הטכניקה שיאן פרייס מציע בעיקר מסתמכת על דמיון מודרך בשילוב עם עבודה אנרגטית. הוא מתאר שימוש בטכניקה של העלאת כוח(אם אשתמש במושג מעולם המאגיה) על מנת להתחיל את הרעידות.
לפני התחלת תרגול בכלל: להיות בכושר סביר וקשר טוב עם הגוף.
הכנה: ליצור תנאים אידאליים לתרגול- זמן פנוי, סביבה מסודרת בצורה שמושכת אותך ,עם חלל ומרחב תמרון. לדאוג שהמעיים והשלפוחית לא מלאים ושאת ללא מחסור של מים או אנרגיה.
התחלה- הנעת המפרקים של כל הגוף, מתיחות וחימום.
אז הוא מציע לעשות Banishing, שזה מושג שמתייחס לטקס או אקט כלשהו שנועד כדי לנקות מאיתנו את השפעות היום יום וליצור חיץ ביננו לבינהם ולטהר אותנו ואת החלל שבו אנחנו עובדים. הוא מאוד ממליץ גם לקרוא לרוחות/ ישויות/ ארכיטיפים שאנחנו עובדים איתם לבוא ולעזור לנו בתרגול במיוחד לבקש סיוע מהאני ה'עמוק' שלנו, ובכלל לשאול אותו אם זה נכון עבורנו לתרגל כרגע.
עמידת המוצא צריכה להיות נינוחה, משוחררת ומלאת חיות, שמאפשרת טווח תנועה רחב לכל הגוף ובמיוחד לאגן. מתחילים לדמיין את הרגליים שלנו כאשר שתולות עמוק יותר ויותר באדמה. אז אנחנו מדמיינים זרם חזק של אנרגיה שעולה מהמעמקים ואל תוך כפות רגלינו ורגלנו. כאן מתחילות הרעידות.
מכאן ולאן שהרעידות ימשיכו זה תלוי בנסיון האישי של המתרגל ועד כמה הסתגל לטכניקה הזאת. אפשר לעשות את הסשן הראשון רק עם התמקדות ברגליים, ואפשר גם להתקדם לשאר הגוף, אך בהדרגה. חוקרים את התחושה ואת הרעידות ונותנים לגוף להכתיב את הקצב. המעבר לשאר חלקי הגוף נעשה עם הזרמת האנרגיה מעלה יותר. אפשר גם לעשות ניסויים עם העוצמה על ידי ריקון האנרגיה בחזרה אל האדמה, או הגברת האינטנסיביות על ידי עשיית ההפך. יש כאן גם מקום לשירה, ג'יבריש, צ'נטים ודמיון שיכולים להשפיע על הטראנס עצמו. יאן למשל מציע(בפירוט יותר גדול ממה שאכתוב פה) לדמיין את דרקון האדמה הגדול ואיך שהוא מתעורר לאט בתוך משכנו במרכז העולם, ומנגד את דרקון הרקיעים שמתעורר בתוך חשכה מלאת הכוכבים של מעמקי היקום מעלינו ואת שניהם עפים אלינו ודרכנו, כל אחד למשכנו של השני. ניסיתי את זה וזה מאוד אפקטיבי מבחינת העצמת הרעידות. יש כאן הרבה מקום לעבודה לאלתור, בעיקר בהתאם למה שאת רוצה להשיג מהתרגול.
בסוף מרגיעים את הגוף בהדרגה, מודים לאלו שעזרו או נכחו בתהליך ומסיימים בהתקרקעות. כלומר, שולחים את האנרגיה העודפת מהתרגול אל תוך האדמה. עושים את זה בסבלנות וקפידה כי הבעיות שיכולות לצוץ מעבודה אנרגטית/ אינטנסיבית ללא קרקוע ראוי הן רבות. קרקוע יכול להעשות על ידי דמיון שורשים שיוצאים מרגלינו או צינור שיוצא מעצם הזנב שלנו אל האדמה ודרכם האנרגיה מתנקזת. או שיורדים על ארבע או אל תנוחת הזרע ונותנים לכל האנרגיה העודפת לזרום מאיתנו מטה.
אפשר לסיים את התרגול במדיטציה, חיבוק עצמי פנימי וחיצוני או סתם התבוננות בעולם מסביב כי אחרי seething יש נטיה להיות יותר רגישים ליופי של העולם או לפרטים קטנים ונפלאים. אז הולכים לאכול משהו כדי לסיים את הקרקוע וחוזרים לחיי היום יום.
זו הטכניקה שהוא מציג, אך אצלי תהליך החניכה אל תוך שיטת העבודה הזאת היה שונה. קראתי לראשונה על seething בספר אחר של יאן שמתייחס לעבודה עם רונות. הוא כתב על זה בתמצית ולא נתן שום כלים מעשיים לתרגול. באחד הטיולים שלי עצרתי במקום שקט ומבודד וניסיתי לתרגל את זה במידה מסויימת של הצלחה. אני לא זוכר כרגע איך ניגשתי לכך באותו זמן. שבוע לאחר מכן ביקשתי מהמדריך שלי מהעולם העליון(לפי התפישה השאמאנית) שינחה אותי בנוגע למשהו שעסקתי בו. במהלך טראנס ולצלילי תיפוף הוא חנך אותי לעבודה עם כוחות של אור וחושך. כאשר ניסתי לעבוד איתם בצורה מעשית, מצאתי שהגוף שלי מתחיל לרעוד בצורה לא רצונית וככה התחלתי לתרגל את זה על בסיס יום יומי. כל שהייתי צריך לעשות זה לדמיין את החיבור עם שתי הכוחות האלו(ששוייכו כל אחד ליד אחרת) לשלוח את ידיי קדימה לאט והרעידות היו מתחילות. במקרה מסויים הגזמתי עם התרגול ועם מידת האנרגיה שתיעלתי בו דרך עצמי(לא קשור לתרגול עצמו אלא למשהו פרטני שניסיתי לעשות) ויום אחרי זה לא יכולתי לקום מהמיטה במשך יומיים, מספר שבועות אחרי זה הגוף שלי היה חלש וחולני ובלבלות רגשיות עוד המשיכו ללוות אותי חודשים אח"כ. אז עשיתי הפסקה של איזו חצי שנה. כשהתחלתי לתרגל שוב התרגול לקח על עצמו אופי שונה, במיוחד בגלל שדגלתי מאוד בהדרגתיות באותו זמן. כל מה שאני צריך לעשות כדי להתחיל את הרעידות זה 'לפתוח' את עצמי ליקום ולחוות את האחדות של הכל, והרעידות מתחילות. בהתחלה התמקדתי רק בכפות הרגליים או הידיים לפני שעברתי הלאה, זה לא היה הכרחי אבל הייתי זהיר. כיום אני דואג לעשות חימום ראוי ומתיחות לפני התרגול. לקחתי השראה מהריקוד הבושמני שבנוי מצעידה שבה הרגל זזה מספר ס"מ קדימה כל פעם תוך כדי הנחתה שלה בחזקה על האדמה, וכל זאת בצעידה מסביב למדורה. אני משתמש בנר
אז אני עושה את זה ונותן להתרגשות ולרעידות להתפשט בהדרגה בגוף שלי ולתת להן להיות אינטסיביות יותר ויותר וזה הופך למן מצב של ריקוד חופשי מטורף ורותח. היתרון בריקוד הוא הקצב שהוא נותן אשר עוזר לשמור על תרגול מתמשך. כשאני מרגיש שזה מספיק לעתה אני מפסיק. אני עושה התקרקעות וחווה את האפטר של הseething לפי הקצב והצורה שנראת לי נכונה באותו רגע. בזמן התרגול ולאחריו חוויתי תפישה יותר חדה של עצמי, של הגוף הפיזי שלי ושל העולם מסביב. יכולתי להרגיש אותם ברמה מסויימת מעבר למה שמתקיים ביום יום. בטרייבל דאנס האחרון הריקוד שלי התפתח מאוד מהר ומאוד בטבעיות לריקוד חופשי\"seething" שנמשך קרוב לשעתיים וחצי או יותר(בבית הגעתי למקסימום של 20 דקות). אני מניח שיותר קל עם מוזיקה מתאימה ואנרגיה של אנשים אחרים מסביב. כשרקדתי שם יכולתי 'לסגת' אל תוך עצמי למקום של שלווה ובהירות מוחלטת תוך כדי ניתוק מוחלט מהאנשים שסביבי והעובדה שהגוף שלי נע בצורה מטורפת. באותו זמן גם יכולתי לחוש בצורה הרבה יותר ממשית את היכולת שלי לתמרן אנרגיה, או 'לחלום' מציאות חדשה, בריאה ונטולת כאב עבור הגוף שלי בכל אותן פעמים שדרכו בחזקה עם נעל על רגלי היחפה.
הפעם הראשונה שנחשפתי להתנהגות הזאת של הגוף הייתה לפני כמה שנים כשעשיתי את צעדי הראשונים בעולם המאגיה והתנסתי ב'העלאת כוח'. זה גרם לרעד להתפשט בגוף שלי אך נלחמתי בו ולא הבנתי אותו. יאן מספר על החוויה הראשונה שלו כשהיה ילד וכל פעם שהיה שקוע מאוד בלצייר היה התחיל לרעוד מרוב התרגשות. ההורים שלו מיהרו לחסל את ההרגל הזה שלו.
לפי דעתי את יכולה לעורר את הרעידות או פשוט לתת להן לבוא, מה שאת מרגישה לנכון. את יכולה להשתמש בהתרגשות שעולה בך בזמן הריקוד ולתת לה ביטוי ללא מעצורים. את יכולה גם לגשת לזה דרך התרגול של הקונדליני ולתת לרעידות יותר חופש ויותר אפשרות להפוך לריקוד או למשהו אחר מעבר לזה.
הטכניקה שיאן פרייס מציע בעיקר מסתמכת על דמיון מודרך בשילוב עם עבודה אנרגטית. הוא מתאר שימוש בטכניקה של העלאת כוח(אם אשתמש במושג מעולם המאגיה) על מנת להתחיל את הרעידות.
לפני התחלת תרגול בכלל: להיות בכושר סביר וקשר טוב עם הגוף.
הכנה: ליצור תנאים אידאליים לתרגול- זמן פנוי, סביבה מסודרת בצורה שמושכת אותך ,עם חלל ומרחב תמרון. לדאוג שהמעיים והשלפוחית לא מלאים ושאת ללא מחסור של מים או אנרגיה.
התחלה- הנעת המפרקים של כל הגוף, מתיחות וחימום.
אז הוא מציע לעשות Banishing, שזה מושג שמתייחס לטקס או אקט כלשהו שנועד כדי לנקות מאיתנו את השפעות היום יום וליצור חיץ ביננו לבינהם ולטהר אותנו ואת החלל שבו אנחנו עובדים. הוא מאוד ממליץ גם לקרוא לרוחות/ ישויות/ ארכיטיפים שאנחנו עובדים איתם לבוא ולעזור לנו בתרגול במיוחד לבקש סיוע מהאני ה'עמוק' שלנו, ובכלל לשאול אותו אם זה נכון עבורנו לתרגל כרגע.
עמידת המוצא צריכה להיות נינוחה, משוחררת ומלאת חיות, שמאפשרת טווח תנועה רחב לכל הגוף ובמיוחד לאגן. מתחילים לדמיין את הרגליים שלנו כאשר שתולות עמוק יותר ויותר באדמה. אז אנחנו מדמיינים זרם חזק של אנרגיה שעולה מהמעמקים ואל תוך כפות רגלינו ורגלנו. כאן מתחילות הרעידות.
מכאן ולאן שהרעידות ימשיכו זה תלוי בנסיון האישי של המתרגל ועד כמה הסתגל לטכניקה הזאת. אפשר לעשות את הסשן הראשון רק עם התמקדות ברגליים, ואפשר גם להתקדם לשאר הגוף, אך בהדרגה. חוקרים את התחושה ואת הרעידות ונותנים לגוף להכתיב את הקצב. המעבר לשאר חלקי הגוף נעשה עם הזרמת האנרגיה מעלה יותר. אפשר גם לעשות ניסויים עם העוצמה על ידי ריקון האנרגיה בחזרה אל האדמה, או הגברת האינטנסיביות על ידי עשיית ההפך. יש כאן גם מקום לשירה, ג'יבריש, צ'נטים ודמיון שיכולים להשפיע על הטראנס עצמו. יאן למשל מציע(בפירוט יותר גדול ממה שאכתוב פה) לדמיין את דרקון האדמה הגדול ואיך שהוא מתעורר לאט בתוך משכנו במרכז העולם, ומנגד את דרקון הרקיעים שמתעורר בתוך חשכה מלאת הכוכבים של מעמקי היקום מעלינו ואת שניהם עפים אלינו ודרכנו, כל אחד למשכנו של השני. ניסיתי את זה וזה מאוד אפקטיבי מבחינת העצמת הרעידות. יש כאן הרבה מקום לעבודה לאלתור, בעיקר בהתאם למה שאת רוצה להשיג מהתרגול.
בסוף מרגיעים את הגוף בהדרגה, מודים לאלו שעזרו או נכחו בתהליך ומסיימים בהתקרקעות. כלומר, שולחים את האנרגיה העודפת מהתרגול אל תוך האדמה. עושים את זה בסבלנות וקפידה כי הבעיות שיכולות לצוץ מעבודה אנרגטית/ אינטנסיבית ללא קרקוע ראוי הן רבות. קרקוע יכול להעשות על ידי דמיון שורשים שיוצאים מרגלינו או צינור שיוצא מעצם הזנב שלנו אל האדמה ודרכם האנרגיה מתנקזת. או שיורדים על ארבע או אל תנוחת הזרע ונותנים לכל האנרגיה העודפת לזרום מאיתנו מטה.
אפשר לסיים את התרגול במדיטציה, חיבוק עצמי פנימי וחיצוני או סתם התבוננות בעולם מסביב כי אחרי seething יש נטיה להיות יותר רגישים ליופי של העולם או לפרטים קטנים ונפלאים. אז הולכים לאכול משהו כדי לסיים את הקרקוע וחוזרים לחיי היום יום.
זו הטכניקה שהוא מציג, אך אצלי תהליך החניכה אל תוך שיטת העבודה הזאת היה שונה. קראתי לראשונה על seething בספר אחר של יאן שמתייחס לעבודה עם רונות. הוא כתב על זה בתמצית ולא נתן שום כלים מעשיים לתרגול. באחד הטיולים שלי עצרתי במקום שקט ומבודד וניסיתי לתרגל את זה במידה מסויימת של הצלחה. אני לא זוכר כרגע איך ניגשתי לכך באותו זמן. שבוע לאחר מכן ביקשתי מהמדריך שלי מהעולם העליון(לפי התפישה השאמאנית) שינחה אותי בנוגע למשהו שעסקתי בו. במהלך טראנס ולצלילי תיפוף הוא חנך אותי לעבודה עם כוחות של אור וחושך. כאשר ניסתי לעבוד איתם בצורה מעשית, מצאתי שהגוף שלי מתחיל לרעוד בצורה לא רצונית וככה התחלתי לתרגל את זה על בסיס יום יומי. כל שהייתי צריך לעשות זה לדמיין את החיבור עם שתי הכוחות האלו(ששוייכו כל אחד ליד אחרת) לשלוח את ידיי קדימה לאט והרעידות היו מתחילות. במקרה מסויים הגזמתי עם התרגול ועם מידת האנרגיה שתיעלתי בו דרך עצמי(לא קשור לתרגול עצמו אלא למשהו פרטני שניסיתי לעשות) ויום אחרי זה לא יכולתי לקום מהמיטה במשך יומיים, מספר שבועות אחרי זה הגוף שלי היה חלש וחולני ובלבלות רגשיות עוד המשיכו ללוות אותי חודשים אח"כ. אז עשיתי הפסקה של איזו חצי שנה. כשהתחלתי לתרגל שוב התרגול לקח על עצמו אופי שונה, במיוחד בגלל שדגלתי מאוד בהדרגתיות באותו זמן. כל מה שאני צריך לעשות כדי להתחיל את הרעידות זה 'לפתוח' את עצמי ליקום ולחוות את האחדות של הכל, והרעידות מתחילות. בהתחלה התמקדתי רק בכפות הרגליים או הידיים לפני שעברתי הלאה, זה לא היה הכרחי אבל הייתי זהיר. כיום אני דואג לעשות חימום ראוי ומתיחות לפני התרגול. לקחתי השראה מהריקוד הבושמני שבנוי מצעידה שבה הרגל זזה מספר ס"מ קדימה כל פעם תוך כדי הנחתה שלה בחזקה על האדמה, וכל זאת בצעידה מסביב למדורה. אני משתמש בנר :-) אז אני עושה את זה ונותן להתרגשות ולרעידות להתפשט בהדרגה בגוף שלי ולתת להן להיות אינטסיביות יותר ויותר וזה הופך למן מצב של ריקוד חופשי מטורף ורותח. היתרון בריקוד הוא הקצב שהוא נותן אשר עוזר לשמור על תרגול מתמשך. כשאני מרגיש שזה מספיק לעתה אני מפסיק. אני עושה התקרקעות וחווה את האפטר של הseething לפי הקצב והצורה שנראת לי נכונה באותו רגע. בזמן התרגול ולאחריו חוויתי תפישה יותר חדה של עצמי, של הגוף הפיזי שלי ושל העולם מסביב. יכולתי להרגיש אותם ברמה מסויימת מעבר למה שמתקיים ביום יום. בטרייבל דאנס האחרון הריקוד שלי התפתח מאוד מהר ומאוד בטבעיות לריקוד חופשי\"seething" שנמשך קרוב לשעתיים וחצי או יותר(בבית הגעתי למקסימום של 20 דקות). אני מניח שיותר קל עם מוזיקה מתאימה ואנרגיה של אנשים אחרים מסביב. כשרקדתי שם יכולתי 'לסגת' אל תוך עצמי למקום של שלווה ובהירות מוחלטת תוך כדי ניתוק מוחלט מהאנשים שסביבי והעובדה שהגוף שלי נע בצורה מטורפת. באותו זמן גם יכולתי לחוש בצורה הרבה יותר ממשית את היכולת שלי לתמרן אנרגיה, או 'לחלום' מציאות חדשה, בריאה ונטולת כאב עבור הגוף שלי בכל אותן פעמים שדרכו בחזקה עם נעל על רגלי היחפה.
הפעם הראשונה שנחשפתי להתנהגות הזאת של הגוף הייתה לפני כמה שנים כשעשיתי את צעדי הראשונים בעולם המאגיה והתנסתי ב'העלאת כוח'. זה גרם לרעד להתפשט בגוף שלי אך נלחמתי בו ולא הבנתי אותו. יאן מספר על החוויה הראשונה שלו כשהיה ילד וכל פעם שהיה שקוע מאוד בלצייר היה התחיל לרעוד מרוב התרגשות. ההורים שלו מיהרו לחסל את ההרגל הזה שלו.
לפי דעתי את יכולה לעורר את הרעידות או פשוט לתת להן לבוא, מה שאת מרגישה לנכון. את יכולה להשתמש בהתרגשות שעולה בך בזמן הריקוד ולתת לה ביטוי ללא מעצורים. את יכולה גם לגשת לזה דרך התרגול של הקונדליני ולתת לרעידות יותר חופש ויותר אפשרות להפוך לריקוד או למשהו אחר מעבר לזה.