאני מקבלת...). אנחנו מגלים את השם, שהחלטנו כבר קודם, ובנזוגי תולה את התמונה שרקמתי לו עם שמו, ליד התמונה שרקמתי בזמנו לבכורי (התמונה של הבכורה – ליד מיטתה בגן). לי קר במים, ואני חוששת שגם לו, אז אחרי עוד כמה דקות אני מאשרת את החיתוך, והוא יוצא מהמים לידיים של אחותי, אח"כ אבא שלו, מנוגב ונעטף בחיתול בד. אני יוצאת אל המזרון נשכבת עליו ומכוסה. קר לי. אחרי עוד כמה דקות השיליה יוצאת (סך הכל כחצי שעה לאחר הלידה, תקין לחלוטין). בדיקת נזקים מראה פירינאום שלם, למעט קרע פצפון, שלא דורש תפירה, ולא מציק לי (תודה לאפינו, למים, וללידה הטבעית...). לאחר מכן אני מנסה להניק. קצת עזרה משרהל'ה והתינוק יונק.
במהלך השעתיים-שלוש הקרובות, אחותי, בנזוגי ושרהל'ה מסדרים מסביב, הגמדנק (כינוי לעת מצוא) מספיק לעשות קקי-מקוניום, אני מתקלחת ונבדקת שוב, הגמדנק נשקל (3.300 ק"ג, תואם בדיוק להערכה הידנית של שרהל'ה שבוע קודם, ולהערכת האולטראסאונד יום קודם), ואנחנו הולכים לישון במיטה שלי (כמה נפלא ונוח. בבי"ח לא הייתי מצליחה לישון בכלל). הגמדנק ישן 6 שעות רצוף, עד הבוקר, ורק אני ישנה ומתעוררת לשחזורים לסירוגין. (אל דאגה, הלילה שלאחר מכן כבר כלל הרבה יותר התעוררויות יניקה...).
סיכום
אני כל כך שמחה שילדתי בבית. בבית חולים, בטוח הייתי מגיעה לאפידורל, ומי יודע לאיזה התערבויות נוספות, שכל כך לא רציתי. מבטיחה יותר לא לחשוב, אפילו בלב, דברים "רעים" על מי שבוחרת לקחת אפידורל... היה קשה, כואב בטירוף – אבל עשיתי זאת, והיה שווה. גם מבחינה בריאותית (בלי להכנס לזה, אבל מאמינה שההתערבויות מזיקות), גם מבחינה אישית. גם מבחינת להרגיש ולהיות שם, כפי שרציתי, בצירים, אבל בעיקר בלידה עצמה. הגמדנק, עד כמה שניתן לומר על תינוק בן מספר ימים, הוא תינוק רגוע להפליא, מתוק, יונק היטב, ישן בשלווה. עכשיו מתחילים את ההתמודדות עם היותנו משפחה עם שלושה ילדים...
חסרות לי מילים לתאר את גודל החוויה. אולי בגלל זה אני מתמקדת בצדדים הטכניים. המון המון תודות לאחותי ולבנזוגי – שלא רצו להיות שם, אבל היו שם עבורי, כי לי זה היה חשוב. תודה ענקית גם לשרהל'ה, שהלכה איתי, למרות חששות שהועלו במהלך ההריון (היה לי חשד לסכרת הריון גבולית, ובכל זאת זו לידה לאחר קיסרי. הרופאה שלנו העלתה גם חששות שאני קטנה פיזית - מתוך כל מה שקראתי, אני משוכנעת שהסיכון שלקחתי הוא בהחלט סביר ולא מוגזם, אבל אם משהו היה משתבש, אפילו ללא קשר, זה היה נחשב לפאשלה, ואולי חוסר אחריות. זו גם הסיבה שהסכמתי לאולטראסאונד האחרון).
[hr]
{[b]הנה הזוית של אבא, מהדף [po]אבות שתומכים בלידת בית[/po] (בשינויים המתבקשים):[/b]