על ידי נטע_ש* » 02 ינואר 2002, 18:15
טוב.
סוף סוף אני מביאה את עצמי לספר לכם על חוויה קשה שעברתי (וכולי רועדת והלב דופק לי, אבל אני בכל זאת רוצה לשתף אתכם).
זוכרים את החתולה שחיפשתי לה וטרינר לעיקור (ססיליה מ-
חתולים בצמרת)? אז בזכות הטלפונים שקיבלתי פה באתר, מאילנה מרב ואביה, הגעתי לעמותת 'לב לחי' ודרכם לוטרינר שהם עובדים איתו בתל אביב, שעושה עיקורים מאד בזול. כל כך בזו,ל שהיום קשה לי להבין איך הוא מתפרנס, ואולי גם איך הייתה יכולה החתולה המלאכית שלי לא לשרוד ניתוח כל כך פשוט וטריוויאלי.
מסרתי לו אותה, קטנה ומקסימה, אך גם מפוחדת ומבוהלת באחר הצהרים של יום חורפי אחד. למחרת קיבלתי טלפון ממנו בסביבות 12:00, וידעתי שמשהו לא בסדר. ידעתי כי הוא אמר לי לבוא ב 15:00.
no news, good news כמו שאומרים.
אני מתקשרת והוא אומר לי "נטע, החתולה מתה".
"סליחה?", אני עונה לו, בשוק טוטאלי.
"היא מתה, אני מצטער".
"מה מתה, מה פתאום מתה? ממה?"
"מסטרס". מסטרס הוא ענה לי.
הייתי בשוק גמור. לא ידעתי איך לבלוע את זה, שלא לדבר על לעכל. הייתי על סף התמוטטות נפשית. הבאתי את עצמי איכשהו הביתה, בוכה בהיסטריה כל הדרך, ובוכה כל היום והלילה גם בבית. לא הצלחתי ללכת לעבוד, לא לקרוא, לא לשמוע מוזיקה, ולא לעשות כלום. ישנתי קצת והייתי עצובה ברמות שלא הכרתי ולא פגשתי עד אותו יום.
כל כך
לא ציפיתי לזה. מה פתאום למות מעיקור? הייתי בהיי מזה שאני (יחד עם עוד כמה חבר'ה בעבודה) עוזרת לחתולת רחוב, ולוקחת אותה לעיקור אצל וטרינר פרטי (ולא דרך העיקורים בקבלנות של העיריה). מרוב היי לא לקחתי בכלל בחשבון שכל ניתוח באשר הוא יכול להסתבך. דיברתי עם הוטרינר של החיות שלי, שניסה קודם כל לעודד אותי ולהגיד לי שעשיתי את הדבר הנכון, ואחר כך אמר שעלות של 100 ש"ח לעיקור היא נמוכה מאד מאד. רק החוטים בהם הוא תופר בעיקור עולים לו כ 70 ש"ח. הוא תמיד עושה ניתוחים בבוקר, על מנת לצפות בחיה מתעוררת ומתאוששת למשך 12 שעות ממתן ההרדמה.
הוטרינר שעשה לססיליה את העיקור נראה לי איש טוב. מסביב לקליניקה שלו מתרוצצים הרבה חתולים. הוא דואג להם ורואים שהוא עושה את מה שהוא עושה ממקום שבלב. הוא אמר שהוא ראה אותה מתעוררת מן ההרדמה ("מרימה ראש"), והלך הביתה. כשהוא בא בבוקר, היא הייתה מתה. הוא בדק אם משהו בניתוח כשל, והכל היה בסדר. בקיצור - סטרס, לחץ, עקה, תקראו לזה מה שאתם רוצים.
זה היה אירוע מאד קשה וטראומתי בשבילי. האהבה הענקית שהתפתחה אצלי בשנים האחרונות לחתולים בכלל, לחתול שלי שאימצתי בבית, ולחתולה שאימצתי חלקית (כי זה בעבודה), כמו כל אהבה, יכולה לגבות מחיר מאד כבד. בעקבות האירוע הזה, אני לא בטוחה שאני מסוגלת להכיל את הקושי והסבל שיכולים להתלוות לאהבה הגדולה הזו.
כמו בכל קושי גדול, יש גם נקודת אור קטנה.
יומיים אחרי שזה קרה, הופיעה לנו בעבודה גורת חתולים קטנטונת, שחורה משחור, בת כחודשיים.
האם נשמה יכולה להתגלגל גם חודשיים אחרי שנולדים?
כי קשה להבין למה פתאום הופיעה גורת חתולים? למה דווקא עכשיו? איך זה שלא ראינו אותה עד עכשיו מסתובבת פה? כנראה שאמא אין לה. אני סירבתי להיקשר. לא הרמתי אותה כמעט, לא נתנו לה שם (עד עכשיו הענין הזה לא סגור), ואוכל ממילא היה פה. מאז עבר לו הזמן, והזמן הוא המלך, ושוב התאהבתי. יותר בזהירות. גם איתה כבר הספקנו לחוות כל מיני חוויות (היא חטפה איזה זיהום וכמעט מתה לנו פה).
טוב.
סוף סוף אני מביאה את עצמי לספר לכם על חוויה קשה שעברתי (וכולי רועדת והלב דופק לי, אבל אני בכל זאת רוצה לשתף אתכם).
זוכרים את החתולה שחיפשתי לה וטרינר לעיקור (ססיליה מ-[po]חתולים בצמרת[/po])? אז בזכות הטלפונים שקיבלתי פה באתר, מאילנה מרב ואביה, הגעתי לעמותת 'לב לחי' ודרכם לוטרינר שהם עובדים איתו בתל אביב, שעושה עיקורים מאד בזול. כל כך בזו,ל שהיום קשה לי להבין איך הוא מתפרנס, ואולי גם איך הייתה יכולה החתולה המלאכית שלי לא לשרוד ניתוח כל כך פשוט וטריוויאלי.
מסרתי לו אותה, קטנה ומקסימה, אך גם מפוחדת ומבוהלת באחר הצהרים של יום חורפי אחד. למחרת קיבלתי טלפון ממנו בסביבות 12:00, וידעתי שמשהו לא בסדר. ידעתי כי הוא אמר לי לבוא ב 15:00.
no news, good news כמו שאומרים.
אני מתקשרת והוא אומר לי "נטע, החתולה מתה".
"סליחה?", אני עונה לו, בשוק טוטאלי.
"היא מתה, אני מצטער".
"מה מתה, מה פתאום מתה? ממה?"
"מסטרס". מסטרס הוא ענה לי.
הייתי בשוק גמור. לא ידעתי איך לבלוע את זה, שלא לדבר על לעכל. הייתי על סף התמוטטות נפשית. הבאתי את עצמי איכשהו הביתה, בוכה בהיסטריה כל הדרך, ובוכה כל היום והלילה גם בבית. לא הצלחתי ללכת לעבוד, לא לקרוא, לא לשמוע מוזיקה, ולא לעשות כלום. ישנתי קצת והייתי עצובה ברמות שלא הכרתי ולא פגשתי עד אותו יום.
כל כך [b]לא[/b] ציפיתי לזה. מה פתאום למות מעיקור? הייתי בהיי מזה שאני (יחד עם עוד כמה חבר'ה בעבודה) עוזרת לחתולת רחוב, ולוקחת אותה לעיקור אצל וטרינר פרטי (ולא דרך העיקורים בקבלנות של העיריה). מרוב היי לא לקחתי בכלל בחשבון שכל ניתוח באשר הוא יכול להסתבך. דיברתי עם הוטרינר של החיות שלי, שניסה קודם כל לעודד אותי ולהגיד לי שעשיתי את הדבר הנכון, ואחר כך אמר שעלות של 100 ש"ח לעיקור היא נמוכה מאד מאד. רק החוטים בהם הוא תופר בעיקור עולים לו כ 70 ש"ח. הוא תמיד עושה ניתוחים בבוקר, על מנת לצפות בחיה מתעוררת ומתאוששת למשך 12 שעות ממתן ההרדמה.
הוטרינר שעשה לססיליה את העיקור נראה לי איש טוב. מסביב לקליניקה שלו מתרוצצים הרבה חתולים. הוא דואג להם ורואים שהוא עושה את מה שהוא עושה ממקום שבלב. הוא אמר שהוא ראה אותה מתעוררת מן ההרדמה ("מרימה ראש"), והלך הביתה. כשהוא בא בבוקר, היא הייתה מתה. הוא בדק אם משהו בניתוח כשל, והכל היה בסדר. בקיצור - סטרס, לחץ, עקה, תקראו לזה מה שאתם רוצים.
זה היה אירוע מאד קשה וטראומתי בשבילי. האהבה הענקית שהתפתחה אצלי בשנים האחרונות לחתולים בכלל, לחתול שלי שאימצתי בבית, ולחתולה שאימצתי חלקית (כי זה בעבודה), כמו כל אהבה, יכולה לגבות מחיר מאד כבד. בעקבות האירוע הזה, אני לא בטוחה שאני מסוגלת להכיל את הקושי והסבל שיכולים להתלוות לאהבה הגדולה הזו.
כמו בכל קושי גדול, יש גם נקודת אור קטנה.
יומיים אחרי שזה קרה, הופיעה לנו בעבודה גורת חתולים קטנטונת, שחורה משחור, בת כחודשיים.
האם נשמה יכולה להתגלגל גם חודשיים אחרי שנולדים?
כי קשה להבין למה פתאום הופיעה גורת חתולים? למה דווקא עכשיו? איך זה שלא ראינו אותה עד עכשיו מסתובבת פה? כנראה שאמא אין לה. אני סירבתי להיקשר. לא הרמתי אותה כמעט, לא נתנו לה שם (עד עכשיו הענין הזה לא סגור), ואוכל ממילא היה פה. מאז עבר לו הזמן, והזמן הוא המלך, ושוב התאהבתי. יותר בזהירות. גם איתה כבר הספקנו לחוות כל מיני חוויות (היא חטפה איזה זיהום וכמעט מתה לנו פה).
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.