ילד שאף פעם לא די לו

שליחת תגובה

להודות על הקיים על פני להתגעגע אל החסר
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: ילד שאף פעם לא די לו

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי פלוני_אלמונית* » 29 יוני 2009, 18:01

ממש ממש ממליצה לך לקרוא את "אחים ללא יריבות" מדברים שם בדיוק על כך שאנחנו משחזרים את חווית האחים שלנו!

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אלטר_אגו* » 29 יוני 2009, 15:06

יודעת שזה הדבר היחיד שיציל אותי, ומנסה למצוא את זה בתוכי.
אוי, כן, לא קל...

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אורי_קורי* » 29 יוני 2009, 14:56

אתמול גיליתי את הדף הזה, והוא כל כך מתאים למה שאני עוברת עכשיו שזה מצמרר.
רציתי להגיד שבתור ילדה אני זוכרת קנאה באחותי הקטנה, אבל לא במימדים שאני חווה היום, בתור מבוגרת ואמא לבכור שחווה אותו דבר עם אחותו הקטנה. כלומר אני עוברת עם בני את תהליך הקינאה בקטנה, ובו בזמן מתעבת ונדחית משנינו, כל אחד בהקשרו הפרטי, מההתנהגות המפלצתית בעוצמתה, אני לאחותי והוא לאחותו, מצד אחד שונאת בי ובו את ההתנהגות הזו, מצד שני אני חווה את זה כל כך חזק, שאני מבינה אותו, ואני את עצמי לא מצליחה לרסן.
אני משוכנעת שאימי אוהבת את אחותי יותר ממני, והיא איתי רק כי אחותי אינה בסביבה. ככל שאני עושה סצינות קשות יותר כך היא הולכת ומתרחקת ממני, והתיאוריה שלי על כך שלא אוהבים אותי מצדיקה את עצמה. אני עם ניצן בטענה שהילד זקוק לאהבה ללא תנאי, אבל לא מצליחה לפתור את זה כרגע. יודעת שזה הדבר היחיד שיציל אותי, ומנסה למצוא את זה בתוכי. בכל מקרה, מקווה שלא ניחשפתי מדי, אולי אחטוף רגליים קרות ואמחק.
אני מנסה עכשיו למצוא את גבולותי - בתור אחת שמרגישה שמעולם לא אהבו אותה, ולכן אינה זכאית לאהבה, איך יתכן שמגיע לי שיתחשבו בי?...

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 17 ינואר 2009, 20:25

רוקדת, חזקי ואימצי.
תודה רבה.
אגב סצינות, אצלנו כמעט מעולם אין ולא היו סצינות מחוץ לבית, אפילו בגיל 10 חודשים היה לה פאסון. לפעמים זה אפילו הדאיג אותי למה היא מרשה לעצמה לצרוח רק באחד על אחד, או רק בסביבה מאד מוכרת ובטוחה (נגיד עם סבתא, נגיד עם מי שטיפלה בה במשפחתון שנתיים והיתה עבורנו כמשפחה). השבוע, אספתי טרמפיסט לרכב והיא השתתקה רגע ואז חזרה לניג'וס שהיתה עסוקה בו רגע קודם (בואי נלך למכולת). האמת? הייתי דווקא מבסוטית שהיא מאפשרת לעצמה.
תיקני לי? אני מראש מודיעה מה אני קונה ומה לא, אם בכלל. לא שאין ניסיונות בעניין הזה, או ניג'וסים לפעמים, אבל לא התפרקויות, שרק תנסה (או- היא כמובן ניסתה שהיתה קטנה יותר, זה לא השתלם).
הרבה פעמים אני מוצאת שצרחות בבית, אצלנו, הן ביטוי של להוציא את התיסכולים והדברים שנאספו בחוץ והנה הגיע המקום לשחרר אותם. כשזה בא משם ואני יכולה, אני מאד מכילה בקטע הזה. עדיין, בגדול, יש מקומות שבהם אין לי פתרונות ברורים כל כך, מפני שהצורך שלה מתנגש לי עם משהו אחר, לעיתים מתנגש עם צורך שלי.

החשש, אם כך, וההליכה על ביצים, לא היו אצלי בשל "מה יגידו" אלא מכניסה לדרך ללא מוצא או מוצא קשה כפי שהיטיבה להגדיר ה עוגיה .

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי מיכל_שץ* » 17 ינואר 2009, 19:37

_הגבתי נטו לדבריה של מיכל, שלדעתה אין הורים שבאמת מפחדים מהילדים שלהם
אז יש._
אני סתם מתקננת איתך, אבל אמרת בדיוק את מה שאני אמרתי: הפחד הוא לא מהילד, אלא ממשהו אחר - "סצינה". אני חושבת שגם מנזק עצמי.
אני חושבת שזה דיון מאוד חשוב שהתפתח פה - כי הפחד הזה, חוסר היכולת לסבול את הצליל של הבכי וההענות לכל דבר - העיקר שיהיה שקט, זה בדיוק מה שגורם למילכוד, מה שמכניס את ההורים לסטרס גדל והולך ומלמד את הילדים שאכן כן, אפשר להפעיל את ההורים בעזרת בכי.
אפשר ללמוד דרך לתת לגיטמציה לרגשות העזים של הילד שמתבטאים בסצנה ועדיין לשמור על הגבול ועל הלא הברור.
אני ציינתי שאין טעם להגיד לאמא שהיא מפחדת מילד שלה, כי לדעתי זה סתם אוטם אוזניים. עדיף להבין איפה היא נמצאת ולעזור לה לפרק את הסיטואציה ולהגיע לפחדים האמיתיים שלה, להבין מה מניע אותה.
אני מאמינה בשני דברים בהקשר של הדף הזה: אחד, שאין מצב שאי אפשר לפתור אותו. שתיים שבמקרים סבוכים עדיף לא להתייעץ ולא לייעץ באינטרנט. המדיה לא מאפשרת לראות תמונה שלמה.

רוקדת, חזקי ואימצי. (())

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי הזיה* » 17 ינואר 2009, 19:28

מה שעבד עם ה"טרוריסטית" שלי היה פשוט לשאול אותה בעיניניות אם היא רוצה לצרוח עכשיו. קטע לה את הרצף וממש ראיתי שהיא חושבת ובוחנת, וממשיכה הלאה. וקודם הייתה מקהלת צרחות ומכות...

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 17 ינואר 2009, 16:47

טמונים היטב בחוויית הנפש בילדותה, שהושמו לה הגבולות האלה, הנוקשים לדעתה, ומתוקף אלה, מבקשת במפורש מבתה, להצדיק את פריצת הגבולות שוב ושוב, כמו מבקשת ממנה את המרד הזה, בסמכות חיצונית, לשים לה גבולות ולרסן את חיותה, את ההדף הזה העובר דרכה.
הגבולות שניתנו לי בילדותי אינם נוקשים בעייני, ככלל.

אולי נתתי מידע מיותר, רקע שחשבתי שיועיל וגרע, אבל היחידה שהתייחסה למה שהעליתי בשורה התחתונה היתה אמא-אדמה:
את יכולה בבקשה לפרט יותר למה את מתכוונת? לא ברור לי: האם את מתלבטת אם להניח לה לעבור אלייך באמצע הלילה?

השאלה הזו חידדה לי שאכן לא הבהרתי לגמרי את ההתלבטות והעלתה אצלי שאלות (ותשובות) נוספות.

לגבי כל השאר, אולי המידע שנתתי היה לו רלוונטי, ויחד איתו ההתייחסויות שקיבלתי אליו, לא ממש לעניין, בגדול.
עם זאת, אני מודה לכן/ם על הזמן והמחשבה והרצון שהוקדשו ולא לוקחת אותם כמובן מאליו או מזלזלת בהם, פשוט, אין ביכולתי להיות במקום שהדיון נלקח אליו.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 17 ינואר 2009, 16:40

למה, בעצם, בחרת להביא דוגמה לא רלוונטית ורחוקה?
האחד, היא דוגמא קיצונית שנחרטה לי בזיכרון היטב כמקרה קצה שמאפיין את הילדה באופן כללי , לדעתי, גם אם היום אני יצירתית יותר או שהיא התבגרה ומבינה יותר. איפיון מתוך זה שלא רציתי לקבל תגובות של "תגידי לה שזה לא נעים לך" או תגובות מסוג זה שמאפיינות הורים לחננות, שאישית אני לעיתים מתקנאה בהם מאד.
אני אוסיף ואומר שלא במקרה בחרתי להעלות את ענייני בדף של אדמה טובה , מתוך הבנה (שלא אחד לאחד במדויק, אבל הבנה) בדיוק, אבל בדיוק, את מה שהיא מתארת.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי בדויה* » 17 ינואר 2009, 13:38

יצא לי להימנע מויכוח בעזרת "התנהלות שלא כרגיל"
שוב, גם לי קרה.
ההבדל הוא האם זה "קורה" מפעם לפעם או שזו ההתנהלות הכוללת בבית, לדרוך על בייצים מסביב לילד כדי שלא יתפתח איזה התקף זעם חלילה...
מכירה משפחות כאלו, וזה מצב עגום ביותר, אף אחד (כולל הילד) לא מרוצה שם.

הגבתי נטו לדבריה של מיכל, שלדעתה אין הורים שבאמת מפחדים מהילדים שלהם
אז יש.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי ה_עוגיה* » 17 ינואר 2009, 12:59

יצא לי להימנע מויכוח בעזרת "התנהלות שלא כרגיל" (תקראי לזה שוחד, תקראי לזה הגמשה של עיקרון או עיקום של קו אדום). אבל אני לא מרגישה שזה מפחד מהילד אלא מבחירה בברירה הגרועה פחות.
לא פחד מסצינה אלא נסיון להימנע מהגעה לדרכים ללא מוצא או עם מוצא קשה מאוד.
(הדיון בינינו לא קשור למה שהלך פה קודם בדף. אני לא מתיחסת עכשיו לדיון הארוך מקודם אלא רק לקצה שלו)

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי בדויה* » 17 ינואר 2009, 12:48

_הם מפחדים מהילד או מ"מה יגידו"?
(אם תעלימי את הקהל, הם עדין יפחדו?)_

על מפחדים מ "מה יגידו" אני יכולה למלא דפים שלמים /-: זה נושא בפני עצמו...

אבל לא התכוונתי לפן הזה, הרי כל תחושה ניתן לפרק לגורמים- אבל בגדול לילד יש כלי חזק, בעל עוצמה, שבעזרתו הוא יכול לשלוט בהורים.
זה יכול להיות צעקות באמצע הקניון, זה יכול להיות ילד שמסרב לאכול בתור מניפולציה, או דופק את הראש ברצפה, או עוצר את הנשימה, או כל דבר אחר שהילד יכול לעשות על מנת לשלוט בהוריו. יש הורים שרק המחשבה על הבכי הזה (עם או ללא קהל) מלחיצה אותם, כי פשוט יש אנשים שלא מסוגלים לשמוע ילד בוכה- לא בגלל הרצון למנוע ממנו צער, אלא פשוט כי האוזן שלהם לא מסוגלת לסבול את הצליל הזה.

ויש המון דוגמאות כאלו...

(לא קרה לך אף פעם שנמנעת מוויכוח עם ילד בסיטואציה מסויימת כדי למנוע "סצינה"? גם לי קורה לפעמים- נגיד עם ילד רעב או עייף... אבל יש הורים שפשוט חיים ככה תמיד- בפחד מהסצינה הבאה, נותנים לילד הכל רק שיהיה בשקט...)

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי צפריר_שפרון* » 17 ינואר 2009, 12:02

בשמת,
אבל זה לא בא סתם מעצמו, זה בא כתוצאה מהמון המון השקעה שלי, בכל המישורים. גם להסביר לו ולתרגם לו את המציאות, ואת הקשר בין הרצון לבין המציאות, ואת המיגבלות של הרצון שלנו, וגם המון השקעה רגשית ופיזית בהכלה ובאהבה.
גם זו דרך לראות את הדברים.
עם זאת, הצבעה על סיבה אחת ותוצאה אחת, איננה מקיפה אלא את הפן הזה הצר.
שכן, החסד מקיף גם אם נראה שמגיע רק בצורה של שיפור.
הצורך להתגבר, הצורך להוכיח, הצורך לתת, הרצון לקבל, מתחוללים כריקוד משותף של כל הברואים כולם, והיו שותפים לתהליכי הבשלת האם והילד במקרה זה, גם אותן תופעות אלרגניות שהביא בנדיבותו, בעבורך, לשם צמיחתך, הבשלתך, הסכמתך להיות מי שאת, ולמלא את הווייתך במהותך, מבלי לוותר על עצמך, ולמען אחדותך.

מכך שעל פני סיבה ותוצאה, שזו רק התבוננות אחת על אלה, טוב להתבונן על המכלול, על הזרימה, על הרוח הנושב, וטוב במיוחד להבין שהשינוי היחידי האפשרי הוא בין חוסר הסכמה להסכמה. וכשמסכימה, וכשלמדה להסכים, נפתחים שערים ושעורים חדשים מהנים אף יותר מתגלים בחסד ההווה.



רוקדת,

אין אפשרות לשים גבול בלי לשים גבול.
גבול הוא עניין מוחלט.
החלטה על גבול אם כך, כשהיא שלמה, ועולה כהחלטה לשם החלטה, בלי כל קשר להצדקות או לנכון, או לפוליטיקלי קורקט, או לערכים, או למשהו מעבר להחלטה מוחלטת, ומכאן אין מקום לויכוח, וכשאין מקום לויכוח, אין ויכוח, ואין הטחת הראש ברצפה, ואין זריקת חפצים ברחבי הבית ואין כל סיכוי לשינוי ההחלטה מראש, כך שהדבר בכלל לא מתפתח אל מעבר של שתי הרגליים מעבר לפס הלבן.

וכל זה לא בצעקות דווקא, לא מתוך רוגז, אלא, ברוח קר, בלא היבט של חום, מושם הגבול הזה, ואין מצב שבו ילד לא יכבד את המבט הזה הקר.

זה, המבט הקר, שמרעיד לבבות, גם בעת קריאת המילים האלה, הוא המבט הניבט אלייך מהקשרים אחרים, טמונים היטב בחוויית הנפש בילדותה, שהושמו לה הגבולות האלה, הנוקשים לדעתה, ומתוקף אלה, מבקשת במפורש מבתה, להצדיק את פריצת הגבולות שוב ושוב, כמו מבקשת ממנה את המרד הזה, בסמכות חיצונית, לשים לה גבולות ולרסן את חיותה, את ההדף הזה העובר דרכה.

ונדרש המבט הקר, זה, בגובה העיניים, אל עומקיו, על מנת לחדור אל לבך, אל תוך לבך, ולהרעיד שם חמלה זו, על פיה העובדות הן כאלה, שאת היא הקובעת את הגבולות, ואת היא הקובעת היכן ניתן לבחון את הגבולות מחדש, והיכן טוב שבנדיבות חמלתך הבוגרת, תשרטטי קווים שרירותיים, של כן ולא, מבלי להותיר בתוכך את, אף לא שאלה אחת בנוגע לאלה.

כך, שאם מחליטה שיותר הילד/ה לא מכה אותה, זה אינו ניתן לערעור, או לשימוע, או לויכוח. נקודה.

זה הכל.

וכל שמתבקש זה המבט הקר, המופנה מעצמך לעצמך, בגובה העיניים, והידיעה הזו, שתפקידך להציב גבולות, מתעצם מתוך כך שמבקשת לפרוץ גבולות - מי שאת, וטוב אם פריצת הגבולות, תהא הצבת גבולות בעניינים עקרוניים, ובעיקר בכך, שסמכותך, כהורה, במשפחה הזו, לא ניתנת לערעור, לבוז, אלא, כבודך - מקומך, מובן מאליו בעבורך את, כמי שעליה להנהיג את ספינת המשפחה הזו.

כל תסריט בו מתבקשת הזדהות או הבנה עם קשייך בתוך הסיטואציות האלה, יכול להוות בעבורך מפתח, בהעלותו בפנייך אפשרות לראות היכן את עצמך מייצרת את הסיטואציה במובנים רבים, וככל שמתייסרת ומקריבה מעצמך, רק מסבכת את העניינים.
ומסבכת את העניינים עד כדי כך, שהילדה, בקלות נלכדת אל המלכודת על פיה היא כבר ממילא ה"טרוריסטית" וממילא כבר מתפוצצת מחוסר הגבולות, מהקרבתך, מניסיונותייך לרצות אותה, והכל בעבורך.

כאן, לכן, גם אם אין הדברים נושאים חן מלפנייך, וגם אם ההתבוננות הזו המניחה על חזך את האחריות, כבוגרת, וכמי שאמונה על הנחת התנאים הטובים לצמיחתה, ובמקרה זה, גבולות נדרשים בהחלט, ואלה ייפרצו בעתידה, אל מחוזותיה, לכשתהא עצמאית, ולא תהא דומיננטית מי שאת עד כדי כך בחייה.

מתבוננת, מתבוננת היטב, בגובה העיניים, במבט קר, עם לב חם ואוהב, האוהב ראשית דבר את מי שאת היא, ואוהב את מי שאת מאמינה שאת היא, ואוהב את בתך, ואת כל הברואים כולם.
עדיין, מתבוננת בגובה העיניים, ומציבה בעבור עצמך, את הגבולות שלך, בכל נושא ונושא, דרך התחושה הזו הגופנית, של שלמות, של ידיעה, ושל הסכמה אל הבלתי צפוי, כהסכמה מראש להומור, כמו הולכת אל קומדיה, ומכינה עצמה אל הפתעות ובכל זאת מופתעת ונמצאת הנפש מצטחקת בינה לבין עצמה.

התסכימי להסכים?

כאשר למדה את תנועת ההסכמה לעומק, יכולה להסכים על גבולותייך, בהסכמה מלאה, ובכך מסמיכה את עצמך מחדש, לשביעות רצונך ולשביעות רצונה של ילדתך.

ואם מצאה קביים זמניות המקלות על התקשורת שלך עם עצמך, משתמשת באלה בעצמך, יום יום, לתקופה, ויכולה להיות התקופה גם שנתיים ימים, בהם עובדת עם עצמך על השינויים שמבקשת מי שאת לחולל בחייך, לא רק במישור יחסייך עם בתך, שזה רק פן אחד, אלא באיכות החיים שמבקשת לעצמך, מתמסרת שם, לתהליך של טיפול עצמי, למידת עצמאותך המתחדשת, והצבת התנאים הטובים ביותר למשפחתך, לצמיחת כל אחד מפרטיה.

לאט לאט.
מעכלת את אלה לאט לאט.

וטוב אם מעת לעת מחייכת אל דמותך במראה, קורצת, ומאשרת את היותך


בסדר גמור.


תודה רבה.
<שלם>

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי נורמה_טבעית* » 17 ינואר 2009, 11:23

רוקדת,
נתתי דוגמא מלפני המון זמן, כמעט חצי מהחיים שלה.
אם כבר היינו בדוגמא המאד לא רלוונטית הזו.
מי שקוראת כאן יכולה רק להתייחס לדוגמאות שאת מביאה.
למה, בעצם, בחרת להביא דוגמה לא רלוונטית ורחוקה?

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי ה_עוגיה* » 17 ינואר 2009, 09:52

הם מפחדים מהילד או מ"מה יגידו"?
(אם תעלימי את הקהל, הם עדין יפחדו?)

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי בדויה* » 17 ינואר 2009, 09:38

שלדעתי אין הורים שבאמת מפחדים מהילדים שלהם (זה הרי לא ממש הגיוני).

אני שמחה שלא נתקלת בהורים כאלו, אבל הם קיימים, לצערי אני רואה כאלו בסביבתי הקרובה.
כאלו שכשהם בחנות, והילד מבקש (דורש) ממתק או צעצוע, הם יגידו "לא", ואם הם יראו שהילד מתחיל לצרוח, מהבושה הם ייתנו לו כל מה שהוא רוצה, העיקר שלא יצרח. בספר שלי זה נקרא לפחד מהילד.
אחיינית שלי, בגיל שנתיים פלוס מינוס, הייתה דופקת את הראש ברצפה בכל פעם שמשהו לא מצא חן בעיניה. אחותי הייתה ממש מפחדת להגיד לה "לא", שלא תדפוק את הראש ברצפה (בעיקר ליד אנשים...)

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 17 ינואר 2009, 08:51

תראי, בשמת, לא טענתי את שיפוטית, טענתי שמה שאת אומרת לא רלוונטי.
נתתי דוגמא מלפני המון זמן, כמעט חצי מהחיים שלה. אולי היא הגיונית ואולי לא, אולי יכולתי לנהוג אחרת ואולי לא (האמת, אני אפילו לא זוכרת את כל הפרטים הקטנים ולכן אפילו לא יודעת לענות על זה). רוב הילדים שאני מכירה (ואני מכירה לא מעט ודיברתי על זה עם לא מעט הורים, כולל כאלה שבלינה משפחתית) היו יוצאים מהלופ הזה ויורדים מהעץ אחרי הרבה פחות משעתיים והרבה פחות משלושה שבועות. רוב הילדים שאני מכירה, אם היה בא הורה, מקדיש את עשר הדקות שיש לו לנסות לענות על הצרכים של הילד (בן השלוש וחצי במקרה הזה, שזה לא שנתיים, ולא חשוב למה יש עשר דקות, אולי בפעם הבאה אפשר להתארגן אחרת אבל כרגע זה נתון) ובסופו של דבר מתייאש, מרים את הילד, שם אותו בכיסא הבטיחות- רוב הילדים שאני מכירה היו בוכים אבל לא מתנגדים פיזית באופן שאי אפשר לקשור אותם בכיסא. זה מאד נחמד לשחק שעתיים "קוקו" עם הקורנפלקס אבל לא תמיד להורה יש את השעתיים האלה ורוב הילדים שאני מכירה כשבא ההורה וחותך ואומר "עכשיו מספיק ודי" הם מגיבים לזה בדרך שראיתי מול העינים שלי, וחויתי, יותר מפעם אחת.
מה שמפריע לי זו הגישה שמה שמתאים לילד אחד, בגדול, מתאים לכל הילדים. אולי יש ילד שהצורך שלו הוא שיגידו לו "לא" ולהתעקש על זה 3 שבועות, כי הוא רוצה להיות בטוח שההורה התכוון לזה? אולי יש ילד שלא מתאים לו לישון בצמוד לאם כי זה מערער לו משהו? אצלי היו תקופות שהרגשתי שאני מכריחה אותה לישון איתי כי לי זה ותר קל ונוח ועונה על הצרכים ולא הייתי בטוחה שזה עונה על מה שהיא צריכה באותו רגע, למשל, אם כבר היינו בדוגמא המאד לא רלוונטית הזו.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי מיכל_שץ* » 17 ינואר 2009, 00:16

בשמת, תודה {@
רציתי רק להעיר שלדעתי אין הורים שבאמת מפחדים מהילדים שלהם (זה הרי לא ממש הגיוני). כן יש הורים שמפחדים לפגוע, להרע, להזיק, להכאיב ומהמקום הזה מתקשים להציב גבולות ולהגיד את הלא הזה שאת מדברת עליו.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי בשמת_א* » 16 ינואר 2009, 16:55

והיא סירבה לקבל את האפשרויות שאת הצעת לה.
זה הניסוח המדוייק שלי.

לא רק שיש ילדים מאד גחמנים, אלא שלפעמים קשה להם מאד לצאת מהלופ ולרדת מהעץ.
שכחתי להגיד, שגם הבן שלי כזה הרבה פעמים.
היה איום ונורא, עכשיו שיפור ענק.
זה משהו שדורש עבודה של שנים.
  • המון המון סבלנות, פי אלף יותר ממה שיש לי. אני נאלצת להמציא את הסבלנות P-:
  • המון יצירתיות, הוא מה-זה-מאתגר את היצירתיות שלי! אני מגיעה לרעיונות שלא ידעתי אפילו שיש בתוכי...
  • המון מגע פיזי, חיבוקים, מנשא, נשיקות, מסאז' וכו' וכו' בכמויות גדולות, מתוך השתדלות ליזום המון ולהקדים אותו (אם הוא מבקש, זה כבר מאוחר מדי. גיליתי שחשוב במיוחד למלא את החסך עוד לפני שהוא מגלה שיש לו, כי הצרכים שלו במגע גופני מאוד מאוד גדולים, יותר ממה שחשבתי, וזה תינוק שנולד בבית, יונק מתמיד, מעולם לא ישן לבד, אהוב, מחובק, נישא ובחינוך ביתי מלידה).
  • המון המון "סדר במחשבות": היגיון, הסברים, ללא לאות. להסביר לו "מי נגד מי". "אתה רוצה X, אבל אין". "אי אפשר לינוק בפקק, כי אני נוהגת ואסור לעצור כאן".
נגיד: "מתוקי, אני מבינה שאתה רוצה קורנפלקס, אבל הקורנפלקס נגמר. אין בבית" - צרחות צרחות צרחות בכי בכי בכי צרחות צרחות צרחות "מוֹמֶס! מוֹמֶס!" כאילו לא שמע ולא הבין - חיבוקים, בשקט, בהפוגה של חלקיק שניה, "אין! אין קורנפלקס!" בהבעת צער ועם תנועה לצדדים של הידיים כמו ילד קטן שמתפלא - קצת פחות בכי, הוא שם לב לתנועה - אבל תיכף שוב צרחות צרחות צרחות, ככה יכול שעה שלמה, ולצעוק שהוא רוצה כאילו אין מציאות, ולא מקשיב לא שומע לא מקשיב לא שומע רק צור-----ח. אז אני קוראת, כמו בסרט, לכל מיני כיוונים, בקול של הצגה: "קורנפלקס! איפה אתה! ינוקא רוצה אותך!" וככה מחפשים, מחפשים - כמובן במקומות הכי בלתי סבירים, כמו ארון הבגדים, מתחת לספה, כאלה, ואז הוא מתחיל לצחוק, וגם מתחיל להבין מה זה "אין".
שנים.
שנים.
הילד עכשיו כמעט בן שש וחצי.
השיפור ענק. פשוט גם יכולת הבנת המציאות שלו גדלה.
אבל זה לא בא סתם מעצמו, זה בא כתוצאה מהמון המון השקעה שלי, בכל המישורים. גם להסביר לו ולתרגם לו את המציאות, ואת הקשר בין הרצון לבין המציאות, ואת המיגבלות של הרצון שלנו, וגם המון השקעה רגשית ופיזית בהכלה ובאהבה.
הייתי חייבת ללמוד קודם כל לא להתחרפן מזה, כי הסצינות האלה גרמו לי לרצות להרוג אותו, באמת. לא שהתכוונתי, אבל ההרגשה הזאת בגוף, של "בא לי לזרוק אותך עכשיו מהחלון!!!!!!!!!", הציפה אותי והקשתה עלי להתמודד. אבל הייתי חייבת, כי אני אוהבת אותו וידעתי שזה משהו לטיפול, לא משהו לכעוס.
הוא לא אשם. הוא בא ככה, וצריך לעזור לו לגדול, צריך לעזור לו באהבה וברכות להיכנס לעולם הזה, שהוא כל כך מסרב לקבל.

בדף בקשה מיוחדת של בשמת תיארתי באיזה קטע איך עלה שהילד שלי פשוט מסרב לקבל את העולם.
כאילו, בתת המודע, דוחה את החיים.

אני גם קישרתי את ההתנהגות שלו עם הבעיה הרפואית שלו - האלרגיות החריפות, המערכתיות. אלרגיה גורמת באופן פיזי לעצבנות קשה בבטן, כך שלא היה לי ספק שיש קשר גופני ברור בין ה"קושי הרפואי" שלו לבין ההתנהגות הזאת. זה עזר לי מאוד בעבודה שלי עם עצמי לקבל את הסצינות של הילד ולעזור לו ללמוד עוד דרכים להתמודד.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי לנה* » 16 ינואר 2009, 16:46

מממממ

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי בשמת_א* » 16 ינואר 2009, 16:03

והילדה התעקשה שהשינה המשותפת תהיה על המזרון שלה (של הילדה
כן, זה היה ברור לי.
לכן הצעתי פיתרון כמו להעביר את המזרון של אמא לחדר הילדה או חשבתי על מזרון חדש יחיד לאמא שיוכנס לחדר הילדה.
פשוט, כשמדובר בלילה אני חושבת שיש יותר מקום ללכת לקראת הילדה בגלל שהקשר בין הצורך הבסיסי לבין בקשת הילדה ישיר ושקוף, והאמא מסכימה עקרונית לצורך וגם חלקית למימוש.

בדברים שאין קשר ישיר ושקוף, אני רואה צורך למצוא את הקשר ולעבוד משם.
זו עבודה מקצועית, ובזה התרשמתי מההמלצה של אדמה טובה.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי עוברת_אורח* » 16 ינואר 2009, 15:55

ובהזדמנות זו - תודה גם ממני, בשמת, על ההשקעה והכתיבה. מאד מאד מאד עוזר.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי עוברת_אורח* » 16 ינואר 2009, 15:51

בשמת, רק לשם ההבהרה (ואפשר למחוק גם את זה כשמוחקים הכל):
רוקדת לא סרבה לישון עם הילדה, היא אמרה לילדה שתבוא לישון אתה במטה שלה (של רוקדת), והילדה התעקשה שהשינה המשותפת תהיה על המזרון שלה (של הילדה). כלומר, אני לא חושבת שיש ביניכן ויכוח על הצורך.
ולגבי גחמות - לא רק שיש ילדים מאד גחמנים, אלא שלפעמים קשה להם מאד לצאת מהלופ ולרדת מהעץ. לא שיש לי פתרון (למזלי הגחמן הפרטי שלי עם פחות כושר עמידה מהבת של רוקדת וזה בעיקר מה שמציל אותי), אבל אני חושבת שבזה צריכה להתמקד החשיבה.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי בשמת_א* » 16 ינואר 2009, 15:05

בשמת מסיקה שהחלטתי בגיל שנתיים לישון לחוד מהילדה
אני לא מסיקה.
סליחה שגם אני התפרשתי לא נכון.
אני כן רוצה להבהיר, בין אם תמחקי ובין אם לאו:
את תיארת איך התפתח מאבק כוח: יצא מצב (שלא שפטתי אותו, אבל אני מבינה בקריאה חוזרת ובעצם בעקבות הקריאה שלך שהוא נשמע לך שיפוטי) שלילדה היה מקום שינה בחדר אחד, ולך היה מקום שינה בחדר אחר.
זה נתון שלך שבכלל לא עניין אותי.
ואז חל שינוי במצב: הילדה לא היתה מרוצה מסידורי השינה, שבהם את עברת ממנה באמצע הלילה.

בלי קשר, אני אמרתי לך קודם בדיוק את מה שצפריר ניסח כך:

_אין כל פסול באמירת לאו, מתוך כוונה מלאה ללאו הזה.
כאשר תוכלי לשים לעצמך גבולות, מראש, בלי שאת נאלצת לשים לעצמך גבולות בשל מאורעות חיצוניים, גם בתך תוכל לשים לעצמה גבולות, בקלות וביעילות, וגם אם השמת הגבולות הראשונית תבוא ממך._

כלומר, אני דיברתי על יצירת ה"לא" שלך מתוך מקום של כוונה מלאה ואמונה בטוב של הלא שלך. מתוך מקום שלא מפחד מהילדה. מתוך מקום שיוצר עבורך גבולות ברורים.

ואז ראיתי שהגבת (לא רק לדברים שלי, אלא בעיקר לדברי אחרות, אבל זה היה קצת גם בתגובה למה שאני כתבתי) בזה שנתת את הדוגמא של השינה והצגת את ה"לא" שדווקא ניסית לתת בדוגמא זו (שממש נתת לה לבכות ולצרוח לילות על לילות על לילות כי את סירבת לחזור לישון איתה בחדר שלה והיא סירבה לקבל את האפשרויות שאת הצעת לה) - כדוגמא לזה שמה שהצענו לא ישנה כלום.

אז אני רוצה להבהיר את עצמי פעמיים:
פעם אחת אני רוצה להבהיר, שלדעתי לא מדובר באותו סוג של "לא".
כשאני (וצפריר, שלדעתי, אם הבנתי אותו נכון, מדבר בדיוק על אותו "לא" שאני מדברת עליו) דיברתי על המקום הבטוח שממנו את עומדת על מילוי הצרכים שלך ולא מאפשרת "לדרוך עלייך", זה בא ממקום אחר מה"לא" שאת תיארת בדוגמא הזאת.
איך ללמוד את הלא שצפריר ואני מציעים? לא דרך האינטרנט. ממש לא דרך האינטרנט. זו עבודה עצמית רצינית שרצוי לעשות עם יועצ/ת מנוסה, חכמה ורצינית (יש כמה שיטות, כל הדרכים מובילות לרומא).
אבל לפי אמונתי, וניסיוני, זה משהו שאת צריכה ללמוד.
כשאת תלמדי, הילדה תשתנה.

פעם שניה אני רוצה להבהיר, שהיה נדמה לי - ואולי טעיתי - שאת פירשת את ההצעה שלי לגבי ה"לא" כאילו אני מציעה להיות נוקשה וכופה עם הילדה, וכאילו "לתת לה לבכות" ולהתעקש איתה וללכת איתה ראש בראש. אני קראתי אותך כאילו כך הבנת את מה שאני אמרתי.
וחשוב לי להבהיר שאני ממש לא התכוונתי שמה שאני מציעה הוא להיות נוקשה וכופה איתה!
זהו, שה"לא" והגבולות האלה באים ממקום אחר, לא כופה, ההיפך מכופה. ממקום מקבל שמכבד קודם כל אותך אבל באותה מידה ובצד השני של זה - אותה.
ולכן רציתי להבהיר, שאם הולכים עם ההצעה שלי, אז הפיתרון לבעיית הדרישות של הילדה בלילה בכלל לא חייבת להיות פה דווקא להגיד לה "לא" - כי, למשל, מה שאני (פיתרון אישי שלי, לא מה שאני בהכרח אומרת שמתאים לך) מאמינה בו הוא במקרה הזה הפוך. אני מאמינה בשינה משותפת עם ילדים בגיל הזה, ואני מאמינה שאם יש בעיות בזה אז צריך למצוא דרך לממש את זה בצורה הכי נוחה וחלקה שאפשר. ואני מאמינה שאם ילד קטן מבקש שינה משותפת בלילה, אז במקרה הזה (בניגוד למצב שבו היא "אוסרת עלייך להתלבש", למשל) אני מאמינה לגמרי שזו לא גחמה אלא צורך אמיתי, ביולוגי.
ואני רוצה להדגיש, שמדובר באמונה שלי שרק רציתי לשתף בה כדי להראות שאפשר להסתכל על אותה סיטואציה בכלל מנקודת מבט אחרת.
אולי רציתי גם להגיד: כל מקרה לגופו.
נבהלתי מהאפשרות שאני אציע "לא" ואז זה יתפרש, על ידך או אפילו על ידי קוראים אחרים, כאילו תמיד צריך לסרב לילדים ולהתנגד להם! אוי ואבוי, חס וחלילה. זה הרבה יותר מורכב.
אני גם מאמינה שב"איסור לאמא להתלבש" זה גם מקום שצריך לחפש מה הצורך האמיתי שהיא מנסה להביע, בלי קשר לשאלה אם מסכימים לפקודה שלה. אני מפרידה בין האמירה
"אין הצדקה שהילדה תקבע עבור אמא אם אמא תתלבש עכשיו או לא, לאמא יש אוטונומיה על גופה שלה"
לבין האמירה:
"יש סיבה מדוע הילדה מתעקשת למנוע מאמא להתלבש, והסיבה היא צורך מסוים. אולי זה צורך בכמות אדירה של היצמדות פיזית לאמא, אולי זה צורך בסוג מסוים של מגע [סתם אני חושבת על דברים שנכתבו בדף רגישות חושית או איך קראו לו], אולי זה צורך ב- אני לא יודעת מה, אני לא מומחית לזהות מה ספציפית הצורך שעומד מאחורי זה, בטח לא דרך אינטרנט, אבל האמונה האישית שלי היא שיש פה צורך שהיא לא יודעת איך למלא אותו ואיך לתעל אותו".

שוב, זה לא שיפוט. לא מעניין אותי למה הפרדת בשינה במובן זה שזה בכלל לא ענייני. אני כן רואה שצמח מאבק כוח ואני מאמינה שאת מאבק הכוח צריך לפתור כמה שיותר מהר, כי הוא לא בריא לשתיכן. ובעניין הזה קראתי מה שכתבה לך אדמה טובה על המומחה ואני מסכימה עם כל מלה.

ברשותך, אני אמחק עכשיו את הודעתי הקודמת כי היא באמת מיותרת ומלאה ניסוחים שיכולים להתפרש עקום, פשוט מיותר. לדעתי גם חבל על המאמץ לערוך אותה.
ועוד שכחתי להבהיר, שאני מתאמצת לכתוב כי מאוד מאוד איכפת לי. אני לא חושבת שאנחנו מכירות אישית, אבל וירטואלית אני קוראת אותך ומחבבת אותך המון זמן.
{@

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 16 ינואר 2009, 13:44

עוברת אורח
הדוגמא עם בשמת דוגמא אקראית. הדיון הזה כרגע לא נכון לי בצורה בולטת, פשוט בא לי לא טוב. כמו שאפשר לראות עבר זמן רב מאז ששאלתי את אמא אדמה אם אפשר לשתף בדף, לקח לי זמן כי באמת הרגיש לי בעייתי וכרגע אין לי מקום להכיל את הדיון הזה.
שיהיה סופשבוע נעים לכולן/ם

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי עוברת_אורח* » 16 ינואר 2009, 12:28

רוקדת, אני לא יודעת אם הבאת את הדוגמא לאי ההבנה של בשמת סתם כדוגמא אקראית, או שזה מה ש"חירפן" אותך. אם זו דוגמא אקראית וכל הדיון עושה לך לא טוב, אז וודאי שרצוי שתפרשי (מכירה את ההרגשה...)
אבל אם העניין הספציפי הזה חירפן אותך, אז שימי לב שזו סתם אי הבנה, אולי קריאה קצת מרפרפת, של מישהי אחת. התלבטתי אתמול, כשקראתי את זה, אם להעיר לה שהיא כנראה לא קראה נכון מה שכתבת, ובסוף החלטתי להשאיר לך לתקן, אם תמצאי לנכון. אם זה באמת העניין הזה, אל תסיקי ממנו שאת לא מובנת ותפרשי, טוב?

בכל מקרה - שתהיה שבת טובה ושלווה לכולן!

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 16 ינואר 2009, 11:48

סליחה, פורשת מהדיון הזה.
מבקשת רשות למחוק, אם לא, אמחק רק את שלי.
למה?
מפני שכבר הרבה זמן אני לא משתפת דברים מסוג זה באינטרנט, הם נוטים להתפרש לא כהלכה, אני אתן דוגמא:
בשמת מסיקה שהחלטתי בגיל שנתיים לישון לחוד מהילדה. אבל לא כך הוא, אני הנחתי מזרון וסידרתי חדר בגיל שנה וחצי, הרגשתי שאני רוצה לארגן לה פינה. כמה ימים אחר כך ישנה צהריים ביוזמתה, לא ציפיתי לכך בכלל, הנחתי מזרון יותר כדי שיהיה מקום רך לשבת יחד, זה היה חדר עבודה לפני כן והפכתי אותו למקום שבו יש יותר מרחב למשחק. סביב גיל שנתיים יזמה שינה שם. אני להיפך, עודדתי לחזור ולישון איתי וכך היה הלוך ושוב בתקופות שונות עד גיל 3 בערך, שאז אכן חתכתי מסיבות שונות שחלקן פירטתי וחלקן לא.

אני מסכימה עם תבשילה.מעבר לזה, הימים ימים טובים, מאד בסך הכל. דווקא הבוקר היה קשה יותר ואני מנחה שגם לדף הזה יש השפעה.
אני מוצאת שלשתף באינטרנט על חיי הבית עושה לי לא טוב, מוציא אותי ממה שאני יודעת והדרך שבה אני הולכת, כולל לעשות טעויות שהן שלי ולא של אחרים.
שוב, אם לא אקבל רשות אמחק רק את שלי. הדיון כאן ממילא נראה לי קצת קוטע את סיפורה של אמא אדמה.

צפריר, תודה על דבריך.
אישית אני לא חושבת שאב שמגיע אחת לשבוע יכול להיות משמעותי בהשמת גבולות ולמרות זאת מבחינתי יש לו לגמרי זכות לכך, הוא לא צריך להתחבא מאוחרי הסינור שלי כדי להגיד לה מה שהוא רוצה, יש להם זמן יחד משלהם בלעדי.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי צפריר_שפרון* » 16 ינואר 2009, 09:15

רוקדת,
בזהירות.
למקרא דברייך שלך, מוזמנת להתבונן, במילותייך שלך היכן את "הטרוריסטית".
כאשר הנך מאמינה שבתך טרוריסטית, את שמה עליה משא כבד ומקבעת בהכרח את התנהגותה.

כאן, ההתייחסות אל הטיפות או אל עזרה חיצונית כמגבירה תלות, טוב אם תתפרש ותניב את המבט הזה:
מי שזקוקה לעזרה חיצונית על מנת להכיל את המתרחש - היא את.
מי שהקושי שלה להתנהל מול השניה לא ניתן לפתרון עצמאי, כלומר על ידי עצמה - זו בתך.

אין סכנה שבתך תשבור דלת. נקודה.

אין כל פסול באמירת לאו, מתוך כוונה מלאה ללאו הזה.

כאשר תוכלי לשים לעצמך גבולות, מראש, בלי שאת נאלצת לשים לעצמך גבולות בשל מאורעות חיצוניים, גם בתך תוכל לשים לעצמה גבולות, בקלות וביעילות, וגם אם השמת הגבולות הראשונית תבוא ממך.

מקומו של האב בשרטוט גבולות אין לו שעור, מעצם זכרותו, מעצם עניינו העיקרי בגבולות, טריטוריה.
וזה רק בהערת אגב, שכן טוב אם מתבוננת מה מקומו ומי מצר את צעדיו של האב בהשמת הגבולות, מבלי להוריד מאחריותו.

כאן, אם כך, טוב בעבורך, תרגול של החלטה לשם החלטה.
ומכך, מחליטה כל החלטה שהיא, שאין בה כל תועלת או תכלית, כמו למשל "לתפוס" את השעון כשהוא מראה שעה מסוימת כל יום, במשך שבוע,,, או לעמוד על רגל אחת במשך שלוש דקות, כל יום במשך שבועיים, או כל החלטה "לא הגיונית" שתבחרי, ומקיימת את ההחלטה הזו.

עיקר התרגיל הזה הוא לימוד הנפש שהיא יכולה להחליט.
ויכולה בהחלט לעמוד במשימות "מטופשות" כאלה רק על מנת להחליט החלטה לשם החלטה.

אם זה ברור, ואם מתחברת לדברים, ניתן לפרוש הלאה.
רק על פי בקשתך המפורשת.

תודה רבה.
<שלם>

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי תבשיל_קדרה* » 16 ינואר 2009, 08:53

זה תמיד בתלות עם "עם טיפות או בלי טיפות"
אני לא רואה סיבה לא להיות עם טיפות,_ אבל אולי דווקא בתקופות הטובות שווה לחפש עוד כלים לשיפור (שישפיע גם על זמני ה _בלי טיפות.)

למה אני לא מטלפנת? רגע. כבר. מיד כשיהיה פה טיפונת שקט.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי בשמת_א* » 15 ינואר 2009, 19:22

רוקדת יקרה, המקום שהכי קשה לך הוא מהי הכלה. את לא מסוגלת לסבול בכי או תיסכול או צרחות שלה. זה נוגע לך בנקודה רגישה, ולכן ככה היא "מפעילה" אותך.
האם יעזור לך לדעת שהיא מתנהגת ככה בין היתר מפני שהרגישות שלך מפחידה אותה, באופן בלתי מודע?
כלומר, היא קולטת בחושים שלה, שלאמא יש חרדה איומה מפני הבכי/הצרחות/התיסכול/הכעס שלה (הקטנה! בת שלוש!!!!!!). את קולטת כמה מפחיד זה לילדה כל כך קטנה שאמא מפחדת ממנה?
איך אפשר לסמוך על אמא שמפחדת ממך? S-:
זה יעזור לך להפסיק לפחד?
לפתח אי של שלווה בתוכך שמאפשר לך לקבל את זכותה להביע כעס ותיסכול גם באמצעים לא נעימים (בכי, צרחות, דיבורים לא נעימים), ולקבל את זכותך לזוז הצידה אם האמצעים פוגעים בך (בעיטות, מכות, דחיפות)?
יש לך כפתור שנלחץ בקלות כל פעם בתגובה למשהו אצלה.
תנטרלי את הכפתור הזה.
זו ההצעה שלי.
{@

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי תזמורת_הים* » 15 ינואר 2009, 18:32

הדפוס שלי איתה הוא לבקש רשות ולקבל, מפני שאחרת יכולה להיות סצינה של שעתיים
מה זה "סצינה"? בכי וצרחות?
ואם תהיה סצינה? שתהיה...

אסור לי ללכת להתלבש בינתיים כי היא צריכה ראשונה
מה זה אסור? תתלבשי וזהו! אם היא מתנגדת, אני הייתי מציעה לה לעזור לה להתלבש בעצמה (או כל אופציה סבירה אחרת). לא רוצה? לא צריך. אמא מתלבשת. חד וחלק. כועסת? שתכעס! מותר לה!
אני לא רואה בעיה שהיא תתעצבן ותביע את הכעס שלה בבכי וצרחות אם את עושה משהו "בלי רשותה". אבל נראה לי בעייתי מאד לבקש רשות, כי המסר שזה מעביר לה שהוא שזו התנהגות חברתית לגיטימית להיות שתלטנית וקונטרול פריק (וזה לא).

לגבי השינה, קשה ליעץ. ילד שקם עייף- זה מתכון בטוח לטנטרומים. בדוק ומוכח. לא פלא שהיא כל כך עצבנית בבוקר. אבל אני לא רואה איך לצאת מזה שהיא מתעוררת וקמה יחד איתך. אולי להקדים את ההשכבה שלה בערב? אולי לנסות בכל זאת לגרום לה להשאר עד הבוקר במיטה שלה (להסביר לה שאז תישן טוב יותר ויהיה גם לה יותר נעים)?

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 15 ינואר 2009, 17:30

רוקדת
אני חושבת כך:
ילד שלא רוצה להתלבש זו בעיה של שנינו (במידה שחשוב לי שיתלבש כמובן)
ילד שלא רוצה שאני אתלבש - זו לגמרי בעיה שלו. שיתגבר.

מה קורה בהתקפת זעם של שעה וחצי? היא צורחת, או גם באה אחרייך לכל מקום?

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי תמר_ס* » 15 ינואר 2009, 16:23

אדמה, מזדהה איתך כל כך ומקשיבה.
@}

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי מונו_נוקי* » 15 ינואר 2009, 16:04

שלום אדמה טובה
הבטחתי קסם
הקסם הוא כל כך מסובך וכל כך פשוט

יש שתי אפשרויות לקסם. אני יכולה לכתוב המון אבל הרב כתוב ב"הורים משוחררים ילדים משוחררים"

האפשרות השניה היא דורשת מאמץ אינטנסיבי שאת צריכה לבדוק אם את מוכנה לו?
הקדם יכול לעבוד על כל הבעיות ביחד. אבל לצורך ההדגמה כדי שתאמיני בקסם הזה את חייבת לקחת משהו קטן. לא בגלל שהקסם מוגבל אלא כי את לא מתורגלת בקסם.

לקחת נושא אחד.
נניח הדוגמא שהוא מאיץ בך. להתחייב כאן לפני כולנו באתר הזה והכי חשוב בפני עצמך שמעכשיו את לא מוכנה לסבול מזה שמאיצים בך במשך יומיים.


רוצה לנסות?

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אדמה_טובה* » 15 ינואר 2009, 10:20

רוקדת, את ניסחת בעצמך את מה שחשבתי למקרא דברייך האחרונים כאן. אז אני מצטטת אותך עבורך:
אני מנסה לדמות את עצמי לקיר- אם אני מתנהלת סביבה זה כמו שהיא רוצה להישען ואני זזה פתאום, אם אני מתנהלת עם שיקולים של מבוגר (עם גמישות והבנה כלפיה) ולא נותנת לה לנהל אותי זה אומר שהיא יכולה להישען, שאני שם עבורה.
(())

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אינדי_אנית* » 15 ינואר 2009, 10:05

חמודה, היא מטפסת עלייך!!

בתחושה שלי הרבה פעמים היא מוכרחה לנהל אותי ומוכרחה שאתנהל סביבה
נשמע שזה לב העניין. היא מוכרחה את זה כי ככה היא רגילה וזה הדפוס בניכן.
זה מזכיר לי סיפור שקראתי פה באתר על ילד בן חמש בערך שהיו לו שישה מוצצים וכל היום הוא היה במרדף נואש אחרי המוצצים והיסטריות סביבם ופשוט היה מבלה את כל ימיו באובססיה על המוצצים האלה.
הדבר היחיד ששיפר את המצב והביא לרגיעה היה שפשוט זרקו לו את כל המוצצים והאמא סיפרה שהיא פשוט ראתה שכל כך הוקל לילד כשהם נפטרו מהמוצצים.

כל פעם שהבת שלי עושה דברים כמו שאת מתארת אני נזכרת בסיפור הזה, ויודעת שהיא זקוקה לי שאהיה חזקה וברורה!
לא כלכך קל ליישם אבל עצם הכיוון עוזר..

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אדמה_טובה* » 15 ינואר 2009, 00:10

הייתי רוצה רעיונות דווקא להתנהלות הספציפית הזו סביב עניין השינה.
את יכולה בבקשה לפרט יותר למה את מתכוונת? לא ברור לי: האם את מתלבטת אם להניח לה לעבור אלייך באמצע הלילה?

מחר במשך היום אתייחס יותר וגם אספר קצת מה התפתח אצלנו.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי ז'קלין* » 14 ינואר 2009, 22:31

חמודה, היא מטפסת עלייך!!

יש כמה משפטים שקפצו לי לעין:

הדפוס שלי איתה הוא לבקש רשות ולקבל.

לא ברור לי למה את נותנת לזה להימשך. הסצנות מתארכות ומתארכות בדיוק כי לא נעים לך ממנה, כי לא הפנמת שאת האמא, שיש עלייך אילוצים ולחצים שאין עליה ולכן את זו שמובילה ומכוונת, ואת זו שמחליטה.

ברור לי שהיא עייפה ושהיא קמה רק בגללי,

שוב, מה זה "בגללך"? את צריכה לתקתק אותה ואותך ליציאה בשעה מסויימת? אז היא צריכה לקום! וזה לא "בגללך". את לא איזה מטרד שמונע ממנה לישון את שנת היופי הנסיכתית שלה. את אמא שלה ואת אחראית עליה, על הבית ועל עצמך. והיא צריכה להתאים את עצמה אלייך מבלי שלך יהיו רגשות אשם בקשר לזה.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי tאמא* » 08 ינואר 2009, 16:18

עקשותו היא נחישותו, היא סגולתו.
הזכיר לי למה מלכתחילה ניכנסתי לדף הזה.
אחי שיחיה היה ילד עקשן.... ילד שאף פעם לא מרוצה.... ילד שכל מה שעשינו איתו הוא הרגיש שצריך עוד... שלא נתנו מספיק... שאחרים קיבלו יותר....
קיבלנו אותו כפי שהוא. ולפעמים רגזנו עליו או ניסינו להראות לו שזה לא נכון, הוא קיבל את מה שיכולנו לתת לו, וצמח להיות אדם מקסים נחוש בדעתו... יודע מה טוב לו ולאן הוא הולך... אוהב את המשפחה והחברים ויעשה הכל לעזור אם יש צורך. אכן עקשותו היא נחישותו היא סגולתו. מתעקש גם היום להצליח, אף פעם לא די לו.. וזה מקדם אותו בחיים בצורה הכי טובה שיש.
כתבתי לך למעלה:
דבר אחרון: אין אצל הבכור שני ילדים! זה אותו ילד שקול משתתף אהוד משקיע.... ועוד ועוד... רק צריך לעזור לו למצוא את זה גם כשהוא עם הצעיר.

אני כותבת לך את זה לא חלילה כדי לבטל את מה שאת מרגישה ואומרת בקשר אליו ,את מכירה אותו אוהבת אותו ויודעת את הצרכים ואת הגבולות שלך ושלו.
אבל ברצוני לנסות להציע לך תרגיל קטן(גדול). נסי לפרק זמן מסויים להחליט שאת מקבלת אותו כפי שהוא. לא מנסה לשנות אותו לא מנסה לשנות אותך. לא שופטת מקבלת אותו על אופיו הטוב והסבלני והעקשות והנחישות שלו. שזה בסדר שאף פעם לא די לו. שזה בסדר שהוא מקנא באחיו. שזה בסדר שהוא רוצה אותך לעצמו בדיוק כשאת רוצה לשחק בקלפים עם אחיו.... שזה בסדר שמתעצבן שאחיו ניכנס הביתה ו"קילקל" את האידליה שהיתה עד עכשיו.
(כן מציבה גבולות במידה וצריך). האם זה אפשרי? אני בעצמי לא יודעת אם היתי עומדת בתרגיל כזה בצורה נקיה. (ועוד עם בנות קטנות יותר שהפרובוקציות שלי ושלהם קטנות יותר) אבל בכל זאת שווה לנסות. (גם לי). אני מקווה שיצאתי ברורה ולא מתנשאת.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי צפריר_שפרון* » 08 ינואר 2009, 15:20

במובן הזה אם כך, על פני לרצות, מכירה בכך שאוהבת לתת שירות.
שאלה השניים לא בהכרח תמיד חופפים. לא בהכרח השירות שנדרש או מתבקש, מעלה שביעות רצון אצל הזולת.
כך, שאמירת לאו, לעתים היא-היא השירות הטוב ביותר.
ולפיכך מהרהרת באלה, וכל מי שמוצאת שם את עצמה, ומעוניינת לאזן שם את עצמה, טוב אם פונה אל תמצית מס' 4 של פרחי באך, המוגדרת ב הגדרות פרחי באך כך:
CENTAURY 4 דרדר
שלילי: התרפסות. השתעבדות. רצון חלש. תלות.
חיובי: עצמאות.

כך שהעצמאות לתת שירות איננה מוגזמת אל המקום בו הצורך לרצות מעוות את השירות, להקרבה, לקורבן ומקרבן.

תודות.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אלטר_אגו* » 08 ינואר 2009, 15:18

עקשותו היא נחישותו, היא סגולתו.
פעם הבת שלי שאלה אותי "מה את הכי אוהבת אצלי?". ברור שאמרתי שהכל, והיא התעקשה (היא עקשנית שכזו) ואני חשבתי בכנות ובסוף אמרתי: "העקשנות". הלא היא אותה עקשנות שגורמת לי לפעמים לטפס על קירות ולתלוש שערות. והיא אמרה: "ידעתי שתגידי את זה". ומעניין שהיא ידעה, כי אני דוקא לא ידעתי שאגיד את זה.
אני חושבת שיש דברים בילדים שלנו (אני מתכוונת שלי ושלך, לא יודעת בקשר לכלל האנושות) שהם קשים לנו, וקשים להם, ואולי לפעמים לאחים הקטנים שלהם, אבל הם צד מסויים של האישיות (היפה!) שלהם. אם הם לא היו עקשנים הם היו ילדים אחרים. מי רוצה ילדים לא-עקשנים בכלל? ;-)
אני יודעת שמה שכתבתי הוא לא פתרון לבעיה, אבל אני מרגישה שחשוב להזכיר גם את זה.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אחת_שנוגע_לה_העניין* » 08 ינואר 2009, 14:46

כן צפריר. תודה. זה נוגע בול גם בי.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי לי* » 07 ינואר 2009, 23:16

צפריר
תודה

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי צפריר_שפרון* » 07 ינואר 2009, 23:02

הנה הרהור שקשה לי להעלותו, אבל הוא מזמזם, אז עדיף שיצוף.
במובן הזה דווקא הקושי בא לידי ביטוי בהמשך הדחקתו, או על פי דימוייך - להטביעו, שלא יצוף, שלא ייראה, ומאידך, כבר לא יכולה להעלים עין.

יש ילדים יותר משתפי פעולה מטבעם ואחרים יותר מתנגדים.
יש בני אדם מסכימים ויש שאינם, יש אירועים בהם הסכמה היא העיקר ויש שהתנגדות.
ילדים, גם הם בני אדם.

עניין של טמפרמנט.
גם.

יש ילדים יותר מרצים, ואחרים פחות. עקשנים יותר, אגרסיביים יותר ופחות.
ויש ילדים זיג-זג, ויש סרגל.
ואין כל הפרדה, אלא זו שמומצאת על ידי הנפש, לשם זיהוי נבדלותה, וטורחת רבות על מנת להדגיש את נבדלותה.

אני מניחה שהתכונות האלו מתלקחות יותר כשהן דורכות להורה על יבלת או לוחצות על כפתור, ואולי אצל הורה אחר היה לילד יותר קל.
לעולם הצעיר מנכיח לבוגר את מה שזה - זנח.

אבל כשיש הורה, כמוני למשל (אלטר, גם כמוך אולי?), שחשוב לי שהילדים יהיו מרוצים (חשוב לי בכלל שכולם סביבי יהיו מרוצים. יש עבודה על זה, אבל זו נקודת המוצא, בסדר?).
כאמור, מדגישה את נבדלותך, כך מגדירה את עצמך, וכך מעדיפה לזהות את עצמך, מזדהה עם הדמות הזו, שמגדירה לעצמך, מאמינה שכך היא, ואין זה חשוב כלל וכלל, ואין חשוב מכך.
שכן, ללא נבדלותך האהובה, זו המדומיינת מתחילתה ועד סופה על ידי הנפש, לצורך תפישתה, זו המעוגנת באמונותיה, מגדל שלם של דמיון, הנשען על יסודות, אשר בפועל, מוחזקים על ידי המגדל עצמו, וזוהי דמותך, כפי שמאמינה שהיא, תהא זו אשר תהא.

וההורה מגרילה ילד לא-מרוצה.
ההורה הלא מרוצה חייב ילד לא מרוצה, על מנת להיות מרוצה, הרי את אינך מרוצה.
שכן, מעורר את חוסר שביעות הרצון שלך במלוא העוצמה, ובדרך הזו, האירונית, בה, את, ביהירותך הרבה, לא שבעת רצון מכך שמישהו אחר אינו שבע רצון.
ומכך, הילד הזה, הוא גם מתנת המראה בעבורך.
והמראה הזו מדוייקת בעבורך, שמראה לך את היהירות הזו, לא להיות מרוצה, מהעולם כפי שהוא, ולכפות בתמרון נאה של היצמדות לאידיאולגיה חיצונית - על מנת לכפות על סביבתך רציה.

ילד עם אופי פולני.
הנה הוגדר כך - על ידך.

מרבה להתלונן, קשה לריצוי, רואה את החלק הרע.
כאמור בדיוק כמוך.
הרי הילד הזה הוא נפלא, הוא פעיל, הוא מלא עניין וסקרנות, הוא רוצה בדרך שלו וזהו, מקסים.
מתנה גדולה מזו - אין.
זה לא אומר שלא מתבקשת לשים שם גבולות.
לא רק שלא לרצות אותו, אלא לא להתחשב כלל ועיקר בשאלה האם נאה לו הדבר אם לאו.
ומתוך כך, שפורקת מעלייך את הצורך לרצות, ולא מבקשת עוד לרצות - אלא את עצמך, בלי כחל ושרק, ונמצאת לכאורה למדה ממנו, את ההתנהגות הזו, או האופי הזה, הנלוז בעינייך, אשר אילו היו מאפשרים לך אי אז, את החופש הזה, לא להיות מרוצה, או לגלות בעצמך את רצונך את, ללא כל קשר, לא בסתירה ולא בחיבור הכרחי, לרצונות נתינייך, העומדים לשרתך, כך שתוכלי לרצות אותם.

ומכאן, כמו מתהפכים התפקידים, הוא האב כאן, את הבת.
השתחררי מעולו של זה, השתחררי מהצורך לרצות, ובמובן הזה, התבונני.

זה מפעיל אותי. דורש ממני הרבה עבודה על גבולות בינינו, לשים לב מתי הריצוי הופך אותי קורבנית, מתי לא לטובתו הריצוי.
הריצוי לא לטובתך. נקודה.
הגבול הנדרש אינו בעבורו אלא בעבורך.
הקורבנות ניבטת מכל מילה שאת כותבת.
כל הסבל הזה, כל הקורבנות הזו המוסווית באידאילים, אינה אלא הצדקה אחת ארוכה, לכפיית עצמך על עצמך ועל עולמך,
מצב זה נמאס עלייך,
וילדך, זה המיטיב לפעול בעולם, בא ואומר לך: אינני מוכן להיות לך קורבן לצורך שלך שאני אהיה מרוצה.
ואז, לאחר שהבהיר את עצמו, נמצא מאוד מרוצה.
לא מרוצה ממך, אלא מרוצה מעצמו.
ואת מתרצה רק כשאחרים מרוצים ממך.
ומה איתך יקירה? מה איתך? מי היא זו שכל כך מתקרבנת אל העולם, במובן הזה שנותנת כל כך הרבה כוח לעיקום האף של אחר לנוכח מעשיה?
היכן שביעות רצונך את? מהו רצונך? מה באמת את רוצה? שכולם יהיו מרוצים? - זה לא יכול להיות באחריותך.
אם תתחילי להתבונן עד כמה מרוצים רוב בני האדם, רוב הזמן,
אם מתוך השמחה הכבירה להקריב מעצמך ולסבול על זה,
ולמשוך את זה, תוך כפיה על ההווה, משך עבר ועתיד בטוחים - של חוסר מרוצות.

ואם תתבונני אל עצמך בגובה העיניים, אליו בגובה העיניים, לא כילד אלא כאדם, ולזכור שתפקידו הנוכחי, כילד, הוא לצמוח, ולא לעמוד לשירותך או לשביעות רצונך, וזוכרת שעליו לשחק - ועלייך מגרש המשחקים.

מניחה לרמת מרוצותו בעולם בו חי, ומשנה את זווית המבט, ולמדה לשים לעצמך את גבולותייך, מה באמת את רוצה לקבל - לעצמך, שאיננו תלוי באחרים.
ובמובן הזה:
האישור שמוצאת בשביעות הרצון של האחרים, טוב אם יותמר אל האישור אל שביעות רצונך את, על קיומך.
כך, הקורבן שמקריבה למען, הופכת לקרבה אצל עצמך.

ללמוד להניח לו להיות אחראי על רגשותיו ורק להציע עזרה כשקשה לו לווסת.
לא להציע עזרה, להיענות כשמבקש עזרה.
כהחלטה לשם החלטה.

_בינתיים, רב החיכוך, רק הקושי.
ונדמה לי שעבודה על עצמי בלבד לא מספיקה._
בכל מקרה, אם מכחישה את זה, אם מאמינה שאין זה כך, אין עבודה אלא על עצמך.
זה הכל בפנים, החוץ, מושלך מבפנים, ואז אנחנו יכולים לראות את עצמנו, מבעד לתמונת העולם.
כך, בנך, הושלך מפנימיותך החוצה, ומראה לך אותך,
בחדות של יום שמשי לאחר סופת שלגים.

רק לקבל את הילד שלי ככה ולהשתנות בהתאם אליו, גם לא סביר. אני מחפשת להקל גם עליו, לא רק עלי.
הניחי לו.
הקלי על עצמך. הסכימי. קבלי, את עצמך, את מה שעולה בגוף, זה העצמי.
הניחי מעט חוש הומור.
התחברי להווה, התחברי לגופך - בהווה. קחי לעצמך את הזמן שלך, היי קנאית לזמן שלוקחת לעצמך, לא מתפשרת. דאגי לעצמך בלבד. כתרגיל.
אל תקחי את החיים עד כדי כך ברצינות.
חיוך גם אם הוא אירוני, מניע שינוי.

אני מחפשת דרכים לעזור לילד לראות שהוא מרויח רגשית משיתוף פעולה במקום התנגשויות.
האם זה ברור לך?
האם התנגשויות אינן רווח רגשי? האם תסכול אינו נדרש להתפתחות? האם צמיחה עשויה לא לכאוב, פיזית?
האם זו אינה אמונתך האישית?

מזכיר לי שכשהיה בן שלוש והתייעצנו לגביו, אמרה לנו הפסיכולוגית (אחרת מהיום, גם טובה בעיני) שהיא שמה לב שזה ילד שלא מנסה לרצות אותנו, וזה לא שגרתי.
כך היית פעם. לא שגרתית, ובנך, לתפארת החיים עצמם, בצמיחתו המרהיבה, בכאביו ותסכוליו, חי את חייו - לא את חייך, ואינך מתבקשת כלל ועיקר לחיות את חייו. ואם את מתעקשת, הוא לעולם יהיה עקשן ממך.

רוב הילדים רוצים לרצות את הוריהם, ויש בזה גם מן החיוב.
מדוע לשים כאן ערך?
חסרי הישע תלויים לחלוטין במלך ובמלכה.

ילד שלא מנסה בכלל לרצות את הוריו - מסמן לא רק שחש שמקבלים אותו, אלא יש פה משהו עמוק יותר.
ידיעת ההווה, ההוויה, האפשרות לחוות את החיים, ידיעת האל, נפש חופשיה.

מה - עד היום אנחנו לא יודעים, אבל זה בעל פוטנציאל לקושי גדול עבורו. כי הוא מפספס מתי הוא מפסיד כשהוא מתעקש.
הפספוס שלו - באחריותו, הפספוס שלך זה מה הוא מרוויח בהתעקשותו? במובן הזה - חירות, גם אם החירות לא להיות מרוצה, או החירות לגרום לך להתעקש, בתמרון קליל בו הוא שולט בעניינים, כמעט ניתן לומר, באופן מודע.
ואם את חושבת שתשני אותו, צפויה לך אכזבה, עקשותו היא נחישותו, היא סגולתו.

אני ברורה?
כשמש.

תודה רבה.

<שלם>

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי טרה_רוסה* » 07 ינואר 2009, 22:22

אם ילד זקוק לטכניקות שכאלה בשביל תשומת לב אמהית, אולי זה אומר שהוא לא מקבל מספיק ממנה
לא, זה לא ככה. כל הילדים עושים את הדברים האלה, כל אחד וה"תרגיל" שלמד. אצלי זה היה ויכוחים על איסוף פאזלים, כי על זה התעקשתי. באדלר מלמדים את זה.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי תבשיל_קדרה* » 07 ינואר 2009, 21:33

הוא זוכה במה שהוא רוצה - תשומת לב אמהית.
ועכשיו אנחנו נופלים למוקש קלאסי:
אם ילד זקוק לטכניקות שכאלה בשביל תשומת לב אמהית, אולי זה אומר שהוא לא מקבל מספיק ממנה :-S
(אני חלילה לא מאשימה אותך, אדמה טובה טובה, להפך, אני מנחשת שפרשנות כזו אינה ניטרלית, אלא מפעילה רגשות אשם).

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי טרה_רוסה* » 07 ינואר 2009, 20:36

אבל כשיש הורה, כמוני למשל..שחשוב לי שהילדים יהיו מרוצים (חשוב לי בכלל שכולם סביבי יהיו מרוצים. יש עבודה על זה, אבל זו נקודת המוצא, בסדר?). וההורה מגרילה ילד לא-מרוצה. ילד עם אופי פולני . מרבה להתלונן, קשה לריצוי, רואה את החלק הרע. זה מפעיל אותי. .
אבל זהו, שזה לא במקרה. הוא מצא מה מפעיל אותך - הרצון שכולם יהיו מרוצים, ולכן כשהוא אינו שבע רצון, את מתאמצת לרצות אותו, והוא זוכה במה שהוא רוצה - תשומת לב אמהית.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי בשמת_א* » 07 ינואר 2009, 18:34

למה הבת שלך צריכה לקבל פרחי באך בשביל שאת תתפקדי? זה לא קצת לא פייר?
אני רק רוצה להגיד, שאין שום דבר רע בפרחי באך. אלה טיפות נחמדות שמנסיוני מועילות מאוד מאוד. הילדים שלי אוהבים לקבל אותן.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אנטי_אנרכיסט* » 07 ינואר 2009, 17:27

אני מחפשת הקלה לא רק אצל האמא, אלא גם לילד עצמו.
הקלה לאמא תוביל בסופו של דבר להקלה גם לילד עצמו !

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אלטר_אגו* » 07 ינואר 2009, 13:20

מגרילה ילד לא-מרוצה. ילד עם אופי פולני . מרבה להתלונן, קשה לריצוי, רואה את החלק הרע.
כתבת בתחילת הדף שמחוץ לבית הוא מתנהג אחרת. זה נכון גם לגבי הקביעה הזאת? האם בבית-ספר הוא ילד לא מרוצה שמתלונן?

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אלטר_אגו* » 07 ינואר 2009, 13:15

אלטר, גם כמוך אולי? נכון. :-)

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אלטר_אגו* » 07 ינואר 2009, 13:14

רוקדת לאור ירח{{}}, הבנתי, תודה על ההסבר.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אדמה_טובה* » 07 ינואר 2009, 12:47

אולי גם אפשר לעזור לילד כזה לצאת מהלופ
זה. זה.
זה מה שאני מחפשת.
יש ילדים שיותר קשה להם לצאת מהלופ, בלי קשר לתפיסה של אמא.
הקשיים שלהם מכבידים על הסביבה, גם כשהיא מקבלת ומחבקת ואוהבת ללא תנאי.
אני מחפשת הקלה לא רק אצל האמא, אלא גם לילד עצמו.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אדמה_טובה* » 07 ינואר 2009, 12:45

הנה הרהור שקשה לי להעלותו, אבל הוא מזמזם, אז עדיף שיצוף.
יש ילדים יותר משתפי פעולה מטבעם ואחרים יותר מתנגדים. עניין של טמפרמנט. יש ילדים יותר מרצים, ואחרים פחות. עקשנים יותר, אגרסיביים יותר ופחות.
אני מניחה שהתכונות האלו מתלקחות יותר כשהן דורכות להורה על יבלת או לוחצות על כפתור, ואולי אצל הורה אחר היה לילד יותר קל.
אבל כשיש הורה, כמוני למשל (אלטר, גם כמוך אולי?), שחשוב לי שהילדים יהיו מרוצים (חשוב לי בכלל שכולם סביבי יהיו מרוצים. יש עבודה על זה, אבל זו נקודת המוצא, בסדר?). וההורה מגרילה ילד לא-מרוצה. ילד עם אופי פולני ;-). מרבה להתלונן, קשה לריצוי, רואה את החלק הרע. זה מפעיל אותי. דורש ממני הרבה עבודה על גבולות בינינו, לשים לב מתי הריצוי הופך אותי קורבנית, מתי לא לטובתו הריצוי. ללמוד להניח לו להיות אחראי על רגשותיו ורק להציע עזרה כשקשה לו לווסת.
בינתיים, רב החיכוך, רק הקושי.
ונדמה לי שעבודה על עצמי בלבד לא מספיקה. רק לקבל את הילד שלי ככה ולהשתנות בהתאם אליו, גם לא סביר. אני מחפשת להקל גם עליו, לא רק עלי.
אני מחפשת דרכים לעזור לילד לראות שהוא מרויח רגשית משיתוף פעולה במקום התנגשויות.

מזכיר לי שכשהיה בן שלוש והתייעצנו לגביו, אמרה לנו הפסיכולוגית (אחרת מהיום, גם טובה בעיני) שהיא שמה לב שזה ילד שלא מנסה לרצות אותנו, וזה לא שגרתי. רוב הילדים רוצים לרצות את הוריהם, ויש בזה גם מן החיוב. ילד שלא מנסה בכלל לרצות את הוריו - מסמן לא רק שחש שמקבלים אותו, אלא יש פה משהו עמוק יותר. מה - עד היום אנחנו לא יודעים, אבל זה בעל פוטנציאל לקושי גדול עבורו. כי הוא מפספס מתי הוא מפסיד כשהוא מתעקש.
אני ברורה?

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 07 ינואר 2009, 12:44

ועוד
מה לדעתך יותר מעצים ילד
שאמא שלו חווה אותו כילד חיובי שיש לו רגעים /שעות/ימים קשים לפעמים ואפשר להתמודד עם זה או שאולי יותר מעצים להיות ילד שאמא שלו חווה אותו כקשה רוב הזמן, מנג'ס ו ילד שאף פעם לא די לו ? ואולי הבעיה הוא עם התפיסה של האמא, גם, בטוח. אבל אולי גם אפשר לעזור לילד כזה לצאת מהלופ ולחוות יותר חוויות טובות ביומיום.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אדמה_טובה* » 07 ינואר 2009, 12:36

שרציתי לשתף כאן גם בקושי שלי מול הבת
בטח בסדר.
לא דף פרטי. רק הילד פרטי :-)
כולנו לומדות מכולנו, לא?

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 07 ינואר 2009, 12:27

אם אני לא מתפקדת זה מפני שההתנהגות שלה כזו שלא מאפשרת לי לתפקד. יותר מזה, זה מגיע למצבים לא פשוטים עבורה לא רק איתי, אלא עם כל הסובבים איתה, חיכוכים בלתי פוסקים. החיים בלי זה הם הרבה יותר קשים עבורה, לא רק עבורי.
מעבר לזה אני חושבת שאם ילד מגיע למצב שההורה שלו (במקרה שלנו ההורה היחיד שמתפקד ביומיום כהורה) לא מתפקד, לא רק מחוץ ליחסים אלא בתוכם כי הוא מתיש בצורה שאי אפשר לחיות איתו, אז כן, עדיף שהיא תיקח פרחי באך שעושים את החיים של כולם הרבה יותר קלים. זה לא שאין חיכוכים או שמה שחשוב לה לא עולה, או שהכל קל כי התמציות מטמטמות לה את השכל. להיפך, זה מאפשר לה לעבור את מה שקשה לה יותר קל, זה מאפשר לה לחוות את מה שצריך אבל לא להיתקע על זה ימים שלמים וזה מאפשר למי שנמצא איתה לחוות אותה כילדה חיובית ולא כילדה שרק מחפשת לריב ולהתווכח כל היום (וגם בלי זה יש ויכוחים, זה בסדר).
ולא, מה שלא פייר זה השאלה הזו שלוקחת בחשבון שיכול להיות מצב בו אמא לא תתפקד והמצב לילד יהיה נסבל.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אלטר_אגו* » 07 ינואר 2009, 11:24

רוקדת לאור ירח{{}}, סליחה אם השאלה שלי קצת מרגיזה, ואולי אני לא מבינה משהו, אבל: למה הבת שלך צריכה לקבל פרחי באך בשביל שאת תתפקדי? זה לא קצת לא פייר?

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 07 ינואר 2009, 11:06

מה זה השטויות האלה, אתה מאוד אוהב שנוגעים בך ותמיד אהבת, בוא הנה
גם לי צורם כאן הביטול של רגשותיו.
בנוסף, כשילדים גדלים הצרכים והרצונות שלהם משתנים. הבת שטרפה קישואים ובטטה כפעוטה, לא מוכנה להסתכל עליהם היום כילדה. לעיתים ילד שאהב חיבוקים משתנה, הצורך שלו אחר, הרצון שלו אחר.

שוב חוזרת אל זה שאצלנו בבית אני לא מתפקדת אם היא לא מקבלת פרחי באך . גם אני לוקחת. עם זאת, כשאני לוקחת והיא לא- אני לא מתפקדת בצורה סבירה לטעמי, כשהיא לוקחת ואני לא, אני כן מצליחה לתפקד בצורה סבירה אבל כשגם אני לוקחת יותר קל לי להתנהל מולה בצורה טובה, יותר קל לי להתבונן, לשחרר וכו'. שורה תחתונה- אני מאד ממליצה. בעניין כסף- מלבד אבחון ראשוני רוב המטפלים ימכרו לך בקבוק בלא יותר מ 40 ש"ח או משהו כזה ובקבוק מחזיק חודש.

הדף הזה כל כך מוצלח שרציתי לשתף כאן גם בקושי שלי מול הבת, ואולי לקבל רעיונות. השאלה אם זה בסדר איתך ועם הקוראות כאן או שזה פיצול ועדיף דף חדש?

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אני_רק_שאלה* » 07 ינואר 2009, 10:43

לא זה לא ברור.
מציעה כיוון קצת אחר:
אולי במקום לומר
מה זה השטויות האלה, אתה מאוד אוהב שנוגעים בך ותמיד אהבת, בוא הנה
אפשר לומר משהו משלך. למשל "אפשר לקבל חיבוק?" או " אני ממש צריכה חיבוק".
ככה את משאירה בפניו את האופציה להתחבק, אבל עדיין מכבדת את דבריו ומשאירה גם אופציה לסירוב.
נראה לי קצת החלטי מדי לקבוע שמה שהוא אומר אינו בהכרח מה שהוא מרגיש,
גם יש מקום לטעות מצדך וגם יכול להיות שלדבריו יש משקל ונכונות,
אפילו אם אינם נכונים ב-100% (יכול להיות שהוא חצוי ברגשותיו, למשל).
פשוט קצת צורם לי הביטול המוחלט של אמירתו.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי מיצי_החתולה* » 06 ינואר 2009, 21:25

אמא ללי, תודה.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי פלוני_אלמונית* » 06 ינואר 2009, 17:54

חמותי פעם הייתה בטיפול עם גיסי, שהיה ילד "קשה" במיוחד...
המטפלת דיברה איתה על התוצאה הטבעית- אמנם לא בגישה שמתוארת כאן, בדף, אבל שהעונש צריך להיות קשור למעשה.
יום אחד חמותי נתנה לגיסי עונש, שלא היה קשור לסיבה... הוא התעצבן- "איך זה קשור למה שעשיתי?", והיא ענתה- "אתה עיצבנת אותי, עכשיו אני מעצבנת אותך"... ;-)
הסיפור הזה "עולה" לי בכל פעם שמדברים על התוצאה הטבעית...

(חמותי מספרת את זה בתור אנקדוטה חד פעמית, זה כמובן לא הרעיון של השיטה...)

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי ב_שקט* » 06 ינואר 2009, 16:47

תודה על הדף

תודה לכל החכמות פה על העצות הטובות שממלאות את הדף.

בשמת א, בעיקר שמחתי מהניתוח המפורט שלך של הסיטואציה ושל נקודות השינוי האפשריות בה.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי פלוני_אלמונית* » 06 ינואר 2009, 15:09

לא זה לא ברור.
כי לפעמים מה שהוא רוצה זה שנתעקש על לחבק אותו - לבטא אהבה שלנו אליו
ואז עולה השאלה האם לענות לצורך האמיתי שלו זה "לכבד" את האמירה "לא לגעת בי" או שאולי להענות לצורך שלו זה דווקא כן לחבק אותו.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אני_רק_שאלה* » 06 ינואר 2009, 13:17

לכבד או לא?
עונה מהבטן ובלי לשקול כלל את תשובתי:
ברור שלכבד. מה, זה לא ברור?

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אנדלוסיה* » 06 ינואר 2009, 10:07

משאירה לו את המרחב לבחור.
אז כמו שחששתי לא הבנתי נכון. זה באמת דבר שאני לא מכירה.
ובכל זאת מעלה שאלות אצלי: הילד שלי, מזמזן בינלאומי, התחיל פתאום עם "אמא אל תיגעי בי", "אני לא אוהב שנוגעים בי" וכל מיני שטויות כאלה. אני אומרת שטויות כי אני באמת ובתמים חושבת שהוא קלט את זה מחבר שלו (אחד מסוים). ובכל זאת זו שאלה -- לכבד או לא? אבא שלו מאוד נעלב מזה בהתחלה, אבל ציית, ואילו אני אמרתי לו מה זה השטויות האלה, אתה מאוד אוהב שנוגעים בך ותמיד אהבת, בוא הנה. אם הוא פשוט עסוק במשהו אחר ו"אין לו זמן" לחיבוק זה משהו אחר, אבל אם לא, אני החלטתי שההתעקשות על חיבוק ומגע דווקא כן נחוצה לו, במיוחד עכשיו עם האחות הקטנה שהרבה על הידיים וכל הקשיים שלו.

מה שבטוח, עם ילד בן שבע צריך נשימה ארוכה מאוד. לא כל תזוזה אצל האמא נענית מיד. אז כמו שאומרים בצרפתית, courage, וזה יפה בעיני: ה"יישר כוח" שלנו אבל עם אומץ. ונשמע שיש לך.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי במבי_ק* » 06 ינואר 2009, 09:32

על ההנחה הזו אני שמה סימן שאלה

את צודקת. זה ניסוח גרוע מאוד, וגם לא באמת מדוייק. אני רוצה להציע לנסח את זה אחרת, יותר במובן שאליו התכוונתי - שבהינתן זה שאתם דומים מאוד (לפי עדותך), דרך הדברים שתלמדי וא לומדת על עצמך, תוכלי להתחיל לגבש רעיון על הדברים שיוכלו לעזור לו. ואולי גם זה לא נכון, אבל זה כיוון שנראה לי שווה בדיקה. וכמובן - שיש את מה שהוא שלו, של מי שהוא, בלי קשר הכרחי אליך. זה גם נכון בעיניי. סליחה שכתבתי משהו פשטני, זה קורה לי לפעמים כשאין לי זמן לפרט בהרבה מילים את מה שאני חושבת (איפה יונת שתארוז איזה רעיון-פלא ב 15 מילים ? :-P)

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אדמה_טובה* » 06 ינואר 2009, 09:03

_שאלת
הייתי שמחה לדון עוד קצת במרחב שבין האמא לילד.
וענית
הכל הוא ירש מאמא
אפשר לסגור את הדף וללכת הביתה_
חירבתי לעצמי, הא? ;-)
האמת היא שזה לא סותר.
הילד ירש ממני הרבה דברים, אבל עדיין קיים המרחב בין שנינו, והוא לא פשוט. כשאנחנו כל כך דומים, לפעמים עם טשטוש של הנפרדות, לפעמים עם חיבור מתוך הבטן, דוקא דומה בדומה מתחכך.
אז כן, אני עדיין רוצה לדון במרחב הזה, ומה קורה באזור הבינ-אישי.
כי מה קורה בתוך עצמי, אני עובדת במסגרת אינטנסיבית, קונבנציונאלית ולא קונבנציונאלית.
אז אמא תעשה עבודה, וכשזה יצליח (וזה יצליח!), זה יחול באופן טבעי גם עליו על ההנחה הזו אני שמה סימן שאלה. אני עושה עבודה, חלקה כבר מצליח, ואין ספק שזה גורם לשינוי ותזוזה אצלו, כי המרחב בינינו משתנה כשאני משתנה. אבל על המרחב הזה אני עוד צריכה להתבונן יותר, כי יש שם גם את התרומה שלו שלא קשורה אליי, לא נובעת ממני, רק מתנגשת בי.
אני ברורה?
(אמשיך אחר כך).

למשל, ההתבוננות שאני מדברת עליה (אמא ללי) באיזה שהוא מקום זה מקרב אותך לסיטואציה. זה רעיון מצויין. כמו במדיטציה. התבוננות ללא תגובה אוטומטית. גם מקרב, גם מאפשר הבנות חדשות.
תזכורת לעצמי להמשך - איך עוצרים תגובה אוטומטית במצב של הצקות אינטנסיביות..

יש לי דמעות בעיניים מהסיפור על הזבוב.
התרגשתי שהתרגשת :-)

סיטואציה כזאת משוועת לחיבוק.
וגם האמא. אבל הילד לא.
ככה זה אצל הילד שלי, עם קשיי הויסות התחושתי שלו. חיבוק לעיתים קרובות מציק לו. כשאני מחבקת אותו בבוקר הוא מבקש שאפסיק או דוחף אותי. חיבוק במצבי מצוקה רגשית גורם לו לפרץ זעם. לפעמים מסכים למסאז' חזק, לפעמים מחזיק לי את היד. משאירה לו את המרחב לבחור.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי במבי_ק* » 06 ינואר 2009, 08:51

במבי מציעה למסור את הילדים

:-D

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי דגנית_ב* » 06 ינואר 2009, 08:08

אני חושבת שמרחק, גם פיזי הוא הליכה בכיוון הנכון. כמו אימון, כדי להאיר את התחושה שנוצרת, את השקט הפנימי האפשרי.
אני מתכוונת למשל לשים לב לאינטרקציה של הילד/ה עם מישהוא אחר, פחות עמוס, אבא נניח. אולי מתגלה אוירה שונה וילד "שונה".
אצלי למשל נקודה כואבת היא התנהגות במקומות ציבוריים -חולשה שלי עצמי הגוררת עודף ציפיות - לדמיין רגע שהוא/היא ילדים זרים.
כאשר אני מדברת איתם בטלפון ויש להם קול אחר מפנים אל פנים, הם נשמעים אחרים, פרץ של אהבה משום מה עולה בי.

מאד מאד עוזר לי כרגע עם עצמי ובכלל "כוחו של הרגע הזה"/ אקהרט טול (הגדלתי וקניתי דיסקים שלו - איזה חמוד הוא!)

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי באופן_לייט* » 05 ינואר 2009, 23:27

או שיש יותר מדי מהם - למסירה. יכול להתבצע גם עם הילדים
במבי מציעה למסור את הילדים (מתי זה יותר מידי" ? :-D :-D :-D

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי בשמת_א* » 05 ינואר 2009, 17:58

אני רוצה להוסיף ולהדגיש מה אמא ללי מציעה כאן:
היא לא מציעה למצוא רגע שקט כדי להתבונן P-:
להיפך, היא מציעה לנו האמהות (במקרה שיש כאן גם אבות, הם מוזמנים {@ ) להחליט על חצי שעה שבה אנחנו, בתוך הבלגן והילד הצורח והבכי והתובענות - עושות שינוי בתוכנו, ביחס שלנו, בהרגשה שלנו, ובתגובות שלנו. מחליטות לא להגיב כרגיל בתור שלב ראשון (למשל, אם התגובה האוטומטית היא "לא", אז להמנע ממנה. אם התגובה האוטומטית היא לצעוק ולדבר אל הילד, אז לבחור דווקא לשתוק).
ואז לראות מה קורה.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אמא_ללי* » 05 ינואר 2009, 17:22

דו, ההתבוננות שאני מדברת עליה ממש לא דורשת לתפוס מרחק לרגע (נפשי או פיסי), להיפך. באיזה שהוא מקום זה מקרב אותך לסיטואציה.

מיצי - אני אנסה להרחיב קצת. קודם כל להקציב זמן, ועדיף בזמן שיש כוחות. ולהתייחס לזה כאל התנסות חדשה. אני חושבת שיכול לעזור גם לתת לעצמך איזו הנחייה קונקרטית - למשל כשהבת שלי היתה בשלב של הרבה דווקא, לקחתי פרק זמן שבו החלטתי שאני לא אומרת "לא". וההחלטה הזאת חייבה אותי למצוא פתרונות יצירתיים למעשים שלה, ויותר מזה, היא גרמה לי לנסות להבין יותר לעומק מה הצורך שהיא מבטאת בהתנהגות שלה, ולנסות לתת מענה לצורך האמיתי. כאמור, ברור לי שעם ילדים גדולים יותר יש תכנים אחרים, אבל אני מאמינה שתמיד יש אצלנו איזה גרעין של התנהגות אוטומטית. ואם לאיזה שהוא פרק זמן אנחנו קצת זזות הצידה מההתנהגות הזאת, זה פותח המון מרחב שבו יכולים לצמוח דברים חדשים.
ברמה המאד נקודתית זה מזכה את כולם בחצי שעה שבה אמא ממוקדת וקשובה ואני מאמינה שגם לזה יש המון ערך, אבל הרווח המהותי בעיני הוא ההזדמנות שלנו לראות אילו דברים יכולים לקרות כשמשנים את דרך ההסתכלות שלנו על המצב. אני חושבת גם שילדים מגיבים מאד חזק לתזוזה הזאת שלנו מהמקום האוטומטי, וזה מאפשר גם לילד לחוות פוטנציאל של משהו אחר.

אני מקווה שזה קצת יותר ברור עכשיו, אם לא אז את מוזמנת לתאר סיטואציה ואשמח לחשוב עליה ביחד :-)

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי פלוני_אלמונית* » 05 ינואר 2009, 17:20

עדיין לא קראתי את כל הדף, אבל הגעתי עד הגרנולה ועלה לי רעיון שאולי הוא יהיה שותף בהכנה. יענו אפילו ילך איתך לקנות את המצרכים ואחרי זה תכינו ביחד בבית. אפשרי??
חוץ מזה, תודה על הדף, חשוב ומרתק.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי פלוני_אלמונית* » 05 ינואר 2009, 16:25

נדמה לי שזבוב חי רק יום אחד, לא?
הלוואי. בערך חודש ואולי קצת יותר :-)

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי טרה_רוסה* » 05 ינואר 2009, 15:42

אני כמו במבי.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי במבי_ק* » 05 ינואר 2009, 15:18

אני מעלימה חופשי. זה הולך בערך ככה -
  1. כלמיני דברים גרועים ביותר (הפתעות מתוך ביצת הפתעה, הפתעות ימי הולדת מתפרקות) - נותנת להם יום חסד של להסתובב בבית. עוד יומיים באיזה כלי למקרה שמישהו ידרוש בשלומם. אח"כ - לפח או למסירה.
  1. כלמיני דברים גרועים שזכו ב 10 דקות של התהילה שלהם. על מדף גבוה או במחסן. אם מישהו מתגעגע (לא קרה מעולם) אפשר לשלוף ולהחזיר. משם - למסירה.
  1. עודפים - דברים שלא משחקים איתם או שיש יותר מדי מהם - למסירה. יכול להתבצע גם עם הילדים. הם אוהבים למסור.
פעם בכמה זמן הם איכשהו מגיעים למחסן ומגלים את כל הדברים שנמצאים בדרך למסירה. ואז הם חוזרים עם איזו גוייה של בובה ואומרים "אמא! תראי מה מצאתי! הבובה האהובה עלי ביותר!!!" (כן, בטח, לפני זה לא הסתכלת עליה אפילו). במקרה כזה הבובה חוזרת לכמה שעות ואז נפרדים ממנה ביחד. אם נוצרת מערכת יחסים קרובה במיוחד, היא יכולה לחזור.

איכשהו נוצרה כאן מכסה - וכשהחדר שלהם עובר את המכסה הזאת, פשוט מסננים. חדר עמוס מדי לא מזמין לשחק. סיננו בובות, משחקי קופסא, כלי נגינה, כלי אוכל למשחק. זה ממש לא מפריע להם, להיפך. מאז שיש כמות הגיונית הם משחקים הרבה יותר.

היא בת 6 וחצי הוא בן עוד-מעט-5.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי באופן_לייט* » 05 ינואר 2009, 14:28

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי מונו_נוקי* » 05 ינואר 2009, 13:04

בעיני עדיף לא להעלים.
יש אצלינו מספר ארגזים שעומדים לרשות הילדים , ברגע שהארגזים מתפקעים או יש יותר מדי ספרים על המדפים אנחנו מנפים יחד.
בן ה7 מנפה לבד,לפי החלטתו
קל לילדים לנפות כשאני אומרת להם שזה ילך לילד אחר שאין לו הרבה צעצועים ולכן הוא מאד עצוב(וגם מקיימת!)

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי מיצי_החתולה* » 05 ינואר 2009, 12:56

אני מגדירה לעצמי פרק זמן לא ארוך (חצי שעה נניח), שבו אני מנסה פשוט להתבונן בסיטואציה, בלי לשפוט שום דבר_ אמא ללי, אשמח לקבל הסבר. כשאני מקבלת _החלטה כללית כזאת של התבוננות, אני באמת לא מגיעה רחוק, רוב הזמן. אני פשוט שוכחת את זה כל היום, ונזכרת בערב, אחרי שהם כבר הלכו לישון :-P.
איך את עושה את זה?

אני רק שאלה, לדעתי אפשר בהחלט לומר את האמת: שנתת/תרמת, כי לכם יש כבר המון צעצועים, וראית שהיא לא משחקת בזה. מצד שני, אם את מרגישה קצת כמו גנבת כשאת עושה את זה, אני אומרת - עזבי. העלימי לתוך ארגז, וזרקי את הארגז לארון חשוך או לבוידעם.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אני_רק_שאלה* » 05 ינואר 2009, 10:59

גם אני העלמתי משחקים שנמאס לי לאסוף את החלקים שלהם
מזכיר לי עניין שלא לגמרי קשור אבל אשמח לשמוע תגובות:
אם אתן "מעלימות" צעצועים או משחקים ואז הילד שואל איפה זה, מה התשובה?
אני נורא מתלבטת מה לעשות עם המון דברים שאינם לרוחי בבית:
ספרים של הילדה שאני לא סובלת, צעצועים ובובות שנעים בין סתם דרעק למפחידים ממש.
מובן שאת כולם קיבלה מתנות מאחרים ולא עלה על דעתי לגזול לה אותם,
בעיקר שבחלקם היא ממש מאוהבת.
גם אין לי יומרות שליטה בחומרים שהיא באה עמם במגע,
אין לי בעיה עקרונית שתשחק בבובה שאני חושבת שהיא נוראה,
אבל כשמתרבים נורא הצעצועים בבית, הדברים הראשונים שבא לי להעיף הם כמובן אלה שאני לא סובלת.
המחשבה "להעלים" כשהעניין מהצעצוע נרגע חלף במוחי,
אבל מדי פעם היא שואלת "איפה הספר/הצעצוע הזה והזה?" (בת שנתיים וחצי)
ולא עולה בדעתי לשקר לה ולומר "אני לא יודעת".
אז מה כן?...
להגיד זרקתי, מסרתי, נתתי למישהו וכו'?
ובאופן עקרוני - אני קצת מרגישה שזה לא פייר לזרוק לה צעצועים, לא הייתי רוצה שהיא תעלים דברים שלי...
היא לא כל כך בגיל שאפשר להציע מיון וזריקה ביחד,
היא נורא רכושנית עדיין בעניין הדברים שלה

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אנדלוסיה* » 05 ינואר 2009, 10:48

אוי איזה דף. אנחנו רק בתחילת הדרך, עם תינוקת וילד בן שלוש וקצת, אבל זה מראה שאפשר להגיע לשם בקלות אם לא שמים לב. תודה על כל העצות החכמות כאן.

מילה על אלימות: ברור שעדיף לפתור כל דבר בלי אלימות, כמו שבשמת אומרת, ומעבר לאידיאלים זה גם יותר יעיל. אבל מה לעשות שחלקנו ואני ביניהן לא תמיד מצליחות. זה חלק מארגז הכלים שחלקנו קיבלנו מההורים שלנו, שלא כולם היו בודהיסטים פעילים... צרחות כאלה צרחתי לפני שנה בערך, ושוב לפני כמה ימים. צרחה פעם בשנה -- נראה לי שיש נזקים חמורים מזה לילד (שוב, בלי להצדיק לרגע או לחשוב שזה בסדר או חו"ח רצוי).
אז אני הרגשתי אחר כך כאילו חטפתי מכות משוטרים בהפגנה. כל היום הלכתי עם התחושה המלוכלכת של האלימות בתוכי. אבל הילד -- בשתי הפעמים הוא כאילו נרגע. זה בא אחרי תקופה של ויכוחים קטנים או עימותים מכל מיני סוגים -- בשנה שעברה זה היה ענייני גיל שנתיים, אחרי חודשיים שבהם לקח לי שעה ורבע להלביש לו חולצה; הפעם זה ענייני התנהגות בעקבות אחות קטנה, השתוללויות ועצבונים מכוונים. הזהרתי שבסוף אני אצרח, ובאמת צרחתי, אם כי הפעם לא מתוך איבוד שליטה. הוא קצת בכה, נעלב, ובתוך רגע התפוגג לבלי שוב ולכל הערב מצב רוח נחסי של כל אחר הצהריים. אני הרגשתי שהוא יכול סוף סוף להירגע ולא להטריד את עצמו יותר בשאלה איפה הגבול של אמא, וכמה ואיך אני עוד יכול לפרפר אותה.
אז נכון שאפשר לעשות את זה ברגישות ובנחישות, אבל אם לא -- זה עדיף בעיני על בלבול וחוסר אונים מול הילד. זה עדיף על ילד שמתחנן במשך שבועות בכל מיני התנהגויות שיהיו לו הורים ולא בייביסיטרים מטורללים; שיתחמו אותו, ש"יצילו אתו מעצמו", שיעזרו לו להפסיק ולרדת מהעץ. אז אם חלקנו חלשות מכדי לעשות את זה בזמן, או שכבר איבדנו את כוח ההרתעה בעימותים מיותרים על דברים לא חשובים, הצרחה האחת המבהילה ההיא מעבירה את המסר הנחוש שבשמת דיברה עליו -- שלאמא ברור שכך אי אפשר עוד. ובלי להיות ברוגז אחר כך. אפשר מיד לחזל"ש ל"כן מתוקי".

לאדמה טובה. הקטע עם הזבוב מדהים לגמרי. אבל דבר אחד חסר לי בתיאור שלך וסליחה אם לא הבנתי נכון: מגע. סיטואציה כזאת משוועת לחיבוק.
דרך אגב, אני מוצאת שהשתוללות פעילה שלי עם הגדול מאוד מרגיעה אותו, דווקא כאשר הוא משתולל. אם אני יכולה להניח את הקטנה אני עושה לו אווירון וכל מיני העפות באוויר, מתנפלת עליו בנשיקות ודגדוגים, גם קצת מועכת (מאוד אוהב חיבוק שכמעט מפוקק את כלוב הצלעות) ונושכת, והכי טוב זה להתחבא מתחת לאיזו כרית או מאחורי איזה וילון ואז בקול מזרה אימים:
אני המפלצת השן הקוצצת,
אני הגזלן הרשע בַּרמָלַי
ואין לי עניין עוד בשום בנננות
ובשום שוקולדות ובשום מרמלדות
כי רק בילדים קטנטנים חמודים
כמותכם ילדי.
בעיניו נוראות כבר מבריק הוא
בשיניו נוראות הוא חורק
מדורה נוראה כבר מדליק הוא
ומילה נוראה הוא צועק:
קַרַבָּס, קַרַבָּסַיים
ארוחת הצהריים!

ועוד ועוד (ברמלי, מאת צ'וקובסקי, בתרגום אלתרמן)

בהצלחה (לכולנו)

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אלטר_אגו* » 05 ינואר 2009, 10:07

יש לי דמעות בעיניים מהסיפור על הזבוב. איזה ילד זהב. לא קל להיות ילד כזה.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי דו* » 05 ינואר 2009, 09:13

אני מגדירה לעצמי פרק זמן לא ארוך (חצי שעה נניח), שבו אני מנסה פשוט להתבונן בסיטואציה, בלי לשפוט שום דבר. לא את ההתנהגות של בתי, לא את ההתנהגות או את התחושות והמחשבות שלי, פשוט להיות נוכחת
כמה נכון, וכמה לא ישים. יש ילדים שיתנו לך להתבונן, שיאפשרו לך לתפוס מרחק לרגע (נפשי או פיסי). ויש שלא. הבת שלי למשל ככל שאני יותר צריכה את הזמן הזה להתבונן, או את הרגע הזה להתרחק, כך היא תתבע יותר. היא לא תעזוב. לא תניח לי. תמשיך לצעוק/לדרוש/לשאול/לחטוף/להכות או מה שזה לא יהיה שגורם למתיחות.
ברגעים של שלווה, אחרי שסערות שוככות אני מסבירה לה שאם היא תיתן לי רגע אחד שבו תעסוק במשהו אחר, אחר-כך אהיה יותר פנויה להקשיב לה בסבלנות והכול יהיה פשוט יותר. היא מבינה. באמת שמבינה. אבל בפעם הבאה התסריט יחזור על עצמו.
כשגם הסערה הזו תשכך היא תאמר "אני יודעת אמא. הייתי צריכה להניח לך לרגע. אבל הדחף היה חזק ממני". ממש כך. במילים האלה...
ואיך בתוך הצעקות והמהומה אפשר להתבונן?

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי תבשיל_קדרה* » 05 ינואר 2009, 08:01

שאלת
הייתי שמחה לדון עוד קצת במרחב שבין האמא לילד.

וענית
הכל הוא ירש מאמא

אפשר לסגור את הדף וללכת הביתה ;-)

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אמא_ללי* » 05 ינואר 2009, 03:13

הייתי שמחה לדון עוד קצת במרחב שבין האמא לילד.
אמנם הילדות שלי יותר קטנות, אבל רציתי להציע לך משהו שלי מאד עוזר לפעמים. אני מגדירה לעצמי פרק זמן לא ארוך (חצי שעה נניח), שבו אני מנסה פשוט להתבונן בסיטואציה, בלי לשפוט שום דבר. לא את ההתנהגות של בתי, לא את ההתנהגות או את התחושות והמחשבות שלי, פשוט להיות נוכחת.
חשוב לי להגביל את זה בזמן כי זה עוזר לי להתמקד, אם אני מתייחסת לזה כאל החלטה כללית זה מתמסמס בסערות היום-יום. מתוך הזמן הזה צמחו דברים נפלאים שמאד שירתו אותי בהמשך. כבר קרה לי כמה פעמים כשהבכורה היתה במצב של "דווקא" (שוב, היא קטנה יותר. האתגרים הם שונים, ובכל זאת אני חושבת שיש משהו דומה) - שאמרתי לעצמי - עכשיו חצי שעה אני לא אומרת לה "לא". כי מאד בקלות נגררנו למן דינמיקה שבה כל מה שיש לי להגיד על מה שהיא עושה הוא "לא", ועם כל לא שאני אומרת שאני מתעצבנת יותר, ובהתאם גם מרגישה יותר אשמה...
ההחלטה הזאת שלא להשתמש בלא איפשרה לי למצוא פתרונות אחרים לדברים שעלו, אבל יותר חשוב מהפתרונות עצמם, אפשרה לי לחוות סיטואציה טעונה בינינו בתחושה אחרת ולראות את הדברים באור אחר.
מאד מעריכה את האומץ שלך להתמודד עם הקשיים ולנסות לשנות דברים, זה לא מובן מאליו בכלל בעיני (())

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי במבי_ק* » 04 ינואר 2009, 22:54

איזה מתוק ורגיש.

הכל הוא ירש מאמא

אז אמא תעשה עבודה, וכשזה יצליח (וזה יצליח!), זה יחול באופן טבעי גם עליו :-) (())

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי בשמת_א* » 04 ינואר 2009, 22:23

איזה מתוק! {@
נדמה לי שזבוב חי רק יום אחד, לא?
וגם אני מסכימה שזבוב שמצליחים לתפוס אותו הוא כבר זקן. הצעירים בורחים בקלות (-:

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אדמה_טובה* » 04 ינואר 2009, 22:11

הייתי שמחה לדון עוד קצת במרחב שבין האמא לילד.
המרחב שיש בו גם קירבה וגם מתח, גם התחשבות וגם קונפליקט, גם תלות וגם נפרדות גם אינטימיות וגם רגשות שליליים.
על הפער בין ההבנה שהמרחב הזה מורכב לבין רגשי האשמה כשלא הכל ורוד.
על הקושי להכיל את הקושי :-)
על הכמיהה להרמוניה וקושי לשאת בתסכול ובמתח.


ומשהו על רגישות מוגברת.
היום בכור יצא מהשירותים ואמר בפנים נפולות - נכון שזה קשה להרוג זבוב?
אמא: כן. קרה משהו? אתה נראה עצוב.
בכור (זויות הפה צונחות עוד יותר): כי הרגתי זבוב עכשיו. ואני פוחד שאלוהים יעניש אותי. זה עונש כבד על זבוב? ואני עצוב שהוא מת. אולי הוא היה צעיר והיה לו עוד הרבה זמן לחיות?
אמא: אתה עצוב ונראה לי שאתה מרגיש אשם.
בכור: אני באמת אשם. כי אני הרגתי אותו.
אנא: אז זה בסדר שתרגיש אשם, אבל אולי לא יותר מדי. זה בסך הכל זבוב.
בכור: אבל גם הוא רצה לחיות. כמה זבוב חי?
אמא: לא בטוחה, אבל נדמה לי שכמה ימים.
בכור: אולי הוא היה זקן, ואז ממילא היה צריך למות ואלוהים לא יעניש אותי כל כך.
אמא: אם הצלחת להרוג אותו, אולי הוא כבר גסס. איך הצלחת, באמת?
בכור: נגעתי בו, והוא נמעך.
אמא: אז אולי הוא בכלל כבר היה בדרך למות.(בנסיון עלוב לפרופורציות): ונדמה לי שאלוהים לא עסוק בלפקח עליך כל כך. אתה יודע, יש עכשיו מלחמה ונראה לי שהוא יותר עסוק בזה.

איזה ילד. גם רגיש, גם שופט עצמו בחומרה, גם מרגיש אשם. הכל הוא ירש מאמא :-(

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי אמא_אינקובטור* » 04 ינואר 2009, 19:25

הקטנה שלי- עוד לא המציאו את השיר שמתאר כממה היא אוהבת לברדק ולפרק ולפורר את כל מה שלא שיערתן שניתן לפרק. אצלי הצעירה מתמחה במוצרי ניר. אין פנקס בבית שהיא לא ציירה על כל אחד ואחד מהדפים שלו, בין אם כתוב עליהם משהו ובין אם לא, ואז תלשה את הדפים אחד אחד. חלק גזרה, חלק קימטה, חלק פשוט העיפה. קניתי לעצמי פנקס יפה להעביר אליו את כל הכתובות-טלפונים-דברים חשובים לא לשכוח, וממש הייתי צריכה להלחם איתה עליו אחרי שבשניה שלא הסתכלתי כבר רשמה עליו את שמה והחליטה שהוא שלה.

היה לנו לוטו עם המון אסימונים קטנים. אחרי שחלקם הונצלו ככסף משחק, חלקם כצלחות של פולי פוקט, ואת חלקם לא מוצאים עד היום - אספתי מה שאפשר ומסרתי. מה שבטוח, התברכתי בילדונת יצירתית שתמיד תמצא איזה שימוש מקורי לכל פיסת חפץ בבית.

לא כל מה שאמא רוצה אחרת מהילדים הוא עונש. אמא מתחשבת בילדים וגם ילדים מתחשבים באמא. אמן ואמן. בעיקר המשפט הראשון.

ילד שאף פעם לא די לו

על ידי מונו_נוקי* » 04 ינואר 2009, 10:24

גם אני העלמתי משחקים שנמאס לי לאסוף את החלקים שלהם. בנוסף יש אצלינו מין מגש כזה, שכל מי שמתעסק עם אחד המתפזרים מתבקש לעשות את זה מעל המגש.
ויש אופי של ילד-הגדולי שלי מאד אחראי, אני יודעת שהוא יחזיר למקום כמה שיוכל. הקטנה שלי- עוד לא המציאו את השיר שמתאר כממה היא אוהבת לברדק ולפרק ולפורר את כל מה שלא שיערתן שניתן לפרק.
כל מני דברים מועדים לפורענות (מכירות את משחק הבמבה הצבעוני העשוי מקמח תירס? לא תאמינו מה קרה איתו בבית שלנו) שנוטים להתפזר וללכלך אמרתי שאני מעיפה כי אין לי כוח לאסוף בעצמי ולנקות. אני חושבת שזה גורם לילדים יותר להשתדל לאסוף כי הם מבינים שלאמא יש פחות סבלנות לדברים מסויימים.
ברגע שאמא מגיעה למסקנה שהיא מרגישה קורבנית לאסוף דברים כאלו כל פעם
וגם תוצאות טבעיות ממש אינן עונש!!
האם זה שהעלמתי את הבמבה הצבעונית זה עונש? אני לא רואה בזה עונש. אני חושבת שהבית שלנו לא ערוך לצעצוע הזה ,ואחרי כמה פעמים שהיה בלתי נסבל העלמתי אותו כי לא מתאים לי לסדר. אני לא חושבת שזה עונש, אני רואה בזה סוג של איזון., כמובן שצריך הסברה מתאימה וזה לא מתוך כעס.
"כל פעם שמשחקים בזה, אני נאלצת לאסוף ולנקות, זה לא מתאים לי! ננסה שוב אחרי החג X"
לא כל מה שאמא רוצה אחרת מהילדים הוא עונש. אמא מתחשבת בילדים וגם ילדים מתחשבים באמא.
בין היתר כי אחרי כן הרבה יותר ברור עם מה לשחק , איך ואיפה.אמא הרבה יותר רגועה ומאושרת משאר המשחקים שיש.

חזרה למעלה