אני רק בדאגה ובתחושה אינטואיטיבית שהבן שלי עובר כאב גדול שהוא מדחיק את המציאות. שהוא מספר לעצמו.

גם לי היו קשיים עם חברה שאהבתי מאד, והתקשיתי להאמין שהיא לא שם בשבילי באותה הצורה, למרות הסימנים. היו כמה שנים של חברות שאף שלא היתה הדדית כמו שרציתי, קיבלתי ממנה המון. ולאחר מכן כשהמצב הידרדר, לקח לי הרבה (הרבה) זמן להקשיב לאינטואיציה שלי, וגם אחרי שהבנתי לקח לי הרבה זמן לפעול בנידון ולנתק את הקשר. ואני הייתי אדם בוגר ומודע.
אני לא מרגישה שבזבזתי זמן, הייתי זקוקה לכל הזמן הזה כדי לבנות משהו אחר בתוכי, לבנות מה שיכול להכיל את הכאב, לעבד אותו, להאמין שאוכל לפרוח ולהיות נאהבת גם בלי החברה, להרגיש שזו לא אהבה ועדיף לי בלעדיה. להיפרד מחבר טוב זה ממש אובדן, זה אבל, זה קשה מאד. ולא בטוח שבנך מוכן לכך.

לפעמים הקבלה שמישהו שאני אוהב לא אוהב אותי בחזרה, שהקשר לא הדדי, קשה יותר מכל מעשה שחבר עושה או לא עושה. לפעמים אנחנו מעדיפים להמציא תירוצים ולהסביר לעצמנו למה מישהו התנהג אלינו לא יפה, או להאשים מישהו אחר (החבר שחוטף אותו) במקום להתייצב מול האמת הנוקבת: אני אוהב אותו, והוא לא אוהב אותי. לי אכפת ממנו, ולו לא אכפת ממני. אני רוצה להיות חבר שלו, והוא לא רוצה להיות חבר שלי.
זו אמת קשה מאד לעיכול, גם לנו כאנשים מבוגרים.
ולכן גם אם את קוראת נכון את המצב, והבן שלך באמת מדחיק משהו, כנראה שאין לו כרגע כלים\רצון\בשלות להתמודד עם המצב כהוויתו. הוא יבין ויפעל בזמן שלו, ואין מה לדחוק בו.

אני מבינה שאת חוששת שהחבר הזה מנצל את בנך וזה מצלק אותו, אבל ממה שאת מתארת נשמע שבנך בוחר בקשר הזה שוב ושוב, שהוא אוהב מאד את החבר באהבה ללא תנאי, ושבאופן מופלא הוא בוחר לראות את הטוב ולא להיפגע. מרגיש לי שבנך דווקא עובר שיעור חכם ומופלא מאד, וכמובן שיש לעקוב ברגישות אחרי המצב, אבל אולי זה יעזור לא לדאוג כל כך

גם אני חושבת שזה רעיון טוב שיהיו לו חברים נוספים, ושיחווה עוד צורות של חברות, וגם ירגיש שיש לו אופציות ושהוא לא ישאר בחלל ריק בלי החבר הזה.

היי אמא,
קפץ לי זיכרון של עצמי ביסודי. התחלתי להשתלב בבית ספר אחרי חינוך ביתי והיה שם קושי חברתי מול כמה בנות. פחות זוכרת את הקושי (זה בעצם אותו קושי שלקח שנים רבות להסיר מעלי, ורק לאחרונה משתחררת ממנו- לרצות את החברה ולעשות בשבילה דברים גם כשלא רוצה) אבל זוכרת מאוד את הניסיון הגדול של אמא שלי להתערב, ולהנחות אותי איך לפעול, מה להגיד. הכל היה בשיח, לא בכפייה, אבל כשאני נזכרת בדבר הזה אני בעיקר מרגישה קטנה, מוחלשת. זה ממש לא עזר לי.
מעודדת אותך להאמין בבן שלך, להאמין בדרך שלו שאולי עוברת דרך מקומות מורכבים ומאתגרים. הוא לומד דברים חשובים בדרכו.
בעיני חשוב לברר מה מעורר בך הדבר הזה, ואם זה משקף או מזכיר לך משהו שלא מרוצה ממנו בחיים או בהתנהלות שלך?
אם הבן שלך אהוב ומוערך בביתו, במשפחתו, על ידי המורים, עם חברים נוספים, נהנה מתחומי העניין שלו, אז לא חושבת שהסיטואציה החברתית תגרום לו נזק. כנראה שיש לו ולכם משהו לברר

כן אני צריכה לקרב חברים אחרים ויש לו ואני לא אוהבת את העבודה הזו בטח כשאנחנו בישוב שהכל רחוק בו.
אולי לשכנים יש ילדים שיכולים להתאים, כך שזה ידרוש ממך פחות מאמץ של נסיעות?

היום הבן שלי הגיע לכמה דקות לבית הספר אחרי כמה ימים שלא היה. נכנסנו לחמש דקות בהפסקה לקחת משהו, החבר הזה שלו בדיוק יצא להפסקה ורץ אחרי החבר השלישי, הוא התייחס מעט לבן שלי והמשיך לרוץ.
אחכ הבן שלי ניסה לדבר איתו וההוא רץ.
הבן שלי אמר לו ביי וההוא אמר ביי והמשיך בענייניו.

בשבוע האחרון העליתי 3 פעמים את נושא החברות מאוד בעדינות.
פעם אחת סיפרתי לו כביכול על בן של חברה שלי שקרה לו משהו מוזר ותיארתי אותו כך שהחבר הכי טוב שלו רץ ובורח עם חבר שלישי וזה קבוע והוא הרבה פעמים מנסה ללכוד את תשומת לבו וכדומה. ושאלתי את הבן שלי, תגיד מה הוא יכול לעשות כדי שינצל את ההםסקה טוב יותר במקום לנסות להשיג את החבר שכבר לא כל כך משחק איתו והוא אמר לי שהוא היה מתחבר עם כולם כלומר גם עם החבר השלישי ומצטרף אליהם (שזה באמת מה שהוא עושה).
אבל אז אמרתי, כן הבעיה שהחבר השלישי רוצה רק לרוץ לרוץ ולטפס והבן של חברה שלי אוהב לשחק במלא דברים וכשהוא רוצה החבר שלו כמעט אף פעם לא מץחיל ומסיים משחק איתו.
אז הוא אמר לי "אז הייתי מציע לו לחפש משחק עם ילד אחר שכן אוהב".

ניהלתי איתו כמה שיחות כאלה ואפילו גיששתי, ובכל השיחות לא רק שהוא בכלל לא חושב שהוא בסיטואציה הזו, אלא שהוא ממש לא מעכל שהחבר הזה כבר לא שם בשבילו בשום צורה!!! הוא אפילו אמר לי, איזה מזל שעומר שהיה איתם בגן בעבר, לא בא איתנו לבית הספר כי הוא היה כזה תמיד חוטף לי אותו זה היה סיוט"
(כן החבר שלו הוא ילד מאוד נח והרבה מסתבר גוררים אותו).
ואני בשוק.
הוא גם כל הזמן אומר "החבר שלי מס 1" והוא חא מס 1 אצל החבר ולצערי כמעט ולא רואה אותו.

אוחי בגילאים האלה גם אין נימוסים וזה רק הבן שלי שאומר ביי ועונה ומתגעגע. אני כבר לא יודעת.

אני רק בדאגה ובתחושה אינטואיטיבית שהבן שלי עובר כאב גדול שהוא מדחיק את המציאות. שהוא מספר לעצמו.
כל איש חינוך וחלק מההורים שרואים את הבן שלי צועק ומנסה ללכוד את תשומת לבו של היבר נבוכים וחלק אמרו לי, בעדינות.

היום זרקתי לו יואו שניהם נראים לי כאלה ילדותיים לאחרונה והוא דווקא הגן עליהם.

במקרה אחר סיפרתי לו על סיטואציה בו שקרתה לו רק כשתיארתי את עצמי כשהייתי ילדה והוא אמר שזה לא יפה איך שחברה שלי התנהגה אליי אבל לרגע הוא לא קולט שכל יום החבר שלו עודה לו אותוהדבר.


כל סיפור אבל כל סיפור מהבית ספר שהוא מספר לי בדרך אגב מסתבר שהחבר והחבר השלישי פורשים באמצע כדורגל באמצע תופסת כיתתית באמצע לגו באמצע הכל ורצים למשחקים הפנימיים שלהם שזה אחלה להם אבל למה למה הוא לא לוקח אחורה.
ואל תגידו לי שהוא יודע טוב ממני או שהפרשנויות שלי כנראה מוגזמות.
הוא נפגע דווקא כשהם אחד על אחד וכשהוא שומע ספציפית שלמשל החבר העביר משחק שלו במתנה לחבר השלישי ולבן שלי לא.
אז הןא בא אליי מאוחר יותר ואמר לי כך וכך.

כאילו שהחפץ המחיש לו, אבל היחס המזלזל זה כלום.

מה אני עושה. בלי לפגוע בלבו הרך.
כן אני צריכה לקרב חברים אחרים ויש לו ואני לא אוהבת את העבודה הזו בטח כשאנחנו בישוב שהכל רחוק בו.

וכן גם מלקה את עצמי שההורים של החבר השלישי משקיעים סביב השעון בחברות הזו הם תפרו אותה כולל מופעים ולינה של החבר אצלהם וטיולים שהם לוקחים אותו ואצלנו להיפך זה לא אנחנו.


אני חשבתי לעשות סימולציה ולתת לו מס' צעדים מה לעשות. אבל אני לא יודעת מה וזה גם לא יכול להיות בוטה. כי המסקנה זה פשןט להתרחק. אין מה לחפש אצל חבר שבכל רגע נתון בכל משחק לא מחשבן ובורח עם חבר אחר.

אם הבן שלי לפחות לא היה מתייחס לחבר שלו כאל כל עולמו מילא. אבל לא ככה.
אני מרגישה שהוא נאלץ להיות בתחרות מתמדת והוא מפסיד בה כבר שנה והוא שוב ושוב ושוווב חוזר על זה.

פלונית אני מסכימה לגמרי שיש צורך בהתערבות עדינה אסל משמעותית, פשוט בעיני התערבות עקיפה תהיה יותר יעילה מניסיון להרחיק או להפריד.

ומשהו אחר מכיוון אחר: לסמוך. מילה שעוזרת לי המון. לא שאני לא מתערבת בזכותה, אבל הכל נעשה ממקום אחר כשאני זוכרת לסמוך על הילדים ולא לחשוב שאני מבינה ויודעת יותר טוב מהם מה נכון להם.

הבן שלי רוצה ואוהב את החבר הזה וזו הבעיה. הוא בכלל לא תופס את עצמו בעמדת נחיתות. לא מדבר ולא מזכיר אפילו בקצת שהחבר הזה מתנהל איתו בחוסר חשבון מינימלי, הוא סופר אותו כשהוא רוצה וזהו.
מצד שני החבר גם אוהב אותו, אני רואה שכשהם משחקים יחד הם צוחקים ונהנים מאוד.
אילולא הצלע השלישית של הילד שכל הזמן מושך את החבר מאחרים אבל כל הזמן אין רגע דל, זה היה אחרת.

נ הר אני מאמינה שיש גיל מסויים שאפשר ואפילו מומלץ לעזור לילד בעידוד או ובריחוק של חברה מסויימת, כמובן ברגישות מרבית ובתושיה שהילד לא יבחין בהתערבות שלך, את השיעור על מערכות יחסים הוא יכול לעבור גם בגיל מאוחר יותר, לדעתי שווה לדחות את זה לשנים פחות קריטיות ומעצבות, בגיל צעיר התועלת בהתערבות גדולה יותר מהנזק שחלילה עלול להגרם מחבר או חברה לא טובה.

אני פשוט חושבת שאי אפשר לחתוך את מערכת היחסים ביניהם מבחוץ, כי זה לא מכבד ועוד יותר מחליש ילד שדווקא צריך העצמה. כל עוד הילד לא רוצה להיפרד מהחבר הגרוע, הוא כנראה יישאר בתמונה ויבוא להתארח לפעמים. לא צריך לעודד את זה, אפשר ורצוי לדבר על זה בעדינות, אבל אי אפשר פשוט להעלים את הקשר הזה.

נ הר מדוע לדעתך אין אפשרות להפסיק או לגרום לילד להתרחק?
לגבי ההצעות שרשמת אני ממש חושבת שזה כיוון נכון.

נראה לי שאת צודקת ואי אפשר ממש להפסיק את הקשר או לגרום לו להתרחק מהחבר ההפכפך.
אבל אולי לנסות לחזק קשר עם ילדים אחרים? אולי חבר שכרגע לא כל כך קרוב אבל הוא בעצם ילד חמוד נורא ששווה להשקיע בחברות איתו? או ילד מאיזה חוג או פעילות שאפשר להתקרב אליו? הייתי משקיעה יותר בכיוון הזה, ודרך חווית חברות מיטיבה ובריאה אולי הוא יבין בעצמו שהחבר ההוא פחות טוב לו.

אני מסכימה אבל אני לא יכולה לשבור לילד שלי את מה שהוא חושב על החבר. מה גם שהם באמת נהנים מאוד מאוד יחד כשהם משחקים גם יש פה היכרות של 3 שנים.
אני יודעת שעד שהוא יבין לבד אני חייבת להנחות אוו איך לכל הפחות להפסיק לדרוש מהחבר ההוא פירורים וזה מאוד מסובך כי רגע הם משחקים ורגע החבר בורח ע השלישי, רגע כיף להם בחבורה ורגע הילד שלי נשאר לבד. זה לא שהחבר הזה רע כל הזמן או נחמד כל הזמן יש זיגזוגים. וגם חבר שלישי שכל הזמן מושך את החבר הזה פיזית.
אני מקבלת עצות על מה אמור להיות טובעבורו שזה להתרחק ממנו אבל איך הוא כילד יכול בכלל להתחיל להתאפק לא לשחק עם החבר

אמא עושה רושם ממה שאת רושמת שהחבר לא איזה הפסד גדול, אולי להסביר לבן שלך את עקרונות החברות או לנסות לחבר את הבן לחבר אחר,
נראה לי שאת גם לא כ"כ סגורה על טיב החבר והמשפחה שלו, חוץ מכמובן שהילד שלך התחבר אליו ויש להם תחומי עניין משותפים, לדעתי יותר נזק עלול להיגרם מאותו חבר מקולקל מאשר פרידה עדינה ממנו.

נשמע ממש לא נעים הסיטואציה, הילד והמשפחה נשמעים גם ממש לא נעימים לא לארח ולא להתארח... ממה שתארת באמת נשמע שהכי סביר יהיה לנסות להכניס חברים אחרים לתמונה דרך חוגים, מכרים משותפים וכו'
ולא לעודד לארח ולהתארח אצלו אחה"צ, מספיק שבבית ספר יש לו את ההתמודדות הזו. גם אם יש לך המון כעס כלפי הילד הזה זה בטוח מורגש לו מתחת לפני השטח ומשפיע עוד יותר על המצב הזה

וואו, זאת באמת נשמעת משפחה מעצבנת שלא הייתי רוצה לארח

אישית הייתי מדובבת בכיוון מה זאת חברות, דוגמאות להתנהגות חברית, כאלה מן. ושיעשה את הקשר בעצמו. לצערי לא מצליחה לראות איך גם יפסיק לרדוף אחרי הילד וגם לא יישבר לו הלב. אבל אני באסכולה של לתת ללב להשבר כי אי אפשר להגן עליו מזה, ולהיות שם בשבילו כשזה קורה.

מבחינתו כל הכיף והשמחה שלו בבית הספר זה החבר הזה, כל השאר לא מעניין.
אולי הוא משתתף או מעוניין להשתתף באיזושהי פעילות אחר הצהריים כמו חוג שיעניין אותו, ושם אולי יתיידד עם ילדים שכן יתאים לך להזמין הביתה? ואז תהיה לו הזדמנות לחוות קשר בריא יותר, וגם ייתכן שיפחת קצת הצורך לחפש את חברתו של הילד שאת מתארת.

אפשרי לארגן מפגשים בבית לבד כן. רק שהאמת? אני לא רוצה. הילד הזה כל כך מעצבן אותי באדישות שלו למחוות של בני שיש לי כעס גדול כלפיו. בנוסף הוא נהיה באמת מפונק וחצוף. בפעם האחרונה שאירחתי אותו דרש שאסחוב את התיק שלו במקום את של הבן שלי (!!!) ונאלצתי להסביר הסברים משונים במקום פשוט לומר לא כשהוא מתווכח איתי ומסביר לי שהתיק שלו יהיה לי יותר קל ושהבן שלי יסחוב את שלו.
הוא העביר ביקורת על הבית "הפעם נקי פה מה קרה?" הוא אמר לבן שלי שבדרכ יש בלגן אצלנו והוא לא אוהב לבוא.
הוא העליב את בני השני בתוך הפרצוף ממש העליב אותו וסתם הוא היה בהלם.

וכשהלך בני קרא לו מרחוק ואמר לו "אולי ניפגש ביום שני" והוא סובב את הראש צחק בזילזול והלך.
גם אבא שלו טיפוס מגעיל שמסוגל להתעלם מבני ששואל שאלה או מבקש משהו - ערב שלם כשהוא אצלהם.
אז בני רוצה לארח אותו ואני תוהה למה להשקיע בקשר עם ילד כפוי טובה.
את כל זה אני לא אומרת לו ולא אגיד, אבל אני תוהה כמה בני תמים או שהוא מדחיק. את צודקת שאני צריכה לדובב ודובבתי אותו מלא פעמים, מהכל יוצא שהוא בכלל לא אומר שזה מכאיב לו.

רק באיזה יום הוא שאל אותו אם ירצה לבוא אלינו לישון וההוא ענה לו מה פתאום ואחרי שהוא הלך בני אמר לי אבל אמא אצל השלישי הוא תמיד ישן...
ולפני שבוע הוא אמר לי שיש ימים שהוא אומר לו שבני חבר מס 1 שלו ויש ימים שהוא אומר שבני מס 2...

או שבני תמים או מדחיק או שגרוע מאוד שהוא חושב שלא מגיע לו יותר מהדרעק הזה.

בקיצור, למה לתת לילד הזה מקום אצלנו ואצלו. וכמו שתיארת את בנך גם בני נותן הזדמנויות אבל אני רוצה שיפסיק ומצד שני שלא יקבל טלטלה ויבין את המצב, שזה לא ישבור לו את הלב. מבחינתו כל הכיף והשמחה שלו בבית הספר זה החבר הזה, כל השאר לא מעניין.

האם אפשרי לארגן להם מפגשים אחד על אחד? בבית שלכן? בבית של החבר? כשהחבר השלישי לא נמצא?

אישית (כאן בן עשר) ניצלתי במשך השנים המון סיטואציות כדי לשאול את הילד כלמיני שאלות על חברות. מה זה התנהגות חברית בעיניך? האם כשחבר שלך עושה כך וכך זאת התנהגות חברית? האם (נותנת דוגמאות מאצלנו) כשחבר אומר שהוא המנהיג וחייבות לעשות מה שהוא אומר, האם זה עושה אותך פחות חבר שלו אם אתה לא מקשיב לו? האם חבר שמגיע אלינו הביתה ואז בועט לך כדורים לפנים בכוונה, האם הוא עדיין חבר שלך?

אצלנו הוא נותן המון הזדמנויות לאותם חברים, שוב ושוב, גם כשהוא תמיד נפגע בסוף. זה היה ככה כל השנים. ואני כל פעם שאלתי, מתאים לך לתת עוד הזדמנות? תמיד זה הוביל לשיחות ממש טובות, ועשיתי כמיטב יכולתי לא לנסות ולנתב אותו לאיזו תשובה שאני רציתי לקבל.

(פעם אחת ויחידה, ובאמת קיצונית, הוא חזר הביתה ואמר שזהו, הוא גמר לתת לחבר הזדמנויות, והוא לא חבר שלו יותר. זה היה לפני כשנה והוא אפילו לא אומר לו יותר שלום ברחוב)

לדעתי בגיל שמונה כבר לגמרי אפשר לדבר איתו על הסיטואציה. ואולי לקחת בחשבון שמבחינתו שווה לו לתת הזדמנות כל פעם מחדש, בכל מקרה אני חושבת שאם תדעי מה עובר עליו יהיה לך אולי איזה קצה חוט איך להמשיך.

בני המתוק בן 8.
ילד מופלא, רגיש, חבר טוב, אמפטי, נעים ומנומס.
כן יש כאלה וזה ץמיד היה ככה מגיל קטן.
גם אחיו כזה ושניהם מאוד רגילים ליחסים כאלה בוגרים יחסית.

לבני היה חבר טוב מהגן וכבר שנה שהחבר הזה כבר פחות חבר טוב כי התחבר לחבר שלישי. בורח לו באמצע משחק בחצר ורץ עם חבר שלישי, אם הוא צריך ללכת נפרד בלי לומר. לפעמים שניהם משחקים בהנאה וחבר שלישי מגיע ובלי שום הכנה הוא עוזב את בני.

החבר השלישי ילד תזזיתי שתפס בעלות על החבר הזה. לא עוזב אותו דקה.

התוצאה - בני נלחם על הזמן איתו.
זה מכמיר לב ומעצבן ואותי מרתיח. כשאני לא אומרת מילה כבר שנה. שנה שאני סותמת ומסתכלת מהצד איך בני שוקע במשחק עם החבר ובא השלישי חוטף אותו ומאותו הרגע בני נשרך אחריהם ומבקש תשומת לב, הנה תראו תראו מה מצאתי והשניים ההם שקועים כבר בקטע של לטפס איפשהו או לרוץ לאנשהו או להתחבק (כן כן).

אני תוהה איך אפשר בכלל להסביר לבן שלי מה לעשות. זה לא שהחבר מנותק ממנו לגמרי וזה לא שהוא מתמסר למשחק. זה יותר זיגזוג אינסופי שמצד אחד מוציא את בני מדעתו ומצד שני גורם לו לרדוף אחריו.
.החבר השלישי אגב ילד שמטופל פסיכיאטרית עקב התפרצויות זעם והפרעת קשב, הוא מאוד פיזי ונראה שגם לבני וגם למבוגרים בסביבה אין יכולת להשפיע על הדינמיקות התזסיתיות שבהן הוא מתקשר.

איך מסבירים לבן שלי מה לעשות. אציין שגם מדריכה פדגוגית וגם אמא נוספת הסכימו והעירו לי שזה נראה לא טוב שבני בעמדה כזו.
בני מאוד אוהב את החבר ויש על מה, יש להם הרבה נושאים משותפים אבל חבר טוב הוא כבר לא חבר טוב החבר הזה. אגב גם אני לא סובלת מה שנהמה מהחבר הזה, כל הזמן מתחצף בוטה לא מסוגל רגע לעמוד במקום. הוא לא היה ככה.

ואני לא יודעת איך בעדינות גורמים לבני להבין שאפשר לשחק כשמי שמולו משחק איתו ואם לא אז להתרחק. יש לו הרבה מה לתת ולעניין ילדים אחרים וזה לא מתאים. הבן שלי מסוגל ללכת להתווכח עם מורה שיחזיר לחבר מקל שלקח לו כי החבר עצוב ולדאוג לו ושנייה אחרי החבר הזה יברח וישאיר את בני לבד.

בני אגב לא קולט את זה ככה. הוא פשוט לא מפסיק לנסות ללכוד את תשומת לב החבר.