שוב. תודה!!!!

שלום שוב לכולם.

סליחה שנעלמתי ככה. ותודה לכל מי שהמשיך וכתב ותמך.
בתוך הסערה הרגשית, אחרי ימים של שליחת שאלות החוצה, בקשת עצות, תובנות וניסיון אישי, החלטתי באופן מודע להתכנס בתוכי, ובתוך משפחתי. הרגשתי שיש לי כלים, הרבה מתחושה זו היא בזכותכן/ם, למצוא את התשובה בפנים.
ויותר מזה, לקחתי עצה חשובה שלא לא לעשות כלום לרגע, לחפש אפשרות שלישית, ולהכנס לפרופורציה שיהיה לי יותר נוח בה, לנתב את הסיטואציה. תודה צילי. ובאמת כולם. לאורה שחזרה וכתבה ואלמונים ששיתפו מליבם ועברם. וכל מי שכבר הזכרתי וכתב.

אני אשתף קצת מהמסקנות שלי, ואיך שהמצב עכשיו.

המסקנה הראשונה שהבנתי, הייתה שהעולם הוא כזה. מה נעשה? ואין אני יכולה לשנות את העולם אלא רק את עצמי, ומתוך זה להעניק לילדי עוצמה וכוח אל מול מצבים כאלו. וכמה שהמסקנה הייתה נדושה, ככה היא הייתה נכונה. כי החיים גם כאלו, פשוטים, אם מקשיבים.
ובכן, ואז התחלתי להקשיב, להתבונן, ולבחון מה מהכאב הוא שלי ושל זוגי ומה מהכאב הוא של הילד.
גיליתי בהרבה מין הפעמים, שהכאב של הילד נבע, מההתנהגות שלי ושל זוגי שהשתנתה בעקבות הכאב והדאגה שחשנו. נזכרתי שהכי חשוב שאנחנו, הבסיס שלו נהיה יציבים, וככה הוא יהיה. ואז התחלנו למלא את ימיו וימינו בעצמנו, כל אחד בעצמו ובמה שעושה טוב לאחר, וטיילנו ופגשנו חברים רחוקים ועשינו דברים חדשים והגיעו לבקר אותנו חברים מרחוק… וזה עזר! ברגע שאנחנו הרגשנו יותר טוב, כך גם הילד. וכמובן שהשמחה הייתה גדולה לראות אותו משתולל עם חברים מכל הגילאים, ושהוא בסדר גמור! אין קושי חברתי.

אבל … נשארה הבדידות סביב אזור מגורינו.

אנחנו נאלץ להמתין, להאמין, לתת לדברים לבוא. ולהמשיך לחזק את עצמנו ואת הילד.

עדיין לא דיברתי עם ההורים של הילדים. או הגיע לי פתרון. אבל הם מרגישים את המצב ורגישים אלינו ואליו.
מעניין מה יום יביא…
למען האמת, אני מקווה עוד משפחות.
מה שבטוח, כבר יש תנועה. יש שינוי…

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

היי תמי. דבר ראשון, אני מעריכה אותך מאוד, את נמצאת שם ונוכחת עבור בנך במצב שאף אחד מכם לא בחר בו ומתמודדת עם זה נפלא ובצורה אמפתית ואוהבת עבור בנך ואפילו עבור החבורה, וזה לא מובן מאליו בכלל. את מחזקת אותו מאוד בעצם היותך שם, בדאגה שלך לרווחתו וזה הבסיס הכי חשוב לבטחון עצמי.
חברתית- הדבר החשוב ביותר שלמדתי הוא: כשקטנים, אתה בטוח שמה שיש מסביבך הוא המגוון האנושי. בנקודת זמן מסוימת, לפעמים כשאתה גדל, אתה מבין שזה לא נכון, ובמקרים של אי התאמה חברתית בסביבה הרגילה, החשיפה הזו מעניקה הקלה מאוד גדולה. יש ילדים אחרים, עם דינמיקות שונות, עם חלקן תרגיש בנוח, עם חלקם תתאים בדיוק כמו החלק החסר של הפאזל, ועם חלקן לא תסתדר, אבל ברגע שהחוויה המתקנת קרתה אתה מיד תרגיש הרבה יותר מחוזק. אפילו אם יש חוויה חד פעמית טובה זה כבר מספיק לבטל כל ספק של "הבעיה היא בי".
עכשיו פרקטיקה.
ממה שקראתי, הפתרון הטוב ביותר הוא חברויות אונליין. מראש גילוי נאות - יש לי כמה חברויות טובות שהתחילו לחלוטין אונליין כתוצאה מתחביבים משותפים. לא תמיד כל מפגש אונליין יצור חברות, אבל הרבה פעמים נוצר קליק, אני מאוד שמחה שחרף החשש נתתי לזה ניסיון - אחרת לא הייתי פוגשת נשים ככ מיוחדות שאני איתן בקשר עד היום.
איך ליצור סביבה חברתית טובה אונליין:
אני הייתי ממליצה לבדוק יותר בגזרת המשחקים ופחות בהדרכה או סדנאות, כדי מראש להכין את הקרקע לחוויה כיפית משותפת ומשתפת. אפשר לחקור ולחפש דברים ספציפיים לפי תחומי העניין של בנך (כיף זה חשוב שיהיה בכל מקרה! ;) ).
דוגמא אחת שאני מכירה היא משחק של מבוכים ודרקונים, בו יש מנחה למשחק דמיון בתורות בו הילדים חווים הרפתקאה משותפת. הרבה פידבקים חיוביים על הסגנון כקרקע פוריה לשיתוף פעולה ויצירת חוויות חברתיות טובות.

בכל אופן משחק משותף קבוצתי, גם אם אונליין, יכול להביא למצבים אידיאליים בהם כל אחד מרגיש תורם ורצוי אם נעשה נכון. הבחירה היא באמת לפי ההיצע ולפי הביקוש של בנך ושלך באיזה תוכן תרצו להתמקד.

אני בטוחה שתעברו את המכשול הזה, עם האהבה הגדולה שלכם כמשפחה החיבוק והאמונה בערכו של הילד הוא מקבל את הבסיס החזק ביותר.
אתם תמצאו את הדרך הטובה

הי תמי, יש לי כמה מחשבות לשתף אותך.

הראשונה נוגעת לדימוי הנהדר שלך סביב מציאות מטרידה שדופקת על החלון. ממש יכולתי לדמיין אותכם יושבים בתוך הבית המוגן, ומשהו לא נעים, מטריד, אולי אפילו מאיים, דופק פיזית על החלון.
זה דימוי חזק לעבוד איתו בכמה מובנים.
קודם כל לזכור שמותר להשאיר את האורחת הלא קרואה הזו בחוץ עד שיהיה לכם מאורגן מספיק להכניס אותה פנימה. מותר להתבונן בה דרך הזכוכית השקופה כמה שמתאים לכם. אין צורך לתת לה להכתיב מה יקרה ובאיזו מהירות. היא בחוץ.
אתם מוגנים כרגע ויש לכם זמן ומרחב להתרווח בתוכו עד שתדעו מה נכון לכם.

מיה גל הנהדרת אמרה לי משהו מופלא ביותר שממש עשה לי סוויץ' בעבודה הפרטית שלי עם טראומה מהעבר שלי שניהלה לי אזורים בחיים בהווה.
היא הזכירה לי שאני כבר לא בגיל שבו קרו לי הדברים שמפעילים אותי עכשיו.
שאם הם יקרו שוב, אני גדולה וחזקה ולמודת כלים וניסיון חיים וזה בכלל בכלל לא יהיה שוב לעולם אותו חוסר האונים שבו הייתי אי אז.
יכול להיות שזה יהיה קשה מאוד, אבל לא אותו דבר. לא כזה כמו פעם. שאני אחרת ויש לי כלים טובים בהרבה להתמודד.
בשבילי המחשבה המנחמת הזו היתה מתנה גדולה. שמה לך את זה פה למקרה שזה מדבר אליך, כשאת מרגישה שהעבר הפרטי שלך דופק בדלת ומטרגר אותך.

הנקודה אחרונה לגבי שתי האפשרויות שאתם שוקלים מול הורים אחרים. פעמים רבות ובהקשרים שונים כתבתי באתר הזה שאם אנחנו רואות רק או אפילו בעיקר שתי אפשרויות כפתרונות לבעיה סבוכה אז אנחנו כנראה צריכות משקפיים חדשים.
קודם כל, כי תמיד יש יותר משתי אפשרויות, ולכן חבל להגביל את המחשבה רק לשניים.
אבל חשוב מזה הוא להבין שהמון פעמים שתי אפשרויות לא מרגישות כמו בחירה אלא כמו חובה. חובה לבחור. אין בזה שפע ואין בזה אוויר, וזה מצמצם את כל תהליך העבודה.

אני מציעה לך בחום לנסות לחשוב מה עוד אפשרי. גם ברמת המיקוד מול הורים אחרים וגם ברמת הפתרונות שבכלל לא כוללים הורים אחרים. וגם לבדוק מה קורה כאשר לא עושים כלום כמה זמן, לדוגמה, רק נותנים לזמן לעבור ומתבוננים. גם זו בחירה.
וכל דבר שתבחרי הוא ממילא זמני. תמיד ניתן לחזור לשולחן העבודה ולבחור אחרת.

מחשבה שעלתה לי לגבי מיקוד מול הורים אחרים היא הסרת הדיכוטומיה בעיה של הילד שלי מול בעיה של הילדים שלכם. אני חושבת שזה רעיון מצמצם עם פוטנציאל נפיץ בכל אחד משני הכיוונים.
הייתי שוקלת להנכיח את זה שמדובר באתגר קהילתי. כאשר יש אלימות במרחב ומצוקה במרחב קהילתי קטן, זו בעיה של כולם. גם אם יש הורים שנוח להם לטמון את הראש בחול הילדים שלהם עדיין סובלים מזה. ילד שהופנתה כלפיו אלימות מחזיק אצלו את הכדור של האלימות החברתית. הוא לא בולע אותו, הוא רק מחזיק. מתישהו הכדור יעבור לידיים אחרות וימשיך להתגלגל. ילד שדחקו אותו החוצה מחזיק את זה בשביל הקבוצה. אבל הקבוצה עדיין מושפעת וחשה. ילד שפתאום נעלם מהקבוצה משפיע על הנשארים. בעיניי, ההורים של הילדים שלא היו שותפים בזה מעניינים וחשובים יותר מאלו של הילדים שכן. הילדים שלהם סובלים מזה יותר.
זו זווית חברתית, קהילתית, שבהחלט הייתי מוסיפה לאפשרויות שאתם שוקלים.

יוליקה, חיבוק ענק בחזרה כל הדרך אליך

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

דרך אגב פער הגילאים בין הבן שלך לבין אותו "מנהיג חרם" בעיניי הוא פקטור משמעותי בסיפור.
מציעה כאן איזשהו ניתוח של הסיטואציה - אותו ילד בן 13 מתחיל את גיל ההתבגרות שלו והוא נמצא בסביבה של ילדים שקטנים ממנו בלא מעט שנים. ומחפש לחזק את תחושת הערך העצמי שלו והזהות שלו שהם אישיו מהותי בגיל הזה על ידי רמיסת ילד אחר שהוא קטן ממנו. תיארתי את זה בצורה לא כל כך מדויקת, אבל מקווה שאת מצליחה להבין את הכוונה שלי.
אולי צריך להיות דגש בחיפוש שלכם אחרי ילדים שהם בני גילו של הבן שלכם.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

עכשיו קראתי את ההודעות שמעליי ואת החוויה הספציפית שתמי מתארת שהיא חווה עם בנה.
קודם כל, אני חושבת שיש בסיטואציה שתיארת הרבה מקום לאופטימיות וזה בזכות הגיל של הילד. זה גיל שא. להורה יש הרבה יותר השפעה על הילד, גם ברמת דיבור עם ההורים של הילדים האחרים ב. הילד עצמו מייחס פחות חשיבות לכל האירוע לעומת ילד בגיל ההתבגרות או תחילת גיל ההתבגרות למשל, כמו שאני חוויתי, ולדעתי מעבר למקום חדש עם אווירה חיובית ומכילה יכולה לגרום לילד להתגבר ו"לשכוח" ממה שחווה בקבוצה הקודמת שבילה איתה.
אני חושבת שצריך להיות זהירים במילים בסיטואציה הזאת. לא להפוך את זה לביג דיל.
לטפל בסיפור מאחורי הקלעים (שינוי הסביבה שלו - בין אם זה דחיפת ההורים של החברים הקיימים לחנך אותם לאי החרמה של הילד ובין זה חיפוש של קבוצת ילדים חדשה שישחק איתה).
ולמצוא דרכים לחזק את הביטחון העצמי של הילד. לטפח תחביבים וכשרונות שלו ולהרעיף מחמאות וחיזוקים, יכול לחזק אולי תחושת ערך עצמי. יש ילדים שיודעים להתמודד מול בריונות, בזכות תחושת ערך עצמי חזקה ומבוססת, זה חשוב.
שולחת חיבוקים - יהיה בסדר (-:

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

בתור מי שעברה חרם כילדה (כיתות ה' - ו') במשך קרוב לשנתיים אני חושבת שיש כמה דברים שהיו עוזרים לי אז שלא נעשו.
אם אתם הורים לילד שעובר קושי חברתי כלשהו, בבקשה אף פעם אל תזלזלו במה שהילד מרגיש או אומר. אני זוכרת כילדה שהרגשתי באיזשהו שלב שההורים שלי מיואשים ממני ואני מקרה אבוד וכבר אין להם סבלנות. נזקי החרם החברתי נשארו כמובן גם אחרי שעברתי לבית ספר אחר בעיר אחרת (בעלייה לחטיבה), נהייתה לי חרדה חברתית והיה לי קשה מאוד לפתח חברויות. כל יום הייתי חוזרת הביתה ומתלוננת על היום שעבר עליי, כל כמה זמן מבקשת לעבור לחינוך ביתי או משהו בסגנון. מתישהו התשובות שקיבלתי מההורים שלי כבר נהיו מאוד קצרות "פשוט תאהבי את עצמך ויאהבו אותך חזרה". אני זוכרת שבתור ילדה כל פעם שהיו לי אומרים את המילה פשוט בהקשר הזה הייתי ננעלת ומסתגרת, מרגישה שלא מבינים אותי, כי לי זה בכלל לא פשוט. כל החוויה הזאת בכללותה הפכה אותי לבנאדם מאוד סגור, חסר אמון באנשים וחשדן ועבדתי ואני עובדת מאוד קשה עדיין כאדם מבוגר להתפתח ולגדול מזה. גם אם אתם מיואשים או מתוסכלים אף פעם אל תראו את זה לילד שעובר את החרם / הקושי החברתי. שלא יקבל אפילו שביב של תחושה שהסבל שלו מעיק עליכם. אף פעם אל תתריסו באמירות של "הפתרון הוא פשוט"... חשוב להיות אוזן קשבת ולהיות סבלניים, להראות שאתם מבינים שזה קשה ואתם מבינים מה עובר על הילד. ליצור אווירה חמה ומקבלת בבית.
אני זוכרת שלי עזר כשאמא שלי פנתה למורה וביקשה שתעשה שיחה לכל הכיתה על המצב. אבל החרם היה עליי ועל חברה שלי והיא ממש לקחה את זה קשה, הרגישה מאוד מובכת מהשיחה הזו, אז אני מניחה שזה תלוי בילד.
להעביר למסגרת אחרת יכול לעזור, אבל צריך להיות מאוד קשובים במעבר כי כמו שקרה לי, גם כשהוציאו אותי מהמסגרת עם הילדים המתעללים אני נותרתי מצולקת והתקשיתי מאוד להסתדר במקום החדש.
אם יש יכולת כלכלית מניחה שטיפול יכול לעזור. אולי רק התייעצות של ההורה עם פסיכולוג ולא בהכרח לקחת את הילד לפסיכולוג יכול לעזור.
חשוב שהילד יפגוש מטפל/ת שהוא מתחבר אליהם.
לקחת את הילד/ה לחוג או ליזום מפגשים עם ילדים של חברים - להעשיר את מגוון הילדים שהוא נפגש איתם לדעתי יכול לעזור.
אלה בגדול הרעיונות שיש לי...

אני זוכרת את עצמי בתקופות שלא היתה לי חברה קרובה ונורא רציתי... בעיקר בכיתה ו'. התרחקתי מהחברות הקודמות שלי (או שהן התרחקו ממני) והרגשתי נורא לבד במשך תקופה מסויימת. אפילו שהייתי בחבורה וכל זה אבל הרגשתי לבד, שאף אחד לא מבין אותי, אף אחד לא אוהב אותי...
תחושה סובייקטיבית למרות שהייתי בכיתה עם חברים שהכרתי עוד מהגן.
בכל אופן, לקראת סוף השנה התקרבתי לילדה אחרת מהכיתה שלא היתה בחבורה שלנו (היו בכיתה 3-4 קבוצות חברתיות שונות שלא ממש התערבבו, והיא הסתובבה עם קבוצה שבכלל לא חיבבתי, שראיתי כבנות שטחיות מעצבנות, וחשבתי שגם היא כזו) ולמרות שזה היה לי מוזר בהתחלה, כהתאהבנו אחת בשניה ונעשינו חברות בנפש לתקופה ארוכה מאד.
לא יודעת למה אני כותבת את זה חוץ מאולי לתת פרספטיבה, שהרצון הזה לחבר נמצא בכל מסגרת... וגם שילדים נודדים בין חבורות, ומי שהיו פעם חברים לא בהכרח יהיו חברים מחר, כי אנשים משתנים ומחפשים דברים אחרים.

אני חושבת שלא סתם את נפגשת בהתנסות הזו בצורה כ"כ קיצונית, כי אמרת שזו טראומת ילדות שלך ופחד מאד גדול שלך. אז נסי לראות את זה גם מהזווית הזו - ההתנסות הזו היא הזדמנות לפגוש ולרפא את הטראומה.
רמז לכך שזו התנסות שזימנת כדי לרפא ולצמוח ממנה היא שכתבת שברחתם מהמיינסטרים במחשבה שבטבע, בצורת החיים האידיאלית שלכם, הכל יהיה טוב וטהור, לא תהיה אלימות ולא יהיה לחץ חברתי...
הנה, שיניתם את כל התנאים, הלכתם לקיצוניות השניה, ועדיין החוויה נשארה, ונראה שאין לאן להימלט ממנה.
למה? כנראה שאתם נושאים אותה בפנים, ולא בחוץ.
לטראומות יש נטייה להמשיך לשחזר את עצמן בכל מיני דרכים לאורך החיים, ובכל פעם יש הזדמנות "לעלות" ולהסתכל על הדברים אחרת, לחוות את הילדה שנפגעה ממקום מכיל ובוגר יותר, להבין שזהו שיעור נשמתי, ולהסכים להיפגש איתו.

אני חושבת שהאנרגיה של הלחץ, הפחד, הכיווץ והכאב מהעבר משפיעות מאד על החוויה האובייקטיבית.
במקומן הייתי מנסה להכניס אנרגיה של אמון - אמון בכישורים החברתיים של בנך, אמון בעצמך כאמא תומכת ושלווה, אמון בכך שבנך ראוי לחברים, ושהם יבואו לחייכם.
אפשר גם לעשות תרגיל מגנוט -
לדמיין את החבר הטוב ואת הקבוצה הכיפית והתומכת שמגיעה לחייכם, ולמגנט אותה - לדמיין סליל של אנרגיה שיוצא מתוככם, ממך, מבנך, מביתכם - ומושך אליו תחושות של אהבה, כבוד, הערכה, חברות אמת, שמחה, משחק. לבקש שהדבר המתאים לבנך ולכם יגיע אליכם, שהפתרון המתאים יופיע ויתבהר.
אפשר למגנט כל יום, פעמיים ביום, לדמיין את האנרגיה מגיעה, גם להגיד את זה בקול רם "לבן שלי יש חברים וקבוצה שמקבלת אותו ואוהבת אותו כפי שהוא" "אנחנו חיים עם משפחות וילדינו משחקים בכיף, בהרמוניה וחברות" ועוד ניסוחים שעושים לך את זה.

[po]יולי קו[/po]

[u]השלווה שלך (לא עצימת עיניים או התעלמות, אלא איזון פנימי) היא הבסיס ממנו את יכולה להיות אי של יציבות ותמיכה בבנך.[/u]

מדויק. עובדת על זה. תודה.

ובמרגיעון :
״אין אדם שיכול להכיל את כל זה, וכל אדם הוא גם חלק מכל זה״.

צילי תודה על כל מה שכתבת.

נתת לי המון נקודות למחשבה.
את כולן אני שוקלת ומעכלת.

תודה גם על השיתוף מהחוויה הפרטית.
אני מרגישה שהמציאות דופקת לנו על החלון ואנחנו בוהים בה עכשיו, קצת מפוחדים וחסרי אונים, אל מול הסיטואציה שנגלית אלינו.

ולמרות הפחד, זה עוזר להכניס לפורפורציה, למצב מעט יותר שליו, לקצת פחות אשמה, ועוזר לכנס את האנרגיה שלי לכיוון התנועה הזאת שכתבת עליה.

ועוד קצת מגיבה על מה שכתבת, בלי לסנן או לחשוב…

נכון, מרגיש לי שהכמיהה של הילד העמוקה היא לחבר אחד, להרגיש שייך, מובן, אהוב, על ידי עוד מישהו שהוא לא אנחנו. נכון, היא כמיהה משותפת לכולם כמעט ונכון שהחברה בקבוצה לא בהכרח תספק צרכים אלו, אבל, היא יכולה לספק צרכים אחרים, כמו שיחרור אנרגיה, ריצה, התגופפות, שיתוף פעולה, הקשבה ומנהיגות (של הילד וקבלת מנהיגות של האחר).
וזו חוויה שהוא מבקש לעצמו גם. הרי, ככה הכל התחיל, שלמרות שהקבוצה הזו לא ״לייק מיינדד״ של הילד, אבל כן יש בה אלמנטים ילדים חשובים להתפתחות. פיזיים, של ריצה ושאגות ומה שכבר כתבתי.

ועכשיו, עכשיו- עכשיו, אין לו לא זה ולא זה.

זמן טוב לעלות בפניכם את השאלה [b]איפה מוצאים ילדים כאלו? לקשרים און ליין?[/b]
אני לא בטוחה עדיין איך ליישם וכמה אני אוהבת את זה. אבל אני בתמיכתכן, מסכימה לראות את היתרונות ולנסות.

ונחזור לקבוצה. כרגע, מתוך מה שעלה ועולה וממשיך לעלות. אנחנו תוהים בין שתי האפשרויות -

[list]
[*] לדבר עם ההורים, לשתף, לבקש שלא ידברו עם ילדיהם על הילד שלי, רק יכבדו כרגע את הסיטואציה, שאנחנו תופסים מרחק, אבל ימשיכו לעדכן בפעילויות, כדי באמת, אם יש סיכוי לשינוי בעתיד, הילד שלי לא יזכר שגורם שגרם לכולם לכעוס.
[/list]

גם, זוגי וחברה שלי זוכרים שהורים התערבו במצבים דומים ומאז הם מעולם לא סמכו על הילדים שסביבם שהם חברים שלהם באמת ולא בהכרח.

או

[list]
[*] לדבר עם ההורים, לבקש מהם להבין מהילדים האלו מה הבעיה שלהם עם הילד שלי ולהתחיל דיאלוג שאולי יבוא שינוי.
[/list]

אנחנו גם מתחילים להבין שהופנתה אלימות אליו. אבל הוא מגן על הילדים, ומשתף לאט, מעט, בזמן שלו, ולא ממש ברור.

ההורים יכולים לעזור להבין איזו אלימות הופנתה אליו ולמה.

אשמח לשמוע מכם עוד.
מה גם זה לא דף אישי.
אני מקבלת יותר ויותר פידבקים על התופעה הרחבה.
מי שרוצה לרשום, לשתף, לשאול. זה המקום.
חוץ מהעזרה שניתנת עכשיו לי ולבני אשמח לדעת שהדף הזה יעזור לעוד.

צילוש,
חיבוק ענאאאק.

השלווה שלך (לא עצימת עיניים או התעלמות, אלא איזון פנימי) היא הבסיס ממנו את יכולה להיות אי של יציבות ותמיכה בבנך.

תמי, עשית לי חשק לשים את החוויה שלך בקונטקסט רחב יותר. אני מקווה שזה יעזור לך לעשות שלום עם מה שקורה לכם ולהוציא את זה קצת מהאזור של "קורה לנו משהו ייחודי ומאוד לא נעים" לתוך - להרבה אנשים בחינוך הביתי קורים דברים כמו שקורים לנו וזה חלק כמעט בילט אין בחוויה חלק מהזמן.
זה אולי יעזור לנקות קצת את המחשבה שמשהו בבחירה שלכם או במצב שלכם לא בסדר ולתת לכם אורך רוח ושלווה מול זה.

אני כותבת לך מנקודת מושבי היום עם שלושה ילדים בני 13,15 ו 17. ולפני הרבה שנים היינו בחינוך ביתי בישראל, אחר כך באנגליה, וכשהיינו מגיעים לחופשות ארוכות בישראל היינו מצטרפים לקבוצות של החינוך הביתי.
אחת החוויות שהכי נחרטו לי בזיכרון היא מהפעם הראשונה שהלכנו למפגש של קבוצה מסוימת שלא פגשנו עד אז. בכורי היה בן ארבע לדעתי.
אחרי בערך שעה ביחד ניגשה אלי אחת האימהות וביקשה להחליף פרטים ואמרה בפשטות שהילד שלה צריך חבר קרוב ושבני נראה לה ממש מתאים.
מחשבות רבות חלפו בי בעקבות הניסיון הזה, ולא התאים לי אז לשתף עם זה פעולה, אבל החוויה החזקה היתה של הצורך שלה כאמא לסדר את הדבר המבוקש הזה שנקרא "חבר טוב".

ממה שכתבת אפשר להסיק אולי שבנך, לפחות מההתבוננות שלך בו, לא ממש זקוק לקבוצה שיש אצלכם מסביב, אלא לחבר אחד טוב. זה עולה ממה שכתבת בכמה מקומות.
והדבר הזה, האתגר הזה, הוא משהו שהרבה ילדים רוצים, ושמאוד קשה להתארגן עליו בחינוך הביתי מהניסיון האישי שלי. גם כי יש מבחר מצומצם של בני הגיל מלכתחילה, וגם כי יש נטייה להיפגש הרבה או בקבוצות מגוונות ולא באחד על אחד, וגם עם הורים בסביבה ולא רק שני הילדים לבד. יש גם הרבה נטייה לחבר אחים ואחיות לתוך מפגשים כי אין משהו אחר לעשות איתם ובשורה התחתונה - קשה קצת לייצר אינטימיות בחינוך הביתי. כל הזמן כמעט יש מישהו בסביבה בגילאים האלה, וכאמור - המבחר מצומצם מראש.

הפואנטה שלי היא שאת אולי פשוט חווה קושי מבני בחינוך ביתי, שמועצם מטבע גודל קבוצת השיוך שלכם, אבל תכלס קיים כמעט תמיד, או לפחות חלק גדול מהזמן, בשביל ילדים רבים. יש סיכוי שגם אם תעברו, או שאם הילד הגדול פתאום ישתנה, הקושי המסוים הזה יישאר.
לזה כדאי להוסיף שהמוני ילדים במסגרות בית ספר חווים גם הם קושי דומה, רק שיש להם יותר מבחר של בני גילם מסביב. אבל הרצון הזה, להיות אחד יחיד ומיוחד בשביל מישהו, והוא או היא בשבילך, הוא זיקוק אנושי של משהו שלא קשור לחינוך ביתי בכלל.
אני אישית חושבת ששווה לשוחח על הכמיהה הזו, להכיר בה, לתת לה שם ומקום, וגם להבין שהיא לא תמיד מתרחשת כמו שהיינו רוצים וזה בסדר. שלא תמיד יש לנו מישהו מיוחד לחלוק איתו את הסודות או להמציא שפה חדשה או להתחבא מהעולם.
שיוך טוב יותר לקבוצה לא פותר את הצורך הזה. הקבוצה מספקת משהו אחר לגמרי לדעתי.

אנחנו פרשנו מהחינוך הביתי בין היתר כי הילדים שלי לא ממש התחברו לילדי החינוך הביתי שהיו נגישים לנו, וכאמא לא התחברתי להורים שהיו נגישים לי (מדובר על פה באנגליה). אני מעדיפה את דרך החינוך הביתי בעיקרון, אבל לא את מה שיכולתי לקבל תחתיו איפה שבחרתי לחיות. סתם משתפת, אין לזה שום פואנטה לגביכם.

רוצה לומר - שווה לך לבדוק מה מבין מה שאת מזהה הוא צורך אמיתי של הילד, ומה מתוך זה קשור להתנהלות הלא נעימה של הקבוצה, כדי שלא תחפשי פתרון לבעיה שבכלל נוצרת מקושי בסיפוק צורך אחר לגמרי.
ואז אולי תוכלי לקבל בשלווה גדולה יותר את זה שהצורך שיש לו, אם את מבינה אותו נכון, לא יכול כרגע להיות מסופק איפה שאתם וזה פשוט ככה. זה יהיה נתיב טוב להיפתח למערכות יחסים אונליין אולי. מסכים זה קצת מבאס, אבל יש בזה גם הרבה קסם וחן אם הסביבה הלא מקוונת לא מאפשרת את זה.

ולגבי העצה שקשה לקיים - קחי בחשבון שכל יום שעובר שבו את מודעת לכך שיש פה בעיה שלא יצרת, שהפתרון עוד לא בהכרח בתחום הראייה שלך, שזו הדרך של בנך שאת רק שותפה/צופה בה ועוד ועוד ועוד - כל אלו יקטינו את הקושי ממש על בסיס יומיומי.
ככל שאת מתירה החוצה מהפלונטר עוד אלמנטים שהוקפצו על ידי הטריגר החזק הזה כך את מתקרבת לשלווה שלך. זה לא אמור להיות קל, אבל זה כן יכול ובטח יהיה - בתנועה!

יעלי, שולחת לך לב גדול

אני רוצה לשתף אתכם גם ברגעים שבהם אני מצליחה לאסוף הכל למין ידיעה שזה לא כשלון, זה לא חורץ גורלות, הילד שלי חזק ומופלא והוא יכול להתמודד עם זה, אני חזקה ויכולה להתמודד עם זה.
אם השיעור הזה כאן, כל כך חזק וכואב זה כי התשובה גם כאן, אם אני אצליח להיות סבלנית ולתת לה להיות, לתת לזה לקרות.
וגם, זה לא הנורא מכל. לא קרה הנורא מכל. זה רק מה שזה.

צילי

[u] הצעה להסיר תוויות מההתנהגות של כולם[/u]
[u] לשחרר קצת את הצורך לפעול[/u]

אהבתי, החכמתי, מבטיחה לנסות. אבל מאוד קשה!!!
לקחתי עמוק את המרחב שהצעת, אני מאחלת לי ולזוגי שנצליח לנשום בתוכך המרחב הזה, להיות סבלניים, ולתת לשינוי להגיע מעצמו.

…. זאת נשמעת כמו עצה ממש טובה שאני נתתי פעם באמונה מלאה ובאהבה, ופתאום אני מתקשה לקיים.

זה הטריגר שמופעל אצלי כנראה. אני מפחדת שעוד זמן כזה עם עצמו ואיתנו בלבד, גם ככה מבודדים, הוא יפתח קשיים חברתיים או פחדים חברתיים.
נכון, הוא ביקש לא להפגש איתם, אבל אני מרגישה שיש לו בקשה פנימית לחבר. הוא מציג אותה בדרכים קסומות ששמורות רק לילדים וזה באמת מקסים. וכואב.

צילי עכשיו ראיתי את תגובתך, תודה על מה שכתבת. מאוד עוזר. אני אגיב בקרוב, הילדים קוראים לי.

[po]לב שומע[/po].

תודה על הנקודות הראשונות שכתבת, זה בהחלט תומך ועוזר ומכניס לפרופורציות וגורם לי להרגיש קצת פחות רע על המצב הזה.

_עוד:
מרגישה שצריך יותר מידע על הילד עצמו, על הסביבה שבה אתם חיים, על הדינמיקה של היחסים עם ההורים של בן ה 13 כדי לחשוב על עוד כיוונים פרקטיים._

את הילד ההוא שלחו לבית הספר שהיה בן 6, שם הוא ספג אלימות, אימו ניסתה לעזור על ידי השתלבות שלה בבית הספר והעברה של תכנים אלטרניטיביים, מה שהחמיר את המצב יותר עבורו, וכך הם עברו לחינוך ביתי. תוך כדי שאני כותבת את זה אני מרגישה שצריך ליפול לי אסימון על הסיטואציה אבל עדיין לא מדויק לי. הוא חי פה כל חייו, יש לו אחות קטנה, והם היו פה די לבד עד שהגענו. למרות הפרש הגילאים בין הילדים היינו נפגשים באופן קבוע והיה נעים ומלא תקווה, ובאמת כעבור זמן מה הגיעה עוד משפחה שעל פניה הייתה מושלמת לנו, שלושה בנים בשלושה גילאים שונים, פחות או יותר בגילאים של הילד שלי ושני הילדים שלהם. בפועל, הילד הגדול ושלושת הבנים נסחפו למערכת יחסים חזקה מאוד, מהר מאוד וזה היה מקסים. והבן שלי היה עוד קטן (3) ולא היה לו אחים גדולים שיהיו איתו ויעשו לו את התיווך והוא צפה, מדי פעם הצטרף, אבל היה ברור שיש פה משחקיות שונה. בעוד הבנים שיחקו במשחקים אלימים של רובים ומלחמות(יחד הם ראו את כל סדרת מלחמת הכוכבים שהשפיע מאוד על אופי המשחקים) הבן שלי, עדיין היה גם קטן, ולא נחשף לכאלו תכנים, העדיף דברים אחרים. ילד חכם חשבתי לעצמי והאמת גם שאר ההורים. מאז ועד היום הם ניסו לגרום לקטנים לשחק, זה לא עובד. אני גם מרגישה שהניסיון הזה גרם לעוד יותר ריחוק מהילד שלי כי כאילו יצרו הפרדה שהם לא רצו. הדינמיקה עם ההורים מאוד נעימה. אבל, יש לי ולזוגי תחושה שההורים של שתי המשפחות רק רוצות שקט מהילדים שלהם כרגע, ואין להם כוח לסיבוכים מצד אחד. ומצד שני אנחנו יודעים שהם מאוד מעריכים אותנו ושאנחנו חשובים להם בקבוצה. אבל אולי יותר ככוח הורי שנותן גב ופחות הילד שלנו, כי שוב, הסיטואציה הזאת, יוצרת הפרעה. זה לא נעים להיות אלו שיוצרים הפרעה בהרמוניה של הילדים, גם אם לדעתנו היא לא תקינה. אני חושבת שכרגע שאר ההורים והילדים פשוט די מרוצים מהמצב שלהם בקבוצה. וממה שלא, אני לא בטוחה שיש להם כוח להתמודד.

_עוד:
לחשוב איך לתמוך בך בתוך הסיטואציה. כי צריך תמיכה כדי שיהיו לך כוחות לעשות את ההפרדה ולהחזיק את הידיעה שגם אם זה מזכיר לך ומטרגר אותך, זה לא בהכרח שהוא חווה את מה שאת חווית._

תודה על זה. הכתיבה כאן ותמיכה שלכן עוזרת. לא יודעת איזה עוד תמיכה אני יכולה לקבל. בא לי שהילד רגע יקבל אהבה ממישהו שהוא לא אנחנו כי באהבה שלנו הוא בטוח. ואני מרגישה שהוא מבולבל. ושהוא מבקש חבר. אבל זאת כבר תמיכה בשבילו.
זה מאוד מטרגר אותי. זה הסיוט הכי גדול שלי. וזה מכאיב לי עד עמקי נשמתי לראות את העיניים הגדולות של הילד שלי עצובות ומבקשות חברה. ואני לא מצליחה להפריד, אני מודה. עדיין יש בי חלק שרוצה לצרוח על ההורים ועל הילדים האלו, אותו חלק שממש מפחד עכשיו, ומרגיש שאין מוצא. וחלק בי שמחפש את המרכז והאיזון והעוצמה שדרושה לי כדי להתמודד עם זה. מה שגם אני מרגישה שזה מחייב אותי ואת זוגי להיות החברים שלו הרבה פעמים כי הוא צריך זמן משחק. וזה גם מאוד מאוד קשה ושובר את הלב. מגיע לו כל כך הרבה יותר מזה.


_עוד:
לחשוב האם את רוצה להיכנס לנושא של מהי בדיוק הדינמיקה שבין הילדים ובין ההורים._

מה הכוונה בזה?

_עוד:
להגדיר לעצמך מה המקום שלך בתוך הסיטואציה, במה את מרגישה מסוגלת לגעת ולנסות להזיז ובנה לא.
תמיכה שלך לילד שלך ורק זה?
תמיכה שלך לעצמך, אולי גם לעשות עיבוד רגשי למה שחווית בילדות?
התבוננות זהירה במערכת היחסים מול ההורים האחרים?
התבוננות עוד יותר זהירה מה עושה לך המפגש עם סטים אחרים של ערכים ופרקטיקות ממה שאינטואיטיבי לך? מה עושה לך המפגש עם הרעיון של בהירות לגבי מעורבות הורים במערכות יחסים של ילדים?
התבוננות זהירה מאוד מאוד האם התפיסות האלה מטרגרות אותך?
מה את כן יכולה ומה את לא יכולה?_

אני מרגישה שכרגע אני יכולה לקחת את האחריות רק על חיי,
רק על הבחירות שלי וההשפעות שלהן על ילדי, בעיקר כי זה מה שבוער לי ומרגיש לי נכון. אני מודה שאני מתפתה כל הזמן לנסות ולתקן את המעוות. להגיש צדק לתוך הקבוצה הזאת. אבל אני באמונתי, איש איש באמונתו. אז איזה צדק?? כמו שכתבתי למעלה, למשפחות האלו נכון ונוח כרגע הסידור הזה. זה מציל את החיים שלהם, בתחושה שלהם, כי הם כבר ״טבעו״ עם הילדים בבית ונגמר להם הסוס איתם. הם מעדיפים לתת לילדים להסתדר, גם בתוך האלימות שקיימת בלי קשר לבן שלי, אז בשבילם זה צודק. אולי?

_עוד:
האם קצה החוט שאת מחפשת מרגיש כמו דרך ליצור דיאלוג אותנטי, שלא יגרור לעג או בוז, שלך כאמא עם הילדים הפוגעים?_

הייתי שמחה שתרחיבי על זה. האם את חושבת שמערכת היחסית שלי או של זוגי עם הילדים השפיעה על ההתייחסות שלהם אליו?

[u]לדעתי האישית המרכיב הכי מרכזי בסיטואציה הוא להחזיק את הידיעה שהילד שלך הוא בסדר גמור, ושהכל עובר. שלא בהכרח שזה ישפיע באותו אופן שקרה לך.[/u]

תודה על זה. הלוואי.

[u]אלא אם כן את מתחברת לגישה שזו אלימות ושתפקידך כהורה לעצור אותה באופן ישיר ושזה אפשרי.[/u]

אז זהו, שמאז שהוא ביקש לא ללכת למפגשים ולא לחצנו למה, כי היה לנו ברור וגם כי מהניסיון שלי עם הבן שלי זה הדברים פשוט נובעים ממנו, שמתאים לו והוא מסוגל, מתחיל להתבהר שגם היו אגרופים ודקירות עם מקל חד.
אני מפסיקה את זה בזה שכרגע אין מפגשים.
לא יודעת איך להמשיך מכאן.

[u]יכולה להיות לך השפעה אבל לא שליטה.[/u] מדויק וחזק לעוד הרבה בעיות בחיים אה?

צילי, התגעגעתי אלייך.

משתפת אותך מתוך תחושת הבטן שלי בכמה דברים.
הראשון הוא הצעה להסיר תוויות מההתנהגות של כולם, כולל בן ה 13. אני אישית לא מרגישה שזה מקדם משהו עבורך אם הוא כן או לא בריון, ואם זה כן או לא חרם או אלימות. יש לך רשות לקחת ללב, להצטער, לכאוב, להרגיש הרבה, גם אם לדבר הזה אין כינוי קשה שמובן לקהל הרחב.
קורה לך ולילד שלך משהו שמאוד מאוד לא נעים לכם והייתם רוצים שהוא ייפסק וישתנה. זו סיבה מספיק טובה להצדיק את השיחות הפנימיות והחיצוניות האלה, וזה משאיר לך פתח יותר רחב לראות את כל הצדדים בסיטואציה במלואם.

לצד זה, אני מציעה לך גם לשחרר קצת את הצורך לפעול, לעשות, לתקן. הוא הכי טבעי בעולם, והוא תוצר ישיר של הנסערות מזה שלילד שלך קשה כרגע. אפשר אפילו לחייך מול הצורך הכה בסיסי הזה, לעשות משהו אחרת, כדי שדברים יהיו אחרת, ומהר.

זו סיטואציה מורכבת שאת רק מתחילה לפענח. אולי תרשי לעצמך קצת זמן רק להתבונן ולחבק ולהיות מאוד קשובה? או יותר זמן ממה שכבר הרשית לעצמך?
אני שולחת לך את זה גם כי אנשים בכלל וילדים בפרט משתנים. דברים זזים, לפעמים לאט ובעדינות, אבל זזים. רק כי הזמן חולף ...
לפעמים מול מצבים כאלה יש התכנסות לתוך המשפחה וההורים וזה בסדר. לפעמים שוהים בתוך מצב עד שהפתרון מתגלה ומתהווה כמעט מעצמו.

זו שאלה טובה לשאול, על הילד הפרטי שלך, כמה זמן הוא יכול להיות בנחת בלי חיי חברה פעילים עד שדברים יהיו יותר ברורים או ישתנו?
זה לא כזה אסון אם זה מבחירה, וגם את משתפת שהילד שלך בוחר כרגע. בוחר להתרחק מהחברה הקיימת. אם הבנתי נכון, הוא עוד לא ביקש עזרה אחרת אז יש לך אולי עוד זמן עד שצריך לפעול.
וכשהוא יבקש, באופן מפורש או התנהגותי, יהיה אפשר לפתוח שיחה ולשאול אותו מה הוא מרגיש וחושב ורוצה וצריך ומציע.

בעיקר שולחת לך חיבוק ואוויר לנשימה.

היי,
לקח לי קצת זמן לחזור לכתוב, חשבתי שהזמן יעזור לעשות סדר, אז חשבתי…

אני כותבת ומה שיצא יצא.

יולי קו, תודה על ההצעות, את הראשונה עשינו. ילדה אחת, החברה של בני, והוא משחקים אחת לשבוע בערך בסופי שבוע, החברה הזאת נכנסה לבי״ס (היא גם לא מצאה את עצמה בקבוצה הזאת…) וחשוב לאמר, מבחינתנו בית ספר הוא לא אופציה כרגע.
את ההצעה השניה מאוד אהבתי, אבל בינתיים ככל שאני מעמיקה בנושא אני מבינה שאין לי פרטנרים מתוך הקבוצה.
גם ההצעה השלישי,אומנם מעורפלת ומאוד מקורית. אהבתי. אבל שוב, אני מתחילה לחשוש שאין לי פרטנרים.

גם תודה על ששיתפת מה שעובר לך בראש ובלב אינטואיטיבית, אני חושבת שזה מעניין ומרחיב את השיח.

בהקשר הזה מה שעלה לי שלא הייתי רוצה שלבן שלי יהיו חברים שצריכים להיות נחמדים אליו. ועוד זה מחזק שאני לא רוצה את החברים האלו. וגם הוא לא.

שאלו פה אותי על עוד פרטים, והם אלו: אנחנו מבודדים, לא בישראל, אין מרחק נסיעה של הורים/דודים/חברים אחרים, גם לא מגוון גדול של פעילויות לילדים והילדים האלו כרגע הם כל מה שיש. בגדול כרגע מרגיש שאני צריכה להאמין ולחכות לעוד משפחות שיגיעו אבל אני לא בטוחה שיש לנו את הזמן. אני מרגישה שאני צריכה פתרון אקוטי.

כמו שאמרתי, הילד לא אמר שמציקים לו, אבל כן לא רצה ללכת. לא הלכנו, כיבדנו אותו ומדיי פעם הצענו שוב. היינו מגיעים בעיקר לימי הולדת ואירועים מיוחדים, חגים ומסיבות, ששם, בארועים האלו, בדרך כלל, הייתה החברה שהולכת לבית הספר. אבל בשתי החגיגות האחרונות הילדה לא הייתה ובפעמיים האלו שמנו לב למה שקורה, ואולי אז זה התחיל…

מישהי רשמה שהיא הבינה אותי ששיחררתי לו להיות עם הילדים למרות ההתנהגות כלפיו. התכוונתי ששיחררתי מלאלץ את הילדים לשחק בקבוצות קטנים / גדולים כי זה לא עבד. הילד הגדול בוחר ורוצה לשחק עם הקטנים. ומין הסתפ הקטנים איתו- הם מעריצים אותו, ואני עכשיו מבינה שזה כי הוא מאוד בודד, וגם רוצה וצריך להרגיש חזק.

לאורה, תודה על התנצלותך. אני מקבלת אותה ומעריכה אותה. כמו כן, דברים נוספים שכתבת אכן עזרו לי לחשוב על הדברים מחדש. ולנסות לרכז את הסיטואציה להשבת הכוח לעצמי, ולבני. גם תודה על זה ואשמח לשמוע עוד אם יש לך מה להוסיף.

אמא נמרה, תודה על הנכונות. אמרת שיש לך ניסיון, מאוד אשמח לשמוע אותו, העניין שלדבר בטלפון יהיה לא פשוט כי אנחנו לא גרים בישראל. תוכלי לכתוב פה או תעדיפי אולי להתכתב באופן פרטי במייל או שפשוט אין לך זמן לכתוב ואז אוכל לנסות ליצור איתך קשר טלפוני בכל זאת איכשהו?

לב שומע, דייקת אותי מאוד, תודה. עוזר לי לתחם את הנושא ומכניס לפרופורציות. גם להזכיר לי את עניין ההשפעה שיש לי לעומת השליטה שהייתי רוצה שתהיה לי, היה מאוד חשוב לתהליך שאני עוברת.
אני ארחיב על הנקודות שהצעת בהמשך כדי לא להעמיס עכשיו על התגובה שלי. חשוב לי להגיב לכולם מאוד.

אמא, תודה על מה שכתבת. הוא באמת לא חייב וזאת הייתה התחושה שלי תמיד. מעולם לא לחצנו עליו להיות חלק, אבל אני מניחה שעצם העובדה שבאמת אלו הם חלק מרכזי מחיי החברה שלנו יצר איזושהו לחץ, לחץ חברתי, שהיה קל להתעלם ממנו, כי בחרנו אחרת, הגענו עד לכאן, לאמצע הטבע, עם אנשים שגם רוצים לחיות כאן, ככה, בלי הלחץ החברתי של רוב החברה. אז איך פה יש לחץ חברתי?! אוף איך לא ראיתי את זה קודם. מרגיש כאילו נכנסתי ללופ. ומנסה להמנע מאשמה.
הרעיונות שהצעת מאוד טובים. הוא התחיל ללמד את עצמו כבר קריאה וכתוב, בעברית ובאנגלית, והפעילות הזאת יכולה בהחלט להיות עניין נוסף שמאפשר את הלמידה הזאת. אבל איך ואיפה מוצאים ילדים כאלו??

פלוני, גם זאת דרך הארץ שלי. לזוז אם לא מתאים. כנראה בגלל זה אני עכשיו פה באמצע היער, מנסה אחרת. וראה, נקלעתי לסיטואציה האחרונה שחשבתי שתקרה. אז מה עושים? זזים שוב? לא אגיד לכם כולכם שזה לא משהו רציני שיושב עלינו עכשיו. לזוז. אבל זה לא מה שהיינו בוחרים לעצמנו אם לא הסיטואציה הזאת, מה שעושה אותה מכבידה עוד יותר.

יעלי לה תודה גם לך שאת פה עדיין מחזקת.

זהו בינתיים. תודה

לזוז, לא נתפס בעיני ככניעה ואם כן, זו כניעה מתוקה. כניעה מתוקה היא בעיני ביטוי לאהבה.
בחיי, היו הרבה אנשים שרצו בי. היו גם כאלו שלא. כשהיתי צעיר, ניסיתי להראות להם שאני ראוי וכדאי להם לרצות את קרבתי. עכשיו כבר לא.
וכל זאת לא מתוך כניעה או ויתור אלא מתוך אהבה לעצמי. מתוך הבנה שאם אנסה לשכנע אותם שערכי רב, אני בעצם מעמיד את ערכי לדיון וערכי, בעיני, הוא לא נושא למשא ומתן

אני רוצה לשתף. לא משהו מסודר, רק מחשבות שנוגעות.

ילדותי עברה עלי בכפר (כפר קטן במושגים רגילים... 38 משפחות, וחלק לא קטן מהם היו זוגות מבוגרים, לא רחוק מעיר ואם בישראל ומישובים אחרים, אבל בכל זאת רחוק לילדים קטנים בלי כלי רכב). שיחקנו המון ביחד אחרי בית הספר, בני כל הגילאים. בחוץ בעיקר, ומדי פעם בחצר של מישהו, או בבתים. היו בינינו נחמדים יותר או פחות, מוכשרים בדבר זה או אחר וכאלה בלי כישרון מובחן, גדולים מאוד וגם קטנים, ואלה שבין לבין. היו מריבות, לפעמים ההורים התערבו, אבל לא הרבה. אחד הילדים היה (ועדיין) מפגר, והיו לו שני אחים גדולים מגניבים שבשלב כלשהו עברו לפעילויות של גדולים. במשך שנים הוא שיחק איתנו כמידת יכולתו. ההורים שלו ביקשו, ואנחנו הסכמנו. התנהגנו אליו כאל ׳קטן׳ - נתנו לו, עודדנו אותו, ותכלס- הוא לא מאוד עניין אותנו חברתית, אבל זה היה ברור שלא מגרשים או מחרימים או מנדים. נקודה. מי שרצה- השתתף לפי יכולתו, בדיוק כמו ששיתפו אותי בכדורסל למרות שאני נמוכונת, וקלעית... נו, בינונית.

אז היום הדינמיקה אחרת במושב שלנו. כל ילד מוקף באלקטרוניקה, ורואים מעט מאוד ילדים ברחובות, הישוב הורחב, וגני המשחקים די ריקים.

חיבוק גדול לך, תמי.

תודה רבה לכולם על מה שכתבתם.

אני לוקחת לי כמה רגעים לקרוא, לנשום ולהגיב. חומר מעורר מחשבה.
אם יש למישהו מה להוסיף אנא המשיכו.,
אני מחכימה.

ובמרגיעון - כולנו זקוקים לחיבוק.

תודה, כל מי שכתב כאן נתן לי חיבוק.

אמא, אהבתי מאוד את דרך המחשבה ואת ההצעות.

_מציעה:
ללמד אותו בהקדם כתיבה וקריאה כדי ליצור קשר עם ילדים מישובים מרוחקים.
כרגע דרך הזום דרך תחביבים משותפים
ליסוע אחת ל... למפגשים חיצוניים, לצמצם מאוד את המשחק המשותף
כתבת ששיחררת מלמנוע משחק עם ילדים מסויימים כי זה היה מאולץ. נראה שזה נח לך כחלק מחברת האמהות, אבל לילד לא.
בחיים לא הייתי מכריחה את הילד שלי לשחק בחברה קטנה כל כך שבה על בסיס קבוע משפילים אותו._

רעיונות טובים, ואני מצטרפת לכל מילה בדגש על האחרונות.

מה שקרה כאן ומה שאת חושבת שבנך חווה דומים ומאפיינים חבורות של בני אדם.
לא בכל מקום בו נהיה יקבלו אותנו כמו שרצינו. לא בכיתה. לא בצבא. לא בעבודה. לא במשפחה וגם לא כאן באתר.
לא נקבל מהסביבה תמיד את מה שרצינו.
הפתרון לבעיה איננו לצפות שהסביבה תשתנה ותתאים את עצמה למה שנראה לנו נכון. הסביבה לא תשתנה. אפשר גם לשאול שאלות קצת פילוסופיות כמו האם יש לנו זכות לשנות את הסביבה? או מי קובע שדעתנו לגבי הסביבה (שאינה נוחה אולי לאחרים) היא זו שקובעת.

הפתרון לסביבה לא מתאימה, (באמת לא מתאימה), הוא לחפש סביבה אחרת. לצאת מאזור הנוחות המוכר והידוע אל הלא נודע. זה סוג של התפתחות מחויבת המציאות.

אני עשיתי זאת כמה פעמים בחיי וזה היה מהלך מבורך.
בנך ייתקל במהלך חייו באנשים מסוגים שונים. למדי אותו להבין מול מי הוא ניצב וכיצד להגיב.
המרגיעון אומר שעוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך. פרפרזה על כך שגיבור הוא זה הכובש את יצרו.

תמי זה מעורר הערכה לראות את הנסיון האמיתי שלך למצוא פתרון עומק.
אני חושבת שהתנאים הבסיסיים מאוד קיצוניים. זו לא המשפחה שלו שהוא חייב להסצדר עם כוחם וכוחם איתו.
חבורה קטנטנה, מבודדת, שרובה לא מעניינת את הבן שלך מהמעט שכתבת על המשחקים האלימים שהוא פחות אוהב. בן ה13 בוודאי זה לא כוחות.

זו לא המשפחה שלו, למה הוא חייב להשתלב? כי אין ברירה? זו טירונות? במה הוא אשם? אולי בן ה-13 מיישם מה שהקטנים יותר חא מסוגלים וזה מרד ועוד אלים.

מציעה:
ללמד אותו בהקדם כתיבה וקריאה כדי ליצור קשר עם ילדים מישובים מרוחקים.
כרגע דרך הזום דרך תחביבים משותפים
ליסוע אחת ל... למפגשים חיצוניים, לצמצם מאוד את המשחק המשותף
כתבת ששיחררת מלמנוע משחק עם ילדים מסויימים כי זה היה מאולץ. נראה שזה נח לך כחלק מחברת האמהות, אבל לילד לא.
בחיים לא הייתי מכריחה את הילד שלי לשחק בחברה קטנה כל כך שבה על בסיס קבוע משפילים אותו.

חשוב לי להגיד שדבר ממה שכתבתי אינו ביקורת, ואני מצטערת אם היית צריכה יותר רכות והכלה. לי זה עוזר להרגיש שהכח לשנות - גם את המצב פיזית, וגם את נקודת המבט עליו - הוא בידיי, וזה לא בא לבטל את הכאב שאת או בנך חווים. אני מצטערת אם זה התפרש כך.
בכל אופן, כתבתי מה שכתבתי, אם זה עוזר לך תקחי מזה, ואם את מרגישה שזה פוגע בך את חופשיה למחוק. זה הדף שלך :)

מהניסיון שלי, מה לעשות כדי לתמוך בו?
[list=1]
[*] בדיוק בדיוק מה שאת עושה
[*] לזכור שהזמן כל הזמן עובר, שמה שקורה עכשיו לא בהכרח ישחזר את עצמו בעתיד, שככל שילדים מתבגרים יש להם יותר אפשרויות בחירה. להתייחס למצב הזה כאל זמני. לדעת שלא בהכרח זה ישפיע על ההתפתחות של הכישורים החברתיים שלו.
[/list]

עוד:
מרגישה שצריך יותר מידע על הילד עצמו, על הסביבה שבה אתם חיים, על הדינמיקה של היחסים עם ההורים של בן ה 13 כדי לחשוב על עוד כיוונים פרקטיים.

עוד:
לחשוב איך לתמוך בך בתוך הסיטואציה. כי צריך תמיכה כדי שיהיו לך כוחות לעשות את ההפרדה ולהחזיק את הידיעה שגם אם זה מזכיר לך ומטרגר אותך, זה לא בהכרח שהוא חווה את מה שאת חווית.

עוד:
לחשוב האם את רוצה להיכנס לנושא של מהי בדיוק הדינמיקה שבין הילדים ובין ההורים.

עוד:
להגדיר לעצמך מה המקום שלך בתוך הסיטואציה, במה את מרגישה מסוגלת לגעת ולנסות להזיז ובנה לא.
תמיכה שלך לילד שלך ורק זה?
תמיכה שלך לעצמך, אולי גם לעשות עיבוד רגשי למה שחווית בילדות?
התבוננות זהירה במערכת היחסים מול ההורים האחרים?
התבוננות עוד יותר זהירה מה עושה לך המפגש עם סטים אחרים של ערכים ופרקטיקות ממה שאינטואיטיבי לך? מה עושה לך המפגש עם הרעיון של בהירות לגבי מעורבות הורים במערכות יחסים של ילדים?
התבוננות זהירה מאוד מאוד האם התפיסות האלה מטרגרות אותך?
מה את כן יכולה ומה את לא יכולה?

עוד:
האם קצה החוט שאת מחפשת מרגיש כמו דרך ליצור דיאלוג אותנטי, שלא יגרור לעג או בוז, שלך כאמא עם הילדים הפוגעים?

אלה המעגלים שהייתי מתחמת. ובכל מעגל כזה בודקת מה קל ואני עושה אינטואיטיבית, בלי שום מאמץ, מה מצריך התכווננות, מה מצריך מאמץ מודע גדול קטן או ענקי, מה לא בגדר האפשרות שלי כרגע.

לדעתי האישית המרכיב הכי מרכזי בסיטואציה הוא להחזיק את הידיעה שהילד שלך הוא בסדר גמור, ושהכל עובר. שלא בהכרח שזה ישפיע באותו אופן שקרה לך.
אלא אם כן את מתחברת לגישה שזו אלימות ושתפקידך כהורה לעצור אותה באופן ישיר ושזה אפשרי.
אם זה לא זמין עבורך כרגע כאופציה, אז מציעה את מה שכתבתי ולהתחיל מתיחום של מעגלים שונים, שבכל אחד מהם יכולה להיות לך השפעה אבל לא שליטה.

ממה שקצת קראתי -
אני מציעה לך כרגע לא "להקשיב" ללאורה. את צריכה תמיכה והכרה בכאב של הילד ובכאב שלך כאמא שלו, ואת צריכה כלים פרקטיים. את לא צריכה ביקורת.
מה שכתבו לך מזכיר לי התנהלות שהגינה האתר דל משתתפים כיום.

הי, אני מצטערת מאד על מה שאתם חווים. יש לי הרבה ידע בנושא, אבל כרגע אין לי זמן לקרוא הכל ולכתוב בחזרה אני מזמינה אותך להתקשר עלי, לדבר ולקבל גם תמיכה וגם כלים מה לעשות. יש המון מה לעשות!
0542593212
(את יכולה להתקשר ביום חמישי במהלך היום)

הי תמי.
ראשית, אני מצטערת שפגעתי ברגשותייך. כן ניסיתי לעזור ולתמוך, וגם נתתי הרבה עצות פרקטיות שאינן כוללות מעבר. היתה לי הרגשה שאולי כתבתי את הדברים בחדות מדי, גם התנצלתי מראש אם זו תהיה ההרגשה, אבל מאחורי זה כוונותי היו טובות.
אנסה להסביר למה כתבתי כך. שאלת איך אפשר להכיל ולתמוך בילד ובעצמך במצב הזה. לתחושותיי, את מזדהה מאד עם בנך, וכן עברת חוויה דומה בילדותך, ואותו הרגש שהיה אז וצף עכשיו מאחד את שתי החוויות. בחוויה הזו את ובנך הם אחד - ילד, חסר אונים, שבריון מחרים ומתעלל בו, ואין לו כל שליטה על הנסיבות. זו גם נקודת המבט ממנה פתחת את הדף. חוויה זו מאד חזקה, אך היא לוקחת את כל השליטה ממך, ונותנת אותה לילד בן 13.
בדבריי, ניסיתי להראות לך כי אפשר להסתכל על הדברים בצורה שונה. שזהו הרגש מהילדות שמאחד את שתי החוויות לאחת, אבל הנסיבות הן שונות, והן כן בשליטתך. ממקום זה דיברתי על לקיחת אחריות, לא כי אני חושבת שאינך אחראית, אלא כהבנה שהכח בידייך. שדרך החיים שבחרת (אין לי שום ביקורת עליה, אני חושבת שזה מגניב ואמיץ שבחרת לחיות כך) ללא ספק מזמנת הרבה אתגרים, וכנראה שזהו אתגר אחד מני רבים שתעברי יחד עם בנך בתחום החברתי. כמובן שלכל ילד, בכל סביבה, יש אתגרים בתחום החברתי, אבל במובן הזה יש לך יתרון, את יודעת שאת בחרת לחיות כך, את רוצה לחיות כך, ואת מוכנה להתמודד עם האתגרים שדרך זו מעלה. גישה זו בעיני מעצימה, בניגוד להרגשה שהנסיבות נכפות עלייך (ועל בנך, כי ברגשותייך אתם אחד) ללא שליטה.

מתוך כך אפשר לשדר לבנך - אתה קורבן, אתה מסכן, הילד הזה בריון מתעלל, הנסיבות לא בשליטתך...
או - וואלה, בחרנו דרך חיים שמאתגרת את כל הילדים המעורבים, מתוך אותה מחשבה שרצתה לצאת מחוץ לקופסא מלכתחילה כשבחרנו בה, בואו נמשיך להיות יצירתיים ולראות איך אפשר ליצור עוד הזדמנויות חברתיות. דרך זו מסירה את האחריות מהילדים ולוקחת אותה אליכם המבוגרים, וגם אין בה כ"כ הרבה רגשות אשמה והזדהות.
בעיני, הדרך הראשונה מנציחה את חוויות הקורבנות, ואילו השניה נותנת לילד הרגשה שהדברים לא אישיים נגדו, אלא נעשתה טעות בהתאמת המסגרת אליו, ויש על מי לסמוך, על ההורה.

אולי נסחפתי בכיוון הטיפולי, בכל אופן אם חציתי גבול, אני מתנצלת.

תמי, מה עם הקשר שלך להורים של הילד הגדול? איך הוא נראה?
אני שואלת כי אולי יש שם איזה משהו תת קרקעי ולא פתור והוא צף מעלה אצל הילדים.
מרגיש רלוונטי? מתאים לך לברר איתנו את הכיוון הזה?

אני חושבת שזה דף חשוב.

רעיונות בשביל לחזק קשרים בין בנך לילדים הצעירים בישוב על ידי יצירת מרחב בטוח למשחק:

[list]
[*] להזמין אליכם הביתה רק את הילדים הצעירים לפעילות שמוגדרת מראש ל׳צעירים׳, ככה שיהיו אצלכם, מה שמייצר מרחב יותר בטוח לבנך.
[*] להזמין אחד או שניים מהילדים הקטנים לנסוע איתכם ליום כיף במקום רחוק (לא דגש על להוציא כסף, אלא על להסתובב, לראות מקומות אחרים, ליצור דינמיקה שונה).
[/list]

וכיוון אחר לגמרי, וקצת מעורפל כרגע...
[list]
[*] לחשוב יחד עם ההורים האחרים איך אפשר לתת לגדול האלים אחריות ליצירת קבוצה של ילדים, עם משובים מכל הילדים על מה שקורה, כך שהקול והמשוב של בנך גם חשובים, ככה שהוא מתוגמל באופן כלשהו על כך שהאווירה טובה (לא בכסף, אבל אין לי רעיון). הרעיון פה הוא שהגדול בשביל להרגיש חשוב משפיל אחרים. אם יהיה לו תפקיד של גדול אולי לא יהיה לו צורך להקטין. אבל בעניין כזה כדאי להתיעץ עם מדריכי נוער עם ניסיון בתחום. אין לי רעיון מוגמר להציע.
[/list]

פלונית תודה רבה על מה שרשמת.
זה כיוון נכון, העניין הוא שהגדול סוחף ולא בא לי לייצר הפרדה שאינה קיימת.
גם ניסינו, אני ושאר האמהות, כמה פעמים בעבר, כי כמו שאמרתי שאר הקטנים נפגעים אם הבן שלי לא באיזור, ונכשלנו.

ובגלל שאני באמת מאמינה שלא צריך להגיד לילדים עם מי לשחק, שיחררתי וכך שאר האמהות.
זה גם יצא איזה אילוץ.

לא החזיק מים.

באמת סיטואציה מורכבת… שזה שחור על גבי לבן וצהוב, אני מבינה עד כמה.

לאורה. יש הרבה דברים שכתבת שאני מסכימה איתם. וכבר אמרתי לך.
אבל יש הרבה מורכבויות שאינך מבינה ולא רואה. והאמת גם לא ביקשתי לעצתך אם לעבור דירה או איך לקחת אחריות על חיי.
ביקשתי עצה איך לעזור לילד שמוחרם מהחבורה היחידה שלו. אידיאלית או לא. הילדים משחקים ביחד. כולם. החבורה מורכבת משלל גילאים. הילד בן ה13 בוחר להיות המנהיג שלהם אולי מחוסר ברירה אבל עדין בתור הבחור הזה שבוחר להיות המנהיג ולשחק עם הילדים האלו במשחקים ילדותיים לגילו, הוא בוחר גם להחרים את הילד שלי. ולא ילד בן 6 אחר, כי האחים שלו שם.
גם אני האמת מרחמת על הילד הגדול.
וגם על הילד שלי שנפל לסיטואציה. ולאורך כל הדף ביקשתי איך לעזור ולתמוך בו. ובי.
אז אם אין לך איך לתמוך זה סבבה את לא חייבת לכתוב.
אבל שכולם משחקים במשחק של תופסת כולל עוד שני בנים בני 6 ו7, ואוסרים על בני לשחק- זה חרם. וזאת אלימות - שמציקים לו גם שהוא עסוק בשלו. הילד בן ה13 אגב, סתם מציק. אז כן הוא מסכן. אבל זה מה יש. הוא גם מתנהג בביריונות.
אם יש פה מישהי יצירתית ורגישה אשמח לשמוע מדבריה. אם לא אפשר למחוק את הדף מבחינתי. במקום לתרום ולעזור לאנשים שנמצאים בתוך התופעה הרחבה הזאת, חרם, ישר מתחיל פה שיח שלגמרי מוסט מהמרכז ובא לבקר אותי ומשפחות נוספות על בחירתנו האישיות. נו באמת.

נשמע לי שכדאי לנסות לייצר מפגשים אחד על אחד, או רק של הצעירים בקבוצה.
ואולי בתוך המפגש הגדול, לנסות לראות איך את יוזמת איזשהו משחק או פעילות שתתאים לצעירים והבן שלך ישתלב בה בקלות. את לא צריכה "להפעיל" ולעבוד בזה, אלא רק ליצור איזשהו כיוון שיותר מתאים ככה שהילדים ימשיכו ממנו יחד. אולי לדבר עם הבן שלך ולראות איך בהמשך גם הוא יכול ליזום משהו.
טוב לזכור שליזום לא אומר לקחת אחריות על ההנאה של כולם ועל המשחק של כולם. אלא פשוט להביא משהו, משחק או רעיון שכיף לו, או לך ולו. הנאה זה משהו שממגנט, מי שירצה יצטרף בשמחה.
ככה גם מתעסקים בליצור דברים טובים במקום לתקן דברים בעייתיים, יותר נעים ויותר קל. ואולי זה גם יעזור לו בהמשך להתנהל בתוך קבוצות גדולות מתוך המרכז שלו, בלי להצטרך להתאים את עצמו לאחרים שלא טובים לו.
איך זה נשמע לך?

ועוד...
"איך לתמוך בילד המוחרם, על לא עוול בכפיו, בגלל נסיבות נטו?"

המשפט הזה אומר הכל, מבחינת ההסתכלות שלך על הסיטואציה, שלטעמי שגויה (מתנצלת אם אצא קצת חריפה).
ראשית, הילד לא מוחרם. חרם הוא נידוי חברתי בתוך קבוצה אליה הילד שייך, מקובל, שווה לשאר, כשלפתע מנדים אותו בבת אחת. המצב בו את מתארת הוא מצב בו לא רוצים מתכחילה לקבל אותו לחבורה, בגלל גילו הצעיר. מצב נורמלי ולגיטימי.

מה שלא רגיל הן "הנסיבות". ואלו נסיבות בהן אתם ההורים בחרתם, ולכן האחריות היא עליכם.
להבין שלגדל ילדים במקום מבודד, בחינוך ביתי, יציף הרבה בעיות, ולאו דווקא יתאים לציפיות ולפנטזיות שלכם על איך זה יהיה, וגם לא בהכרח יהיה נכון לילדיכם. אולי אתם חלמתם שזה יהיה מדהים, ויש לכם אידיאל מסויים, אבל הנה הילדים מרגישים ומתנהגים אחרת מכפי שציפיתם.

"על לא עוול בכפו" נכון, הילד שלך לא מוצא חברים בגילו על לא עוול בכפו, וגם הנער בן ה13 לא מוצא חברים בגילו על לא עוול בכפו, וצריך לשחק עם ילדים צעירים ממנו בגיל שבו הכי-הכי צריך חברים בגילך. בגיל שבו ההורמונים משתוללים והגוף משתנה והכל מביך ואתה חייב לראות שזה קורה גם לאחרים סביבך כדי להרגיש נורמלי, אתה מתחיל להתעניין בבנות (מה שאין בסביבתכם) ואתה בחיים לא תדבר על כל זה עם ההורים שלך, או עם החברים בני ה6 שלך.
האמת, אני מרחמת עליו יותר.

בקיצור, אתם ההורים בחרתם בדרך החיים הזו, וזה 100 אחוז עליכם ולא על הילדים. ואם זה לא מתאים לילדים מבחינה חברתית, אולי שווה לעשות פשרות בדרך החיים הזו ולהבין שהמציאות היא לא בדיוק כמו שחלמתם. אפשר לעבור, או לשלוח את הילד לבית-ספר, או לצרף עוד משפחות לקהילה, או לשלוח לחוגים, או להזמין ילדים מהיישוב הסמוך אליכם לאיזה חוג או פעילות שאת מארגנת. אבל מה שחשוב היא לקחת אחריות על עצמך ולהבין שאת זו שבחרת בדרך החיים הזו, ואלו תוצאותיה, ולהסיר אחריות מהילדים - כולם - שנקלעו למצב הממש לא פשוט הזה.

אני לא הייתי מפרשת מצב כזה כחרם ואלימות. זה לא בדיוק המצב.
לילדים בקבוצה צרכים שונים, וזה לא בסדר מצד ההורים לכפות על המבוגרים יותר לשחק עם הצעירים. לילדים הבוגרים אין ברירה, אילו הרגשות שלהם היו לגיטימיים ומתקבלים בהבנה, הם לא היו צריכים to act out. לדעתי צריך לתת להם להרגיש שזה בסדר לשחק עם מי שהם רוצים, בלי הכרח לשתף מישהו בכח. ואז האלימות תיפתר :)
זה לא חרם שילדים גדולים לא רוצים לשחק עם ילד צעיר. זה פשוט לא מתאים להם וזה בסדר.
נראה לי שיש פה חוסר הבנה של צרכי הילדים, משני הצדדים.
הילדים הבוגרים צריכים לבחור בעצמם את החברים שלהם, להרגיש עצמאות, וניתוק מהמבוגרים והכללים שלהם (13 זה כבר גיל ההתבגרות!), חופש להיות הם עצמם, לחקור ולהתנסות בדברים חדשים.
הילדים הצעירים צריכים סביבה יותר תומכת ומכילה שמותאמת לגילם ולתחומי העניין שלהם, ויותר בפיקוח ההורים.

אם יש שם ילד בן 6 אני מציעה שילדך יפגש לשחק איתו לבד.
ואם יש בסביבה - גם במרחק נסיעה - בית ספר או חוגים עם עוד ילדים בגילו, אולי שווה לעשות את הנסיעה הזו פעם פעמיים בשבוע כדי שתהיה לו חברה.

בכל מקרה, אני מציעה להתייחס לבעיה בצורה פרקטית, ולא להכניס מילים כמו חרם ואלימות, כי זה ממש לא המקרה, במקרה שלך.

אני מסכימה איתך, בחבורה יש עוד בן 6 שהם משתפים אלא שהוא אח של שניים מהם, אז הם באמת חייבים. והוא באמת (האח הקטן הזה) חוטף המון, והאמת שהמשחקים שלהם מאוד אלימים ומשעממים את הבן שלי רוב הזמן. פשוט במפגשים האחרונים שהיה ניסיון מצידו להצטרף מאידך (עם סירוב מוחלט) והצקות סרק מאידך גיסא…
אוף!
אנחנו 4 משפחות שחיות ״אוף גריד״ במקום מבודד.
התחלנו 2, אנחנו והמשפחה של הילד הגדול.
שהצטרפו המשפחות הנוספות הייתה תקווה גדולה ושמחה עבור כולם, רק שמהר מאוד הדינמיקה נהייתה כמסופר, ועכשיו אני כותבת פה על התוצאה הסופית.

אולי בגלל זה תחושת חוסר האונים.
אני מבינה את הסיטואציה אבל כרגע אלו חיי החברה היחידים של בני ואני חוששת לחברותיות שלו, בעקבות זה.

אז אולי אני זאת שזקוקה לתמיכה, איך לתמוך בו?
לשם זה כל הזמן חוזר.
איך לתמוך בילד המוחרם, על לא עוול בכפיו, בגלל נסיבות נטו?

ובמרגיעון רשום: כאשר הינך נותן תמיכה, לעצים אינך נותן מרחב. זה מדויק לכאן. אין אני תומכת בו בלי לקחת לו את המרחב החברתי שלו.

אגב יש לו עוד חברה, קטנה ממנו בשנה והם נפלאים יחד. היא הולכת לבית הספר, מהשנה, וזה לוקח המון מהזמן הפנוי שלה… אני חושבת שההחלטה לשלוח אותה לבית הספר נבעה גם היא מהאלימות בקבוצה…

פתאום תוך כדי כתיבה אני מרגישה שוב במבוי סתום.

בכל מקרה תודה.

פספסתי את זה שכתבת בפעם הראשונה שהבן שלך בן 6. עכשיו אני יותר מבינה מה קורה שם...

תראי, זה בעייתי לתת לילד בן 13 לשחק עם בן 6. באופן טבעי בן ה13 ירצה לשחק ולעסוק בפעילויות שונות לגמרי ממה שבן ה6 מתעניין בהן ומתאימות לרמה שלו. יכול להיות שזו התגובה שלו להכרח לשתף את בנך במשחקים (אולי הנחיה של ההורים שצריך לשחק יחד? ואולי בנך מצטרף בלי שהוזמן ע"י הילדים עצמם? לא יודעת...) והדרך שלו להתנהג את מה שהוא מרגיש. אז הדרך מפגרת ולא בוגרת אבל הרגשות שעומדים מאחוריה לגיטימיים... גם אני לא הייתי רוצה להצטרך לשלב ילד בן 6 במשחקים שלי בגיל 13. זה כמו לעשות בייביסיטר.

לא יודעת בני כמה שאר הילדים בחבורה הזו, אבל אם הם מבוגרים ממנו ביותר משנה, זה כבר פער גילאים ממש גדול. גם גיל 8 כבר שונה לגמרי מגיל 6 מבחינת התפתחות ותחומי עניין. ויכול להיות שבאמת נמאס להם לשחק עם ילד צעיר מהם וזה ממש לגיטימי ומובן.
אם כן יש שם מישהו בגילו הייתי מציעה שיפגש רק איתו. ואם לא אז לחפש ילדים בגילו. איך זה שאלו הילדים היחידים בסביבה? אתם גרים ביישוב ממש פצפון ומבודד? אפילו במקומות קטנים ומבודדים יחסית יש די הרבה ילדים... מוזר לי :)

לאורה תודה על מה שכתבת. בהחלט חומר למחשבה שעוזר לי להכנס לפרופורציות. בגלל שאני כל כך רגישה לנושא ולילד שלי אני מפחדת להשליך תחושות שלא קיימות בסיטואציה, וזה בהחלט עוזר.

הילד, כפי שכתבתי, נפגע, מעדיף להמנע ממפגשים ונכון לכרגע המפגש נוצר רק מחוץ למפגשים הקבועים אלא במסיבות יום הולדת וכדומה…
אין היסטריה מצידו, הוא גם לא פתח את הנושא בפניי, אבל הוא ממילא מעדיף שלא להפגש.
וזה גם מעורר בי רגשות כפולים כי מצד אחד, וואלה? עדיף ככה. אבל מצד שני, אין, פשוט אין, עוד ילדים סביבנו.

החרם מתבטא בהצקות סרק, למשל קוראים לו בשמו, שהוא בשלו, ושהוא מגיב, מתעלמים ממנו/ צוחקים עליו, מין משחקי כוח מטופשים לא ברורים. גם לא ברור על מה.
הילד המחרים, המנהיג, הוא הגדול בחבורה, בן 13, הילד שלי בן 6, הוא בכלל לא מבין מה רוצים ממנו ולפעמים לא ברור לי אם הוא מרגיש בסיטואציה דחוי או טיפש, או גם וגם.
בכל מקרה הוא מבולבל. ולאחרונה מלבד התעלמות מוחלטת בשאר הזמן, גם קיבל סירובים ברורים לבקשה להצטרף למשחק. אז כן זה ממש משהו שצריך למנוע.
איך?
לשנות את החבורה הקיימת? אהבתי את מה [po]שיולי קו[/po] רשמה על הריפוי של הקבוצה. אם יש לך הגיגים נוספים בהמשך לזה או בנושא אשמח לשמוע.

חוץ מזה..
כרגע זה אנחנו במצב המנעות. וזה עצוב לי. מאוד.

אני לא חושבת שיש צורך להקנות לילד כלים חברתיים, אני מרגישה שהם כבר נמצאים ברשותו.
אבל כן חסרה לי חברה טובה להשתמש בהם.
ואני כן חוששת שככל שהזמן עובר הם עלולים להחליד.

לא בטוחה שהבנתי במה החרם מתבטא.
אם זה כולל הדרה מפעילות של כולם (כולם משתתפים חוץ מהילד שלך) - זה חד משמעית לא תקין ואת בהחלט יכולה לדרוש מהורים למנוע את זה.
קל וחומר אם זה כולל בריונות אקטיבית או אלימות.
אם זה לא מתבטא בדברים האלה, אלא פשוט אף אחד לא רוצה להיות חבר של הילד שלך... אז באמת אין דרך לשנות את זה מלמעלה [b]בחבורה הקיימת[/b].
במצב כזה הייתי עושה שני דברים:
קודם כל בודקת אם יש קושי חברתי או תקשורתי, אולי חוסר בכלים חברתיים. אלה דברים שבמידה מסוימת אפשר לעבוד עליהם ולהקנות אותם (עם עזרה של אנשי מקצוע).
ואח"כ מוצאת חבורה אחרת להשתייך אליה.

חוץ מזה ברור לי שאת מגיבה מאד חזק לעניין, אבל לא סיפרת איך בנך מגיב, מה הוא מרגיש? האם גם הוא לוקח את זה כל-כך קשה?

אם ההורים לא מתפקדים, אולי תדברי עם בנך ותסבירי לו ש[b]את[/b] לא רוצה שישחק עם הילדים האלה יותר, כי הם בריונים ואת לא רוצה שיהיו לו חברים מסוג זה, שזו חברה רעה ודוגמה רעה לחברות. הרי זה לא משנה שהחרם הוא עליו, גם אם החרם היה על ילד אחר בקבוצה, לא היית רוצה שהוא יהיה חלק מחבורה כזו, נכון?

אני מבינה שהנושא מאד מציף אותך רגשית ואולי מערפל את הבהירות שלך במקרה הזה.
אולי יעזור לך להבין שבעצם אין פה שום רגש שמופנה כלפי הילד שלך ובאותה המידה זה היה יכול להיות כל אחד אחר.
זה פשוט "ניסוי" בו הילדים מתנסים בלהרגיש גיבורים, חזקים, שייכים ומקובלים, על חשבון מישהו אחר.
האחר הזה הוא במקרה ילדך אבל זה בכלל לא קשור אליו! וחשוב להבין את זה.

כשהייתי בבי"ס יסודי היה לנו בכיתה ילד שמן שכולם ירדו עליו. בעצם זה היה ילד נחמד ורגיל ואני יודעת שלי ולחבריי לא היתה שום בעיה איתו, אבל חזרנו על הכינויים כי זה מה שקלטנו מהסביבה, אוטומטית בלי לחשוב על זה בכלל. בלי לחשוב שאולי זה פוגע, שזה לא בסדר. פעם אחת כשהוא התארח אצלי אז קראתי לו באחד הכינויים האלה והוא צחק, ואני הבנתי שזה בעצם משהו מצחיק והמשכתי לחזור על זה שוב ושוב ובכל פעם הוא צחק. כשהלכתי הביתה אמא שלי הסבירה לי שזה לא בסדר ושהוא צחק כדי לא להראות שהוא נפגע, אבל לפני כן לא הבנתי את זה, חשבתי שאני מצחיקה אותו! ויותר מזה, חשבתי שלגמרי לגיטימי לכנות אותו כך, ועוד בפניו (ומאז אני מאד מתביישת בעצמי...)

אני מספרת את זה רק כדי לגרום לך להבין שילדים המון פעמים לא מבינים שהם פוגעים במישהו אחר, וגם אם כן, הם לא בהכרח חשים את כאבו. החיקוי של הסביבה הוא מאד חזק, ויש פחות יכולת אמפתיה, הכלה וחשיבה עצמאית שמתפתחות בגיל יותר מבוגר. זה תפקיד ההורים לתת להם דוגמא איך מותר ואסור להתנהג.

תודה לכולן.

אני מאוד מעריכה את המחשבה והזמן שאתן מקדישות.

למען האמת, אני לא בטוחה שיש להורים מה לעשות.
הרי ילד שעושה חרם, מתנהג כמו ביריון, למד את זה איפשהו לא? אולי ההורים שלו עשו מספיק?! (הערה חצי צינית וחצי אמיתית עד כאב….)
חוץ מזה שכבר הנושא עלה ודובר, אבל זה רק החמיר את המצב. אין לי מושג איך הציגו את זה, אבל זה רק יצר ריחוק וניתוק. קשה לאלץ את זה הילדים האלו. ולמען האמת זה לא מה שאני רוצה.
חברות מאולצת.
מאוד מייאש.

זוגי מאוד מבולבל וכאוב, כמוני. הלוואי שהתשובה היתה נובעת מתוכנו בכזאת קלות, אם כן, אולי לא הייתי פותחת את הדף הזה.
חרם חברתי הוא תופעה רחבה ומעניינת.
קראתי ש60% מאנשים יהיו מוחרמים בזמן כזה או אחר בחיים. מבחינתי זה אומר ש100% מהאנשים יהיו חלק מחרם. מחרימים, מוחרמים, נגררים.

איזו תחושת חוסר אונים.
מה עושים?!?
אני אשמח לקרוא מכם עוד, וגם לשיתופים מניסיון אישי, אם יש מי שיתאים לו…

מה בן זוגך חושב?
אולי לא את אמורה לדבר עם הילדים האחרים, אלא ההורים שלהם. אם ההורים האחרים הם חברים שלכם, אולי הדרך היא תקשורת ושיתוף פעולה בין ההורים בשביל למצוא ביחד רעיונות לשיפור המצב. הרי זה לטובת הילדים של כולם. כי אם הילד שלך יצא מהקבוצה (נניח שתעברו דירה למקום אחר, או שתחליטו לשלוח אותו לבית ספר, או כל פתרון אחר שיוציא אותו מהתלות בקבוצה הזאת), יש מצב שילד אחר יקבל את מקומו של המוחרם.

[u]אין לי מושג מה להגיד לילדים האלו בסיטואציה הזאת, אני גם לא רוצה להביך את הילד שלי[/u]

זה ממש לא מאחריותך להגיד להם שום דבר. בשביל זה יש להם הורים.
האחריות שלך היא מול ההורים שלהם. הם המחנכים, שיחנכו.

תודה לכולם על התשובות.

ובמרגיעון רשום, אין מה לדאוג, דאגה לא תחסר.
אבל אני מודאגת מאוד, מוצפת בבכי, ומרגישה חוסר אונים.
אשמח לכל דרך אחרת להצליח להתנהל בתוך הדבר הזה.

אני חוששת שמרוב פחד שאני משליכה את עברי על הילד, אני וזוגי סרבנו לראות מה שקורה המשך הרבה זמן, ועכשיו זה כבר מושרש בהתנהגות של החבורה הזאת…. שאני באמת לא יודעת איך ואם אני רוצה בכלל לרפא אותה.
לצערי כנראה שאתן צודקות ואני חייבת, כי אין, פשוט אין, חברה אחרת פה באיזורנו. אבל…
אין לי מושג מה להגיד לילדים האלו בסיטואציה הזאת, אני גם לא רוצה להביך את הילד שלי, (כמו שאמרתי הוא לא פתח את זה לשיחה עדיין) אני רק תומכת בילד שלי ונשארת לצידו שאני בסביבה, וככה גם זוגי, אבל נכון לעכשיו נראה לי שאנחנו לא מעוניינים כרגע להפגיש בינהם, מה גם שהקטן לא רוצה.

בהמשך לשאלה מה הילד שלי עשה, התשובה ברורה, הוא היה הקטן ביותר, והשונה ביותר. הבולט ביותר. והיחיד שחברה לא עניינה אותו כשהחבורה החלה להתגבש, ועכשיו שהוא מתחיל לחפש קשר, זה מנותק מדי, מרוחק מדי וכן, אלים מדי.

אז יש לי הרבה מה להגיד על החבורה הזאת, וגם על ההורות של ההורים שלהם, ואני עם נקודת המבט שלי לא באה לחנך אף אחד. אז אני מאוד מבולבלת.

אבל לגביי הילד שלי אני לא.
הוא ילד מדהים ומתוק ומצחיק וחכם וכל מי שיהיה חבר שלו ירוויח.
ואני ממש רוצה לרפא אותו, לעזור לו, לתמוך בו,לעזור לו לא להרגיש דחוי, לא לפתח פחד חברתי, לא לתת לילד הזה לרמוס אותו ואת הבטחון העצמי שלו. לא מול עצמו, לא מול אף אחד.

מסכימה עם יעלי ועם לאורה. להורים בחינוך ביתי, גם אם הוא חופשי, יש תפקיד חשוב בהקנייה הרגלים מסויימים, ניהול מצבים, וגם בתקשורת עם ההורים האחרים.

וחיבוק גדול לך, תמי, וגם לילד שלך.
לדעתי העשייה שלך בנושא עשוייה לרפא את הקבוצה.

מסכימה עם יעלי.
זו הזדמנות טובה לחנך את הילדים שאין דבר כזה חרם! בדיוק כמו שאם הילד מכה ומקלל זה ברור שהוא חצה גבול, כך גם להנהיג חרם זה אלים באותה המידה.
אז קודם כל להבהיר שאין דבר כזה חרם, ושאסור לכל הילדים בחבורה הזו להיפגש בכלל זה עם זה עד שידעו מה זה אומר להיות חבורה ושיש בזה ערבות הדדית.
ודבר שני לברר מה התחיל את החרם, מה הילד שלך עשה\אמר שגרם להחרים אותו, למרות שאולי זה לא קשור בכלל אליו ורק רצון של ה"מנהיג" להתנהג בבריונות ולנסות את כוחו על ילד קטן ממנו. ובמקרה כזה הוריו צריכים לשים לו גבול ברור מאד.

אין ספק שמאחריותכם, ההורים, כמבוגרים ומחנכים, לעצור את החרם הזה.
זה אומר שאת צריכה לדבר עם החברים האלה.
זה לא קל, ואולי קצת טריגרי בשבילך. כאילו אם תדרשי מהם משהו כזה, יחרימו אותך.
אבל זה מסוג הדברים שאין לנו ברירה אלא לעשות - אם לא בשביל עצמנו, אז בשביל הילדים שלנו...
חיבוק.

וגם… עולה בי השאלה, מה להגיד לו שהוא ישאל, אז מה לעשות?
אני לא דוגמא טובה, אני בכיתי ובכיתי, הסתגרתי ודהיתי, פיתחתי פחד חברתי. אני לא רוצה שהוא יעשה מה שאני עשיתי, אני מקווה שנצליח למצוא דרך טובה יותר.

ועוד גם…
מה עושים עם הילד שגורם לחרם? עם ההורים שלו שהם חברים? איך מתנהגים מולם?

וגם עוד… גורם שלישי, הנגררים. שרוצים לבוא לשחק לבד אבל עם כל החבורה פשוט מתעלמים או גרוע מזה, מקניטים ומציקים גם. ועם ההורים שלהם (שהם גם חברים)?

תודה על התגובה.

ואם הילד לא משתף, אלא אני שמתי לב לנושא..
האם זה נכון להפנות את תשומת הלב של הילד לנושא?
או לחכות שהוא יפתח את הדלת?
האם נכון להגדיר את הסיטואציה הזו בכלל כ״חרם״ בפני הילד למרות שאולי בעיניו זה לא כך?
אין לי ספק שהוא נפגע, ראיתי את הכאב שלו בעיניים ואת הגוף מתכווץ, וגם קיים החשש שהרגישות האישית שלי פה תחמיר את המצב. קשה לדעת מה נכון להגיד, במיוחד בגלל ההזדהות, כי אני אמא שלו, כי הילד שלי נפגע, כי אני נפגעתי מזה בילדותי..
הוא בן 6, מדובר בקבוצה קטנה של 7 ילדים בחינוך ביתי, הגדול בן 13, הוא המנהיג באופן טבעי והוא מנהיג את החרם.
לצערי אין כרגע ילדים אחרים לשחק איתם, כשיש, הוא באופן עצמאי הולך לשחק איתם…

ואפשר גם להתמקד בשאלה עם מי כן אפשר לשחק כשילדים ספציפיים מחרימים אותך, אם זה מתאים.

[u]איך תומכים בילד שחווה חרם חברתי?[/u]
הייתי מתחילה מלשאול את הילד שאלות כמו:
האם אתה רוצה לדבר על זה? ואם כן אז -
איך אתה מרגיש לגבי החרם?
איך התחיל החרם? האם יש דברים שאפשר לעשות בנידון?

ואפשר גם לשתף מנסיון אישי אם יש איך הרגשת כשהחרימו אותך, או איך את מתארת לעצמך שהוא מרגיש עכשיו, ולתת לגיטימציה לרגשות האלה.

אפילו לא צריך להכביר במילים.

איך תומכים בילד שחווה חרם חברתי?
גם בקבוצות חינוך ביתי, גם בגן משחקים, גם בחוג וגם בבתי הספר על כל גווניהם, מסתבר שהתופעה קיימת בכל מקום.

הנושא טעון ומכאיב במיוחד, מאחר ומדובר גם כן, בילדים, מחוללי החרם…
ואיך מתמודדים איתם?

אשמח לתבונות ותובנות.