בתי היתה בגן שנה אחת. והיתה בצד של הדחויים. הגננת לא עשתה עם זה כלום, היא כנראה גם לא ממש ראתה מה שקורה שם (למרות שזו היתה קבוצה של 9 ילדים). כשדיברתי איתה היא עשתה כל מני דברים - החליפה מקומות ישיבה, סיפרה את הברווזון המכוער ועוד כל מני דברים שלדעתה היו רלוונטיים.
דבר אחד היא לא עשתה: היא לא דיברה עם הילדים באופן ישיר.
יום אחד כשהגננת לא היתה, הגעתי לגן בזמן ארוחת עשר, ומיד מישהי מהבנות שאלה בקול רם מי שלא אוהבת את ש' שתרים את היד. ושלוש חברותיה הרימו את היד.... ואז היא הסתכלה עלי. היה לי ברור שזה נעשה לכבודי, והגיע הזמן לעשות משהו. הלכתי אליהן ודיברתי איתן. שאלתי מה פירוש "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך" ודיברנו על זה. מאז אחת מהן נהיתה חברה של בתי וממש הדפה את חברתה כל פעם שדיברה לא יפה.
אז לא כולן השתנו, אבל אחת מהן מצאה כוחות נפש מדהימים ותיעלה אותם למקומות חדשים ויפים.

אני בהחלט מביעה את מורת רוחי כשהילדים שלי לועגים זה לזה או לחבריהם. אני מסבירה שדברים כאלה הם מעליבים ופוגעים, ומתמללת את הרגשות של הנפגע. כמובן שגם מדברת עם הילד על המתרחש ומקשיבה למה שיש לו להגיד, ובמידת הצורך עוזרת לו למצוא דרכים יותר נעימות להביע את עצמו מול הילד השני.

אם כבר זה עלה - ואיך להתייחס כאמא לילד (בגן טרום חובה) שהוא בצד של הלועגים?

דף למחיקה?

תודה על התגובות הכנות. קבעתי שיחה עם הגננת ואדבר איתה על התפקיד שלה בכל הסיפור. ממה שהבנתי הגישה בגן היא פחות לנזוף בפוגעים ויותר להעצים את הנפגע ולהפנות אותו באמת לשחק עם ילדים חיוביים יותר או בפעילויות "שוות" יותר. אינטואיטיבית נראה לי שיותר מדי התערבות מגוננת מצד המבוגרים (אני או הגננת) עלולה להחליש את הקטנה שלי למרות שזה צורך מאוד חזק. אקח לתשומת ליבי את התובנות שלכן בעניין ה"לסמוך". ב_ עילום - מזדהה איתך לגמרי - גם לי היו נחסכות שנים של טיפול אם היו קצת סומכים עלי כילדה...

אני רוצה להעלות עוד סיטואציה שקשורה לנושא.
ביישוב שלנו ישנם מספר ילדים כבני 5 ה"מקובלים" - אלו שכל הילדים ביישוב נושאים אליהם עינייםמבטים מעריצים. שמתנהגים בכוחניות מול שאר הילדים ולא מאפשרים לילדים אחרים להצטרף לקבוצה שלהם. לברי המזל מתאפשר להיות בקרבת המקובלים בתור אלו שמצווים עליהם מה לעשות ומנחיתים עליהם פקודות.
ילדה אחת, היום בת 4 אבל מאוד בוגרת לגילה ניסתה במשך זמן רב להצטרף אל ה"מקובלים" אך הם דחו והשפילו אותה ולעתים גם הכו אותה במשך זמן רב.
המקובלים טענו שהיא קטנה והם לא משחקים עם ילדים קטנים. ( זו הסיבה שאמרו לה למרות שגם לחלק נכבד מבני גילם לא נתנו להצטרף לחבורה )
היום לאחר זמן מה הילדה הזו הצטרפה אל החבורה אבל בתור זו שמנחיתים עליה פקודות ...
וכמה מפליא הילדה הזו למרות שלא השיגה את המעמד הנכסף ורק התקרבה אליו מתייחסת באותה צורה היום אל ילדים אחרים.
כשילד בוגר אך קטן ממנה בגיל מנסה לשחק איתה( לדוגמא הבן שלי שעד לא מזמן שמחה לשחק איתו... ) היא משתמשת בתירוץ של "אתה קטן אני לא משחקת עם קטנים ..." חוטפת לו דברים ומשפילה אותו.
בני היום הוא ילד מאוד רגיש, חברותי אבל גם נעלב מאוד ולוקח קשה התנהגות כזו, הוא פונה אל הילדה ואומר לה: "למה את עושה לי את זה?"... "למה את חוטפת לי?" ... וכ"ו וכ"ו באמת מתוך חוסר הבנה של המצב.
אני נמצאת היום במצב של תהייה ... היום הוא ילד מקסים ונהנה לשתף ילדים אחרים במשחק ( בכל הגילאים גם קטנים ) אבל מה יקרה הלאה? איך אפשר למנוע ממנו להפוך להיות ילד כוחני ומתנשא??

מסכימה עם תבשילה. איפה כאן הגננת?
היא יכולה להרחיק אותן ממנה ולקרב לאחרים ובכל מקרה אין לאפשר התנהגות כזו כלפיה. אם הגננת פעילה בתמונה יש צורך בעיקר לחזק את הילדה ולנסות ליצור קשרים עם ילדים אחרים בגן.

לדעתי זה תפקיד של הגננת לעזור לה למצוא את עצמה חברתית עם ילדים אחרים.

אני חושבת שאולי כדאי לומר לה לא להתייחס אליהן, ולמצוא לה חברים אחרים. מנסיוני מחוויות ילדות כאלה, הרצון של הילד הדחוי להתקבל רק מחמירים את המצב ומקבעים אותו, כדאי להעביר לה מסר שהיא יותר מהן (יותר חכמה, יותר נחמדה) ושאם ככה הן מתנהגות אז הן לא חברות אמיתיות. גם אני חוויתי מצבים כאלה (בגילאים מאוחרים יותר) והפתרון היחיד היה להתרחק, ולהבין לאט לאט שאין לי צורך אמיתי ב"חברים" האלה ושבעצם הרבה יותר טוב לי לבד או עם חברים אחרים. ברגע שזה מה ששידרתי, עזבו אותי בשקט ואפילו ניסו להתחבר אלי בחזרה.

קודם כל

תסמכי עליה שהיא יודעת מה טוב בשבילה ותחזקי אותה שהיא תמיד תדע מה הדבר הנכון לעשות או לא לעשות.

מסכימה עם כל מילה.
היא אינה את ויש לה את ההתמודדיות שלה. עכשיו יש לה הזדמנות להתמודד כאשר יש עדיין אמא תומכת בסביבה- זה חשוב.

אני הייתי ילדה כזו והכי קשה היה שאמא שלי הייתה מפורקת מזה.
אם הייתי מקבלת מסר שאני חזקה, מסוגלת להתמודד , זה היה חוסך לי כמה עשורים של טיפול....

לי אין עצות. אני מתמודדת עם ילד שאובססיבי בקשר לבן שלי. אני מנסה לתת לעצמי את העצה שהייתי נותנת לכל אמא אחרת והייתי נותנת גם לך אם הייתי מצליחה לפעול לפיה - תסמכי עליה שהיא יודעת מה טוב בשבילה ותחזקי אותה שהיא תמיד תדע מה הדבר הנכון לעשות או לא לעשות.
בקיצור, אני מנסה לא להתערב. ולא הולך לי בכלל.

אני מרשה לעצמי לפתוח דף חדש המתייחס להתמודדות של ילדים עם ילדים אחרים במקרה שלי במסגרת של גן. (אני יודעת שהאתר הדוגל בחינוך ביתי מתייחס ל"גן" כסוג של מילת גנאי אבל בכל זאת מקווה שיתפתח דיון פורה וענייני כי הדברים רלוונטיים גם במסגרת שאינה גן. מקווה שהדיון לא יגרר שוב לנושא יתרונות החינוך הביתי...)
ילדתי בת 3 ולאחרונה מתלוננת כי אין לה חברים בגן וכי שתיים מהבנות שהיו עד לאחרונה חברותיה (גם באו הרבה אחת אל השניה אחה"צ) מרגיזות אותה ומנדות אותה. משיחה עם הגננת התברר שאכן שתי חברותיה של בתי שבאופיין הן יותר כוחניות החליטו לנדות אותה ו"מקטינות אותה" בכל הזדמנות. בתי באופייה היא ילדה מאוד תמימה ורחוקה מלהיות כוחנית, מעולם לא חטפה משחקים לאחרים או הרימה יד, מאוד נדיבה וותרנית ואני רואה שהיא מאוד נפגעת מהסיטואציה. אני חשה חסרת אונים, אין לי מושג מה לעשות כדי לסייע לה להתמודד עם המצב. מה להגיד לה? האם לשתף את הורי הבנות הללו (שבמקרה חברים שלנו)? האם לחזק את הקשרים עם אחת מהבנות כדי "לפרק" את הברית שנוצרה? כואב לי הלב על בתי הקטנה טובת הלב שנאלצת להתמודד עם "רשעות" ילדים בגיל כל כך צעיר בייחוד כשרק לאחרונה התמודדה עם הצטרפותו של אח קטן למשפחה שצמוד ללא הפסקה לציצי של אמא, שגם זה לא היה קל לה. עצות מאמהות למודות ניסיון?