https://www.facebook.com/ZikaronBaSalon/videos/246353579847208/
לא יודעת מתי זה מתחיל, העברו אליי את הקישור

יש למשהו המלצה לזכרון בסלון, דרך זום או פייסבוק?

כאן"http://www.facebook.com/ZmanEmmet?[po]bookmark t[/po]=page"
הבאנו עוד התיחסות ליום השואה,מוזמנת להכנס ולהגיב

מה, עד עכשיו אף אחד לא חש צורך היום להעלות את הדף הזה למה חדש?
מעניין...

אני חושבת הרבה השנה (על מי אני עובדת, אני חושבת על זה כל יום שואה וגם לא פעם בהזדמנויות אחרות) על המהות של יום השואה, למי הוא מיועד בעצם, מה הוא משרת.
היום יצא שחשבתי לא מעט למה אנחנו מוּנְחִים להיות (רק) עצובים וכועסים ביום הזה. למה לא מאפשרים מקום לעוד דברים.
אני חושבת שצריך וחשוב ללמוד על השואה ולזכור את השואה (שני דברים שונים לדעתי) אני אפילו, בסופו של דבר, בעד קיומו של יום זיכרון כזה (היו שנים שלא הייתי סגורה על זה) וגם לא הייתי מבטלת את הצפירה.
אבל העצב הכפוי הזה לא עושה לי טוב.
כלומר זה נכון שאי אפשר להזכר, לשמוע סיפורים, שירים, בלי לחוש עצב אבל למה התכנים היחידים ביום הזה הם רק רגשיים/דרמטיים, לוחצים על כפתורי העצב והכאב והכעס.
ולוחצים כמה שיותר חזק.
בטקסים זה רק תפילות, שירים, סיפורי זוועה ו(החלק הכי גרוע) נאומים פוליטיים,
(ובטקסים בבתי הספר אותו דבר בדיוק חוץ מהנאומים הפוליטיים...)
בטלוויזיה רק סיפורים של ניצולים (ולא שאני נגד, אלה סיפורים מרתקים, נוגעים ללב שחשוב לראות ולהכיר) ברדיו שירים עצובים. בעברית בלבד.
כל היום הזה ואין אף לא דיון אחד, או שיחה מענינת או פאנל, אין שאילת שאלות, אין דילמות, אין תהיות.
אין הווה, אין מציאות, שום התייחסות למשמעות של השואה היום, לנו כפרטים, כחברה.
(אני יודעת שבתל אביב כבר יש טקסים אלטרנטיביים וכל מיני יוזמות, אבל לדעתי זה לא מייצג שום דבר).
בא לי שהיום הזה יצליח לפרוץ את גבולות הממלכיות הארכאית, שיפסיק להיות כלי שרת של המדינה להעברת מסרים מפוקפקים, שיהיה בו תוכן, שיהיה מותר לזכור בצורות שונות, ואפילו שיהיה מותר לא להיות עצובים.

סרט מומלץ מאוד, אבל קשה להשגה (שודר פעם בערוץ הסרטים אז ייתכן שישדרו גם השנה): "ההתנקשות". De Aanslag. סרט הולנדי על ניסיון לפענח פרשייה שקרתה בזמן השואה בכפר הולנדי.

מוסיפה עוד המלצה לספר. מונה מספר לכוכבים של לויס לורי. היא סופרת מדהימה ואהבתי ספרים אחרים שלה שקראתי. את הספר הזה קראתי בהיותי בחטיבה. למיטב זכרוני (ויכול מאוד להיות ששכחתי משהו) הוא מסופר מנקודת מבטה של נערה דנמרקית, ולמרות שגיבורי הספר הם מומצאים, האירועים ההיסטוריים אמיתיים בהחלט.

שנה שעברה אמא שלי השאילה לי את הספר [url=http://www.text.org.il/index.php?book=0610046.]האחים ביילסקי[/url] הספר מספר את סיפורם המיוחד של
[url=http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A0%D7%99_%D7%91%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%A1%D7%A7%D7%99.]פרטיזני ביילסקי[/url]

זה ספר לא קל לקריאה. [po]אמא רגועה מדי[/po] אמרה שהיה לה קשה לקרוא את תיאורי הזוועות שחוללו הנאצים. לי היה עצוב לקרוא שהאנשים המיוחדים האלה, שהצילו בזמן המלחמה בצורה מופלאה לא רק את עצמם ומשפחתם, אלא עוד כ- 1200 יהודים, לא מצאו את מקומם אחרי המלחמה לא בארץ, ולא בארה"ב. הם בקושי בקושי הצליחו לפרנס את עצמם. למרות הקושי והעצב, אני ממליצה בחום לקרוא את הספר, וגם לצפות בסרט ההוליוודי המספר את סיפורם [url=http://idanda.webix.me/Defiance.asp.]התנגדות[/url]
(א.א.ל.ט הסרט יוקרן השנה ביום השואה, גם בהוט וגם ביס)

סבתא שלי הכירה את משפחת ביילסקי עוד לפני שעלתה ארצה, כי הם גרו לא רחוק מהעיירה בה נולדה וגדלה. אמא שלי זוכרת אותם, מהשנים אחרי המלחמה, כשגרו ברמת גן. אמא שלי אומרת שלילקה ביילסקי, אשתו השלישית של האח הבכור טוביה, היא האשה הכי יפה שאמא שלי הכירה (ואמא שלי הכירה הרבה נשים יפות, כולל שחקניות בהוליווד...)

גם אני מוצאת את עצמי מחפשת איך להתמודד עם הזיכרון הזה. לנסות להתחיל לתפוס את המציאות האיומה ומלאת הפחד הזו שהיתה מנת חלקו של סבי שכל משפחתו נרצחה ושל כל כך הרבה מבני עמנו.עד כמה שבריריים החיים האלה. אני עומדת בצפירה ובתי סביבי לא מפסיקה לדבר ולהסתובב. ואני מחייכת אליה ומלטפת את ראשה בשתיקה. מודה לאלוהים על החיים המבורכים שהוא העניק לי. הנה אני עומדת חיה ונושמת, מביטה בילדיי ורואה סביבי כל כך הרבה חיות ויופי. אני חופשייה. יש לי שפע רב כל כך.
אני מנסה לדמיין את הכאב שנצרב בתודעתם של רבים כל כך והנשימה נעתקת לי. קיום שנראה כל כך לא יאומן והתרחש רק לפני כשישים שנה. אני כותבת משפטים ומוחקת . רוצה לכתוב אך אינני יודעת מה. מתוך הכאב אני נשארת עם תחושת הודיה עצומה על מה שיש לי. על השפע שיש בחלקנו שנגרע מרבים כל כך. אז וגם עדיין היום. ובקשה: להצליח להיטיב וללמד את ילדיי להיטיב. לסור מרע ולעשות טוב ולבקש בכל ליבי ומאודי שלום.

משנה לשנה וככל שאני יותר שנים אמא זה נהיה לי יותר קשה.

אני לא יודעת אם זה נכון,ואני לא יודעת אם כל מה שאנחנו אומרים צריך להיות נכון.
השואה היא אי שם הרחק הרחק מעבר לעולם המושלם ,לעולם שבו הורים יטפלו וישגיחו תמיד על ילדם, בעולם של שכנות טובה .

לא רציתי להעלות את הנושאים הללו בעבר. נראה לי לא נכון לזעזע את העולם שלהם בצער אין סופי שכזה.
לא בטוח שאפשר לומר:כן ,סבא היה ילד בדיוק כמוך. הוא גם רצה לישון במיטה חמה , אחרי ארוחת ערב ,בחדר שקט ונשיקת לילה טוב.
אבל זה לא קרה.לו ולעוד מיליונים.

אנחנו לא יודעים את מה שקרה , כי הניצולים לא תמיד יכלו לומר.לא תמיד היה מי שיקשיב, או שהם עצמם העדיפו להשאיר את העבר מאחור ולא לעסוק בו.זה לא מצב מושלם, זה לא משהו שאנחנו גאים בו.
ניצולי שואה שחיים בעריריות ובעוני ,בטח ובטח שלא משהו להתגאות.

ביום השואה אני נוהגת לשמוע עדויות של ניצולים ברדיו.אני שומעת על החיים בעיירה , על איך היה לפני שזה התחיל, מה שהיה ואבד.על הדברים שקרו ,כל משפחה ואבדותיה .
זה משמעותי מאוד בעיני, הסיפורים האישים הללו.הרי ,אי אפשר להבין את השואה.
כשאני מרגישה שאני מסוגלת לכך, אני יכולה לקרוא ספר על השואה.בהחלט מבינה שלא בכל מצב אפשר.
ילד אחד שמסתתר בין השיבולים,בורח מהכלבים והיריות.הרחק מכל מה ששפוי ואוהב .

רק ,ישנו איזה גיל שאני חושבת שכן, צריך כבר לדעת דבר או שנים.לא בבת אחת,להבין שזה קשה לעיכול.ולהיות מסוגלת להכיל את הזעזוע.

התחושה הזו שמרגישים את יום השואה בגוף, חוזרת.גיליתי שהייתי בדף הזה בעבר, לא זכרתי. האצבעות הובילו על המקלדת. הילדים שואלים שאלות תמימות להדהים כמו "מה סבא עשה ברגע שהפרידו אותו מהמשפחה? מי דאג לו, הוא היה ילד כמונו,לא?" ואין מילים. כי לי בגילם אסור היה לשאול וכשהיה מותר כבר הגיעו שאלות של "גדולים" ואחר כך אבא שלי הלך לעולם אחר ויש כל כך הרבה סימני שאלה. עצוב.

[url=https://www.facebook.com/notes/%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%A9%D7%A6/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%98%D7%A6%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%92%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%94/222623421087272]מדיטציה ליום השואה והגבורה[/url]
למי שיש גישה לפייסבוק.
מי שאין, ומעוניין, אוכל לשלוח במייל

טקס יום השואה הפרטי שלי הוא ביקור קרובים בבית הקברות.
משהו בעצי המחטים הגדולים המגינים, מרגיע, ישן ושקט.
בהתחלה אני עסוקה: הבאתי צרור פרחי שדה וגינה ריחניים ואני מנקה, ממלאה מים מהברזיה בכלי של נטילת ידיים מפלסטיק, ומפזרת על הקברים את הפרחים לפי צבעים ומסדרת יפה.
אחרכך אני מתיישבת על ספסל עץ ובוכה עוד,
מדברת עם האשה היחידה שנמצאת שם, לא רחוק מהקברים של המשפחה שלי, על כמה היה מטופח פה פעם (היא) וכמה טוב מריח היסמין שפורח שם בשיח ענקי (אני).
אני קוראת את השמות, נזכרת בסיפורים על האנשים שבתמונות שתלויות לי בפינת- אוכל ונמצאות איתי כל הזמן, שאני כל כך דומה להם.
קולות של צוצלת נעימים, מזכירים את המשחקים בבית של סבתא שלי בחצר כשהייתי ילדה. היא גדלה בגרמניה ואני פה ובכל זאת היינו מאד קרובות.
בכפר שמריהו תמיד שקט בין שתיים לארבע, רק הרכבת שעוברת מטר מהקברים מחרידה אותי בצפירה מצמררת.
סבתא- אני כל כך מתגעגעת אליך בזמן האחרון!

היום יום השואה
הבת שלי חזרה עם טלאי צהוב.
היא חושבת שזה קישוט

כל השנים יום השואה לא היה משמעותי יותר מאחרים פשוט כי חיינו את זה בבית, מאז שאבא שלי נפטר פתאום קבל משמעות חדשה...

יום השאוה ממש עצוב גם בבית הספר שמדברים אתנו קשה לי אבל אני חייבת ללכת היום היה הטקס בבית הספר לשואה לא היה כול כך קשה כמו שנה שעברה
ואני חשבת שתמיד צריך לדעת מה קרה שם.

סרט עם מסר חזק על יהודים ערבים ונאצים

http://www.youtube.com/swf/l.swf?[po]video id[/po]=RpjHSiQLPmA

יום השואה מתקרב - הזדמנות להמליץ על "השמיים שבתוכי - יומנה של אתי הילסום" - יומנה של אשה צעירה, יהודייה בהולנד בתקופת השואה (שגם נספתה במחנה ריכוז) שהוא בעיקר יומן מלא חיים של התפתחות רוחנית, נפשית, רגשית ונשית. ספר מיוחד במינו ומעורר השראה. אני חוזרת עכשיו לקרוא בו שוב.

פוסט ליום המשפחה עם קשר משמעותי לשואה
אשמח לשמוע מה אתם חושבים ואיך זה נראה אצלכם
יש מקום לתגובות בתחתית הדף
[url=http://bit.ly/dIBOUB]משפחה של ניצולי שואה[/url]

_ואז פתאום אני קלטתי - שהוא באמ-ת מאמין שהשטן נמצא בתוך היהודי !
הוא באמת באמת מאמין בזה !_
נו טוב, אז [b]הוא[/b] האמין בזה. אז ניאונאצים, כמה לא מפתיע, מאמינים בזה. אז מה זה מוכיח בדיוק?

[u]להבנתי, מתוך ההיסטוריה של העם היהודי היו הרבה יותר תקופות של רדיפות מאשר לא[/u]
לדעתי זה לא נכון.
צריך להבחין בין רדיפות לבין עוינות וקושי לקבל את הזר והשונה.
רדיפות ממש לא היו הרבה.
הן מבחינת השלטונות והן מבחינת ה'אנשים הפשוטים'.
אמנם כשהיו חלקן היו קשות מאד כולל גירושים והרג, אבל יחסית הן היו מעט.

עוינות היתה הרבה יותר.
וזה לא מפתיע (אותי) גם היום קשה לנו מאד לקבל את הזרים והשונים והחריגים.
והיהודים היו זרים וחריגים.
והכי חשוב, צריך להבין שעוינות לא היתה רק כלפי היהודים אלא כלפי כל מי שהיה 'אחר'.
נוצרים נלחמו מלחמות חורמה אלה באלה וממש השמידו קבוצות שלמות של מינים ('סוטים') ושל עובדי אלילים.
מוסלמים השמידו את כל העמים והקבוצות [b]חוץ מ[/b] עמי הספר - יהודים ונוצרים.
לנכים וחולים היה קשה מאד לשרוד, הרבה מהם נודו.
שחורים היו נחותים ולקח זמן רב עד שהתחילו להתיחס אליהם בכלל כבני אנוש.
וזה רק על קצה המזלג.
כך שצריך להבין שהעולם כולו היה פחות פתוח ומקבל מהעולם היום,
היוצאי דופן היו תקופות של סובלנות, רוב הזמן היו מלחמות, לדתות ואמונות שונות היה הרבה מאד כוח.
היה הרבה פחד.
היהודים הם חלק בלתי נפרד בפאזל הזה.
אז נכון היתה אנטישמיות שהיתה מעוגנת בכתבי הנוצרים והיתה שנאה עממית.
אבל הם לא היו העיקר.
העיקר היה עשרות ומאות שנים של שגרת חיים בהם כל אחד עסק במה שעסק, חי את חייו, בקשר הדוק יותר או פחות עם הסביבה.
דורות על דורות של יהודים חיו להם בשלווה יחסית פזורים בקהילות רבות בעולם.
התודעה הזו של עם רדוף לא היתה קיימת מאז ומעולם והיא הלכה ונבנתה על סמך מקרים ספציפיים ועל מנת לשרת מטרות מסוימות (כל דור ומטרותיו).
והיום אנחנו כבר כל כך מאמינים בה שאנחנו כבר לא זוכרים את איש האדמה השמח בחלקו מהכפר הקטן במרוקו והסנדלר בעיירה בפולין שחיו להם בשלווה ובנחת הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין.

[u]שהעם היהודי הוא עם מאוד עתיק, ומתוך ההיסטוריה הארוכה שלו היו גם פעמים שסבל ונרדף[/u]

נראה לי שהמילה 'גם' מאוד ממעטת את מה שבאמת קרה.
להבנתי, מתוך ההיסטוריה של העם היהודי היו הרבה יותר תקופות של רדיפות מאשר לא. נכון שלא בכל מקום כל הזמן, אבל כמעט בכל זמן זה קרה לפחות במקומות מסוימים בעולם.

בדומה למה ששירי כתבה, לא הייתי רוצה לראות כך את הדברים. אבל נדמה לי שזאת האמת מבחינה היסטורית.

**********

דרך אגב, היו שנים שרציתי לחשוב שאולי אנחנו מדמיינים ומגזימים בעניין השנאה לעם היהודי. והיה לי קשה לפחות לדמיין את זה בימינו.

בשנה שעברה ראיתי סרט דוקומנטרי על מישהו ישראלי שנסע לאירופה כדי להבין יותר על האנטישמיות מקרוב. הוא דיבר שם עם אנשים, שאל אותם לדעתם, ניסה להבין יותר מאיפה הם באים.

משהו שנחרת לי - שהוא פגש שם בחור ניאו נאצי והתחיל לדבר איתו. באיזה שלב אמר לו שהוא ישראלי ועל הפנים של הבחור הסתמנה הבעת סלידה ברורה.
נראה שהישראלי חשב שהוא יצליח למוסס קצת את ה'קרח' והציע לו חיבוק. הגרמני סירב בתוקף להתחבק איתו. יותר מזה - הישראלי ניסה לדבר אליו, חשב שיצליח לדבר אליו מלב אל לב, חיפש את המבט שלו.
אבל הבחור לא הסכים אפילו להסתכל לו בעיניים. למה? הוא פחד להסתכל לו בעיניים, כי 'השטן נמצא בתוכו'.

ואז פתאום אני קלטתי - שהוא באמ-ת מאמין שהשטן נמצא בתוך היהודי !
הוא באמת באמת מאמין בזה !

ולצערי נראה שהיו לאורך ההיסטוריה, וישנם גם היום, הרבה כאלו. (או אחרים דומים, עם 'סיבות' אחרות).

יש בכלל דרך ללב של בן אדם שנאחז באמונה כזאת?
אני לא יודעת...

[u]ורק מתוך תחושה אוניברסלית כזאת נטולת דעות קדומות אפשר להתקדם ולהסביר על יהדותינו כחלק מהמגוון של הפסיפס האנושי, ומתוך שיחות בחגים יעלה ההקשר שהיו בהיסטוריה מקרים שרצו לפגוע באנשים מעצם יהדותם. להתחיל את כל נושא הזהות מתוך "אתה יהודי נרדף" ולא מתוך "אתה קודם כל בנאדם ששייך למשפחת האדם" זו תפיסה שלא רק מאוד מחלישה, מפחידה, וגם מנציחה את העניין, אלא גם לא בהכרח נכונה.[/u]
|Y||Y|

_מתי באמת מגיע הזמן שבה מידעים אותם לעובדה שהם שייכים לעם מסוים שנקרא "העם היהודי" ?
האם בכלל אנחנו מייחסים למידע הזה חשיבות מסוימת_

בעיני הדרך היותר נכונה היא לדבר על זה בגיל קצת יותר מאוחר, אחרי שהילד בעל תחושת ביטחון בעולם, שהעולם הוא מקום בו יש צמחים ויש חיות ויש אנשים, והאנשים בבסיסם דומים כולם, יש להם מנגנונים דומים, כולם שמחים עצובים כועסים לפעמים, כולנו בני אדם. ורק מתוך תחושה אוניברסלית כזאת נטולת דעות קדומות אפשר להתקדם ולהסביר על יהדותינו כחלק מהמגוון של הפסיפס האנושי, ומתוך שיחות בחגים יעלה ההקשר שהיו בהיסטוריה מקרים שרצו לפגוע באנשים מעצם יהדותם. להתחיל את כל נושא הזהות מתוך "אתה יהודי נרדף" ולא מתוך "אתה קודם כל בנאדם ששייך למשפחת האדם" זו תפיסה שלא רק מאוד מחלישה, מפחידה, וגם מנציחה את העניין, אלא גם לא בהכרח נכונה. זאת ראיה סובייקטיבית בעיני, שכולם כל הזמן עומדים עלינו לכלותינו. באופן אישי אני חושבת שזה לא נכון. אם כבר מה שכן נכון זה שהעם היהודי הוא עם מאוד עתיק, ומתוך ההיסטוריה הארוכה שלו היו [b]גם[/b] פעמים שסבל ונרדף. האם אנחנו העם היחיד שסבל ונרדף? ממש לא. אבל אולי היחיד ששרד את זה לאורך כל כך הרבה דורות. להעביר מסר של "אתה יהודי ולכן תירדף כל חייך" זה מסר שלא רק שהוא מפחיד עבור ילדים ( כמו גם מבוגרים כמובן) אלא גם שלדעתי הוא מנציח מצב כזה, נבואה שמגשימה את עצמה.
ג, מה שאת מציעה לא סותר בכלל את מה שכתבתי ומקובל עליי לחלוטין.

מענין מה אנחנו מספרים לילדינו על הסיבה להקמתה של התנועה הציונית ההרצליאנית. האם אנחנו מספרים להם על אנטישמיות ?
מה זה אנטישמיות ?
מתי אנחנו חושפים אותם לעובדה (לפחות ההיסטורית) הזו ?
מתי באמת מגיע הזמן שבה מידעים אותם לעובדה שהם שייכים לעם מסוים שנקרא "העם היהודי" ?
האם בכלל אנחנו מייחסים למידע הזה חשיבות מסוימת ?

אני חושבת שאפשר לגשש ולהבין מה מתאים לאיזה גיל. לפני כמה שנים יצא לי לשבת בכתה ד' (כחונכת) מיד בתום טקס יום השואה, כאשר המורה נוזפת בילדים על שצחקו בזמן הטקס.
ביקשתי רשות לדבר (לא יודעת מאיפה בא לי,שתקתי שם שנה שלמה..). אמרתי שאני רוצה לספר להם סיפור וסיפרתי על ילד בגילם בערך שחי בגטו ולא יכול היה לצאת לשחק ומאוחר יותר נשלח ברכבת למחנה (וכן הלאה) ובסוף אמרתי - "והילד הזה הוא אבא שלי". היתה דממה. ואז התחילו השאלות והם היו כל כך קשובים ומקסימים וחכמים...

[u]כמה יותר מאוחר? לא יודעת, אבל בטח לא בגן! זה לא מתאים![/u]
הענין הוא שקשה להתעלם.
כלומר במציאות כיום במדינת ישראל קשה להתעלם.
גם ילד בן שלוש או ארבע שם לב לכך שמשהו שונה מתרחש סביבו ביום השואה. החנויות סגורות, תכניות הטלויזיה שונות וכמובן יש צפירה.
משהו קורה וצריך להסביר מה כי התעלמות יכולה ליצור אפילו יותר חשש ובלבול.
רק שההתיחסות צריכה להיות מותאמת לגיל.
משום מה להרבה גננות, גם טובות ומקצעויות בימים רגילים, נעלמת פתאום ההבנה הפסיכולוגית והרגשית והן נוטות כן לספר את סיפורי הזוועות. איכשהו זה נראה בלתי נסבל מבחינת מערכת החינוך לעבור על פני היום הזה בלי להזכיר עוד קצת מהסבל והרדיפות שעברו על העם היהודי (כחלק ממעגל החגים היהודי שבכל אחד מהם התנכלו לנו היהודים וסבלנו נורא אבל בסופו של דבר ניצחנו, במקרה הזה הנצחון הגדול נחגג שבוע אחר כך בחגיגות יום העצמאות)
לא ברור למה דחוף לספר לילדים בגיל הזה סיפורים ברמת מורכבות כזו שקשה להם לתפוס מבחינה קוגניטיבית ומה שנותר להם בעיקר זו החוויה הרגשית שהרבה פעמים היא קשה ומבולבלת, אבל עובדה שזה מה שקורה.
מה גם שהרבה ילדים הולכים לטקסים, עם הוריהם או שמכיתה א' במסגרת בית הספר. ומה, זה הגיוני להפיל על ילד בן 6 את כל הזוועות האלה רק בגלל שבעוונותיו הוא הגיע לגיל שבו עליו להצטרף למערכת החינוך הממלכתית?
כך שברור שהתעלמות מהנושא היא לא אפשרית.
לכן אני חושבת שהשאלה של [po]תמרוש רוש[/po] היא חשובה. כי ברור שהנושא קיים, אם נרצה או לא ילדים במדינת ישראל נחשפים לשואה.
לכן חשוב להתמודד עם השאלה - מה אנחנו בוחרים לספר או איך אנחנו בוחרים להציג את הסיפור.

לדעתי לילדים בגיל הגן אפשר לספר שהיום הזה מוקדש לזכרון וכך להדגיש את הזכרון כערך שמאוחר יותר ישמש כבסיס לזכרון השואה. בינתיים בגיל הזה אפשר לזכור צעצוע אהוב שהלך לאיבוד, אם היה מעבר דירה אולי את הבית הקודם, בעל חיים שמת, אם יש כמובן אדם קרוב שמת וכד'. אפשר לספר שהצפירה זהו רגע שבו כל האנשים במדינה עוצרים הכל ונזכרים במשהו/מישהו יקר להם שכבר לא נמצא איתם.

אבל מתי כן להתחיל לספר ממש את הסיפור? ואיך לספר אותו?
אני בהחלט מאמינה שבגיל הצעיר אפשר לספר את הסיפור בצורה כזו שבה המסר המועבר הוא מסר הומני רחב, כדי ממש לשים בסיס ערכי מוסרי עוד לפני שנכנסים לפרטים ההיסטורים המדויקים שנוגעים לנו, היהודים:
לכל בני אדם מגיע לחיות.
יש זכויות שמגיעות לכל בני האדם (לחיות, להיות חופשיים, לעשות מה שהם רוצים - כל עוד זה לא פוגע באדם אחר וכו' ) ולא משנה מאיפה הם באו, איך הם נראים, מה הם עושים.
בני אדם שונים זה מזה אבל שוני הוא דבר טוב, הוא פותח ומרחיב, מלמד.

גם ככה זה ממש מתחבר לנושאים שעוסקים בהם בגן ובכיתות היסוד - קבלת האחר, סובלנות וכד'.

לילדים קצת יותר גדולים (אמצע בית ספר יסודי) הייתי מספרת את הסיפור כל הזמן בהקשר ההיסטורי של המלחמה. ילדים בישראל לא יודעים שהשואה התרחשה בתקופה שבה העולם היה במלחמה הנוראית ביותר שידעה האנושות. מבחינתם זה סיפור תלוש, ללא הקשר, נרטיב צר עם מסרים פשטניים. הם מתחילים לקשר למלחמת העולם השניה רק בכיתה ט' כשהם לומדים על הנושא במסגרת לימודי ההיסטוריה. עד אז כבר מופנם אצלם סיפור השואה בצורה הרגשית - ערכית שבה סופר להם כל חייהם שקשה מאד להרחיב להם אותו ולשים אותו בהקשר היסטורי.

לצערי קשה לעמוד מול הנורמות הקיימות (והתכניות שמשרד החינוך מוציא) ולהכניס משהו אחר למערכת שכל כך מקובעת במסרים שהיא רוצה להעביר.
למורות עצמן זו נראית התיחסות לא מספיקה ולא ראויה אם לא מספרים את הסיפור ההיסטורי הרגיל של רדיפות (אנטישמיות) שואה (גבורה) ואז תקומה. מעודד לראות שיש הורים שמשקיעים בכך חשיבה.

(צר לי על הפסימיות, היכרות עמוקה מדי עם מערכת החינוך, אבל אני באמת מאמינה שלשנות אפשר רק מבפנים, גם אם זה לוקח המון זמן).

[po]אום אל קיצקיצ[/po], |Y| מסכימה עם רוב דברייך.
מצד שני, הילד שלי שהוא בן שלוש וקצת רוצה שאני אספר לו שוב ושוב את מגילת אסתר ואת יציאת מצרים, בהם אני כן כוללת את העובדה שהמן ופרעה לא אהבו את היהודים ורצו לפגוע בהם. הוא לא שאל מעולם למה הם ניסו לפגוע ביהודים ( נו, גבר. הלמה לא חשוב...) וזה כלל לא מעסיק אותו. והוא כן מודע להיותו יהודי (או יותר נכון חלק מהעם היהודי).
מה שאני אומרת, שיש ילדים רגישים יותר או פחות, וחשיפת הזוועות שבשואה צריכה להיעשות בצורה מאוד מבוקרת לפי הרגישות של הילד. אני לא הייתי סומכת על גננות וגנים לעשות עבורנו את "העבודה" הזאת.
ביום השואה הסברנו לו שהיה איש בשם היטלר, שלא אהב את היהודים בדיוק כמו בסיפורים של פורים ופסח, ושחשוב לנו לזכור את כל האנשים שהוא פגע בהם.

אולי גם כדאי להקדים לפני כל הסיפורים המדויקים גם איזושהיא שיחה כללית על רוע, משהו שאנחנו מנסים לעשות בימים אלו.
מעולם לא השתמשתי איתו במושגים של טוב ורע, ואני לא חושבת שנתקלנו בזה בספרים עד לאחרונה. אז בשיחות על סיפורים ומשלים אני מנסה להסביר שאין אנשים רעים באמת וכמובן שאף אחד לא נולד רע. יש בחירות רעות, ויש אנשים מבולבלים ואנשים שלא רוצים לקבל עזרה ולאט לאט הרוע והיאוש כן משתלט עליהם. כל הדברים שאני יודעת בראש אבל קשה לי להרגיש אותם בלב לפעמים. אני מקווה שאצלו זה יהיה שונה.

_מה אנחנו רוצים לשמר בהווה?
מה אנחנו רוצות להעביר לדור הבא?_

אני לא חושבת שאמורה להיות לנו בחירה בנושא. קרה ומה שקרה ואנחנו לא נשנה או נשכיח עובדות רק כי הם לא נוחות לנו או לא משתלבות בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. למרות שאפשר לטעון שזה מה שהיסטוריונים עושים ממילא, אני רוצה להאמין שהגענו לנקודה שההיסטוריה כ"כ מתועדת שלא תהיה אפשרות להשמיט או לשנות עובדות.
מכיוון שבכל מקרה אין שום אפשרות לדעת את "האמת", אני בעד לשמר כמה שיותר עובדות ונקודות מבט של אנשים, כדי שנוכל להבין יותר, ואולי לשאול את עצמנו עוד ועוד שאלות שלא עלו בהתחלה כמו [u]באילו מובנים התרבות הזאת היתה מתקדמת? ובאילו מובנים לא?[/u]

עד לאחרונה לא תכננתי, לדוגמה, להעביר את המסר שתמיד ישנאו או תמיד ירצו להרוג את היהודים ( וגם ברור לי שאני אמנע ככל יכולתי מסר כזה עד גיל הרבה יותר מאוחר) אבל הולך ומתחוור לי שזה נכון. שאנטישמיות היא פה כדי להישאר. ושאני אבזה את זכר האנשים שמתו ואת זכר האנשים שנשארו, וגרוע מכך - אסכן את עצמי בשאננות יתר, אם אני לא אקח מסיפור השואה את הלקח הזה. והאמינו לי שאני [b]לא[/b] רוצה לחיות את חיי במחשבה ששונאים אותי בכל מקום ורוצים במותי...

[u]רק אם מפיקים את הלקח שלך אז רצוי לזכור ?[/u]
מה זה לקח שלך ומה זה לקח לא שלך?

יש כאן שתי שאלות נפרדות לחלוטין - איך לזכור את השואה, והשניה, מתי מתאים לחשוף את הילדים לזה. גיל 4 ממש אבל ממש ממש לא מתאים! מעלי הציעו לספר כמו יציאת מצריים. יש לי ילדה בת שלוש וחצי. מגילת אסתר שאותה סיפרו בגן בפורים זיעזעה אותה קשות ובמשך שבועות אם לא חודשים היינו צריכים לשחק משחקי תפקידים בהם אחשורוש מרגיע את אסתר שוב ושוב שהמן לא יפגע בה. זה היכה בה כמו רעם ביום בהיר הידיעה שמישהו רצה להרוג אותה רק בגלל שהיא יהודיה. בגיל הזה לרוב הילדים בכלל לא מודעים ליהדותם, או לנבדלותם מהלא יהודים, וממש גם אין צורך באינפורמציה הזאת בשלב הזה של התפתחותה של הנפש הרכה, אז עוד להלביש על זה את הפחד שרוצים להרוג אותה? למה? זה שזה מזיק לילד זה ברור, אבל באיזה אופן זה יכול בכלל להועיל? בשום אופן לדעתי.
השואה היא דבר מזעזע, בלתי נתפס גם לאנשים מבוגרים. בלתי ניתן להכלה. לי לפחות. [b]אסור[/b] לטעמי לחשוף ילדים לתכנים האלה. זה מסוכן! ואני מחשיבה עצמי נפגע טראומה של חשיפה לא נכונה לנושא השואה. עד היום יכולת ההתמודדות שלי עם העניין לא התקדמה הרבה יותר מאשר של ילד בן 4. אני חושבת שמניעה מחשיפה מוקדמת רק תאפשר כניסה יותר חלקה ( לא הצלחתי למצוא ביטוי אחר) בגיל יותר מאוחר. כמה יותר מאוחר? לא יודעת, אבל בטח לא בגן! זה לא מתאים!

ובקשר לשאלה הראשונה, זו באמת שאלה טובה. בתור התחלה אני חושבת שאנחנו חייבים לספר לדורות הבאים כי זה חוב שיש לנו כלפי אלה ששוכבים בקברי האחים. פשוט כי היו אנשים ונמחקו כאילו כלום, לכל הפחות אנחנו חייבים לספר את הסיפור שלהם. מעבר לכך לשואה יש המון צדדים מאוד מרתקים שקשורים להתנהגויות של אנשים במצבי קיצון, לטוב ולרע. איך ברגעים הכי קיצוניים של החיים ניתנת זכות הבחירה אם להגיע לשפל המדרגה או לנהוג באצילות נפש. לאנשים שחזרו משם יש סיפורי חיים ממש מרתקים. סיפורים שלא יאמנו בכלל.

_המוסר שלי הוא פשוט: כולנו בני אדם.
ואם הם יכלו להגיע לתחתיות ותהומות כאלה - גם אני עלולה.
אני לא מחוסנת.
ולא אף אדם אחר.
אם אנחנו לא רוצים להגיע לשם - אנחנו צריכים לבחור.
לבחור בטוב. לבחור באהבה. לבחור בהרבה דברים, שיגנו עלינו מפני השחתה ואטימות לב._
|Y|
ובעצם מסכימה עם כל מה שכתבת.

אני מעסיקה את עצמי רבות בשאלה במסגרת עבודתי ולימודי.
אני יכולה להגיד לך שמה שסיפרת אולי קצת יוצא דופן כי באמת לא נהוג לפרט הרבה לילדים בני ארבע על שיטות ההרג השונות,
אבל זה לא יוצא דופן במובן העקרוני של איך בוחרים לספר את הסיפור במערכת החינוך הישראלית (זה היה במסגרת מערכת החינוך הישראלית?)
הסיפור מסופר בצורה חד מימדית לחלוטין. בלי להראות נקודות מבט שונות, בלי להציג מורכבות. מעט מאד דיון ערכי.
ובעיקר הסיפור עדיין משרת לחלוטין את המטרות הציוניות הבסיסיות ביותר ("משואה לתקומה") ואין כמעט כל הרחבה לשאלות מהותיות אנושיות רחבות יותר.

לדעתי דוקא לילדים קטנים שעדיין לא יכולים לתפוש באמת כל מיני פרטים עובדתיים, הייתי מנסה לספר את הסיפור בצורה שבה יודגשו אלמנטים מהותיים כלל אנושיים וערכיים.

ובכל זאת זה לא פשוט בכלל,
לכן, מעניין אותי, מה היית אומרת לילד ממש? ברמה הפרקטית, איך היית מספרת את הסיפור?
כמו אגדה? כמו סיפור יציאת מצרים? כמו סיפור אמיתי שהתרחש בימינו?
הרי דוקא זה שהוא אכן התקיים במציאות מאפשר ללקחים שאנחנו מפיקים ממנו להיות חזקים יותר.
ברגע שהופכים את הסיפור לסיפור מוסר שאין לו עוגן במציאות והקשר היסטורי הוא מאבד במובן מסוים את העוצמה המחנכת שלו.
ונניח שכולנו מסכימים שמקלחות של גז זה לחלוטין לא ברמה של ילד בן ארבע, מה כן? מחנות השמדה? גטאות? אבא שלא חוזר מהעבודה? רעב?
איך מעבירים את זה לילד בן ארבע בצורה כזו שבה יוכל להפנים את הערכים המוסריים אבל בלי לגרום לו נזק פסיכולוגי?
.

[url=http://www.haokets.com/article.asp?ArticleID=1744]בזכות השכחה[/url] (צריך ללחוץ על "בזכות השכחה")
באותו עניין בדיוק, אי שם משנות ה-80' המאוחרות

אנשים זוכרים את השואה לא רק בשביל לקח, אלא 'פשוט' כי זו טראומה שהם עברו. הם לא יכולים לשכוח.

האם נשאיר את הזיכרון רק למי שעבר את זה על בשרו, ואנחנו נבחר אם לזכור את זה רק במקרה שיש לנו לקח ללמוד מזה?
חשוב לגלות השתתפות בכאב ובסבל עם מי שעבר את זה, כי אנחנו לא נפרדים.
לדעתי הטראומה כאן היא לא אישית אלא קולקטיבית,
וטראומה בכל מקרה לא כדאי להדחיק, בלי קשר ללקח שאפשר ללמוד ממנה.
זאת הטראומה [b]שלנו[/b], גם אם לא היינו שם פיזית.
צריך להביט לטראומה הזאת בעיניים.
כי הכאב קיים. לא יעזור לטאטא אותו.

זו סיבה חשובה בפני עצמה ל'למה לזכור'.

כמובן שזה לא אומר לטבוע בתוך זה.
וגם איך להעביר את זה לילדים, זו סוגיה אחרת.
וכל הנ"ל לא סותר את העובדה שציינת שיש מה ללמוד מזה.

אבל גם לו לא היה מה ללמוד - לשכוח או להדחיק? ממש לא.

והלקח "שלי" הוא לקח אחד [b]אפשרי[/b]. לקח לדוגמה, לא משהו אבסולוטי. אני מזמינה אותך לפרוש פה את הלקח שנראה לך הראוי ביותר.

שלא תבינו אותי לא נכון: חשוב לי לזכור את השואה. חשוב מאוד. אנחנו יכולים ללמוד ממנה הרבה. אנחנו יכולים להשתמש בה כדי להתעלות ולהשתפר.

אבל כמו כל דבר טוב, גם זכרון השואה יכול ליפול, גם בו אפשר לעשות שימוש לרעה.
וזה רע וגרוע.
ואני לא רוצה להשלים עם זה.

אם זכרון השואה מוביל רק [b]להשחתה נוספת[/b] - אז כן. לשכוח כדי לצמצם נזקים.

ברור שאני מעדיפה שהשואה תיזכר! אבל שתיזכר באופן הראוי.

[u]אחרת, עדיף פשוט לשכוח. להכחיש. לא היה ולא נברא. כי הזכרון הספציפי הזה, עם האכזריות וההתעללות וההשחתה המשומרים והמטופחים, משחית אותנו יותר מאשר מועיל.[/u]
הה ?
רק אם מפיקים את הלקח שלך אז רצוי לזכור ?
אחרת יש לשכוח ולהשכיח ?

חברה-של-חברה סיפרה לי היום, שהחברה לא מרוצה מהגננת של הבן שלה.
למה? טוב, למשל, כי היא דיברה עם הילדים יותר מדי על השואה.
לא הבנתי. מה העניין?
שהבן שלה עדיין שואל אותה אם יש גזים במקלחת.
ילד בן ארבע.!
[hr]

ככל שחשבתי על זה יותר, כך זה נראה יותר גרוע.
בדרך לעבודה ניסיתי להסביר לעצמי מה פה כל כך לא בסדר.
אני מכירה הרי את סיפורי הזוועה האלה. ביסודי אכלתי אותם בלי מלח, כל יום-שואה.
היה איזה תענוג שפל באופן שבו המורות שלנו התפלשו בסיפורי זוועה.
ודחפו לנו עוד ועוד. כל שנה היה איזה פרט פיקנטי חדש.
וזהו. זה כל מה שהיה שם. או שאולי היה עוד. אבל סיפורי הגועל נפש האפילו על כל השאר.

את לא מבינה? צעקתי לי. האנשים שמספרים לנו ולילדינו את השואה, [b]הם עושים את זה בדרך הלא-נכונה![/b]
אבל מה רע בכך, בעצם?
זה רע, כי אם את מספרת את השואה באופן הלא-נכון, את משמרת אלימות.
משמרת אכזריות.
משמרת התעללות וקשיחות לב בצורותיהן הגרועות ביותר.

את משמרת את כל האיכויות האלה. וכמו בקופסת שימורים, או בהקפאה, הן לא מתקלקלות ולא נאכלות.
את משמרת אותן בחיים
ואת מעבירה אותן הלאה.

[hr]

אני מאמינה, שאת השואה ראוי לספר ולזכור כסיפור מוסר.
רק כסיפור מוסר.
אחרת, עדיף פשוט לשכוח. להכחיש. לא היה ולא נברא. כי הזכרון הספציפי הזה, עם האכזריות וההתעללות וההשחתה המשומרים והמטופחים, משחית אותנו יותר מאשר מועיל.

מה המוסר? יש כל מיני, אני מניחה :-). המוסר שלי הוא פשוט: כולנו בני אדם.
ואם הם יכלו להגיע לתחתיות ותהומות כאלה - גם אני עלולה.
אני לא מחוסנת.
ולא אף אדם אחר.
אם אנחנו לא רוצים להגיע לשם - אנחנו צריכים לבחור.
לבחור בטוב. לבחור באהבה. לבחור בהרבה דברים, שיגנו עלינו מפני השחתה ואטימות לב.

יש גם מוסר השכל תרבותי שאפשר לחשוב עליו.
למשל:
ברדיו שאלה פעם איזה מראיינת: איך זה שתרבות כל כך מתקדמת, כל כך עשירה, יצרה דבר כזה?
הא, גיחכתי לה בהתנשאות באופניקית (הרשיתי לעצמי, נו...), ברור שזו לא השאלה הנכונה.
השאלה היא: באילו מובנים התרבות הזאת היתה מתקדמת? [b]ובאילו מובנים לא?[/b]
האם היא היתה מתקדמת ביותר בשטח הרגשי? בהבעת חום ואהבה? ביחסי אנוש? בהנקה? ;-)
שאלה פתוחה.

לא משנה לי (כרגע) מה התשובות, הנקודה היא: מה אנחנו הולכים לעשות עם השואה.
מה שהיה היה. את העבר אי אפשר לשנות. ולכן הזכרון כל כך חשוב. הדרך שאנחנו מספרים את השואה - היא הדרך שבה היא חיה וקיימת בהווה שלנו.

מה אנחנו רוצים לשמר בהווה?
מה אנחנו רוצות להעביר לדור הבא?
מה קורה לילד בן ארבע שמקבל סיפורי שואה בלתי מהולים לארוחת הבוקר? איך הוא גדל? איך הוא חי את הסיפור? מה מוסר ההשכל שהוא מוציא מזה?

איך אתן, נשות שבט שלי, רוצות לספר את השואה?

הקישו על הקישור ושמעו את הסיפור על [url=http://www.cbsnews.com/video/watch/?id=2274705n.]הארכיון הגרמני[/url]

סיפור זה עלה לאויר ביום ראשון 17 בדצמבר בתוכנית "60 דקות" - על סוד גרמני ישן - של ארכיב נעול הנמצא בעיירה גרמנית ( Bad Arolsen ), בו מאוכסנים אוסף דברי ערך של אינפורמציה על 17.5 מיליון קורבנות השואה.

הארכיב מאוד גדול (16 מייל של מדפים המכילים 50 מיליון דפים של מסמכים) ועד לאחרונה היה מחוץ לתחום לציבור.
אבל לאחר שהממשלה הגרמנית הסכימה השנה לפתוח את הארכיב, מנחה החדשות סי.בי.אס, סקוט פלי, נסע לשם יחד עם עוד 3 ניצולי שואה ע"מ שיוכלו לראות מסמכים אישיים שלהם מהשואה.

(תודה ל-[po]נקודות ורודות אגדיות[/po], ששלחה לי את המייל הנ"ל)

אני דיברתי עם בת ה-4 שלי וסיפרתי לה שתהיה צפירה, כי זה יום זכרון למשהו עצוב שקרה, שאנשים התנהגו מאוד לא יפה אחד לשני, ואז היא שאלה אותי אם הם לא אמרו סליחה ותודה, הסברתי לה שיותר גרוע, כמו שאפשר לדבר לא יפה ואפשר לדחוף ואפשר להכות עם מקל וכו' יש הדרגתיות, ואז היא שאלה אותי אם הם התנהגו לא יפה כמו שהיה במצרים (המשך ישיר לשיחת פסח) ואמרתי לה שיש דברים דומים רק שזה קרה לפני פחות שנים ובכמה מדינות ולא רק במצרים, ושהכריחו אותם לגור במקום מסויים והם לא יכלו לבחור איפה לגור בעצמם, ולעבוד בעבודה קשה ושלא היה להם מספיק אוכל ולא היה להם חופש וכו', והיא סיכמה שזה מאוד דומה למצרים וזהו. הספיק לה. דיברנו על כמה חשוב לנהוג בצורה יפה בזולת וכו' עד שהיא עברה נושא.
לא הרחבתי על מה בדיוק נעשה ובוודאי שלא אמרתי לה שסבתא שלה הייתה בגילה כשזה קרה והייתה שם. עם זאת, יש גיל שבו אי אפשר להסתיר וכן צריך וכדאי בעיני לפחות להסביר, בצורה מותאמת ועם המון רגישות לעניין ולרצון שהילד מגלה.
גם אני, בגילי המופלג, מתקשה לעכל ולקבל את מה שקרה ולקלוט שאמא שלי הייתה בגילה של ביתי בגטו. לא חושבת שאפשר ממש להבין את זה.

אמנם אני אורחת כאן אך קוראת את דברי באי האתר מזה 5 שנים. מתוך קריאת הדברים בדף זה ומתוך הרהורים שמלווים אותי מזה זמן ואל תוך יום השואה שצויין אתמול, עברה בי פנטזיה על יצירת מקום, בית ספר, בית מפגש כלשהו ללימוד אהבת האדם וכיבוד האדם, מקום ללימוד הומניות, ללימוד רגישות לאחר. הייתי מאד רוצה לפנטז על כך שאנשים הולכים למקום בו הם לומדים יחד רגישות. בתור אומנית וסטודנטית לאומנויות בעברי נוכחתי פעמים כה רבות בשיעורים בהם "עוזרים" או "מדריכים" אותנו לפתח רגישות לאור, לכתם, לצליל, לתנועה, למילה וכו'. אנשים שרוצים לפתח את אומנויותיהם מגיעים לשיעורים אלה ופועלים בדבקות לחידוד רגישותם. ברור שמדובר בשכר אישי לצד פעולה זו. אך אני מדברת על בית ספר שאין בו שכר אישי-תחרותי ברור ומיידי. בית ספר לחידוד הרגישות הכללית לבני אדם, לבעלי-חיים, לצמחים, לכאב, לסבל, לעזרה, להקשבה. למה אנחנו לא משתנים? איזה מן יצור הוא בן האדם? זכוכית מגדלת על כל הרע והטוב שבעולם. האדם הוא כמו זכוכית מגדלת.

לי אין אף קרוב משפחה שהיה בשואה
היום היינו אצל סבתא של יואב, שהייתה באושוויץ ובברגן בלזן.
זאת פעם ראשונה שלי שבזמן הצפירה הייתי איתה, וזה היה מאוד חזק עבורי.
התחבקנו ובכינו. היא היתה כל כך... לא מוצאת את המילה. היא רצתה שנעמוד ליד החלון ונסתכל על הים. יואב החזיק את בעז על הידיים. היא בכתה ואמרה כל הצפירה כמה טוב שבאנו.
כל השנים האלו הם (המשפחה שלה) באים רק בערב שלפני. נשבעתי לעצמי שלא נשאיר אותה לבד בצפירה לעולם.

קשה לי אישית עם העוצמה של הרוע. זה קשה לי תמיד. בזמנים כאלה, כמו יום השואה, כשאנחנו צריכים להישיר מבט בחושך הטהור,אז אני מסתכלת.
גם היום, כשאני רואה איך הבן שלי חי, ואני יודעת שיש ילדים שעוברים באותו הרגע עינויים של ממש.
כל כך הרבה רוע יש בעולם, הוא רק מחליף צורה וצבע.
מבחינתי השואה קורית כאן ועכשיו. יש אונס, התעללויות, סבל ועינויים. אנחנו מוקפים עוולות, כלפי בני האדם, בעלי החיים ואמא אדמה.
הכאב אין סופי, כמו הדם שנשפך.
אני אסתיר זאת מילדיי ככל שאוכל.

[u]עם ילדים צריך להיזהר כי תפיסת הזמן שלהם שונה משל אדם מבוגר - הם לא חושבים במונחים של עשרות שנים, והכל נראה להם קרוב ומיידי יותר, עד כדי פחד ש"הנה גם לנו זה יקרה". לטעמי בגיל צעיר, לפני 8-9, אין בכלל מה לעשות עם הנושא הטעון הזה.[/u]
מצד אחד נכון שזה נושא מאיים ואכן במשך שנים נטו לא להתיחס לנושא באופן מיוחד בגילאים צעירים. ומצד שני, גם אם לא מתיחסים לזה באופן מיוחד הילדים חווים את היום הזה. הם נחשפים לכך בטלויזיה הדולקת או ברדיו, אם הם בבית הספר הם הולכים לטקס, לרוב הם אכן לא מבינים ממנו הרבה ובכל זאת הם נוכחים בו. וכמובן בצפירה. כך שהתעלמות היא גם לא פתרון אידאלי, להיפך היא יכולה להעצים את תחושות הפחד, אי הוודאות והבלבול.
לכן אני חושבת שכן כדאי לעסוק (כמובן במידה הנכונה, וכמובן שלא להעמיס) בנושא, גם אם בהקשרים מאד כלליים שלו.
עם ילדים ממש קטנים אפשר לדבר על נושא הזיכרון. אפשר להסביר שאת היום הזה אנו מייחדים על מנת לזכור, לזכור דברים שהיו פעם ועכשיו כבר אינם, אפשר לקשר את זה לחוויות אישיות שלהם. אולי צעצוע שהם אהבו ואבד, חבר שהיה להם לפני שעברו דירה וכו'. בעיקר להעלות את התחושות שקיימות לגבי דברים שהיו פעם וכבר אינם עוד והחשיבות והצורך בזיכרון.
עם ילדים מעט יותר גדולים אפשר להזכיר בעלי חיים שמתו, וכמובן אנשים (בעיקר במדינה שלנו) יש הרבה ילדים שנחשפים, ברמה זו או אחרת, למוות של בן משפחה או אדם שהם מכירים. ולכן מדברים על הצורך לזכור ובכלל על הרגשות שנושא המוות מעלה.
עם ילדים עוד יותר גדולים (נגיד אמצע בית ספר יסודי והלאה) מדברים כבר על הקשר ספציפי של אנשים שמתו בשואה. כשמצד אחד מנסים ליצור חיבור על ידי סיפורים אישיים שמותאמים לגילם ומצד שני לא יוצרים הזדהות בינם לבין הדמויות בסיפור על מנת שלא יחושו איום ופחד.
אני חושבת שבהחלט לא כדאי לחשוף ילדים קטנים לתמונות מזעזעות ולסיפורים עמוסי מידע שרק יגרמו להם לבלבול שיכול להוביל לפחדים.

לדעתי כמה שפחות לגעת בזה עם ילדים צעירים. וככל שגדלים, לספר הכי בעדינות שאפשר. מה שמאוד מכריע על איך שישפיע עליהם, חוץ מהפרטים של הסיפור, זה הטון שבו מדברים. חשוב לא לנסות בכוח ליצור טרגיות ודרמטיות ולא לרצות להעביר את הזוועה והזעזוע בכל מחיר. לספר סיפור, עובדות, בקצרה. כשיגדלו ויוכלו להתמודד כבר יחשפו לכל האמת כולה. אין שום רווח בלזעזע ילדים צעירים מדי, רק יכול ליצור פחדים, אין להם יכולת לתפוס (אפילו לי זה כמעט בלתי אפשרי) ולהבין. ואני מתכוונת אפילו לגילאי 9-10 ואולי אפילו יותר.
אני זוכרת שכילדה, בבי"ס, תמיד הבנתי שאני צריכה להיות מאוד עצובה אבל לא באמת הרגשתי כך כל היום. והרגשתי רע עם זה שבא לי לשחק ולהתנהג כרגיל, לא ידעתי מה מצפים ממני . זה רק הרחיק אותי מהנושא להמון שנים.

[u]עם ילדים צריך להיזהר כי תפיסת הזמן שלהם שונה משל אדם מבוגר - הם לא חושבים במונחים של עשרות שנים, והכל נראה להם קרוב ומיידי יותר, עד כדי פחד ש"הנה גם לנו זה יקרה". לטעמי בגיל צעיר, לפני 8-9, אין בכלל מה לעשות עם הנושא הטעון הזה.[/u]

בתור ילדה תמיד הרגשתי שהשואה קרתה לפני המון שנים. רק כשגדלתי הבנתי כמה לא מזמן זה היה וזה היה ממש שוק בשבילי.

עם ילדים צריך להיזהר כי תפיסת הזמן שלהם שונה משל אדם מבוגר - הם לא חושבים במונחים של עשרות שנים, והכל נראה להם קרוב ומיידי יותר, עד כדי פחד ש"הנה גם לנו זה יקרה". לטעמי בגיל צעיר, לפני 8-9, אין בכלל מה לעשות עם הנושא הטעון הזה.

[u]איך מעבירים רוע כזה לילדים (לא לקטנטנים. בגיל שאחרים כבר בבי"ס)?[/u]
זו סוגיה מאד מורכבת.
(אני מתעסקת בזה במסגרת עבודתי)
היום הנטיה היא לעסוק בשואה באופן הדרגתי מאד. עם ילדים קטנים (בערך עד גיל אמצע בית ספר יסודי) לרוב ניתן להפוך את הנושא למעט יותר נגיש באמצעות סיפורים אישיים (מעובדים לגילם) שמספרים בעיקר על החוויה האישית וגם שם לרוב בוחרים להתיחס לדברים מעולמם של הילדים על מנת שיוכלו להתחבר (אני יכולה לתת דוגמאות ספציפיות אם מישהו ירצה) ולאו דוקא שאלות כלליות על רוע ואכזריות שיכולות להתפס כמאיימות מאד.
לילדים מעט יותר גדולים (בבתי ספר בעיקר ד' ובעיקר מכיתות ה'-ו') כבר מספרים קצת יותר את המסגרת ההיסטורית הכללית, ובעיקר מנסים להראות את המורכבות ולעורר שאלות ולאו דוקא למצוא תשובות.

[u]מרגיש לי שהם רואים בזה סיפור עם רשע וסוף טוב כמו כל אגדה אחרת שהם מכירים[/u]
זה בהחלט תגובה אפשרית בעיקר בגלל שעולמם של הילדים היום רחוק מאד מהעולם ההוא. לכן עם ילדים קטנים ניתן להראות שזהו לא סיפור אגדה אלא שזו היתה המציאות על ידי כך שמראים שהילדים אז היו בדיוק כמוהם, הילדים היום. הלהבו מאותם דברים, שיחקו בצעצועים דומים, אהבו לעשות דברים עם המשפחה שלהם וכו'. כשכדאי שהסיפור יהיה על רצף. לא רק מה קרה לילד בשואה עצמה אלא להראות את חייו לפני כן (כך הילדים מוצאים מקור להזדהות ומתחברים) את קורותיו בשואה וגם, חשוב בגילאים האלה, את המשך חייו אחר כך.
יש התלבטות גדולה מאד מתי להתחיל להדגיש את אלה שלא שרדו. אבל הנטיה היום בגילאים הצעירים היא לספר סיפורים של ניצולים. אלה אמנם סיפורים עם סוף טוב אבל בהחלט אפשר ללמוד מהם על טווח רחב מאד של רגשות וסיטואציות חיים.
לרוב רק בסוף בית ספר יסודי מתחילה התיחסות יותר ספציפית למוות, להרג ולשאלות מוסריות.

מרגישה השנה, לראשונה, צורך לציין במשהו את היום הזה בביתנו. אולי כי זו שנה ראשונה בלי סבתא ז"ל שכמו קבר שמרה תחתיה את סיפור משפחתה שנספתה ולא גילתה ולא סיפרה דבר עד יומה האחרון. היא היתה ניצולה מאוד לא טיפוסית. אם לא ידעת - לא חשדת. מלאת שמחת חיים והומור קלילה ופתוחה רק בלי היסטוריה. ואולי כי הגדולה כבר קצת גדולה, ויש טכס במושב הערב ואני רוצה שנלך. סיפרתי להם את "מה קרה בשואה" של בת שבע דגן. הראתי בריינפופ. מרגיש לי שהם רואים בזה סיפור עם רשע וסוף טוב כמו כל אגדה אחרת שהם מכירים. לא מבינים שזה אישי ואמיתי. אם היו יותר גדולים הייתי מנסה קצת פילוסופיה, למשל ויקטור פרנקל [b]"במחנות הריכוז...ראינו אחדים מחברינו מתנהגים כחזירים בעוד אחרים מתנהגים כקדושים. אפשרויות אלה ואלה גנוזות באדם. איזו מהן יגשים, דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים"[/b]
איך מעבירים רוע כזה לילדים (לא לקטנטנים. בגיל שאחרים כבר בבי"ס)?

_"אני לא חושב שהסברת נושא השואה לילדי גן בדרך כלשהי יכול לעזור או להועיל להתפתחותם. זה כן יכול לקיים במדוייק את מצוות העם שלנו.

פחד פחד תרדוף._"

לזאת התכוונתי. יש כל כך הרבה סיבות לחיות בפחד במדינתינו .ישנם החיים בצל פחד מתמיד.
מה שחסר להוסיף לפחדים הוא ספורי מלחמות .אין מלחמות שמחות גם אם יש בהן ניצחון.


"[u]חשוב ביותר להדגיש שהשיטה אינה מפסיקה להתקיים בגלל שהמרכז נסגר.[/u]"

אהההההההההה........

לצערי הרב, העם שלנו חי בפחד והפחדה מתחילת דרכו. אנחנו כל כך רגילים לפחד, שכשמישהו אומר, רגע אפשר גם בלי, קשה מאוד להתחבר לרעיון.

אני לא חושב שהסברת נושא השואה לילדי גן בדרך כלשהי יכול לעזור או להועיל להתפתחותם. זה כן יכול לקיים במדוייק את מצוות העם שלנו.

פחד פחד תרדוף.

אני לא בצד הזה, ולא מקבל את הדרך הזו.

נכון שמהתחלת דרכו של עמנו קוראים לנו אסונות קשים ביותר. נראה לי שהשאלה היא קצת יותר גדולה וחשובה. "למה זה תמיד קורה לנו?"
איך זה שמתחילת דרכו העם הזה רק נלחם על חייו, מורחק, מנודה, נרצח, נאנס ועוד נפלאות החושך הרבות?

אני מאמין שצריך לחפש פנימה את הסיבות. נראה לי שעל זה חייב להתבסס הדיון ולא על הזכרה חוזרת ומשתקת של כל מה שעברנו, (למרות חשיבות הזיכרון) סביר מאוד להניח שאם נמשיך כך נמשיך כנראה גם לעבור בתוך החושך ומעולם לא נוכל לצאת לאור.

לצערי הרב

_חשבתי לעצמי , מה נותנת אינפורמציה כזו לפעוטות ? לאילו פחדים ונזקים מיותרים עלולים לחשוף ולגרום להם ?
גם בגיל בוגר יותר 5-7 נראית לי מיותרת כל האינפורמציה.
אני מודה ומתוודה . גם אני נטלתי חלק הסברתי ולימודי בהיותי גננת לפי מסורת זו. הסיפור המקראי הוא חלק מתוכן שנדרש ללמד בגני חובה וכן בכתות א'.
בגנים דתיים מ"מ וחרדים הנושא מודגש הרבה יותר. הנה , בעוד מספר ימים נחגוג את יום העצמאות . ובהמשך ל"ג בעומר ...עוד ספורי מלחמה .
במבט של מטפלת אני מוצאת בכך פסול._

טליה, הימים הללו אכן ימים לא פשוטים.
ימים אשר מציינים כל מיני נקודות הסטוריות בעבר ובהווה בשרשרת העם היהודי.
מימי ספירת העומר, יום השואה, יום הזיכרון , יום העצמאות ועוד...

אני, בניגוד אלייך חושבת שישנה חשיבות נעלה להעביר את התכנים ומשמעותם כבר בגלאי הגן (אפילו כשהתכנים ומשמעותם קשים- מה לעשות, שלצערינו המציאות הייתה קשה.}.
הגן, מהווה עבור הילד מקום בסיסי וראשוני (לצורך העניין) ללמידת ערכים, נורמות, סמלים, מנהגים, אידיאלים ועוד,,, הן ברמת הפרט והן ברמת הכלל.
הגן, כאחד ממקומות ההדרכה הראשונים בחיי הילד, עוזר לו לצוק תוכן ומשמעות לזהותו - מהי הזהות שלי - לאן אני שייך -...
"אוי לי, אם יחליטו לא לדבר על יום השואה בגנים"
ואצטט- כאן את דברי התובע, היועץ המשפטי לממשלה, מר גדעון האוזנר.
במשפט אייכמן.

במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אין אני עומד יחידי; עימדי ניצבים כאן, בשעה זו ששה מיליון קטגורים.

אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם:[b]’אני מאשים’[/b], מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף ביערות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה.

[b]דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהייה, על כן, אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא.[/b]

[b]אנו מחוייבים לזכור ולא לסלוח[/b] .

אבל, כמוך, אני חושבת שאין צורך במתן מידע רב לילדים הצעירים .
איני, חושבת שהמטרה להפחיד אותם.
אבל גם איני חושבת שכתוצאה מכך כדי לא להפחיד צריך להמנע מלהעביר את המורשת שלנו.
כאן, תפקיד הגננות, המשפחה למצוא את: המינון באינפורמציה, לדעת להשתמש במילים הנכונות, לזהות ילד שמתקשה לשאת את הקושי הרגשי וכ"ו...


טליה, אהבתי את הרעיון בדבר ההתייחסות לצפירה מנקודת מבט של ילד עם רגשות יתר.
ומיותר לציין שנשמח אם תשתפי אותנו ברעיונותייך ליום העצמאות :-)

בברכה, [po]אורנה פרידמן[/po]

השבוע ביקרו אותי נכדותי התאומות בנות 3 ושמונה חודשים.
הן סיפרו לי בחשיבות רבה .(ציטוט בלשונן) "היום לא היה לנו כיף בגן וגם לא היה חופש. כי עמדנו "דון". הייתה צפירה והגננת אמרה לנו להוריד את הראש למטה ולהיות עצובים"...
שאלתי :"למה להיות עצובים"?
הן:" בגלל שהאנשים רעים הרגו הרבה יהודים "......
אלה שרצו לצאת ממצרים והיו עבדים . וגם שמו את משה הקטן והתינוק בתיבה כי לא רצו שהאנשים הרעים יהרגו אותו .

חשבתי לעצמי , מה נותנת אינפורמציה כזו לפעוטות ? לאילו פחדים ונזקים מיותרים עלולים לחשוף ולגרום להם ?
גם בגיל בוגר יותר 5-7 נראית לי מיותרת כל האינפורמציה.
אני מודה ומתוודה . גם אני נטלתי חלק הסברתי ולימודי בהיותי גננת לפי מסורת זו. הסיפור המקראי הוא חלק מתוכן שנדרש ללמד בגני חובה וכן בכתות א'.
בגנים דתיים מ"מ וחרדים הנושא מודגש הרבה יותר. הנה , בעוד מספר ימים נחגוג את יום העצמאות . ובהמשך ל"ג בעומר ...עוד ספורי מלחמה .
במבט של מטפלת אני מוצאת בכך פסול.

אילו היו שואלים לדעתי . הייתי ממליצה להעביר כל נושא , תוכן וארועים באמצעות חוויות חושיות . מוטוריות , יצירתיות .הרבה פחות ידע ומידע.
הצפירה לדוגמא - . אומנם, אי אפשר להתעלם ממנה. נדרשת הכנה מוקדמת לשמיעתה. כמו: להקליט צפירה ולהשמיע אותה למשך זמן .(בעלי רגישות ייתר שמיעתית עלולים להיכנס לפחד רב. ) ללקטנטנים שכאלה בהחלט מספק עם ילמדו שהצפירה באה להזכיר לנו ימים עצובים מאוד שקרו לפני הרבה זמן(הרי לילדים אין אומדן של זמן )
לפתח שיחה רגשית עם הילדים . מה הרגשתם ? איך היה הצליל של הצפירה חלש/ חזק ? כשאנו עצובים מה אנו עושים ? איזה קולות אנו משמיעים כשכואב. כשאנו פוחדים היכן אנו מרגישים זאת בגוף וכו'?.ילדים מאוד מתחברים לכך .איך אפשר להרגיע מישהו שהוא עצוב ו, פוחד כו'.
חשוב ליידע גם את ההורים . לחשוף את ילדיהם מה שפחות לתקשורת שעלולה לגרום להם לפחד.

בהמשך אם תהיו מעוניינים . פעילות לילדים ליום העצמאות לפי שיטת "אלבאום ". נראה לי הרבה יותר חוויתי, יעיל ומהנה.

ראו גם: [po]מדור ילדים[/po]_ונוער | [po]מדור אלבאום במעגלי השנה והחגים[/po]

הבנתי אותך יותר טוב. תודה על ההרחבה.
[u]בשאר ימות השנה ניצולים יכולים לרעוב, לחלות, ולחיות במחסור ודלות ועליבות[/u]
עצוב ונכון. ממה זה נובע? מערכת חולה? אפליה? הם כבר זקנים אז למי אכפת :-( ?
בכל זאת חושבת שיום השואה במתכונתו הנוכחית הוא המצב הכי טוב שאפשר להגיע אליו, והיחס לקורבנות השואה שעוד נותרו צריך להשתפר עשרות מונים.

גם [u]אני, כבת דור שני יכולה להבין אותה[/u] ומעריצה אותה על בחירתה השונה. יכולה להעיד על עצמי, שאמי מאוד מתעתעת, כלפי חוץ מתפקדת ונורמטיבית ורק מי שחי קרוב קרוב, בצמידות, מבין עד כמה השואה פגעה ועדיין פוגעת בה ובקרובים לה :-( אמי הייתה ילדה קטנה במהלך השואה ושרדה אותה עם ובזכות סבתי ז"ל ולתחושתי הילדה הקטנה שהייתה שם עדיין מנהלת אותה ומשפיעה עליה בכול מיני סיטואציות, החסך שנפער והציפייה של הילדה ההיא בלתי ניתנת לתיקון, לכן, לא מדובר בעיני כלל וכלל על שיכחה, אלא על זכרון שאינו פוגע, שמאפשר לחיות את ההווה ולהנות ממנו, שמאפשר לקחת אחריות על החיים בהווה, לשחרר את הרגשות הקשים המעכבים וקושרים לסיטואציה הנוראית ההיא, אפילו רק במעט. אחד השיעורים הקשים שלי הוא להכיל ולהבין את הקושי של אמי לבחור מעט אחרת, ההתיילדות מולי, הקורבנות האינסופית, הסרת האחריות והקושי הגדול שבלהיות "הנצחון [b]שלה[/b]".
בכול מקרה, לא חשה שום קנאות לנושא השואה ומסכימה בהחלט עם הגדרת "הפסטיבל" ביום אחד מתוך כל השנה. בשאר ימות השנה ניצולים יכולים לרעוב, לחלות, ולחיות במחסור ודלות ועליבות אבל ביום השואה, עולים כל נבחרינו לבימת "יד ושם", לי זה מרגיש כמו ניצול ציני של העניין. ניצולי השואה זכו לקבלת פנים צוננת ויחס בעייתי עוד אז, כשעלו ארצה, ומאז זה נמשך :-( למעט ביום השואה...ובכלל מרביתנו לא אוהבים לשמוע על הנושא, זה מפחיד ומרתיע ומאיים, לחשוב שאנשים שאנחנו מכירים חוו את הזוועות הללו, שזה התרחש בתקופתנו. שעדיין בתקופתנו אנשים ברחבי העולם חווים זוועות וגזירות נוראיות ... @}

ל [po]אופק שרואים אותה באופק[/po]
[u]אני דור שלישי של השואה[/u]
גם הילדים שלי :-) את רוצה לספר לנו על זה קצת? מי היה בשואה במשפחה שלך?

[po]ש י ר י[/po] , אני חושבת שיום השןאה הוא יום חשוב, בעיקר עבור אלו שלא היו שם, בעיקר מול העולם כולו. חשוב מאוד לציין את היום הזה במיוחד עבור הדור הצעיר. הרי בקושי נותרו אנשים משם ועוד מספר שנים גם זה לא יהיה.
התכוונתי שבאווירת ה"לא נשכח ולא נסלח- כי לשכוח פירושו לסלוח", "זכור את אשר עשה לך עמלק", כל האווירה הזאת ביום אחד- אווה קור נראית כמי שתלושה מן המציאות. תעברי על הטוקבקים של הכתבה בוואי-נט ותראי שמעטים מאוד הבינו למה היא התכוונה. היא רצתה לרפא את נשמתה, לרפא את הכאב הפרטי שלה. וכפי שכתבתי במקום אחר (איזה מזל ש [po]אהבת עולם[/po] ציטטה אותי בדף הבית שלה ואני לא צריכה לחפש הרבה :-)
_מושג שלקחתי מהספר האהוב עליי "לחיות מתוך שמחה-סנאיה רומן מתקשרת את אורין"
אורין כותב כך:
"אינך יכול לעזוב משהו עד אשר תאהב אותו. ככל שאתה שונא משהו, כך אתה קשור אליו יותר, וככל שאתה אוהב אותו, כך אתה משוחרר ממנו. לכן, ככל שאתה אוהב את עברך, כך אתה חופשי ממנו"._
היות שאני מתחברת לזה בעצמי, קל לי להבין את אווה קור והסליחה שלה ומעריצה אותה על בחירתה השונה. היא עברה גיהנום אבל בחרה לסלוח בשביל נשמתה, בשביל שתוכל להמשיך לחיות בלי סבל.
קשה לקבל את זה דווקא לאור האווירה של יום השואה, ולכך התכוונתי. חלילה לא באתי לשלול אותו. אגב, אווה בסרט מתייחסת גם לטרגדיות של עמים אחרים. תראי פה:
http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/1,2506,L-3090708,00.html
_"כפי שאני רואה את הדברים, רוב הממשלות ומנהיגי העולם נושאים עול כבד בניסיון לשמור על שלום, ולדעתי הם נכשלו מאוד, כיוון שלא קידמו את הנושא, לא עודדו ניצולי טרגדיות כמו השואה, ולא עזרו להם לסלוח לאויביהם כדי לרפא את עצמם. רוב הממשלות ומנהיגי העולם מקדמים רק דבר אחד, ותומכים רק בו: צדק. בכך הם בעצם דנים את הקורבנות לסבל נצחי. תגיד לי אתה, איש צעיר - כמה ניצולי שואה נרפאו כתוצאה מהמשפטים והמרדף אחר הנאצים ועוזריהם? הנקמה טובה בשביל עורכי דין, היא מצויינת לסרטים של הוליווד. לנו, לניצולים, היא לא עוזרת בכלום.
"גם בהקשר של השואה וגם בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני אני כל פעם שומעת את המשפט (קור עוברת לעברית) 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. מבחינתי, זה משפט מטופש. מה? מישהו אי פעם שכח את העמלק? To forgive does not mean to forget (סליחה אין משמעותה שיכחה). אני רואה עולם שבו המנהיגים יפעלו למען חקיקה של חוק לסליחה, חנינה והשלמה, ויתמכו בו, במקום בצדק ונקמה. ראינו בבוסניה, בקוסובו וברואנדה איך הקורבנות עצמם מתעללים באחרים והופכים אותם לקורבנות. אנחנו צריכים לנסות משהו חדש כדי לשים קץ למעגל הקסמים הזה"._

אני דור שלישי של השואה :-)

[u]בעיקר בגלל "פסטיבל השואה" שנחגג בקנאות רבה במשך עשרים וארבע שעות בתאריך מסוים אחד[/u]
הניסוח הזה צורם לי.
עדיף לא לציין בכלל?
עדיף לציין כל יום?
אני לא רואה ב"קנאות" לנושא השואה כל רע, בייחוד באווירה העולמית כיום. לא יזיק להזכיר גם לשאר העולם פעם בשנה שלא עשו מספיק להציל את מי שהיה שם, ושלא עושים מספיק להציל את מי ששם היום (דרפור, סרי לנקה, לא חסר :-( ).

משהו שכתבתי לפני שנה:

אווה קור סולחת

הערב צפיתי זו הפעם השלישית בסרט "לסלוח למנגלה". בסרט אווה קור, ניצולת שואה מתאומי מנגלה ימ"ש, מסבירה שהיא סולחת כדי לשחרר את עצמה. ברמה המיסטית אני ממש מבינה אותה. אני רואה את אימי, ניצולת שואה, שמתקשה לשמוח, כאילו עצם זה שהיא שמחה ומאושרת בחייה זו בגידה באלו שניספו. כאילו החיים שלה נעצרו מאותו רגע שהרכבת שהביאה אותה ואת בני משפחתה לאושוויץ נעצרה. אומנם אמא שלי חיה ב"ה, היא ניצלה מהתופת, עלתה ארצה והקימה משפחה גדולה של ילדים ועשרות נכדים ונינים, אבל אלו תמיד חיים בצל השואה. אמא שלי טוענת שאין היא "ניצולת שואה", אלא "קורבן שואה". אבל האין היא קורבן של עצמה? ברור שהיא לא תשכח, כשבעצם "יום השואה" אצלה נמשך 365 ימים בשנה.

אווה טוענת שהסליחה איננה גורמת לה לשיכחה, היא עצמה הקימה מוזיאון להנצחה ומקיימת הרצאות. אווה מודה שעצם הסליחה גורמת לה לרפא את הפצע בנפשה ובעצם מעשה הסליחה היא מאפשרת לעצמה להמשיך לחיות בלי לשאת את המשא הכבד.
אני מצדיעה לאווה. לדעתי היא אישה גדולה ואמיצה.

אני יודעת שרבים מהקוראים מתפלצים מעצם מעשיה של אווה, בעיקר בגלל "פסטיבל השואה" שנחגג בקנאות רבה במשך עשרים וארבע שעות בתאריך מסוים אחד בשנה. אבל אני, כבת דור שני יכולה להבין אותה. אני ורבים כמותי חיים את השואה כמעט בכל יום. אולי לא בעוצמה של ניצולי השואה, אבל השואה בעצם הרסה לי את הילדות, גרמה לי לבחור בחירות שלו הייתי גדלה אחרת, הייתי בוחרת בצורה אחרת. גדלתי בלי סבים וסבתות, בלי מרד נעורים והכול בעצם סובב סביב השואה. ללכת על קצות האצבעות ליד אמא שלי, לרצות לדעת מצד אחד ולמלא את החור השחור בעבר המשפחתי שלי : מקומות, שמות, היסטוריה משפחתית של טרום-השואה, סיפורים שעליהם גדלים ילדים אחרים בצורה טבעית, ומצד שני להימנע ולא לגרום צער לאימי היקרה. גם אצלי הכול מתחיל ונגמר ברכבת שמגיעה לאושויץ.
דווקא בגלל האהבה הגדולה שלי אל אימי ומתוך דאגה ורצון לרפא את הכאב אני כותבת את מה שאני כותבת. כי אני יודעת שאם היא תבין ותוכל אי פעם להגיע למקום של אווה (מקום אליו ללא ספק לא תגיע לעולם) - היא תוכל להיות מאושרת.
אני עצמי לא סולחת וחושבת שזה בלתי אפשרי. לי אין את הפריבילגיה שיש לניצולי השואה.
אולי זה שיחרר את אווה מבחינה מסויימת. אני לא חושבת שהיא בלתי שפויה, כפי שתאומי מנגלה אחרים חושבים ואני מצדיעה לה על כך שהיא החליטה לא לתת מדרך רגל לשנאה, החליטה לסלוח ובכך להרגיש חופשיה.

מתוך דבריה של אווה : [b]הרגשתי שעול הכאב הוסר מעל כתפיי. כבר לא הייתי קורבן של אושוויץ. כבר לא הייתי אסירה של העבר הטראגי שלי, סוף סוף הייתי חופשייה. אז אני אומרת לכולם: סלחו לאויב הכי נורא שלכם - זה ירפא את נפשכם וישחרר אתכם![/b]

קישור לכתבה על אווה, כאן:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3090708,00.html

לא תפסתי,לא אתפוס לא תופסת איך אירוע כזה התרחש.
קטונתי מלהתחיל להבין בכלל.
איך בני אדם עושים פשע כזה?
איך אתם חושבים את היום הזה?
קשה לי נורא ביום השואה.
יש סליחה ומחילה לפושעים על דבר כזה?

בכלל נראה לי ראוי לקיים איזשהו דיון בעניין היום. שמחתי לראות שרעננת את הדף.

אני זוכרת במעורפל ממש מתי אצלי החלה החשיפה ליום השואה, ויודעת שהחשיפה הייתה הדרגתית ביותר.
בכלל, עד היום, כל שנה שעוברת אני נחשפת יותר ויותר ומבינה עוד קצת מהשחור הגדול הזה. כרווקה זה היה אחרת. היום, עם ילדים ומשפחה פתאום המשמעות מצמררת אותי יותר ויותר.

אני רוצה שוב בנושא ילדים ויום השואה. סליחה, לא קראתי את כל הדיון אז אולי מישהו כבר אמר דבר דומה.
לפי דעתי כל ההתמודדות שלי עם הנושא היא עדיין די מחורבנת בגלל שהחשיפה בגיל צעיר היתה לא מתאימה. בטקסים בקיבוץ ובטלויזיה תמיד מראים תמונות זוועה, אני תמיד הרכנתי את הראש, והתמונות שראיתי לפני שהרכנתי את הראש לא אפשרו לי לישון כמה וכמה לילות אח"כ.
תמיד התביישתי בזה, עד שלפני כמה שנים קלטתי שלא אני כאן לא בסדר אלא שזה פשוט ממש לא מתאים לחשוף ילדים לסוג כזה של מראות. זה טירוף לעשות את זה. מעניין שההורים שלי מעולם לא נתנו את דעתם על כך ולא תווכו לי את החוויה הזו (ובטח שלא ישנו במיטה משותפת אז את גם את לילות נדודי השינה העברתי לבד, רוצה לעבור אליהם אבל מתביישת).
סיפורי שואה תמיד עניינו אותי וברבות השנים קראתי אי אילו ספרי שואה, אבל מלהשיר מבט בטקסים אני עדיין נמנעת, לדעתי כי נחשפתי בגיל לא מתאים. הדבר היחיד שהשתנה הוא שהיום אני לא מתביישת בזה.

להיוולד להורים שעברו את השואה

פנינה מן

...אם לא תאכל - לא תגדל אף פעם
:להיוולד להורים שעברו את השואה - משמע
,לאכול כדי לגדול
.כדי להיות חזק
:להיוולד להורים שעברו את השואה משמע
,להיוולד עם קשר אל המוות
,לעולם ללא סבים וסבתות
,להיקרא בשם שונה מזה של אורי, מיכל, או תמר
,להיות כבול ליד המושיטה אוכל לעיניים מחפשות ודואגות
לגדול וללמוד
,ששמך הוא לזכרו של סבא וסבתא
שמשפחתך מורכבת מאם, אב, אח ואחות
...וכמעט ללא דוד, דודה, בן-דוד
,להתבגר ולהבין - שרצף החיים של הוריך קטוע
:מתחיל כמו בן אנוש
...לידה, שואה, הפסקה, שתיקה, והלאה
שענף משפחתך נגדע
,ושבעצם על מפתנך רובצת הרעה
:ועליך ללמוד לקדמה
[list]
[*] הנך הופך לבוגר ויודע
[/list]
,שהאימה הובילה לחרדה ולדאגה
,לראיית חצי הכוס הריקה
[list]
[*] שהנך הוכחה ניצחת כי יכולנו לה
[/list]
.ובכך כוחך
ושלעולם לעולם יהיו לך שאלות
.שעליהן לא תקבל תשובה

העתקתי מהאתר שיטים.

אינני יודעת מה עם הלב, אבל בתפיסה הכוללת שלי את ההורות תפקידי הוא לתווך להם את העולם, כי לשמור עליהם מפניו לא אוכל. כבר בגילם הרך הם נחשפים למידע , לפעמים גם כזה שאני מנסה להסתיר מפניהם (איך לעזאזל הם גילו שאפשר לטבול בסוכר של החמשושים אחרי שאני טענתי בתוקף שזה לא אכיל וצריך לזרוק את זה לפח...). נראה לי שעולם הרגש של הקטנים יכול להכיל הרבה מאוד והלואי והיה אפשר שיהו שם רק דברים נעימים ושלעולם לא יכנסו לשם דברים כואבים כל כך כמו שכול ומוות - אבל בעולם שבו הם גדלים יש מהכל, וחשוב לי להיות לצידם כשהם ניהיים מודעים לזה. אחר כך כשיגדלו אני כבר לא אהיה נוכחת באותה אינטנסיוויות.

[u]הם שואלים רק את מה שהבנתם משגת[/u]
לדעתי העניין הוא לא הבנה, כלומר הבּינה - השכל, אלה הרגש - הלב. האם הלב בשל דיו בגיל זה או אחר לחוויה מסוימת?

יום השואה כבר מאחורינו לשנה זו, אבל יום הזכרון לחללי מערכות ישראל עוד לפנינו ומרגישה שהדיון עודו רלוונטי.
ראשית אני מרגישה צורך לבטא אי נוחות מהדרך שבה נתקבלו כאן דבריו של [po]בואו נחגוג[/po]. אני אמנם לא חושבת כמוהו אבל נראה לי שדוקא באתר הזה צריכה להיות יותר סובלנות ופתיחות לדעות שונות בלי להכריז עליהן שהן מגוחכות, זה כמו שאני מבקשת מילדי לא להגיד "איכס" או "מגעיל" על אוכל - אלא "לא טעים לי". נראה לי גם שאולי היה ראוי לבקש הבהרה למושג "לחגוג", אני ספק רב שהכוונה למסיבת טראנס לאור ירח, וחושבת שלפעמים עצם הבחירה בלהסתכל על החיים שצמחו מאז המלחמה היא סוג של חגיגת ניצחון. בערב יום הושאה ראיתי עם בכורי את טכס הדלקת המשואה (בלבד - לא ראינו שום תכנית תיעודית אחרת ) והוא שאל אותי אם אני מכירה מישהו שהיה במלה"ע ה2 סיפרתי לו שאמנם לא הכרתי אותם אבל כמעט כל הדודים והדודות של סבא וסבתא (הורי) נשארו שם ,בלי לפרט, ושסבא של אבא (אבא אנגלי)נלחם במלחמה וחזר.
התגובה שלו הממה אותי - הוא אמר יש!!! מהמשפחה שלנו השתתפו במלחמה!. מבחינתו עצם זה שזה קרה אבל הוא פה זו סיבה לשמוח.
בעונה זו של השנה גם הטבע חוגג, לאן שלא נביט - חיות (ו' שרוקה) מתפרצת. דוקא הניגוד הזה מעצים את הכאב על החיים שנגדעו, ואנחנו מכילים אותו ולא מלינים על הטבע שחוגג.
חוששתני שיש לי עוד נקודת מחלוקת עם [po]רון ג[/po]. אני לא חושבת שצריך לחכות עד גיל 10 או איזשהו גיל בשביל לחשוף את השואה, מסכימה בכל ליבי עם [po]מתוקה מתחילה מחדש[/po] ו [po]ציף ציף[/po] שצריך לבנות , נדבך אחר נדבך את הידע של הילדים אחרת הם נחשפים לכל הזוועה בבת אחת בלי שום בסיס. הגננת של בכורי מדריכה את ההורים (לא רק לגבי יום השואה - בכלל) לענות על שאלות של הילדים ולא יותר. הם שואלים רק את מה שהבנתם משגת ואם לא נעמיס עליהם תשובות מפורטות יתר על המידה הרי שהם יוכלו ,אט אט לגבש להם תמונת עולם מובנת. נראה לי גם שלילדים יש יכולת קבלה גדולה ממה שנדמה לנו. חלק מהיכולת הזאת נובע גם מחוסר נסיונם אבל זו בורות מבורכת. ב [po]בלוג החיים בבית[/po] היה מיני דיון על הסרט במבי והיתה שם הסכמה די רחבה שהלואי ולא היה בסרט הקטע שבו הציידים הורגים את אמא של במבי .
לפני שילדי ראו את הסרט לראשונה גם אני מאוד חששתי מהקטע הזה ואז נוכחתי שהם מקבלים אותו בשלוה גמורה - ככה זה. אולי כי הם עוד לא מבינים את משמעות המוות לאשורה אבל גם זה סוג של מנגנון הגנה טבעי ומשובח. כשיוכלו להכיל יבינו.

[u]אפשר לספר ליזכור ולחגוג.[/u]

זה לא הולך ביחד.

אתמול בצפירה עמדתי וחשבתי מחשבות. באופן יוצא דופן לא מילאו את ראשי תמונות אימה, כמו בשנים קודמות. לנגד עיני העצומות עברו תמונות של תקומה, התחדשות, גאוה והדרת כבוד לעמי ולמקומי. לבי התמלא בשפע רב של תחושות חזקות מאד, אבל אף אחת מהן, ולו בשמץ שמצו של, לא הזכירה שמחה.

[po]בואו נחגוג[/po] , איזה נס אנחנו אמורים לחגוג פה?
עוד שבוע נחגוג את הקמת המדינה אבל לחגוג את יום השואה?
ראבאק, אנחנו עדיין דור ראשון/שני/שלישי ולא קרה לנו שום נס....בערך כמו לחגוג אם
הילד/ההורה/הבעל שלי נהרג בתאונה או פיגוע ואני אמורה לשמוח שאני ניצלתי.

ת'שמע, אני לא רוצה להפוך את הדף הזה לדף התנצחות, אבל זה פשוט צורם בעיני. אני לא מבין איך אני יכול לחגוג את סיומו של ארוע שבו נרצחו רב המשפחות של סבי וסבותי, או לספר על כל המיתות השונות שבהם כבדו הנאצים את העם היהודי ואחרי זה גם לשמוח. עוד שבוע יש יום העצמאות, שהוא בדיוק הזמן המתאים לשמוח על היותנו כאן במדינה משלנו - למה לא נדחה את החגיגות לאז?

[u]אני חושב שהתגובה שלך מגוכחת. סוג של הפוך על הפוך על הפוך[/u]

העם היהודי שבע שואות(=רבים של שואה).
כמעט בכל דור עברנו שואה בגודל כזה או אחר.
ובכל זאת ניצחנו. שרדנו.
החלשים ניצחו את החזקים.

היווונים ניסו ואנו חוגגים את חנוכה.
הפרסים ניסו ואנו חוגגים את פורים.
הרומאים ניסו ואנו חוגגים את לג בעומר.
המצרים ניסו ואנו חוגגים את פסח וסוכות .




אולי בגלל שאנו קרובים מידי לזמן ההתרחשות...
60 שנה זה באמת לא הרבה זמן
אבל
יש לנו סיבה לחגוג.ניצחנו ויש לנו מקום בטוח לחיות בו.
אותם מעטים ניצחו.

אפשר לספר ליזכור ולחגוג.

אנחנו סיפרנו בגן שתהיה צפירה. דיברנו על כל מיני צפירות וצפצופים שהם מכירים (אוטובוס, אמבולנס, מכבי אש וכו').
סיפרנו שבצפירה אנחנו מתכוונים לעמוד דום ושכך יעשו כל האנשים בכל רחבי הארץ בכל מקום שבו יהיו (בבית, בעבודה, במכונית).
סיפרנו שהצפירה מיועדת על מנת לזכור את כל האנשים שמתו במלחמה שהתרחשה לפני הרבה שנים עוד לפני שהיתה קימת המדינה ושהיא התרחשה במדינות רבות. הילדים תהו למה היו צריכים להילחם ודיברנו על כך שלא הצליחו למצוא פיתרון אחר. נתנו דוגמא מה היה קורה אם מישהו היה רוצה להיכנס לגן שלנו בלי רשות ולקחת אותו, הם העלו פתרונות יצירתיים משלהם והבינו שבמלחמה ההיא מי שהיה צריך למצוא פתרונות ולמנוע מלחמה לא עשה זאת ובחר מיד לפלוש למדינות אחרות בלי רשות ולעשות בהן ככל העולה על רוחו. הסברנו שבמלחמה יש פצועים והרוגים ושזה בעקרון דבר לא טוב, ושבעומדנו בצפירה אנחנו זוכרים את כל אותם אנשים. לא התייחסנו לכך שזה היה מכוון נגד יהודים באופן ספציפי וגם לא לאנשים רעים כאלה או אחרים.
בזמן הצפירה היו שני ילדים שביקשו על הידיים והשאר או עמדו או ישבו. אחרים רצו בחצר. אנחנו המשכנו לעמוד.
ביום הזיכרון נסביר יותר ונתייחס בעיקר למושג הגבולות של המדינה, מהם גבולות, מהי מדינה ומהי עצמאות נרחיב יותר כיון שהמושגים האלה נוגעים באופן אישי לכל אחד מהם, גם הם עסוקים כל הזמן בגבולות אישיים, רשות ואי רשות, עצמאות וכו'. בנוסף ביום הזיכרון אנחנו יוצאים הם הילדים לרחוב הראשי ורואים איך כל המכוניות עוצרות ואנשים עומדים בצפירה.

אני גננת לגיל 4-5 והמסר שאני מעבירה מאוד מסונן,
היתה מלחמה גדולה,ואנשים רעים רצו להרוג את היהודים בגלל סיבה אחת - שהם היו יהודים.
בזמן הצפירה אנחנו מדליקים שישה נרות נשמה על מגן דוד צהוב, והילדים עומדים עד שאני מרגישה שאפילו לילד אחד מתחיל להיות קשה ואז אנחנו יושבים ואומרים פרק תהילים.
אני מעדיפה שלא יעמדו כל הזמן מאשר יעמדו ונשתיק ונעיר כל הזמן לילדים שמתקשים,זה לא מכובד וגם כך אני מכבדת את הילדים שמתקשים (ותמיד יש כמה ילדים עם הפרעות קשב שממש סובלים שהם חייבים לעמוד ועוד להיות בשקט...)
אני לא מפרטת על תאי גזים,מחנות ושאר הזוועות ,יהיה להם מספיק הזדמנויות להחשף לזה כשיגדלו,עכשיו זה יכול להכניס המון פחדים.
כמובן שאם הם שואלים שאלות אני נותנת אנפורמציה שמתאימה ליכולת ההבנה שלהם.

בשמחה {@ רק חשוב לי לומר שלהרגשתי זה מה שמתאים [b]לבת שלנו[/b] מתוך ההכרות איתה ועם החומרים שמעניינים אותה (למשל, אנשים רעים, מוות ומלחמות היא כבר מכירה, שמעה, מדברים על זה)
התחלנו מהצפירה, שהולכת להיות כזו.
אז למה? על כל עניין הזכרון של המוני יהודים שמתו, נהרגו במלחמה.
איזו מלחמה? מחה"ע ה-2 (הרבה מדינות שהשתתפו, הייתה גם ראשונה)
מי הרג? גרמנים, היטלר, אנשים רעים?
למה? כי יש רוע ואנשים רעים.
מי מת? החיבור המשפחתי, משפחות הסבים. איך הסבים הצליחו לשרוד, כל אחד וסיפורו.
כמובן שיש הרבה חזרות והיא גם עוזבת את זה כשמספיק לה, עוברת הלאה וחוזרת לברר עניינים לא פתורים. וחוזר חלילה.

ורד,

את יכולה לפרט ולשתף אותנו מה ספרת לבתך בת ה -4 ?

[po]בואו נחגוג[/po], אני חושב שהתגובה שלך מגוכחת. סוג של הפוך על הפוך על הפוך. זוועות, רצח, עינויים, סבל אינסופי -
ואתה מציע לחגוג ?

לי היה חשוב לספר לבתי, כמעט 4, מעט על היום הזה.
אפילו שהיא לא בגן ואין טלויזיה.
כי הרי יש את הצפירה ואת עניין הזכרון והחיבור להסטוריה, למורשת, למשפחה.
חשוב לי לחבר אותה לזמנים בהם אנו נמצאים ביומיום, דווקא כי היא "כאילו" בעולם של מבוגרים, מאחר ואינה בגן.
היא גם הלכה עם אבא שלה לטקס יום השואה באחד מבתי הספר המקומיים.
מרגיש לי חשוב ואני סומכת עליה שתקח מזה [b]רק[/b] את מה שהיא מסוגלת להבין. היא מספיק חזקה וערנית.
מרגישה גם שנכון לשזור את החוט הזה משנה לשנה מהעבר להווה לעתיד. כי בשנה הבאה יהי שם כבר איזשהו מצע, בודאי קטן ביותר, אבל משהו כבר יהיה שם.

בואו נחגוג את זה שהשואה הסתיימה.
זהו. אנו במקום משלנו. במדינה שלנו.
אנו חזקים אנו מוגנים.

אנו כבר לא צריכים לפחד מהנאצים.
אנו לא צריכים להמשיך להעביר את האימה הזו מדור לדור.
אנו לא צריכים להמשיך לאגור מזון לשעת מצוקה.(ובטח לא להכין מרק מקליפות תפוחי אדמה)
אנו לא צריכים יותר להתבייש שאנו יהודים.
את זה שאנו לא צריכים יותר לחשוב על השרדות.או בריחה או הסתתרות.

אנו יכולים לגמרי לחגוג את זה שניצלנו. את זה שאנו בחיים.
שהילדים שלנו בחיים. שאנו בטוחים פה. במדינה שלנו.

ואותם נשמות שנספו יכולים להציץ בנו מלמעלה
להיות לגמרי גאים!!

[u]דעתכם ?[/u]

מסכימה. כשאני הייתי קטנה היו לי סבים עם סיפורים משם. כלומר לא סיפורים ממש, כמו שפת גוף ועצב שאי אפשר היה להתכחש להם. כדי להבין אותם בקשתי לדעת. היום, כשסביב הילדים שלי אין אף אחד שחווה את הדברים בגוף ראשון, אני לא מוצאת שום צורך להאיץ את הידע.

אני רוצה שוב לחדש את הדיון על מתי ואיך כדאי לדבר עם ילדים על השואה.

התחושה שלי היא שכדאי לדחות את זה כמה שיותר. אני חושב שאם היה אפשרי אז אולי באמת רק בגילאים יחסית מאוחרים
(10 ?). ברור שזה לא אפשרי בגלל שהילדים שומעים את זה בבית ספר וכ"ו.
אני מתכוון ללספר להם מה היה שם. לא לאמירות שיש צפירה כי פעם היה איש רע וכ"ו.

אני חושב שזה יכול ועושה טראומות לילדים. אני זוכר את עצמי בגיל בי"ס חולם שהנאצים השתלטו על בי"ס ואני מנסה לברוח במסדרונות וכ"ו.
נראה לי שלספר לילד בגיל 6 או אפילו 8 על מחנות ריכוז ועל תאי גאזים זה לא נכון.
הרי גם אנחנו כמבוגרים לא ממש יודעים להתמודד ולעכל את זה. שהרי באמת זה זוועה כ"כ גדולה שקשה לתפוס אותה.
לילדים יש הרבה פחות כלים להתמודד עם זה.
מישהו פעם עשה מחקר כמה טראומות יש לילדים בישראל מזה שלימדו אותם בכיתה א' מה זה תאי גאזים ?
ועל אנשים שהובלו בקרונות בקר ומתו מחנק וילדים שמתו מרעב בגטו.
כמה סיוטים יש להם מזה ?

ואני חושב עכשיו שאני כותב שזה פשוט עוול כלפי הילדים לחשוף אותם לזה. אני לא זוכר מתי במערכת החינוך חושפים אותם לזה
(מישהוא יודע ?) אבל נראה לי (בטח מהחוויות שלי) זה מוקדם מוקדם מוקדם מדי.

והילדים משלמים מחיר יקר ולא בצדק לדעתי.

אני בגדול מסכים שאנחנו צריכים להיות גלויים עם הילדים שלנו. אבל, יש יוצאים מן הכלל. ואני חושב שהשואה צריכה באמת להיות יוצא מן הכלל בענין הזה.

דעתכם ?

יש לי שאלה.... מישהו כאן מכיר קטעים משמעותיים .... או עצובים עד דמעות וקשורים ביום השואה...
או אם יש כאן מישהו שנסע למסע בפולין בבקשה תחזירו לי הודעה

חנוך הקטע שהבאת כתוב מצוין ומצמרר...
אני מביאה קטע שקראתי השנה בטקס. הוא נכתב על-ידי דוניה רוזן, נערה אוקראינית שבמהלך המלחמה נתפסה וברחה מספר פעמים. אם משהו יודע יותר פרטים עליה, אם שרדה את השואה או לא, האם עלתה לארץ, אשמח לשמוע.
[url=http://www1.yadvashem.org/[po]odot]צוואתה של דוניה רוזן[/url] pdf[/po]/Microsoft%20Word%20-%202964.pdf

אֱלֹהִים לֹא הָיָה בַּגֶטוֹ

בְּסִמְטְאוֹת הַגֶטוֹ יְהַלְכוּ הַצְלָלִים,
מְזֵי רָעָב, מְבֹעָתִים מִפַחַד מָוֶת וְאֵימָה,
שָׂם, בֵּינֵיהֶם, לֹא שָׂכַן אֱלֹהִים,
לֹא חֶמְלָה , לֹא רַחַמִים, רַק חַרוֹן וְחֵמָה...

הַטְרַנְסְפּוֹרְטִים בַּרַכּוֹת, דּהֲרוּ אֶל הַיַעַד,
בִּקְרוֹנוֹת סְגוּרִים וַחַתוּמִים, עַמְךָ יִשְׂרָאֵל,
וּכְשֶׂהִגִיעַ הַמִטְעָן, אֶת זֹאת יֵשׁ לָדַעַת,
בֵּין מְקַבְּלֵי הַפָּנִים, לֹא הָיָה שָׁם הָאֵל...

בְּתָאֵי הַגַזִים, במִשְׂרְפוֹת אָדָם הָעֲשֵׁנוֹת,
מְלֶאכֶת הָקֶּטֶל נֶעֶשׂתָה בְּאֵין מַפְרִיעַ,
לְפִי תָּכְנִית וְלוּחַ זְמַנִים, לְלֹא פְּשָׁרֹות,
כִּי אֵל מָלֵא רַחַמִים, גַם שָׁם לֹא הוֹפִיעַ...

… וְתִינוֹקוֹת בֵּית - רַבָּן, זַכִּים וּטְהוֹרִים,
אֲשׁר מַחְשֶׁבֶת חֵטְא, טֶרֶם יָדְעוּ יָדֹעַ,
ענּוּ וְהוּמְתוּ בּידֵי מִפְלְצוֹת רֶשַׁע הַצּוֹרְרִים
גּם לְשׁם לֹא הגִּעַ וְלֹא הָיָה שׁם אֱלֹהַּ.

עֵת גִּבֹרֵי הַגֶטָאוֹת שׁלְחוּ אֵשׁ הַמֶּרֶד לְהַצִּת,
אֱלֹהֵי צְבָאוֹת לֹא הָיָה לְחוֹלֵל אֶת הַנֵּס,
לֹא דֶּבֶר, לֹא שׁחִין, לֹא מַכַּת בְּכוֹרוֹת להָמִית,
לֹא הִכָּה בַסַּנְוֵרִים אֶת גְּדוּדֵ הָאֶס – אֶס...

בְּמִצְעֲדֵי נִצּחוֹן וּמִסְדְרֵי פְּאֵר, בְּרֹב עַם,
שֶׁל הָרַיִךְ הַשְׁלִישִׁי, שֶׁל מַמְלֶכֶת הָרֶשַׁע,
הַסִסְמָה " אֱלֹהִים עִמַּנוּ " בָּקַע מִגְּרוֹנָם,
הַאמְנָם שָׁם הָיָה יְהֹוָה וְשׁתָּף לַפֶּשַׁע ?...
ח"י בֶּן אֵל - לֹא - עָזָר.
ניצול שואה

אולי עדיף לומר "שורדי שואה" ולא "ניצולי שואה", הם הרי היו בשואה ולא ניצלו ממנה, אלא שרדו אותה...

רציתי להדליק נר ליום עצוב זה, יום בו נזכור את קורבנות השואה: נשים,גברים וטף ולחבק את הניצולים ששרדו שהוריי היו ביניהם.
ניצולים שנפשם וגופם מצולקים בעקבות הדברים הנוראים שקרו שם, אז (()) ענק ואין נחמה אבל ממשיכים הלאה.

למחפשים חומר לטקסים, קריאה וכו':
"יד ושם" www.yadvashem.org

[u]מסכימה (:-))[/u]
הכל טוב...

איתי, מסכימה. לשם שינוי (-:
[u]זה לא קורה לרב הילדים, את יודעת...[/u]
לא קורה לרוב הילדים, אבל קורה. תקרא עיתונים. אפילו בכפר חב"ד- ידיעה בעיתון מיום חמישי.
ולגבי השאר, טוב, אולי הגזמתי מעט, ובלי רגישות. אבל שוב, אני חושבת שניתן לספר לילדים דברים, בלי להפחיד אותם.

[u]בתשובותי יש חום ולא אנטיפטיה למרות שאני בוחרת לא לתת את כל האינפורמציה, אלא רק תשומת לב קטנה שתניח את דעתם מבלי שיחושו התעלמות, אך גם לא יחשפו לחומר שיכביד על נפשם בטרם עת.[/u]
יעלי עכשיו הבנתי למה התכוונת וסליחה אם פגעתי בך. אני מסכימה איתך. גם אני נוהגת כמוך.
בטעות חשבתי אחרת.

[po]רק טוב[/po] , [u]וכך בעצם "חוגגים" את הנצחון הפרטי של משפחתינו, את תקומתינו.[/u] זה מאוד מרגש. (())
גם משפחתי סבלה בשואה, וסבי וסבתי היו מספרים לנו על מה שקרה להם.

אמא שלי ניצולת שואה, שעומדת על כך שהיא איננה "ניצולת שואה", שהרי לא ניצלה ממנה, אלא "קורבן שואה", שהרי חוותה את זוועותיה.
אבי ז"ל, לעומת זאת, עלה לארץ לפני השואה, ואיבד שם כמעט את כל משפחתו. (לכן, הוא דווקא כן ניצול שואה.)
שניהם לא דיברו הרבה על הנושא. אמא שלי סיפרה לעיתים על המחנות (היא הייתה באוושויץ ובמחנה עבודה בגרמניה) אבל על המשפחות, על מה שהיה קודם, על זה היה להם הרבה יותר קשה לספר.
ואני כל כך רציתי לשמוע ולדעת על הסבים והסבתות שלי, על הדודים והדודות.
אין לי שום מושג מי הם היו, מה חשבו, מה עשו.
ועל כך הרבה יותר חבל לי, כי על נושא השואה כבר כתבו וכבר סיפרו המון, אבל אין לי שום מושג קלוש על החיים לפני השואה. על המשפחה הגדולה, משני הצדדים, שכולם נספו.

אני הפסקתי לראות טלויזיה ביום השואה, לפעמים יש לי הרגשה שכבר נחצה הקו בין עשיית סרטים בנושא לצורך הדיון ובכדי להשאיר את הנושא בתודעה הציבורית, לבין עשיית כסף על חשבון סבלם ואבלם של הניצולים והניספים.
אני ביום השואה חושבת על סבתא שלי, שיושבת בבית צמה, מתאבלת ובוכה על משפחתה שנרצחה ועל הזוועות שראתה. גם היא אינה מספרת ואינה מדברת, אבל פעם בשנה היא מרשה לעצמה ליום אחד בלבד, להישבר ולבכות על מר גורלה.
בצאת יום השואה, אנו באים אליה, המשפחה, הילדים, הנכדים והנינים, וכך בעצם "חוגגים" את הנצחון הפרטי של משפחתינו, את תקומתינו.
@}