מפה לשם עברו עשר שנים. יותר כמו אלף שנים, אבל מי סופרת.
שוב אני מנסה למצוא דרך למות באמצעות התכוונות. למה למה למה. mind over matter
זה בסיסי
זה ממילא מה שקורה
אם אני לא מצליחה סימן שאני לא באמת רוצה, שאני מעדיפה לחיות
סימן שיש בתוכי איזו תולעת נבלה שעדיין מקווה
אז קבלי את זה. עוד עשר שנים למען הילדים.
לא צריכה יותר את התרופות. לא צריכה ללכת לוועדת שיקום בביטוח לאומי. לא צריכה כלום. אפילו לא להתאבד. להתרכז בילדים ולהעביר עשר שנים.
פליז. כל השאר זה סיפורים שאת מספרת לעצמך.
להתרכז בילדים לעשור נוסף. עד שהקטן יהיה בן עשרים.
אלוהים עדי שייטב להם בלעדי וכמה זה פתטי שלמרות שזה לא ייגע בי בכלל אני לא יכולה לשאת את הכעס שלהם, את התוהו הנפשי, על זה שאתאבד.
למרות שייטב להם. יוצא ששוב אני חושבת רק על עצמי ולא עליהם, ונשארת בחיים כדי שלא יכעסו עלי. באלוהים.
lose-lose

שלום יוקו,זו אני מהמלצות מטפלים.התקשרתי למרפאה של קובי פריד,המחיר מזעזע...900 ש"ח,זה מה ששילמת?..אני מתלבטת כי בעבר היה לי נסיון לא מוצלח עם הומאופטיה ואני מאמינה שהאמונה מאד חשובה..אבל בכל זאת אולי הוא יכול להציל לי את הילד..אולי שמעת משהו על הומאופטית שעובדת איתו בשם כרמית? היא עולה קצת פחות.אוף.אם הייתי יודעת שזה יעזור כבר הייתי שם.בכל אופן התיאור שלך נשמע משכנע,תודה!

ברגע שיהיה לי בית ברור לשנה הבאה - מגיע אליו חתול

גילינו היום שה"וירוס" של לולי היה (ועדיין) סלמונלה שהיא נדבקה בה. - נדמה לי שזה לא נורא. עובר פחות או יותר מעצמו.
את צריכה חתול, יקירתי. עדיף שניים.

בסוף שלחתי את עצמי לשיאצו. יותר כיף happy אה, אבל טיפול פסיכולוגי זה מאוד כיף. בעיקר בדיעבד. כלומר הייתי איזה שבע שנים ועוד כל מיני סוגים אחרים של טיפולים. באמת מומלץ בחום. וגם שיאצו זה נחמד, אין ויכוח

ידעתי שאני ניצבת בפני בעיה.
עם המשפט הזה פתרת חצי בעיה.(-: או לפחות אני מקווה ומאמינה (מסיבות אגואיסטיות לגמרי).

<הייתי בת 16 כשהכרזתי לראשונה שביום שאני אגלה שאני בהריון אני שולחת את עצמי לפסיכולוג. בסוף שלחתי את עצמי לשיאצו. יותר כיף (-: >

השאלה הגדולה שלי היום היא האם לאטום את הפתחים ולהסתכן בכך שהן כבר השתכנו בבית?

ואני אוסיף שגילינו היום שה"וירוס" של לולי היה (ועדיין) סלמונלה שהיא נדבקה בה.
מה שנקרא - צרות בצרורות...

סליחה שזה לא קשור למה שאמרת הכל הכל הכל קשור

באמת שאלה טובה. לא יודעת מה עדיף; חולדות או פרעושים. פרעושים זה מאוד מאוד מגרד ברגליים. עד כדי פציעה עצמית של כל בני המשפחה.

שבת טובה לך בפרט ולכל מי שמגיעה לדף הזה....

סליחה שזה לא קשור למה שאמרת,
אבל אני לא מצליחה לישון כי חבורת חולדות הפכה את המטבח שלי ביומיים האחרונים לגן שעשועים שלהם
רוצה חולדות תמורת פשפשים?

וגם לי חסר לחזור למקום שיתמוך בהתפתחות שלי,
היו לך כמה רעיונות טובים לגבי לימודים שכאלה - את יודעת שאני מאד בעד.

פתאום עכשיו, בעודי מכינה קפה, שמתי לב למשהו כל כך מובן מאליו. הרי זה לא מדויק לומר שהאימהות הביאה איתה רגשות אשם. מה, לפני זה לא היו? היו גם היו. הרי התבנית של "להרגיש לא מספיק טובה" הייתה מלאה באלפי תכנים מאז ומתמיד.

"כן," אני עונה לעצמי "אבל הפעם זה באמת".

בהריון הראשון, 2003, ידעתי שאני ניצבת בפני בעיה. הנה, יוולד לי ילד, רגיש כמו ילד, וחכם כמו ילד ובלי מילים בכלל הוא יקלוט את כל הפוזה המעושה שלי, את ניסיונות ההתחבבות שלי, את הצורך הנואש שלי באהבה, את האוטיזם ההתנהגותי שלי, את השקרנות העמוקה. ובעוד עשרים שנים (אינשאללה, אם הכל יילך בסדר...) אחרי טיפול פסיכולגי הוא יטיח בי את כל הדברים האלו ואני אתגונן וכן הלאה וכן הלאה. וזה עוד במקרה הטוב; אם הוא יצא בריא כזה, מחפש אור, הולך לטיפול. שלא יצא נרקומן קרימינל בגלל הדיסוננסים של אמא שלו.
אני נשמעת דראמטית ככה רק כי אני רוסיה. אפשר להוריד איזה שמונים אחוזים מהעוצמה בלי לחשוב בכלל, זה ייצא יותר מדויק.

אני רוצה ללכת לטיפול. הגיע הזמן. כבר הרבה שנים אני בלי, וזה מרחיק אותי. אני צריכה לימודים שיקרבו אותי לעצמי או טיפול. זה אותו הדבר בסופו של דבר.

וחוץ מזה אני מפשפשת קלות את התינוק. הוא מצדו משתף פעולה. אולי מחר אדבר עם רובין לגבי חיתולים.

נשיקות לאיילות...

תמשיכי....גם אני כאן!

תודה יוקו
קלעת בול!

(-:

איך פתאום העוללים על 4 נזרקים מן המיטות ונהדפים בתדהמה בחוסר סבלנות וממש קשה לי להאמין שזה יהיה גורלם גם כאן..

לא, לא. לא עד כדי כך. לא נזרקו מהמיטה. אבל בפירוש איבדו מהדירוג שלהם.

אני אנסה את האמפולות, אולי באמת.

גם החתולה שלנו היא משהו שאין דברים כאלה. מדברת, באה כשקוראים לה, מתקשרת, מחכה ליד הדלת וגם עזרה מאוד עם הילדים כשהיו תינוקות. מהתינוק הנוכחי משום מה היא לא כל כך מתרגשת. אולי היא למדה לסמוך עלי שאני מסתדרת בסופו של דבר. עם שני הראשונים היא היתה מגיעה תוך שניה כל פעם שהם קצת בכו לראות מה כבר עוללתי להם.

איזה כיף שאת כאן!

אני אתחיל מהסוף:
מצחיק, כי בהריון הראשון אחד הדברים שהטרידו אותי זה שהחתולים יקנאו שהם צריכים לחלוק את תשומת הלב שלי עם אחרים ואיך אני עושה להם את זה. זה פשוט נהייה אפעס לא רלבנטי אחרי הלידה....
זה בדיוק מה שאני שומעת ורואה כל הזמן מחברים שלי, איך פתאום העוללים על 4 נזרקים מן המיטות ונהדפים בתדהמה בחוסר סבלנות (-: וממש קשה לי להאמין שזה יהיה גורלם גם כאן.... נחכה ונראה לכשיהיה רלוונטי.
לנו היו שני חתולים, אהובים עד מאוד. לפני שנה נפטרה מסכרת, אחרי חצי שנה של זריקות אינסולין (!) והרבה סבל, החתולה האהובה הבכורה, ונשאר אחיה הלא ביולוגי שהוא גאון שלא ברא אלוהי החתולים עד כה, ויחסינו איתו הם ממש של הורים וילד, הוא שוכב בחיקנו כאילו היינו מניקים אותו וכך נרדם, מדבר איתנו ועונה בעניין לסוגיות שמעסיקות אותנו (-:
בכל אופן, לגבי הפרעושים.... אצלינו בערך פעמיים בשנה יש מן התקפה כזו, שבאה בדרך כלל עם עונת הרביה של הפרעושים, וכשאנחנו לא שמים אמפולה בזמן הם אכן מקפצים אלינו.
הפתרון הוא פשוט לשים להם אחת לכמה חודשים אפולה קטנה בעורף, ואז מראש לא נדבקים אליהם הפרעושים או לפחות לא נשארים על הגוף שלהם והולכים לחפש להם גופים פרוותיים אחרים....
גם כשהחתול מסתובב כל היום בחוץ ותופס פרעושים חדשים, ברגע שהוא מטופל באמפולה שכזו הם פשוט לא נשארים עליו.
זה נכון שאם לא תופסים את זה בזמן והם מתרבים ומסתובבים גם בבית, צריך לפעמים להשפריץ כמה שפריצים של תרסיס בספי הדלתות ומסביב למיטה ואז השקט חוזר לשכון (-:

אולי כדי להזכיר לנו לטפח את חיות המחמד האהובות עלינו מכל?

אז ככה. באמת יש שני חתולים. איתנו כבר תשע שנים, הרבה לפני הילדים, עוד מתל-אביב. וכן, יש להם פרעושים. בדרך כלל זה לא מהווה בעיה כי הפרעושים, אמנם קטנים אך נבונים, מעדיפים להשאר על החיה הפרוותית. (במיוחד בשנים האחרונות שהצלחנו להתייצב על שני חתולים ולא, למשל, 12 כמו שהיה פעם).

פעם בשנה בערך יש התקפה של גירודים ואז אני מכבסת את כל הבגדים (כולל הנקיים מהארונות כי אם חתול נכנס לארון הכל נהייה מפורעש), שוטפת ריצפה, מחליפה מצעים ונגמר. החתולים שומרים את הפרעושים לעצמם.

הפעם אני לא מצליחה להבין משהו; הרי אם אני אעשה את המאמץ הזה למחרת יכול חתול ללהשתחל לארון והלך על הכל.

לכאורה אפשר לענוד להם קולר כזה נגד פרעושים. אבל מה עשינו בזה? כל הפרעושים ירדו בשאט נפש מהחתולים ויקפצצו אלינו ואל הילדים....

אז את יודעת מה אני עושה? את הדבר הכי לא מתקבל על הדעת. אני צדה אותם. אחד אחד. אני אורבת להם בדריכות וכשאני רואה אותם על הריצפה אני מזנקת עליהם ומחסלת אותם. קרמה מה קרמה, זה הזן השלישי של חרקים שאני מרשה לעצמי להרוג, אחרי יתושים וכינים.

מאוד השתפרתי בזה. בהתחלה בכלל לא האמנתי שזה אפשרי לתפוס פרעוש. וגם גיליתי עליהם מלא דברים מרתקים. למשל זה שהם לא רק קופצים אלא גם הולכים. משוטטים להם בשאנטי. גיליתי שאני יכולה לזהות אותם(!). למשל אתמול בבוקר אחד חמק ממני ובצהריים תפסתי אותו, את אותו אחד! זיהיתי אותו לפי הגודל והמבנה...

עולם שלם....

אני חושבת שאני אנסה לכבס את הכל הכל הכל. שונאת אותם.

ועוד משהו אני אגיד לך (כואבות לי השיניים זה מוציא אותי מאיפוס, אני קצת נסחפת כאן עם כל העניין הזה של הפרעושים) : החתולים אכן היו אהובים מכל במשך די הרבה שנים. אבל מעמדם נשחק מאוד מרגע שהתחלתי להמליט בעצמי. מצחיק, כי בהריון הראשון אחד הדברים שהטרידו אותי זה שהחתולים יקנאו שהם צריכים לחלוק את תשומת הלב שלי עם אחרים ואיך אני עושה להם את זה. זה פשוט נהייה אפעס לא רלבנטי אחרי הלידה....

לא נכון?! פרעושים? מה עושים?
(שמעתי שיש עכשיו מכת פרעושים בת"א דוקא)

השערה קלושה:
אולי כדי להזכיר לנו לטפח את חיות המחמד האהובות עלינו מכל?

בחייאת!! בשביל מה זה טוב?
שאלה מצויינת!!
היום כבר היה לי דיבור בבוקר עם בורא עולם... חבל שלא ידעתי, הייתי שואלת ...(-:

בעיקרון, אין לי ויכוח עם בורא עולם.
למרות שאני יודעת הכל על הכל, ויכולה לא פחות טוב ממנו ללהג על ספרים שלא קראתי וסרטים שלא ראיתי, אני מקבלת את זה שהפרספקטיבה שלו קצת יותר רחבה משלי, ואני זוכרת שהוא תמיד תמיד לטובתי לא משנה מה, גם כשאני זונחת אותי, גם כשאני שוכחת ועוזבת אותי, הוא תמיד שם, זוכר, מאמין ועוזר לי, גם כשאני לא מבינה למה ומה בדיוק הוא עושה - הוא בצד שלי חד משמעית.

אבל פרעושים??????

בחייאת!! בשביל מה זה טוב?

אני הכי טובה כשיש אצלנו חברים. האימהות שלי משתדרגת ב 46 אחוזים, הזוגיות מזדקרת ב 15%, נראה לי שאני קצת יותר טובה באופן כללי על יד אנשים. רוב הזמן. אולי זה כי אני צריכה זוגות נוספים של עיניים כדי לחבב אותי יותר? אולי כי אני נאחזת באקסטרה מאמץ, משחזרת דפוס ישן של לנסות למצוא חן? אבל זה מעין "שלא לשמה בא לשמה". אם יש משהו נמוך שעוזר לי להגביה, אזי הוא מגביה. עכשיו, אני רק צריכה למצוא במה קטנה, להעמיד אותה במרכז המושבה, ולחיות שם את חיי לעיני כל. מישהו מכיר במה קטנה? אולי בככר השוק....

זאת אומרת, לפגוש אותך פה

הי יקרה, איזה כיף!

קוראת (-:

תודה לכל המקדמים והמקדמות את פניי נעים להיות כאן, בינכם....

אני רוצה רגע להניח פה משהו על הדף הזה:

הילדוּת שלי, למרות שהייתי ילדה מאוד עליזה (וגם היום אני אשה שמחה, בסך הכל), היתה בלתי נסבלת. רוויה בשקרים של ההורים, שקרים עמוקים-עמוקים. למשל השקר של המילה "אהבה". שקר היותם זוג (הם נפרדו אחר-כך כשהייתי בת 12), השקר של המילה "משפחה". שקרים על גבי שקרים. אמא שלי היתה אשה היסטרית, גדלתי בתוך הצעקות וההיסטריה שלה וההתעללות הצינית של אבא שלי בה. והסבל המתמיד שלה. רוסים. סובייטים. קשה לתמצת לכדי פיסקה אחת.

בקיצור: היה כל כך כיף שלמשך הרבה מאוד שנים הפסקתי להרגיש בכלל כל משהו. ונשארתי רק עם העליזות שלי.


אבל לא על זה אני מדברת.

איך אני יכולה להגיע למצב שאני לא אשמע את ההורים שלי מדברים מגרוני? שאני לא אהיה חסרת סבלנות כמו אבא שלי ולא אהיה היסטרית כמו אמא שלי.

אפשר להיות הורה לא פוגעני?

איזה יופי את כותבת.

תתחדשי

בהצלחה לך, דף בית אישי, אינשאללה תביא אור ונחת ותזכה למצוות. ואם לא אז גם סבבה.
אמן!
אני לא רוצה להיות מושלמת. אני רוצה להיות קשובה ובוחרת. לא מתגוננת. אמן.
נראה לי שזה משפט מפתח, עבור כולנו.
וגם עליו נאמר אמן ואמן (-:
ברוכה הבאה @}

ברוכה הבאה. הכתיבה שלך כבר עושה חשק לעוד.(-:

אויש את מותק.. כבר במילים הראשונות אני מתמוגגת..
ברוכה הבאה, וכמו שאמר ג'ון בעלך- LET IT BE - כל שתבקשי לו יהי..

_לבלוג ההוא, שמלא בזימה, זיעה, דמעות ומה לא, כל הביוגרפיה המדממת שלי שפוכה לה שם ואני מניחה שרשימת הסמים שיצא לי לקחת בשנות נעוריי היא לא הכי באופנית.....
גם היום, איכשהו, אני חיה בתוך איזה שעטנז של אמונות, ערכים, פשרות, מוצאת איזו דרך אמצע שמאפשרת לי להכנס למים העמוקים אבל להמשיך ולהחזיק את הראש מעל המים...._

ברוכה הפותחת כאן דף בית אישי.

אהלן

אחת, אחת.... האם שומעים....?

טוב, אז הנה ניסיון לפתוח פה דף בית אישי, אחרי שנים של קריאה באתר והצהרות חוזרות ונשנות "איך גידלו ילדים לפני שהיה את באופן?!" ולמרות שעד היום, בניגוד מוחלט לאופיי, לא פציתי כאן פה... הנה בא הניסיון לפתוח דף.

האמת היא שיש לי בלוג, יושב עמוק בישראבלוג כבר שלוש שנים. לא מעט חברויות קבלתי משם במתנה. ולא רק חברויות, הרבה ברכות. בינתיים עוד קצת חוששת להניח פה קישור לבלוג ההוא, שמלא בזימה, זיעה, דמעות ומה לא, כל הביוגרפיה המדממת שלי שפוכה לה שם ואני מניחה שרשימת הסמים שיצא לי לקחת בשנות נעוריי היא לא הכי באופנית.....

גם היום, איכשהו, אני חיה בתוך איזה שעטנז של אמונות, ערכים, פשרות, מוצאת איזו דרך אמצע שמאפשרת לי להכנס למים העמוקים אבל להמשיך ולהחזיק את הראש מעל המים....

אבל רגע! קצת סדר למרות הכל:

אני ילידת ינואר 71, כלומר בת 39, נשואה, אמא לשלושה: בן 5.5, בן 3.5 ובן חודש וחצי (חדש, טרי נוטף דבש, ברוך השם, חמדולילה).

כבר די הרבה זמן אני יושבת מול הדף הזה כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת. כל כך אני.
לא רוצה לכתוב מניפסטים.

אולי עוד אספר, בהקשר הנכון את כל הדברים שכרגע נראים לי נחוצים ומיותרים באותה מידה.

היום אכתוב את זה:

הלוואי ותהיה לי סבלנות. הלוואי ואוכל לאהוב ילדוּת בלי לפחד ממנה. הלוואי ואלמד לקבל את עצמי, לזכור את עצמי בתור ילדה ולתת לילדים שלי את האני המקבלת הזאת. הלוואי ואמצא איזו דרך שבה אוכל להרגיש שאני ראוייה להם, לנסים הקטנים האלה, שסוחטים אותי מדי פעם עד תום משאירים אותי בסוף הערב, לאחר השכבה מתישה שונאת אותי ואותם וזוכרת את כל השנים בהן לא רציתי לא רציתי לא רציתי להביא לעולם ילדים. כמה רגשות אשם הביאה לתוך חיי האימהות.

מה זה לכל הרוחות "אמא מספיק טובה"? אני רואה אותן מהצד, את האימהות עם הסבלנות האינסופית. מעולם לא חוויתי כזאת. לא כילדה ולא כאם.

אני רוצה לפתוח. להפסיק להתגונן. לפתוח. לרדת לעומקם של דברים. עם המחשב עם הטלויזיה עם החומרים המשמרים והסוכר הלבן. זה מה יש. עם כל שקיות הניילון. עם כביש שש. אני לא רוצה להיות מושלמת. אני רוצה להיות קשובה ובוחרת. לא מתגוננת. אמן.

בהצלחה לך, דף בית אישי, אינשאללה תביא אור ונחת ותזכה למצוות. ואם לא אז גם סבבה.