_
לב שומע יקרה,
האם תסכימי לערוך פה סיכום קצר ותמציתי של הגישה שלה, לפי מה שקראת במאמרים או ספרים שלה?_
אני לא במצב אופטימאלי לכתוב סיכום או תמצית, אבל כן בא לי, אז ככה בקטנה:
ד"ר ענת גור היא עובדת סוציאלית במקצועה.
היא התחילה את הביוגרפיה המקצועית שלה למיטב זכרוני בשיקום אסירות, ושם נבנתה אחת מאבני הדרך שלה - היא הגיעה למסקנה שהשיטות הסמכותניות שבהן מקובל להשתמש עם האוכלוסייה הזו פשוט לא עובדות. אין תוצאות. היא ניסתה לחדש ולהביא גישות מכילות, מעצימות, עם אלמנט שיוויוני - וזה כן עבד.
זו אחת מאבני הדרך שלה, להבנתי: לא לסמכותנות.
את הקריירה המחקרית שלה היא התחילה למיטב זכרוני עם נשים בזנות.
שם נבנו עוד אבני דרך שלה:
היא הגיעה למסקנה חד משמעית שרוב הנשים בזנות הן נפגעות פגיעה מינית בתוך המשפחה, שעברו לרחוב בגילאי העשרה כדי להימלט מהפגיעה, ושם פגשו אותן סרסורים, שזיהו מייד את היכולת הגבוהה שלהן לדיסוציאציה - ניתוק בין הגוף והנפש - ולכן הפוטנצייאל הגבוה שלהן לעבודה בזנות, ומשם זה המשיך.
דרך המחקר הזה, היא עשתה בעיני כמה דברים חשובים:
הסתכלות חברתית על בעייה שיכולה להיתפס כאישית, פרסונאלית (התוך אישי מול הסביבתי כבסיס לאטיולוגיה)
מבט לא שגרתי על תופעות שנראות שגורות ("המקצוע העתיק ביותר בעולם")
המחקר שלה שימש אותה כבסיס לביקורת נוקבת על המימסד הפסיכיאטרי, שלטענתה עוסק במתן תיוג מקטין עם קונוטציה של פרוגנוזה גרועה ("דיסוציאציה", "הפרעת אישיות גבולית" וכו') במקום בריפוי, ועוסק בבניית תקשורת טובה עם קרובי המשפחה, שלרוב הם אלה שמביאים את האדם לפסיכיאטר, במקום לשאול האם ייתכן שהמשפחה או טראומות שהתרחשו בתוכה הן חלק ממה שהביא את האישה להיכן שהיא היום.
היא מראה איך המימסד הפסיכאטרי עשוי להיות חלק מהסדר החברתי המקובל שנוח לכולם.
במקום להשמיע בזעקה את קולה של הנפגעת.
קשה לי להפריד בין מה שהוא חידוש שלה ובין דברים דומים שנכתבו בעולם בפרקי זמן מקבילים. כלומר, במקביל לאמירות שלה, צמחו אמירות דומות במקומות נוספים בעולם שמן הסתם היא מאזכרת לפחות את חלקם בביבליוגרפיה שלה, גדול עלי כרגע לעשות סדר ברמה הביבליוגרפית מי חידש מה.
וודאי שהיא אישה פורייה ויצירתית וחידשה לפחות חלק מהדברים שהיא כותבת עליהם, ולכל הפחות ברמה הלוקאלית המקומית.
אני ממליצה להיכנס לאתר האינטרנט של מרכז טיפולי שהיא הקימה בשם "חכמת נשים".
אפשר להתרשם שם מדרכי טיפול שמבוססות על רגישות תרבותית גבוהה, רגישות גבוהה להבניות תרבותיות בנות אלפי שנים מבוססות מגדר. (איפה קוראת?)
(אני יודעת, אני יודעת. זו דרישת שלום חמה לקוראת).
אני קוראת עכשיו ספר שלה בשם "גוף זר" שיצא יחסית לאחרונה.
היא כותבת שם על הטיפול שהיה רווח עד לאחרונה בהפרעות אכילה - טיפול סמכותני וכוחני (למי שמעוניינת, אני מוכנה לפרט).
היא כותב על הקשר האטיולוגי האפשרי והרווח לדעתה בין הפרעות אכילה לפגיעות מיניות בתוך המשפחה (לדעתה, לא כל הפרעת אכילה היא בהכרח תוצר של פגיעה מינית, אבל בסבירות גבוהה מאוד ייתכן שכן).
היא כותבת שם עד כמה הפרעת האכילה היא ההתנהגות האדפטיבית ביותר שנפגעת טראומה מינית בתוך המשפחה יכולה לאמץ (פרוגנוזה טובה יותר מאשר להגיע לרחוב).
היא ממשיגה את העיקרון שייתכן שההפרעה הסימפטומטית היא ההגנה הטובה ביותר והאדפטיבית ביותר שאישה יכולה היתה לסגל לעצמה במצב נתון.
היא כותבת על האבסורדיות של טיפול סמכותני בנפגעות טראומה מינית וספציפית בנפגעות טראומה מינית הסובלות מהפרעות אכילה.
היא כותבת על הדרך שבה טיפול סמכותני למעשה משחזר את הטראומה, שכן הוא מציב בפני הנערה-אישה את אותם יחסי כוחות.
ועל הדרך שבה טיפול כזה משמר את הסדר החברתי.
היא כותבת למשל על האבסורד שבכך שבמחלקות להפרעות אכילה מקובל לחייב את המטופלות בטיפול משפחתי. ואת העיוורון המערכתי לאפשרות של פגיעה מינית בתוך המשפחה, והמשמעות של טיפול משפחתי בקונטקסט הזה.
אם לסכם, מה אני רואה אצלה:
שלילה מוחלטת לדרכי טיפול סמכותניות לנשים נפגעות טראומה (ובאופן כללי, בולט מבין השורות חוסר חיבה לדרכי טיפול סמכותניות)
התעקשות חברתית לשאול "מה קרה לך? מה קרה לה?" ולא "מה הבעייה שלה? איך נתייג אותה?"
חוסר פחד להתנגש במימסד הפסיכיאטרי
המונח "טיפול מותאם" שמשמעותו - טיפול שהסטינג הבסיסי שלו רגיש לצרכים ולפגיעות של האדם המטופל. כלומר שהמטפל מנסה להתאים את עצמו, ולא להיפך.
תרומה משמעותית לשינוי של יותר ויותר שירותי בריאות הנפש בארץ לשירותים מוכווני טראומה.
המונח פוסט טראומה מורכבת איננו ייחודי לה, היא בהחלט תרמה תרומה משמעותית להכנסה שלו לתוך השיח הטיפולי כאן בארץ.
המונח "שירותים מוכווני טראומה" - אין לי מושג האם הוא מקורי שלה או מתורגם מחו"ל, אבל וודאי שהיא תורמת רבות להנחלה של העניין.
גישה לאוכלוסיות קצה - במחקר על נשים בזנות היא מדברת על האפשרות היחידה לעזור להן - לפגוש אותן במקום בו הן נמצאות, בלי תנאים מוקדמים. ואיך ניתן לעשות את זה.
(למשל - הפרדה בין מקום שכל אישה בזנות יכולה להגיע אליו, גם ללילה אחד בלבד, בלי שום התחייבות מראש, ולקבל מיטה חמה, הרפייה קלה מהסביבה, שירות רפואי של בדיקות וכו' אם היא מעוניינת, אוזן קשבת למספר שעות אם היא מעוניינת. ועל הכוח שמרכז עשוי לתת לנשים. ובהפרדה ממרכזים לתוכניות שיקום, שם גם נדרשת לדעתה של ענת גישה שיוויונית ומכבדת ומעצימה אבל כן עם תנאי סף הוגנים, נניח הימנעות משימוש בסמים, רמה מסויימת של מחוייבות לתוכנית שיקום ועוד).