הי
אמא במשרה מלאה.
אני לא אמא בשום משרה כרגע
, ובכל זאת מאוד מזדהה עם הדברים שכתבת:
אלא מה, מתי שהוא לאורך הדרך הזו אתה רוצה גם לקבל אישור כלשהו לכך שדרכך זו נתפסת כנכונה גם בעיני אלה שקשורים להחלטות שקבלת. אם זה לא קורה ישנה תחושה לא נעימה.
באמת קשה לי עם העובדה, שלפחות כרגע, הדרך שהאמנתי בה ואני עדיין מאמינה בה נתפשת בצורה שונה על ידי הנוגעים בדבר.
_תוך לקיחה בחשבון של כל הפרמטרים בחירתי היתה ועודנה נכונה בעיני. זה כנראה לא ממש מספיק כדי שהסביבה, שלוקחת בחשבון אולי פרמטרים אחרים או נוספים, תחשוב כך גם היא. למה זה חשוב לי?
לא ברור. זה פשוט חשוב והייתי רוצה שיהיה אחרת._
אני בחנתי את הנושא על עצמי מכמה כיוונים...
קודם כל, אני בן אדם. הבן אדם הוא חיה חברתית. אני צאצאית של בני אדם שהצליחו לחיות בחברה, הצליחו להביא צאצאים ולגדל אותם בחברה. הגוף שלי מותאם לחיים בחברה (מגע מפעיל תהליכים פיסיולוגים קריטיים, במיוחד בינקות, גם אח"כ. יכולת תקשורת מילולית מפותחת ועוד).
כשאני אוותר על הגוף האנושי שלי, אני אוכל גם
לותר על הצורך במגע עם בני אדם אחרים.
עד אז מיותר או לא, הוא חלק ענק מהחוויה האנושית שלי.
ברור לי למה חשוב לי מה אחרים חושבים עלי ועל בחירותי. זה חשוב כי זה משפיע על התנהגותם בנוכחותי, על סוג הקשר והמגע שיהיה בינינו.
ברור גם למה אישורים מאנשים קרובים הינו בעל ערך רב יותר מאשר אישורים מרחוקים או דרך הטלפון או באינטרנט.
זה ברור כי אני בן אדם, בעלת גוף.
זה לא כדי לאשר בחירה שלי, זה עדיין בתהליך הבחירה שלי (מתישהו לאורך הדרך, לא רק בסופה).
ההקשבה להשפעה שיש לבחירותי על הקרובים אלי, גם היא ברורה. ובעיני זה שאכפת לי, זה סימן מצויין שאני לא מתעלמת מעובדת היותי אנושית והיות הקרובים אלי גם בני אדם.
לאחר ההבנות האלה פניתי לראות איפה לא ברור. ורק עכשיו, בשיחה עם בן זוגי, הבנתי.
אני לא שלמה עם הדרך בה אני מתקשרת את הבחירות (השלמות) שלי.
וגם זה ברור. מעולם לא למדתי לעשות את זה. נולדתי ולמדתי כלי תקשורת מתרבות שחרטה על דיגלה אטימות. מאיפה לי לדעת איך להסביר את עצמי לאנשים שגדלו בדיוק כמוני? מאיפה להם לדעת איך להקשיב לי? מאיפה לכולנו לדעת איך להקשיב לעצמנו?
זה סתם ניחוש, אבל נראה לי שללמוד את הדברים האלו בגיל מבוגר, ללא תמיכה אפקטיבית (תחפשי מה לא בסדר בך/לא שלם בך זה בעיני לא אפקטיבי כשמעורב יותר מבן אנוש אחד), כרוך בקושי עז.
ועוד משהו. אני מסוגלת לקבל באהבה בחירות של אנשים מסביבי, גם כשברור לכל הנוגעים בדבר כי הם לא שלמים איתן. אני לא מבינה את ההתנייה - שלמות מלאה ואו אז קבלה.
למה מוגזם לצפות מהאנשים הקרובים אלי, לתמוך בי, בלי קשר למידת שלמות הבחירה?
אז זה מוגזם כי אין להם מושג. כי אנשים הם לא אלוהים ואם הם חיים בנסיבות מסויימות אז הם נותנים להם חשיבות. בדיוק כמוני.
מתישהו בשיחה עם בן זוגי, הוא ניגש אלי בחיוך, ליטף את שערי ואמר: הבחירה שלך נכונה, הכל בסדר אצלך.
אני חושבת שגם אם למודעות שלי זה נשמע קצת מאולץ, התינוקת הפנימית/הגוף שלי שומעת ומרוצה. בשבילה זה לא "חיצוני" זה קריטי לקיומה.
אם הייתי קרובה אליך, הייתי חוסכת את הנאום ופשוט מלטפת את שיערך ואומרת לך שהבחירה שלך נהדרת בעיני. הייתי מתקשרת לחברות ומבקשת מהן לבוא לחבק אותך ולומר כמה את מופלאה (או כל מה שאת מרגישה צורך לשמוע מאנשים קרובים בנקודת הזמן הזאת)
מתוך ידיעה שבקשה לאישור 'חיצוני' היא לגיטימית ראויה ובעלת חשיבות רבה לבני אדם
באופן טבעי , כחלק מהתהליך.
הי [po]אמא במשרה מלאה[/po].
אני לא אמא בשום משרה כרגע :-), ובכל זאת מאוד מזדהה עם הדברים שכתבת:
[u]אלא מה, מתי שהוא לאורך הדרך הזו אתה רוצה גם לקבל אישור כלשהו לכך שדרכך זו נתפסת כנכונה גם בעיני אלה שקשורים להחלטות שקבלת. אם זה לא קורה ישנה תחושה לא נעימה.[/u]
[u]באמת קשה לי עם העובדה, שלפחות כרגע, הדרך שהאמנתי בה ואני עדיין מאמינה בה נתפשת בצורה שונה על ידי הנוגעים בדבר.[/u]
_תוך לקיחה בחשבון של כל הפרמטרים בחירתי היתה ועודנה נכונה בעיני. זה כנראה לא ממש מספיק כדי שהסביבה, שלוקחת בחשבון אולי פרמטרים אחרים או נוספים, תחשוב כך גם היא. למה זה חשוב לי?
לא ברור. זה פשוט חשוב והייתי רוצה שיהיה אחרת._
אני בחנתי את הנושא על עצמי מכמה כיוונים...
קודם כל, אני בן אדם. הבן אדם הוא חיה חברתית. אני צאצאית של בני אדם שהצליחו לחיות בחברה, הצליחו להביא צאצאים ולגדל אותם בחברה. הגוף שלי מותאם לחיים בחברה (מגע מפעיל תהליכים פיסיולוגים קריטיים, במיוחד בינקות, גם אח"כ. יכולת תקשורת מילולית מפותחת ועוד).
כשאני אוותר על הגוף האנושי שלי, אני אוכל גם [u]לותר על הצורך[/u] במגע עם בני אדם אחרים.
עד אז מיותר או לא, הוא חלק ענק מהחוויה האנושית שלי.
ברור לי למה חשוב לי מה אחרים חושבים עלי ועל בחירותי. זה חשוב כי זה משפיע על התנהגותם בנוכחותי, על סוג הקשר והמגע שיהיה בינינו.
ברור גם למה אישורים מאנשים קרובים הינו בעל ערך רב יותר מאשר אישורים מרחוקים או דרך הטלפון או באינטרנט.
זה ברור כי אני בן אדם, בעלת גוף.
זה לא כדי לאשר בחירה שלי, זה עדיין בתהליך הבחירה שלי (מתישהו לאורך הדרך, לא רק בסופה).
ההקשבה להשפעה שיש לבחירותי על הקרובים אלי, גם היא ברורה. ובעיני זה שאכפת לי, זה סימן מצויין שאני לא מתעלמת מעובדת היותי אנושית והיות הקרובים אלי גם בני אדם.
לאחר ההבנות האלה פניתי לראות איפה לא ברור. ורק עכשיו, בשיחה עם בן זוגי, הבנתי.
אני לא שלמה עם הדרך בה אני מתקשרת את הבחירות (השלמות) שלי.
וגם זה ברור. מעולם לא למדתי לעשות את זה. נולדתי ולמדתי כלי תקשורת מתרבות שחרטה על דיגלה אטימות. מאיפה לי לדעת איך להסביר את עצמי לאנשים שגדלו בדיוק כמוני? מאיפה להם לדעת איך להקשיב לי? מאיפה לכולנו לדעת איך להקשיב לעצמנו?
זה סתם ניחוש, אבל נראה לי שללמוד את הדברים האלו בגיל מבוגר, ללא תמיכה אפקטיבית (תחפשי מה לא בסדר בך/לא שלם בך זה בעיני לא אפקטיבי כשמעורב יותר מבן אנוש אחד), כרוך בקושי עז.
ועוד משהו. אני מסוגלת לקבל באהבה בחירות של אנשים מסביבי, גם כשברור לכל הנוגעים בדבר כי הם לא שלמים איתן. אני לא מבינה את ההתנייה - שלמות מלאה ואו אז קבלה.
למה מוגזם לצפות מהאנשים הקרובים אלי, לתמוך בי, בלי קשר למידת שלמות הבחירה?
אז זה מוגזם כי אין להם מושג. כי אנשים הם לא אלוהים ואם הם חיים בנסיבות מסויימות אז הם נותנים להם חשיבות. בדיוק כמוני.
מתישהו בשיחה עם בן זוגי, הוא ניגש אלי בחיוך, ליטף את שערי ואמר: הבחירה שלך נכונה, הכל בסדר אצלך.
אני חושבת שגם אם למודעות שלי זה נשמע קצת מאולץ, התינוקת הפנימית/הגוף שלי שומעת ומרוצה. בשבילה זה לא "חיצוני" זה קריטי לקיומה.
אם הייתי קרובה אליך, הייתי חוסכת את הנאום ופשוט מלטפת את שיערך ואומרת לך שהבחירה שלך נהדרת בעיני. הייתי מתקשרת לחברות ומבקשת מהן לבוא לחבק אותך ולומר כמה את מופלאה (או כל מה שאת מרגישה צורך לשמוע מאנשים קרובים בנקודת הזמן הזאת)
מתוך ידיעה שבקשה לאישור 'חיצוני' היא לגיטימית ראויה ובעלת חשיבות רבה לבני אדם [po]באופן טבעי[/po] , כחלק מהתהליך.