אני לא מקבלת את זה שבהכרח כל מי שסובל מפביית הקאות סבל בעברו מארועי חנק. וגם להיפך. יש המון אנשים וילדים שסבלו מארוע חנק ועדיין הם מקיאים בלי להקדיש לכך מחשבה. אני גם לא סמכימה שבהכרח יש לזה קשר לפחד מאובדן שליטה. הרי יש כל כך הרבה קונטרולק פריק שמקיאים בלי להניד עפעף, ולעומת זאת יש כל כך הרבה אפשרויות ופוביות לפתח שקשורות לפחד מאיבוד שליטה, שאני ואחרות שסובלות/סבלו מהפוביה הזו לא סבלנו מהן ורק מהפוביה הספציפית הזו. אני כן חושבת שיש כמה גורמים שיחד או לחוד גורמים לפוביה הזו להיות חלק ממך, הצלחתי לאתר את הגורמים האלה אחרי שיחות עם כמה סובלות מפוביות הקאה (וסובל אחד, מעניין היחס הזה בין נשיים לגברים...) ובעיקר בעיקר מקשב לעצמי, מניסיון להבין מה גורם למה ואיך להתמודד עם זה:
- מתח שרירים גדול, מה שנקרא נדמה לי טונוס שרירים. אני אישית יודעת שאחת הסיבות שאני חוששת מהקאות זה העובדה שזה לא הולך לי קל פיזית להקיא. גם כשניסיתי כילדה "להכניס אצבע" זה היה רק מקפיץ את הקיבה גורם להתכווצות אבל לא להקאה. למה? בעיקר בגלל הלחץ שהקשה על השרירים לאפשר את ההקאה, אבל בעיקר גם בגלל מתח שרירים גבוה שלא נובע רק מלחץ אלא פיזיולוגית קיים בהם. בדיוק כמו ההבדל בין נשים שלא מצליחות או נתקלות בקשיים רצינים מאוד להחדיר טמפון לבין כאלה שמגיל 12 הן עם טמפון כאילו זה הכי טבעי בעולם. כלומר, יש רגישות בשרירים הפנימיים הללו והטבעתיים (נדמה לי ששניהם טבעתיים גם... ) רגישות שיותר דומיננטית אצל אנשים מסויימים מאחרים. אצל הסובלים מפוביית הקאה בדר"כ זה מתחבר גם לרגישויות נוספות.
- עוד בעניין הפיזיולוגי. בגלל כל הרגישות שלי במערכת העיכול עשיתי כמה בדיקות והתברר שיש לי בקע סרעפתי שזה סוג של שוני במיקום של הקיבה ביחס לסרעפת, בקיצור זה ועוד כמה צרות שהתגלו הוסיפו לעובדה שטכנית ההקאה אצלי אינה פעולה חלקה כל כך, היא שונה בגלל המבנה, מאומצת יותר.הבקע הזה שקיים אצלי מאוד שכיח גם אצל רבים ובכלל, צורות שונות של מיקום הקיבה, וצורתה היא, מאוד שכיחות באוכלוסייה.
אז לא פלא שזה מפחיד, שמשהו פתאום משתלט עליך והוא לא עובר חלק תוך כמה שניות, אלא ממש מאבק מצד אחד בין השרירים שלך, המבנה הפיזיולוגי לבין מצד שני הרפלקס הזה של ההקאה שגם הוא חזק. המאבק הוא לא סתמי, הוא נותן תחושה של מחנק עד פחד מוות. ממש מלחמה על חיים ומוות בתוך הגוף!
נו וזה לא יפחיד?!
עכשיו להוסיף לזה את האפקט נפשי של מישהי שכבר חוותה הקאה או שתיים ויודעת שזה לא הולך להיות קל, דבר שמגביר את הלחץ על השרירים ועל כל ההתכוונות המודעת, ונוסיף לזה אולי לפי מה שהפסיכולוגיה טוענת איזו חוויה טראומטית של חנק וזהו. הנה לנו פוביה רעה לתפארת.
אממה מניסיוני:
ראשית זה הרבה יותר שכיח ממה שנדמה (הפוביה, לא ההקאות
ׂהמון אנשים סובלים מזה, פשוט באמת לא תמיד יודעים שזה שכיח ונפוץ וגם לא תמיד מדברים על זה. אני יכולה לומר שמחצית מחברותיי חוששות מהקאה, לחוצות, בוכות, מנסות לעשות הכל על מנת למנוע.
אני מניסיוני הייתי בטוחה שלפחד להקיא זה הדבר הכי ילדותי עלי אדמות כי זה אמור להיות טבעי ויש ילדים ממש קטנים שיודעים לאפשר לעצמם להקיא בלי יותר מדי דרמות.
לצערי, אני סובלת ותמיד סבלתי מרגישות מטורפת בקיבה. בלי קילקולי קיבה או שאר צרות היו לי תחושות מאוד תדירות של הקאה. מספיק שאכלתי יותר מדי או אכלתי משהו קצת כבד, הבחילה היתה מטפסת...
יותר מכך אני זוכרת שבועות (!) שאני סובלת מהרעלת קיבה או קלקול קיבה (שגם יש להם נטייה להיתפס קשה יותר אצל אנשים רגישים במער' העיכול) והסכמים עם אלוהים שבהם אני מבטיחה המון רק תמורת זה שאני לא אקיא...
היו לי יציאותממש מצחיקות כילדה בעניין הזה. נאמנה לנטייה הפילוסופית שלי הייתי שואלת את אחי ואחיותיי הגדולים שאלות תאורטיות כמו :" אם היית מקבל שתי אופציות, האחת לחיות 25 שנים בלי הקאות או לחיות 50 שנה עם הקאה אחת לחצי שעה,במה היית בוחר? רובם ענו שכמובן לחיות יותר עם הקאות ואני הייתי מזועזעת מעצם המחשבה.
בשלב אחר אני זוכרת שמאוד חששתי מה יהיה כשאהיה בהריון (בכיתה ד'
). איך אני אביא ילדים, אם לא אוכל לחשוב אפילו על לעבור את החודשים הראשונים של ההריון (אגב, שאלה דומה שאלתי פה באחד הדפים על הבחילות...) רוב הילדות בגילי דיברו על הפחד מפני הלידה עצמה, ואני חשבתי לעצמי שלידה זה כלום, כמה שעות של כאבים חתכים ואופס זה נגמר.... אבל שלושה חודשים של פחד מוות מפני הקאות ובחילות... ברררר...
בקיצור באמת סבלתי מהפוביה הזו.
ואיך התמודדתי עם זה מלבד פילוסופיות?
עושה לעצמי מגיל קטן (6) דמיון מודרך (עוד לפני שידעתי שיש לזה שם) .
הדמיון המודרך שעבד היום ועובד גם היום, זה פשוט לנשום עמוק, רצוי מאוד מאוד ליד חלון פתוח או מיזוג אויר קריר מאוד, לדמיין שאני רגועה, לדמיין שאני יושבת עם חברה, או ליד הים משהו רגוע מאוד, כי הלחץ לא תורם לעסק. פשוט לדמיין שאני שלווה, ורגועה, לדמיין איזה ארוע משמח שעומד לקרות כמו מסיבה קרובה (כילדה זה היה שוס) או בגיל מאורח יותר כנערה, לדמיין את מושא האהבה החדשה מבלה איתי... בקיצור כל מה שקל יחסית לברוח אליו, ולדמיין אותו. עד היום אני לא מנסה לחקות טיפים של אחרים לדמיות מודרך, כלומר לא בכח לדמיין ים אם ים זה לא מקום שהיית בו לאחרונה או שאת סופר דופר מתחברת אליו. יותר קל אפילו לדמיין סיטואציה אהובה מאתמול או סיטואציה מיוחלת לעוד כמה ימים( שוב, מסיבה, טיול לילי בפארק ליד וכו').
כשגדלתי כבר ממש התחלתי לדמיין את מערכת העיכול, איך "התכולה" ממשיכה מכח האינרציה לכיוון המעיים כשאני גם מלטפת את הבטן בעדינות. זה מאוד עוזר כל הנ"ל בייחוד לבחילות שתקועות בנשמה ולמניעה של הרגע לפני...
אממה, לצערי שלוש שנים אני (דווקא אני... )סבלתי מדלקת קיבה שהסימפטום הכי היסטרי שלה היה בחילות יומיומיות 24 שעות, זה היה כל כך נורא שרוב הרופאים שהגעתי אליהם היו שואלים :"את בטוחה שאת לא בהריון? " - כן, בוא נחשוב, הריון שנמשך 3 שנים...
כאמור לא הקאתי מה גם שבדלקת קיבה ההקאה אינה "פינוי פסולת" אלא סתם אינסטינקט של קיבה מגורה להוציא מתוכה את מה שמכביד עליה (וזה יכול להיות גם מים...).
מה כן יצא לי טוב מהתקופה הזו?
הדמיון המודרך התפתח עד מאוד ולרוב עזר אם כי יש פעמים שרק כדור הרגיע הכל (אבל מי שלחוצה מהקאות/בחילות יודעת שגם פרק הזמן עד לתחילת השפעת הכדור, 20 דקות נדמה כנצח, גם אז כדאי לשכב בחצי שכיבה חצי ישיבה ולנסות דמיון מודרך).
דבר נוסף שעזר לי זו העובדה שחשבתי לפעמים שעדיף להקיא מאשר לסבול כל כך, זה לא הניע אותי לדחוף אצבע, אבל בכל זאת, הגעתי להשלמה פנימית שאם הקאה תגיע, אני "אקבל" אותה בברכה
ואעודד את הגוף שלי לקראתה.
קרה והקאתי כמה פעמים בשנתיים האחרונות ולאו דווקא בגלל זה , בעיקר בגלל טיפול שיניים אגרסיביו עוד כל מיני, אני חייבת לציין שכשאת עוברת תהליך עמוק של קבלת האקט של ההקאה( גם אם מתוך פחד עדיין) זה אחרת לגגמרי מאשר כשאת
מנסה לשכנע את עצמך שזה הדבר הנכון, ושזו פסולת ושזה עדיף מאשר להישאר עם בחילה. רק הבנה
עמוקה שזה באמת באמת חיובי עוזרת להרפות את השרירים המעורבים בסיפור. אצלי ההבנה העמוקה הגיעה באמת מתהומי הייאוש וההכרה שאולי מתוך כל כך הרבה שעות של בחילה מתישהו תהיה הקאה.... זה לא קרה, לא הקאתי מהדלקת! אבל ההכרה בכך השתנתה. זה הפך למשהו שהוא בלתי נמנע. קצת כמו הריונית שחושבת כל ההריון על הלידה אבל רק ברגעים שלפני או ממש בלידה היא מבינה שזהו, זה רגע האמת והכוחות שעולים בה גדולים מהחיים.
השלב הבא אחרי ההכרה, היתה הקאה חיובית ספונטנית אחת וקלילה שעברה כל כך מהר ובקלות שהייתי כל כך גאה של אהערתי את השותפה שלי ולא רעדתי באקט... פשוט כל כך גאה ונינוחה לקראת ההקאה הבאה. מה שנקרא ניסיון חיובי בונה.
וואו, זה היה ארוך, כנראה שהיה לי הרבה להוציא מהבטן
אני לא מקבלת את זה שבהכרח כל מי שסובל מפביית הקאות סבל בעברו מארועי חנק. וגם להיפך. יש המון אנשים וילדים שסבלו מארוע חנק ועדיין הם מקיאים בלי להקדיש לכך מחשבה. אני גם לא סמכימה שבהכרח יש לזה קשר לפחד מאובדן שליטה. הרי יש כל כך הרבה קונטרולק פריק שמקיאים בלי להניד עפעף, ולעומת זאת יש כל כך הרבה אפשרויות ופוביות לפתח שקשורות לפחד מאיבוד שליטה, שאני ואחרות שסובלות/סבלו מהפוביה הזו לא סבלנו מהן ורק מהפוביה הספציפית הזו. אני כן חושבת שיש כמה גורמים שיחד או לחוד גורמים לפוביה הזו להיות חלק ממך, הצלחתי לאתר את הגורמים האלה אחרי שיחות עם כמה סובלות מפוביות הקאה (וסובל אחד, מעניין היחס הזה בין נשיים לגברים...) ובעיקר בעיקר מקשב לעצמי, מניסיון להבין מה גורם למה ואיך להתמודד עם זה:
[list=1]
[*] מתח שרירים גדול, מה שנקרא נדמה לי טונוס שרירים. אני אישית יודעת שאחת הסיבות שאני חוששת מהקאות זה העובדה שזה לא הולך לי קל פיזית להקיא. גם כשניסיתי כילדה "להכניס אצבע" זה היה רק מקפיץ את הקיבה גורם להתכווצות אבל לא להקאה. למה? בעיקר בגלל הלחץ שהקשה על השרירים לאפשר את ההקאה, אבל בעיקר גם בגלל מתח שרירים גבוה שלא נובע רק מלחץ אלא פיזיולוגית קיים בהם. בדיוק כמו ההבדל בין נשים שלא מצליחות או נתקלות בקשיים רצינים מאוד להחדיר טמפון לבין כאלה שמגיל 12 הן עם טמפון כאילו זה הכי טבעי בעולם. כלומר, יש רגישות בשרירים הפנימיים הללו והטבעתיים (נדמה לי ששניהם טבעתיים גם... ) רגישות שיותר דומיננטית אצל אנשים מסויימים מאחרים. אצל הסובלים מפוביית הקאה בדר"כ זה מתחבר גם לרגישויות נוספות.
[/list]
[list=1]
[*] עוד בעניין הפיזיולוגי. בגלל כל הרגישות שלי במערכת העיכול עשיתי כמה בדיקות והתברר שיש לי בקע סרעפתי שזה סוג של שוני במיקום של הקיבה ביחס לסרעפת, בקיצור זה ועוד כמה צרות שהתגלו הוסיפו לעובדה שטכנית ההקאה אצלי אינה פעולה חלקה כל כך, היא שונה בגלל המבנה, מאומצת יותר.הבקע הזה שקיים אצלי מאוד שכיח גם אצל רבים ובכלל, צורות שונות של מיקום הקיבה, וצורתה היא, מאוד שכיחות באוכלוסייה.
[/list]
אז לא פלא שזה מפחיד, שמשהו פתאום משתלט עליך והוא לא עובר חלק תוך כמה שניות, אלא ממש מאבק מצד אחד בין השרירים שלך, המבנה הפיזיולוגי לבין מצד שני הרפלקס הזה של ההקאה שגם הוא חזק. המאבק הוא לא סתמי, הוא נותן תחושה של מחנק עד פחד מוות. ממש מלחמה על חיים ומוות בתוך הגוף!
נו וזה לא יפחיד?!
עכשיו להוסיף לזה את האפקט נפשי של מישהי שכבר חוותה הקאה או שתיים ויודעת שזה לא הולך להיות קל, דבר שמגביר את הלחץ על השרירים ועל כל ההתכוונות המודעת, ונוסיף לזה אולי לפי מה שהפסיכולוגיה טוענת איזו חוויה טראומטית של חנק וזהו. הנה לנו פוביה רעה לתפארת.
אממה מניסיוני:
ראשית זה הרבה יותר שכיח ממה שנדמה (הפוביה, לא ההקאות ;-) ׂהמון אנשים סובלים מזה, פשוט באמת לא תמיד יודעים שזה שכיח ונפוץ וגם לא תמיד מדברים על זה. אני יכולה לומר שמחצית מחברותיי חוששות מהקאה, לחוצות, בוכות, מנסות לעשות הכל על מנת למנוע.
אני מניסיוני הייתי בטוחה שלפחד להקיא זה הדבר הכי ילדותי עלי אדמות כי זה אמור להיות טבעי ויש ילדים ממש קטנים שיודעים לאפשר לעצמם להקיא בלי יותר מדי דרמות.
לצערי, אני סובלת ותמיד סבלתי מרגישות מטורפת בקיבה. בלי קילקולי קיבה או שאר צרות היו לי תחושות מאוד תדירות של הקאה. מספיק שאכלתי יותר מדי או אכלתי משהו קצת כבד, הבחילה היתה מטפסת...
יותר מכך אני זוכרת שבועות (!) שאני סובלת מהרעלת קיבה או קלקול קיבה (שגם יש להם נטייה להיתפס קשה יותר אצל אנשים רגישים במער' העיכול) והסכמים עם אלוהים שבהם אני מבטיחה המון רק תמורת זה שאני לא אקיא... :-( היו לי יציאותממש מצחיקות כילדה בעניין הזה. נאמנה לנטייה הפילוסופית שלי הייתי שואלת את אחי ואחיותיי הגדולים שאלות תאורטיות כמו :" אם היית מקבל שתי אופציות, האחת לחיות 25 שנים בלי הקאות או לחיות 50 שנה עם הקאה אחת לחצי שעה,במה היית בוחר? רובם ענו שכמובן לחיות יותר עם הקאות ואני הייתי מזועזעת מעצם המחשבה.
בשלב אחר אני זוכרת שמאוד חששתי מה יהיה כשאהיה בהריון (בכיתה ד' :-0 ). איך אני אביא ילדים, אם לא אוכל לחשוב אפילו על לעבור את החודשים הראשונים של ההריון (אגב, שאלה דומה שאלתי פה באחד הדפים על הבחילות...) רוב הילדות בגילי דיברו על הפחד מפני הלידה עצמה, ואני חשבתי לעצמי שלידה זה כלום, כמה שעות של כאבים חתכים ואופס זה נגמר.... אבל שלושה חודשים של פחד מוות מפני הקאות ובחילות... ברררר...
בקיצור באמת סבלתי מהפוביה הזו.
ואיך התמודדתי עם זה מלבד פילוסופיות?
עושה לעצמי מגיל קטן (6) דמיון מודרך (עוד לפני שידעתי שיש לזה שם) .
הדמיון המודרך שעבד היום ועובד גם היום, זה פשוט לנשום עמוק, רצוי מאוד מאוד ליד חלון פתוח או מיזוג אויר קריר מאוד, לדמיין שאני רגועה, לדמיין שאני יושבת עם חברה, או ליד הים משהו רגוע מאוד, כי הלחץ לא תורם לעסק. פשוט לדמיין שאני שלווה, ורגועה, לדמיין איזה ארוע משמח שעומד לקרות כמו מסיבה קרובה (כילדה זה היה שוס) או בגיל מאורח יותר כנערה, לדמיין את מושא האהבה החדשה מבלה איתי... בקיצור כל מה שקל יחסית לברוח אליו, ולדמיין אותו. עד היום אני לא מנסה לחקות טיפים של אחרים לדמיות מודרך, כלומר לא בכח לדמיין ים אם ים זה לא מקום שהיית בו לאחרונה או שאת סופר דופר מתחברת אליו. יותר קל אפילו לדמיין סיטואציה אהובה מאתמול או סיטואציה מיוחלת לעוד כמה ימים( שוב, מסיבה, טיול לילי בפארק ליד וכו').
כשגדלתי כבר ממש התחלתי לדמיין את מערכת העיכול, איך "התכולה" ממשיכה מכח האינרציה לכיוון המעיים כשאני גם מלטפת את הבטן בעדינות. זה מאוד עוזר כל הנ"ל בייחוד לבחילות שתקועות בנשמה ולמניעה של הרגע לפני...
אממה, לצערי שלוש שנים אני (דווקא אני... )סבלתי מדלקת קיבה שהסימפטום הכי היסטרי שלה היה בחילות יומיומיות 24 שעות, זה היה כל כך נורא שרוב הרופאים שהגעתי אליהם היו שואלים :"את בטוחה שאת לא בהריון? " - כן, בוא נחשוב, הריון שנמשך 3 שנים... :-/
כאמור לא הקאתי מה גם שבדלקת קיבה ההקאה אינה "פינוי פסולת" אלא סתם אינסטינקט של קיבה מגורה להוציא מתוכה את מה שמכביד עליה (וזה יכול להיות גם מים...).
מה כן יצא לי טוב מהתקופה הזו?
הדמיון המודרך התפתח עד מאוד ולרוב עזר אם כי יש פעמים שרק כדור הרגיע הכל (אבל מי שלחוצה מהקאות/בחילות יודעת שגם פרק הזמן עד לתחילת השפעת הכדור, 20 דקות נדמה כנצח, גם אז כדאי לשכב בחצי שכיבה חצי ישיבה ולנסות דמיון מודרך).
דבר נוסף שעזר לי זו העובדה שחשבתי לפעמים שעדיף להקיא מאשר לסבול כל כך, זה לא הניע אותי לדחוף אצבע, אבל בכל זאת, הגעתי להשלמה פנימית שאם הקאה תגיע, אני "אקבל" אותה בברכה :-) ואעודד את הגוף שלי לקראתה.
קרה והקאתי כמה פעמים בשנתיים האחרונות ולאו דווקא בגלל זה , בעיקר בגלל טיפול שיניים אגרסיביו עוד כל מיני, אני חייבת לציין שכשאת עוברת תהליך עמוק של קבלת האקט של ההקאה( גם אם מתוך פחד עדיין) זה אחרת לגגמרי מאשר כשאת [b]מנסה לשכנע[/b] את עצמך שזה הדבר הנכון, ושזו פסולת ושזה עדיף מאשר להישאר עם בחילה. רק הבנה [b]עמוקה[/b] שזה באמת באמת חיובי עוזרת להרפות את השרירים המעורבים בסיפור. אצלי ההבנה העמוקה הגיעה באמת מתהומי הייאוש וההכרה שאולי מתוך כל כך הרבה שעות של בחילה מתישהו תהיה הקאה.... זה לא קרה, לא הקאתי מהדלקת! אבל ההכרה בכך השתנתה. זה הפך למשהו שהוא בלתי נמנע. קצת כמו הריונית שחושבת כל ההריון על הלידה אבל רק ברגעים שלפני או ממש בלידה היא מבינה שזהו, זה רגע האמת והכוחות שעולים בה גדולים מהחיים.
השלב הבא אחרי ההכרה, היתה הקאה חיובית ספונטנית אחת וקלילה שעברה כל כך מהר ובקלות שהייתי כל כך גאה של אהערתי את השותפה שלי ולא רעדתי באקט... פשוט כל כך גאה ונינוחה לקראת ההקאה הבאה. מה שנקרא ניסיון חיובי בונה.
וואו, זה היה ארוך, כנראה שהיה לי הרבה להוציא מהבטן :-)