על ידי נ_ע_מ_ה* » 17 נובמבר 2010, 05:44
יום ללא קניות
’יום ללא קניות’ שצוין ביום שישי בעולם ובקמפוסים ברחבי הארץ הוא הזדמנות מצוינת להרהר בתרבות הצריכה הקפיטליסטית המייצרת תשוקות במסווה של צרכים. היוזמים קוראים לכם להשאיר את הארנק בבית ליום אחד, אך גם מערבבים רעיונות נשגבים שונים לסלט אחד גדול
"תרבות הצריכה שלנו יצאה משליטה. בעבר, קנינו את מה שהיינו צריכים, נקודה. כעת, גם כשאנחנו כבר לא צריכים הרבה, אנו קונים מסיבות אחרות: להרשים חברים, למלא הרגשת ריקנות, להרוג זמן."
על פי הציטוט הנ"ל, שנלקח מתוך אתר אינטרנט מרכזי בנושא "יום ללא קניות", עלינו לפקוח את עינינו לעובדה שכיום, אין אנו מסתפקים ברכישה של מה ש-"אנחנו באמת צריכים", אלא נכנעים לתשוקת קניות חמדנית, שבהיותה תשוקה - אינה יודעת שובע. אך האם התשוקה לקניות היא מחלה? האם ’תרבות הצריכה’, כפי שטוענים יוזמי הארוע, היא-היא הרעה החולה של החברה בת זמננו?
"חברה מתוקנת", לפי ההגדרה הקלאסית שטבע בנתהם, הוגדרה כזו "המספקת את מירב האושר למירב האנשים". אך כנגד ההגדרה האופטימית הזו יש לזכור, כי חלק לא מבוטל מן התשוקות המסבות אושר לאנשים, הן הרסניות ואנטי חברתיות. הפתרון הפילוסופי שנועד לפתור את הבעיה, יצר הבחנה בין תשוקות רעות וטובות, ובין צרכים אמיתיים וצרכים שקריים. מכאן, שתשוקות המסבות סבל לאחר ייחשבו כ’לא טבעיות’ ויוקעו ככאלה. בעקבות ההגדרה הזו, מה שיספק את הצורך הטבעי יהיה אובייקט חיצוני. תשוקה, לעומת זאת, אינה יכולה לבוא על סיפוקה במלואה שכן היא האובייקט עצמו. לפיכך, סיפוק צרכים הנו קריטריון יאה לחברה מתוקנת, בעוד שסיפוק תשוקות לא. אך האם ניתן באמת ליצור הפרדה בין צרכינו ה’טבעיים’ לבין תשוקות חסרות תועלת?
בכל תקופה הגדירו באופן שונה את היחס בין צרכים ובין תשוקות. כבר בעולם הקלאסי הכירו בכך שתפקיד החברה הוא’יום ללא קניות’ שצוין ביום שישי בעולם ובקמפוסים ברחבי הארץ הוא הזדמנות מצוינת להרהר בתרבות הצריכה הקפיטליסטית המייצרת תשוקות במסווה של צרכים. היוזמים קוראים לכם להשאיר את הארנק בבית ליום אחד, אך גם מערבבים רעיונות נשגבים שונים לסלט אחד גדול לספק את צרכי חבריה, אולם אז הוקעו רק אותן תשוקות שהגבירו את המתח בין האינדיווידואל ובין החברה אליה הוא משתייך. מאז חלו שני ארועים היסטוריים שחוללו תמורות בהגדרה הזו: הנצרות והמהפיכה התעשייתית. הכנסיה הנוצרית יצרה את ההפרדה בין הרוח לעולם הגשמי. בעולם הנוצרי, בו הדגש הוא על העולם הבא, אין מקום לתרבות הגוף. ההתקרבות אל הרוח נעשתה באמצעות סיגוף, סלידה ועוינות לדברים החומריים של העולם הזה. הפתרון של ראשית הנצרות נוצר בדמות מנזרים - חלקת אלוהים קטנה שמשכה את עצמה מן העולם היומיומי. אולם גם בקרב ההדיוטות הוגבלו התשוקות והמין דרך מנגנונים חברתיים מווסתים של משפחה, חוק ונורמות. גוף האדם הפך מזירה המאפשרת את קיום חטא התשוקה, לעצם הסיבה לו. הגוף נתפס ככלא לנפש.
המין, ’תשוקת התשוקות’ ככל שיהיה, הוא עדיין צורך בלתי נמנע בחברה שרוצה להמשיך את קיומה. לפיכך, גם כאן שורטטו קווים: מה מותר ומה אסור - מתי המין הוא "צורך" ומתי אינו אלא "תשוקה". בנצרות של ימי הביניים, כל פעולה מינית שכתוצאה ממנה אין הפריה, נחשבה לחטא כנגד הטבע. האדם התוודה אפילו על תנוחות מיניות שמסבות יותר הנאה מן הדרוש. נישואין, כמוסד השומר על הרצף החברתי, נתפסו כחוזה כלכלי-פוליטי בין משפחות ותו לא, ומכאן – נפקד מקומה של התשוקה במיטת הנישואין.
במחקרו על "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", מנתח מקס וובר את התהליך בו ניסתה הנצרות הפרוטסטנטית לשבור את ההבחנה בין האליטה הדתית להמון, דרך רוטינה יומיומית של שליטה עצמית. הנצרות הפרוטסטונטית הפקיעה מן המנזרים את הבלעדיות על סגפנות והתכחשות לתשוקות, והחילה אותן על המשפחה הסקולרית. מנקודת מבט סגפנית, אכילה ומין הן שתיהן פעולות דומות של הגוף. על מנת לשלוט במיניות, שאפו הפרוטסטנטים להסדיר את הגוף דרך משטרי דיאטה ותזונה. ומכאן לוותה המהפיכה הפרוטסטנטית, בין השאר, באיסורים על אכילת מאכלים מסויימים: מעוררי תשוקה ותבלינים. כאשר תשוקה מזוהה עם תאבון, אכילה, בדומה למין, היתה דבר שצריך להימנע ממנו ולא לעורר אותו.
הקפיטליזם, לפי וובר, התפתח דרך הסגפנות הפרוטסטנטית. באותן ארצות פרוטסטנטיות באירופה, הופנה הלהט המיני להצלחה כלכלית בעסקים ובמסחר. אולם התייחסות לקפיטליזם כמערכת כלכלית לייצור בלבד אינה מספקת. כדי להמשיך ולקיים את השיטה הקפיטליסטית לא די בפיתוח כלכלה של ייצור בקנה מידה נרחב. על המערכת הקפיטליסטית לפתח אתיקה של צריכה. ומכאן, על הקפיטליזם לעורר את התשוקות ולא לדכא אותן. הרי אין זה משנה עד כמה ייצר בעל ההון יותר מוצרים בהוצאה מינימלית, שכן מישהו צריך לצרוך את אותם מוצרים. את אותו ’מישהו’ יש לעודד כמה שיותר לספק את תשוקותיו. כך נולדה ’תרבות הצריכה’ המודרנית.
בהקשר של ’יום חופשי מקניות’ נהוג לזהות חלק ניכר מתרבות הצריכה העכשווית עם כניעה לתשוקות, במקום הסתפקות בצרכים. כך, נשמרת ההבחנה המסורתית בין צרכים ובין תשוקות: בעוד צרכים הם ’הכרחיים’ התשוקות הן בקושי מותרות. הצרכים שלנו הם לכאורה "אמיתיים", "טבעיים" - שכן צרכים הם של הגוף, גוף הנתפש כבעל טבע אוניברסלי בלתי משתנה. אך מהם בעצם אותם ’צרכים’ בהם יש להסתפק? לכאורה התשובה פשוטה: ישנו קונצנזוס כי צריך כל אדם לאכול, לישון ולהתרבות. אולם שאלות כמו ’מה לאכול, כמה לאכול, מתי לאכול ואיך לאכול?’, מראות עד כמה ההבחנה בין תשוקות ובין צרכים היא פיקטיבית ותלויית הקשר תרבותי.
אם נתאר את הצרכים והתשוקות אחרת, לא באופן דיכוטומי, אלא כמושגים הנמצאים על ציר ערכי אחד, נטיב להבחין כיצד כל תקופה ותרבות מציבה במקום שונה על הציר את הקו החוצץ ביניהם. אם נבחן שתי דוגמאות משני עברי הסקאלה, נראה בתרבות הסגפנית את הקצה האחד. תרבות זו תכלול כמה שיותר התנהגויות ומאווים תחת ההגדרה ’תשוקות’ ואילו הצרכים ה-’אמיתיים’ יהיו מעטים. אל הקצה האחר נעה התרבות המערבית בהתמדה. ’תרבות הצריכה’ המודרנית מתאפיינת בכך שהיא מגדירה את מה שנחשב בעבר ל-’תשוקות’ כ-’צרכים’. ולכן, בקצב החיים המסחרר של העולם המערבי, יוגדר מזון מהיר כ-’צורך’ לכל דבר, כפי שהנאה בעת קיום יחסי מין נחשבת בימינו כ’צורך’ גופני טבעי שאין עליו עוררין. אם בימי הביניים הוקעו גברים אם חשו עונג בעת קיום יחסי מין, הרי שכיום נמתחת ביקורת על הצרכן הבורגני שנהנה מהצריכה עצמה, או מ’תאוות קניות בלתי מרוסנת’. למעשה שניהם סוג של שיפוט ערכי המתבסס על ההנחה כי קיימת הבחנה ’אמיתית’ בין צרכים ובין תשוקות.
הדבר אותו מתקשים יוזמי ’יום ללא קניות’ להבין, הוא שמטרת היום איננה יכולה להיות "הימנעות מקניות שאין לנו בהן צורך אמיתי", שכן אין דבר כזה "צורך אמיתי". בדברים אלה אין בכוונתי לפסול את רוח היוזמה כולה, שכן יש בה צדדים חיוביים וחשובים רבים. ייתכן כי השם המקורי,BUY NOTHING DAY, הולם טוב יותר את הרעיון שמאחוריו. לא הבחנה בין קניות ’נחוצות’ ל-’בלתי נחוצות’, אלא הימנעות ליום אחד מכל הוצאה כספית שהיא, מכל קנייה, הליכה ברחוב ללא ארנק, תמחיש טוב יותר את הרעיון כי חיינו נסובים ללא הרף סביב קניות ורכישות.
הסתייגות נוספת שיש לי ממסע ההסברה שאופף את היום הזה, הוא הערבוב הבלתי נסבל בין מחאות ורעיונות השונים בתכלית זה מזה. הקשר לפגיעה באיכות הסביבה או מלחמה בתאגדים כוחניים אינם זהים לאותה קריאה ל-’חיים לפשוטים’ נטולי מותגים או אופנה. רבות מההתבטאויות של הפעילים הירוקים מדיפות ריח רומנטי משהו, כמעט ריאקציונרי. התבטאויות המזכירות במשהו את אותה בהלה שליוותה כמעט כל שינוי חברתי בהיסטוריה. זו הוכיחה שאם העולם משתנה, עלינו להשתנות יחד איתו. עם זאת, אין פרוש הדבר שעלינו לקבל בשלווה את הנזקים שהשינוי הזה מחולל, נהפוך הוא. באמצעות "יום ללא קניות" ניתנת לנו ההזדמנות להבחין ולמחות נגד כל אותם נזקים. דווקא בשל כך חשוב להגדיר במדוייק כל אחת מהמשמעויות השונות של היום הזה, במקום ליצור גבב סיסמאות דמגוגיות שדומות אולי יותר מכל - למסע פרסום לרכישת מוצר זה או אחר.
יום ללא קניות
’יום ללא קניות’ שצוין ביום שישי בעולם ובקמפוסים ברחבי הארץ הוא הזדמנות מצוינת להרהר בתרבות הצריכה הקפיטליסטית המייצרת תשוקות במסווה של צרכים. היוזמים קוראים לכם להשאיר את הארנק בבית ליום אחד, אך גם מערבבים רעיונות נשגבים שונים לסלט אחד גדול
"תרבות הצריכה שלנו יצאה משליטה. בעבר, קנינו את מה שהיינו צריכים, נקודה. כעת, גם כשאנחנו כבר לא צריכים הרבה, אנו קונים מסיבות אחרות: להרשים חברים, למלא הרגשת ריקנות, להרוג זמן."
על פי הציטוט הנ"ל, שנלקח מתוך אתר אינטרנט מרכזי בנושא "יום ללא קניות", עלינו לפקוח את עינינו לעובדה שכיום, אין אנו מסתפקים ברכישה של מה ש-"אנחנו באמת צריכים", אלא נכנעים לתשוקת קניות חמדנית, שבהיותה תשוקה - אינה יודעת שובע. אך האם התשוקה לקניות היא מחלה? האם ’תרבות הצריכה’, כפי שטוענים יוזמי הארוע, היא-היא הרעה החולה של החברה בת זמננו?
"חברה מתוקנת", לפי ההגדרה הקלאסית שטבע בנתהם, הוגדרה כזו "המספקת את מירב האושר למירב האנשים". אך כנגד ההגדרה האופטימית הזו יש לזכור, כי חלק לא מבוטל מן התשוקות המסבות אושר לאנשים, הן הרסניות ואנטי חברתיות. הפתרון הפילוסופי שנועד לפתור את הבעיה, יצר הבחנה בין תשוקות רעות וטובות, ובין צרכים אמיתיים וצרכים שקריים. מכאן, שתשוקות המסבות סבל לאחר ייחשבו כ’לא טבעיות’ ויוקעו ככאלה. בעקבות ההגדרה הזו, מה שיספק את הצורך הטבעי יהיה אובייקט חיצוני. תשוקה, לעומת זאת, אינה יכולה לבוא על סיפוקה במלואה שכן היא האובייקט עצמו. לפיכך, סיפוק צרכים הנו קריטריון יאה לחברה מתוקנת, בעוד שסיפוק תשוקות לא. אך האם ניתן באמת ליצור הפרדה בין צרכינו ה’טבעיים’ לבין תשוקות חסרות תועלת?
בכל תקופה הגדירו באופן שונה את היחס בין צרכים ובין תשוקות. כבר בעולם הקלאסי הכירו בכך שתפקיד החברה הוא’יום ללא קניות’ שצוין ביום שישי בעולם ובקמפוסים ברחבי הארץ הוא הזדמנות מצוינת להרהר בתרבות הצריכה הקפיטליסטית המייצרת תשוקות במסווה של צרכים. היוזמים קוראים לכם להשאיר את הארנק בבית ליום אחד, אך גם מערבבים רעיונות נשגבים שונים לסלט אחד גדול לספק את צרכי חבריה, אולם אז הוקעו רק אותן תשוקות שהגבירו את המתח בין האינדיווידואל ובין החברה אליה הוא משתייך. מאז חלו שני ארועים היסטוריים שחוללו תמורות בהגדרה הזו: הנצרות והמהפיכה התעשייתית. הכנסיה הנוצרית יצרה את ההפרדה בין הרוח לעולם הגשמי. בעולם הנוצרי, בו הדגש הוא על העולם הבא, אין מקום לתרבות הגוף. ההתקרבות אל הרוח נעשתה באמצעות סיגוף, סלידה ועוינות לדברים החומריים של העולם הזה. הפתרון של ראשית הנצרות נוצר בדמות מנזרים - חלקת אלוהים קטנה שמשכה את עצמה מן העולם היומיומי. אולם גם בקרב ההדיוטות הוגבלו התשוקות והמין דרך מנגנונים חברתיים מווסתים של משפחה, חוק ונורמות. גוף האדם הפך מזירה המאפשרת את קיום חטא התשוקה, לעצם הסיבה לו. הגוף נתפס ככלא לנפש.
המין, ’תשוקת התשוקות’ ככל שיהיה, הוא עדיין צורך בלתי נמנע בחברה שרוצה להמשיך את קיומה. לפיכך, גם כאן שורטטו קווים: מה מותר ומה אסור - מתי המין הוא "צורך" ומתי אינו אלא "תשוקה". בנצרות של ימי הביניים, כל פעולה מינית שכתוצאה ממנה אין הפריה, נחשבה לחטא כנגד הטבע. האדם התוודה אפילו על תנוחות מיניות שמסבות יותר הנאה מן הדרוש. נישואין, כמוסד השומר על הרצף החברתי, נתפסו כחוזה כלכלי-פוליטי בין משפחות ותו לא, ומכאן – נפקד מקומה של התשוקה במיטת הנישואין.
במחקרו על "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", מנתח מקס וובר את התהליך בו ניסתה הנצרות הפרוטסטנטית לשבור את ההבחנה בין האליטה הדתית להמון, דרך רוטינה יומיומית של שליטה עצמית. הנצרות הפרוטסטונטית הפקיעה מן המנזרים את הבלעדיות על סגפנות והתכחשות לתשוקות, והחילה אותן על המשפחה הסקולרית. מנקודת מבט סגפנית, אכילה ומין הן שתיהן פעולות דומות של הגוף. על מנת לשלוט במיניות, שאפו הפרוטסטנטים להסדיר את הגוף דרך משטרי דיאטה ותזונה. ומכאן לוותה המהפיכה הפרוטסטנטית, בין השאר, באיסורים על אכילת מאכלים מסויימים: מעוררי תשוקה ותבלינים. כאשר תשוקה מזוהה עם תאבון, אכילה, בדומה למין, היתה דבר שצריך להימנע ממנו ולא לעורר אותו.
הקפיטליזם, לפי וובר, התפתח דרך הסגפנות הפרוטסטנטית. באותן ארצות פרוטסטנטיות באירופה, הופנה הלהט המיני להצלחה כלכלית בעסקים ובמסחר. אולם התייחסות לקפיטליזם כמערכת כלכלית לייצור בלבד אינה מספקת. כדי להמשיך ולקיים את השיטה הקפיטליסטית לא די בפיתוח כלכלה של ייצור בקנה מידה נרחב. על המערכת הקפיטליסטית לפתח אתיקה של צריכה. ומכאן, על הקפיטליזם לעורר את התשוקות ולא לדכא אותן. הרי אין זה משנה עד כמה ייצר בעל ההון יותר מוצרים בהוצאה מינימלית, שכן מישהו צריך לצרוך את אותם מוצרים. את אותו ’מישהו’ יש לעודד כמה שיותר לספק את תשוקותיו. כך נולדה ’תרבות הצריכה’ המודרנית.
בהקשר של ’יום חופשי מקניות’ נהוג לזהות חלק ניכר מתרבות הצריכה העכשווית עם כניעה לתשוקות, במקום הסתפקות בצרכים. כך, נשמרת ההבחנה המסורתית בין צרכים ובין תשוקות: בעוד צרכים הם ’הכרחיים’ התשוקות הן בקושי מותרות. הצרכים שלנו הם לכאורה "אמיתיים", "טבעיים" - שכן צרכים הם של הגוף, גוף הנתפש כבעל טבע אוניברסלי בלתי משתנה. אך מהם בעצם אותם ’צרכים’ בהם יש להסתפק? לכאורה התשובה פשוטה: ישנו קונצנזוס כי צריך כל אדם לאכול, לישון ולהתרבות. אולם שאלות כמו ’מה לאכול, כמה לאכול, מתי לאכול ואיך לאכול?’, מראות עד כמה ההבחנה בין תשוקות ובין צרכים היא פיקטיבית ותלויית הקשר תרבותי.
אם נתאר את הצרכים והתשוקות אחרת, לא באופן דיכוטומי, אלא כמושגים הנמצאים על ציר ערכי אחד, נטיב להבחין כיצד כל תקופה ותרבות מציבה במקום שונה על הציר את הקו החוצץ ביניהם. אם נבחן שתי דוגמאות משני עברי הסקאלה, נראה בתרבות הסגפנית את הקצה האחד. תרבות זו תכלול כמה שיותר התנהגויות ומאווים תחת ההגדרה ’תשוקות’ ואילו הצרכים ה-’אמיתיים’ יהיו מעטים. אל הקצה האחר נעה התרבות המערבית בהתמדה. ’תרבות הצריכה’ המודרנית מתאפיינת בכך שהיא מגדירה את מה שנחשב בעבר ל-’תשוקות’ כ-’צרכים’. ולכן, בקצב החיים המסחרר של העולם המערבי, יוגדר מזון מהיר כ-’צורך’ לכל דבר, כפי שהנאה בעת קיום יחסי מין נחשבת בימינו כ’צורך’ גופני טבעי שאין עליו עוררין. אם בימי הביניים הוקעו גברים אם חשו עונג בעת קיום יחסי מין, הרי שכיום נמתחת ביקורת על הצרכן הבורגני שנהנה מהצריכה עצמה, או מ’תאוות קניות בלתי מרוסנת’. למעשה שניהם סוג של שיפוט ערכי המתבסס על ההנחה כי קיימת הבחנה ’אמיתית’ בין צרכים ובין תשוקות.
הדבר אותו מתקשים יוזמי ’יום ללא קניות’ להבין, הוא שמטרת היום איננה יכולה להיות "הימנעות מקניות שאין לנו בהן צורך אמיתי", שכן אין דבר כזה "צורך אמיתי". בדברים אלה אין בכוונתי לפסול את רוח היוזמה כולה, שכן יש בה צדדים חיוביים וחשובים רבים. ייתכן כי השם המקורי,BUY NOTHING DAY, הולם טוב יותר את הרעיון שמאחוריו. לא הבחנה בין קניות ’נחוצות’ ל-’בלתי נחוצות’, אלא הימנעות ליום אחד מכל הוצאה כספית שהיא, מכל קנייה, הליכה ברחוב ללא ארנק, תמחיש טוב יותר את הרעיון כי חיינו נסובים ללא הרף סביב קניות ורכישות.
הסתייגות נוספת שיש לי ממסע ההסברה שאופף את היום הזה, הוא הערבוב הבלתי נסבל בין מחאות ורעיונות השונים בתכלית זה מזה. הקשר לפגיעה באיכות הסביבה או מלחמה בתאגדים כוחניים אינם זהים לאותה קריאה ל-’חיים לפשוטים’ נטולי מותגים או אופנה. רבות מההתבטאויות של הפעילים הירוקים מדיפות ריח רומנטי משהו, כמעט ריאקציונרי. התבטאויות המזכירות במשהו את אותה בהלה שליוותה כמעט כל שינוי חברתי בהיסטוריה. זו הוכיחה שאם העולם משתנה, עלינו להשתנות יחד איתו. עם זאת, אין פרוש הדבר שעלינו לקבל בשלווה את הנזקים שהשינוי הזה מחולל, נהפוך הוא. באמצעות "יום ללא קניות" ניתנת לנו ההזדמנות להבחין ולמחות נגד כל אותם נזקים. דווקא בשל כך חשוב להגדיר במדוייק כל אחת מהמשמעויות השונות של היום הזה, במקום ליצור גבב סיסמאות דמגוגיות שדומות אולי יותר מכל - למסע פרסום לרכישת מוצר זה או אחר.