היי,
אנסה גם לעשות סדר בדברים וגם להיות הוגנת באופן ההצגה שלהם - להפריד בדיוק מה אני יודעת מאיפה ואת ההבדל בין מה שאני יודעת כעובדה לבין דעתי האישית על הנושא.
ציטוט שלי:
הנקה כשלעצמה לא גורמת לעששת, אבל הנקה-לילית-בדפוסי-נשנוש, בייחוד מעל גיל שנה, וביחד עם פקטורים אחרים - כן.
פלוני אלמונית: _תמרוש, האם זאת מסקנה אישית שלך, או שמגובה במחקר מדעי?
מדוע לא להבין ממה שאת אומרת שדפוסי נשנוש הן הבעיה. מדוע החלטת שיש קשר להנקה?_
אז ככה:
קודם כל, מפנה לשני מקורות עדכניים:
סקירה סיסתמטית של המחקרים הבודקים קשר בין עששת להנקה, שנת 2000
סקירה ומטא-אנליזה של המחקרים בנושא, 2015 (רק אבסטרקט, לצערי. אישה, את יכולה לשלוף מאיפשהו את המאמר המלא?)
אז נכון לסקירה משנת 2000, המחקר המדעי בנושא לא מספיק ברור, ולוקה בחסר. יש מחקרים שמראים קשר בין הנקה אחרי גיל שנה לעששת, ויש כאלה שלא. כולם נבדלים זה מזה בהגדרות שלהם לעששת, ורובם לא איכותיים במיוחד.
על פי האבסטרקט מ- 2015, יש קשר שלילי בין הנקה ועששת עד גיל שנה (כלומר, יותר הנקה <=> פחות עששת), וקשר חיובי בין הנקה לעששת עם הנקות שמתמשכות מעל גיל שנה. גם הם אומרים שיש פה בעיה מחקרית, כי מסקירת המחקרים האלה אין יכולת לעשות אנליזה של גורמים אחרים שמשפיעים על עששת (היגיינת פה, הרגלי אכילה וכו') ולהפריד אותם מההשפעה של הנקה. הם נזהרים מלהגיד שהנקה אחרי גיל שנה גורמת או תורמת לעששת - ובצדק. גם אני נזהרת מזה.
אבל אני לא אוהבת להסתמך רק על מחקרים, אני אוהבת גם לדבר עם אנשי מקצוע שנראים לי רציניים ושיש לי אמון בהם.
אז דיברתי עם שתי רופאות שיניים, אחת רגילה ואחת שמתמחה בילדים.
הרגילה, שגם תומכת מאוד בהנקה, חברה באגודת המיניקות האוסטרלית וכולי, אמרה לי שהיא רואה בקליניקה הרבה את הדפוס של ילדים /פעוטות (לא תינוקות) שמנשנשים הנקות ובאים עם חורים בשיניים, ואחרי שמסדירים את ההנקות ומגבילים אותן במשך ובתדירות - המצב משתפר. שוב, לכי תדעי מה היתה רמת צחצוח השיניים של הילדים האלה ומה עוד הם אכלו ואיך זה משפיע.
והרופאת שיניים המתמחה, אמרה לי פשוט: זה לא עצם ההנקה, זה דפוס הנשנוש. אם פעוט מנשנש אוכל בביסים קטנים על פני שעה שלמה - זה מזיק לשיניים. אם הוא יושב על הציצי ומנשנש שלוקים במשך שעה שלמה - גם זה מזיק לשיניים. היא לא עשתה הבחנה מדויקת על מה מזיק יותר ומה פחות, כי למיטב ידיעתי המידע הזה לא קיים בשום מקום. וגם היא הדגישה את העובדה שעששת מושפעת ממכלול של גורמים.
אבל גם לשאול מומחים זה לא מספיק, וכשזה מגיע להחלטות אישיות יש בעיני הרבה חשיבות לתצפיות אישיות.
והתצפית שלי על הילד שלי העלתה את העובדות כדלקמן:
א. בגיל שנתיים הוא היה יונק כ- 10 פעמים ביום. לפעמים יניקות קצרות ולפעמים ארוכות.
ב. בגיל שנתיים הוא היה מתעורר ויונק 3-5 פעמים בלילה.
ג. הנקות הלילה היו לעתים קצרות, ולעתים התמשכו אלוהים-יודע-כמה - אני הייתי נרדמת בהנקה ומתעוררת אחרי פרק זמן לא-ידוע, כדי לנתק אותו סוף סוף. בהערכה סובייקטיבית, אני בטוחה שלפחות חלק מההנקות התמשכו על פני יותר מ- 20-30 דקות.
ד. הוא שנא לצחצח שיניים והיה מתחמק מזה כמה שיותר.
ה. הוא היה מנשנש גם אוכל, ואכל קרקרים ובטנים מצופים על בסיס שבועי. לפעמים הוא היה לוקח קערית עם כמה קרקרים לסלון, ומנשנש שם, ביס פה וביס כאן, בין מחשק למשחק. בדיוק מה שלא מומלץ לעשות.
ו. ובגיל שנתיים וחצי היו לו חורים בשתי שיניים.
(ובנימה נרגזת / מתגוננת: הכל בגלל הנקות הלילה המחורבנות האלה שגרמו לי לישון רע כל כך, ולהיות עייפה כל כך, ובנוסף להן האינטנסיביות המתישה שלו כפעוט, עם ההיצמדות הבלתי פוסקת אלי, מה שהביא אותי לוותר על דברים שאני מאמינה בהם ולהרשות הרגלי אכילה מחורבנים, העיקר שיירד ממני. פשוט הייתי עייפה מכדי למצוא פתרונות טובים יותר)
מה אני מסיקה מהמקרה הפרטי הזה? שעששת אכן קשורה לכמה וכמה גורמים. שלתזונה וצחצוח שיניים אכן יש משקל רב. ושדפוסי היניקה המסוימים האלה, שבהם סוכר-החלב שזרם לאטו בהנקות הלילה התיישב נהדר על שאריות הקרקרים שנשארו ולא צוחצחו לפני השינה, ובגלל ההפחתה בכמות הרוק ותנועות הלשון בזמן השינה - תרמו גם תרמו לעששת שלו.
מה היה קורה אילו הוא היה יונק באותם דפוסים אבל אוכל פחות דברים קראנצ'יים ומצחצח שיניים היטב? מן הסתם המצב היה טוב יותר.
מה היה קורה אילו הוא היה אוכל ו(לא) מצחצח שיניים באותם דפוסים, אבל נגמל בגיל שנה וחצי, או יונק רק 3-4 פעמים ביום ואף פעם בלילה? לדעתי, גם אז המצב היה טוב יותר. כי לא היו את השעות הרבות של חשיפה לילית לסוכר.
באיזה תרחיש המצב היה טוב יותר מאשר במשנהו? כלומר, מה היווה גורם סיכון גדול יותר, הקרקרים, הצחצוח, ההנקות בכלל או ההנקות הליליות? על השאלה הזאת בדיוק אף אחד לא יכול עדיין לענות, כי צריך מתודולוגיות מחקריות ממש טובות בשביל אבחנות כאלה. וגם אני אישית לא יכולה לענות על זה.
והנה שאלה מעניינת: מה היה קורה אילו הוא היה אוכל ומצחצח באותם דפוסים אבל לא יונק ולו יום אחד בימי חייו? שאלה מעניינת מאוד. כי מצד אחד, לא היו את דפוסי היניקה הלילית המאוחרים שהשפיעו לרעה. מצד שני, הנקה עד גיל שנה מקושרת לרמות עששת נמוכות יותר (האם נעשה מחקר סיבתי בנושא?? או רק מחקרי התאמה?). מי מהגורמים האלה יצבור דומיננטיות סיבתית על רעהו? אין לי מושג.
זו המסקנה האישית שלי מהמקרה הפרטי שלי ומכל מה שקראתי ושמעתי: שהנקה בגיל מסוים, בתוואי מסוים,
עשויה להיות גורם סיכון לעששת, כשהיא מתחברת עם גורמים אחרים.
במקרה שלי, ההנקה הלילית היתה גם גורם סיכון ישיר וגם גורם סיכון עקיף: היא השפיעה לרעה על השינה שלי ומתוך כך על כושר השיפוט שלי, על תהליכי קבלת החלטות הוריות ועל מיומנויות הוריות (למשל, היכולת להמציא משחקי צחצוח אטרקטיביים, שבאה לי הרבה יותר בקלות עם הבן הראשון).
מה אפשר ללמוד מזה על מקרים אחרים? לא יודעת. אבל אם את רוצה לדעת, אני ממליצה לך לעשות בערך את מה שאני עשיתי כאן: לקמבן את הידע המחקרי המוגבל והמסויג על הנקה-ועששת עם הידע הכללי המוצק על המכאניזמים של עששת (חשיפה לסוכר, דפוסי נשנוש וכו') ועם תצפיות אישיות מפורטות על הפעוט, על עצמן ועל המערכת המשפחתית בכללותה, ולהגיע למסקנה משל עצמך: עד כמה ההנקה מהווה גורם הגנה או גורם סיכון אצלך בבית?
אני חושבת שזו הצגה הוגנת של הדברים.