רובי, אם תחזרי לפה אשמח לקרוא מה עשיתם.

ממליצה לנסות את שיטת "המסע" של ברנדון בייס. יש מספר מטפלות בשיטה בירושלים ואזור ירושלים. חלקן מופיעות באתר הרשמי של השיטה thejourney.co.il
בכדי להתרשם אפשר לקרוא את הספר "המסע לילדים" מאת ברנדון בייס.השיטה עובדתמצוין על חרדות ופוביות אצל מבוגרים וילדים.

יש לנו ילדה בת 6 וחצי ומדי יום אנו מתוודעים לחרדות נוספות העוטפות אותה. היא מגבילה אותה ואותנו מאוד ביציאה מהבית ומהמרחב הידוע והבטוח.
אודה על המלצות לטיפול. אנחנו באזור ירושלים.

אשמח לשמוע פרטים על הטיפול ההומאופטי.
טלי,
איזה פרטים היית רוצה?
בטיפול הומאופטי לוקחים תמונה מאד רחבה של האדם בכל הרמות מהנפשי לפיזי
וככה מתאימים רמדי לאותו אדם.
בדרך כלל אצל ילדים ברגע שעלו על הרמדי הנכון זה עובד מאד ברור ומיידי אבל לפעמים לוקח כמה נסיונות עד שעולים על זה.
אם יש לך עוד שאלות את מוזמנת.
אולי עדיף שתפני אלי בדף הבית כי אני לא פותחת את כל הדפים ושוכחת איפה אני אמורה להתעדכן לפעמים.

תודה רבה על העצות והתגובות. אני מעכלת ומיישמת.
אשמח לשמוע פרטים על הטיפול ההומאופטי.
תודה

שלום טלי,
אני חוויתי בעצמי התקפות חרדה קשות (לא בתור ילדה אמנם, הם התחילו לי בגיל 26) ועדיין בתקופות נתקפת בחרדה בלילות...
והבכור שלנו התחיל לחוות חרדות גם כן בחודשים האחרונים.
הוא בן 7 כמעט.
לפני כמה ימים לדוגמה שמע ברדיו נער מדבר על הסיסטיקפיברוזיס שלו ולמחרת קם בבקר וחווה קושי לנשום...
רועד לפעמים ומרגיש את הדופק חזק ומפחד מזה...
בדרך כלל גם אותו זה תוקף בלילות.
הוא טוען שבמשך היום הוא מרגיש בסדר גמור ובלילה פתאום מתחיל להרגיש "מוזר".
זאת תופעה שמוכרת לי מאד.

אין לי הרבה עצות אבל כמה דברים שעזרו/עוזרים לנו הם-
לדבר איתו על הדברים שממנו הוא מפחד במשך היום, לא בלילה כאשר החרדה כבר נמצאת אלא בזמן היום והאור ואז לנסות לתת למחשבות ולפחדים שלו מקום להתאוורר.
אנחנו מדברים איתו הרבה על אלוהים שמשגיח עליו תמיד ועל האפשרות להתפלל, לבקש ולדבר עם אלוהים.
ועוד דבר שעזר לי באופן משמעותי היה טיפול הומאופטי.
עוד לא לקחתי את הבכור שלי אבל אם אראה שזה מחמיר אקח גם אותו.
(יש לי מטפלת נפלאה במרכז ותמיד שמחה להמליץ עליה)
דבר אחרון שהיה לי כמו איזה נס קטן לאחרונה אבל זה כמובן לא מתאים לכולם היה החותם של צפריר שפרון , חותם הווה, יחד עם רסקיו.
הייתי במצב לא טוב בתחילת ההריון שלי, חרדות קשות שגרמו לי לנדודי שינה קשים...
לילה אחד קראתי שהוא ממליץ להשתמש בשני הדברים יחד שזה עוזר מאד לחרדות, במקרה היה לי את החותם הזה,
נסיתי וזה עזר כמו נס ממש.
מאותו יום, שזה היה לפני כמעט חודשיים אני משוחררת לגמרי מהחרדות.
קשה להאמין, אני בעצמי הייתי סקפטית לגמרי אבל העובדה היא שזה עבד!

תרגישו טוב ובהצלחה

טלי
עצם זה שהיא באה אליך ומספרת לך במקום "לשמור בבטן" זה נהדר, זה מראה שהיא יודעת שיש לה לאן לפנות...
חוץ מזה- הילדים שלי עדיין קטנים, אז לא חוויתי כזה דבר, אבל יכולה להעיד על עצמי שטיפול פסיכולוגי (קונבנציונלי, דווקא) עזר לי מעט להתגבר על חרדות. ניתן לחלק בעצם את החרדות לשני סוגים: חרדות "אמיתיות" ו"לא אמיתיות".
הגרשיים זה כי אצלה כל החרדות אמיתיות וחשוב לא לבטל אותן (לא קרה כלום, זה שום דבר... אם הילדה שלך מרגישה בנוח לשתף אותך כנראה שאת כבר פועלת כך...)- אבל בת'כלס, אם החרדות הן "אמיתיות"- למשל פחד שיפרצו לבית- אפשר להראות לה שאתם נועלים את הבית לפני השינה ושיש סורגים (למשל)- או לשאול אותה מה היא חושבת שיעזור לה לא לפחד, ולבצע (במידת האפשר).
על חרדות "לא אמיתיות"- פחד ממפלצות וכו', או לחילופין משהו שיכול לקרות, אבל הסבירות שלו נמוכה- אפשר לדבר, לשקף, להכיל.
פעם קראתי עיצה פעם שאהבתי: לתת פתרון דימיוני- לבעיה דמיונית (למשל שרביט קסם שמעלים מכשפות)- אבל אני לא יודעת אם זה מתאים לגיל של הבת שלך. הייתי מציעה לך ללכת לבעל מקצוע, לא לערב אותה בהתחלה לפחות, כדי לא "לנפח" את העיניין ולתת לו משקל מרכזי בחיים שלה (לתת מקום- כן, אבל לא להגזים...). וכמובן לברר מולה אם יש משהו נוסף שמפריע לה (וזה מתבטא באמצעות הפחד), ואיך היא חושבת שניתן לעזור לה.


לדעתי יש אנשים שהם פשוט יותר מועדים לחרדות, גם אני כזו. חושבת על כל תרחיש אפשרי, תמיד מחשבות רצות בראש על "מה אם"... בעלי דימיון מפותח כזה, שיש לו צדדים חיוביים וזהו הצד השלילי שלו...
אצלי חלק מהפתרון הוא להימנע לגמרי (כמעט) מלראות חדשות, וגם סרטים מפחידים (על מלחמות או דברים על טבעיים). זה ממש עושה לי סיוטים, ביום ובלילה. להרגיע את עצמי עם פעילות אהובה ומרגיעה (סריגה, יצירה, גלישה בבאופן...). בנוסף, כשיש לי חרדות אני בוחנת אותן: עד כמה זה מפריע לי, ואם מאוד אז מה אני יכולה לעשות עם זה. אחרי שעשיתי אני יכולה להרפות מהנושא...


למשל, לפני המלחמה, היו לי חרדות לגבי המלחמה שתהיה (אפשר לאמר שידעתי שהמלחמה תבוא... ז"א לא הלחימה עצמה אלא שיחזרו הטילים לאשקלון). אמר לי הפסיכולוג- יש לך שתי אפשרויות: או לעשות משהו עם זה, או להפסיק לחשוב על זה- כלומר, אם לא עשית עם זה משהו אז כנראה שזה לא עד כדי כך חשוב לך. אם זה חשוב לך- תעשי! הוא הציג לי את כל האפשרויות: לעזוב את העיר, לעזוב את הארץ, לגור במקלט ולא לצאת ממנו...כל מיני אופציות. בחרתי לעזוב את העיר למושב ליד (לא באותו הרגע, כמובן).
לא הייתי מוכנה להתרחק יותר מזה מההורים שלי, ומצד שני לחיות באשקלון היה בלתי נסבל- היו לי חלומות בעתה (לאו דווקא על המלחמה), שהיו גורמים לי לפחד ללכת לישון, ואז כשהייתי נרדמת אם היה בא לי חלום כזה (מה שקרה, בד"כ)- לא הייתי נרדמת אחריו כל הלילה. וזה אחרי לידה ועם ילד נוסף בן שנה וחצי איתי בבית... בקיצור- כשהגיעה המלחמה עדיין הייתי בטווח הטילים (רשמית, באיזור שלנו היה שקט, טפו טפו טפו)- אבל הייתי רגועה יותר כי חשבתי על המצב לעומק, התכוננתי אליו, עשיתי כל מה שיכולתי לעשות, וזה הספיק לי.


כמבן, שזה לא שהחרדות נרגעו לגמרי (בכללי). אבל אני יודעת איך להתמודד. לפעמים יש לי ממש תחושות של חרדה (דופק מואץ, קוצר נשימה- בלי שום סיבה)- אבל אני יודעת איך להתמודד עם זה עכשיו. אם זה בלי שום סיבה אז אני יודעת להרגיע את עצמי, שבאמת לא נשקפת לי שום סכנה, שאני בסדר. מסתכלת סביבי, עוזר לא להיות לבד ולהיות במקום מוכר.
אם יש סיבה- למדתי להפעיל ולכבות את המחשבות בזמנים שמתאימים (אם הזמן לא מתאים או שאני מתגלגלת לחרדות אני "שמה בצד" ואח"כ חושבת על פתרון פרקטי בזמן רגוע יותר...)- אבל זה בעקבות תהליך וטיפול ארוך.

יצא ארוך, אבל מקווה שעזרתי...

נשמע קשה ,
אני לא יודעת ממש מה ליעץ לך,אבל מה שנראה לי ברור זה שהילדה אולי זקוקה לתשומת לב והתבוננות מאוד מדוקדקת של מה שעובר עליה.
אם יש לך אפשרות פשוט לקבוע לעצמך פרק זמן במשך כל יום פשוט להיות איתה ולנסות להבין מה עובר לה בראש ,לשוחח איתה ,לראות את הציורים שלה ודברים שהיא עושה כשהיא משחקת.
שם המשחק הוא לאפשר ביטוי לכל רגש וצורך ולכל חויה שעברה עליה .

---

את יכולה להרגיש את עצמך מחוברת לילדה ומבינה אותה והזמן שתקדישי לכך רק יעצים את החיבור הזה.
זה גם לגיטימי להתיעץ עם מישהו (יועצת בבית ספר,פסיכולוג ילדים,מישהו מתחום אלטרנטיבי וכ') ,ושהילדה תבוא לפגישה כזו או לא תבוא.

בהצלחה.

שלום טלי,
אני לא יודעת אם זה יעזור אבל גם אני חוויתי משהו דומה כילדה סביב גיל 9, עברתי תקופה של חרדות ומועקה כתוצאה מדברים ששמעתי או ראיתי בטלוויזיה. היו שני דברים שעזרו לי לעבור את זה: קודם כל שיחה עם אמא שלי שבה סיפרתי לה מה הפחיד אותי, אחרי תקופה ארוכה שלא סיפרתי לאף אחד וזה רק הלך והתגבר. חוץ מזה, יום אחד ישבתי וכתבתי לעצמי רשימה של מחשבות מרגיעות למקרה שהפחד יחזור. בעצם השתמשתי ברשימה אולי פעם אחת כי עצם הכתיבה עזרה לי להתגבר.

בקיצור, הייתי מציעה לנסות לברר מה הדבר שמפחיד אותה בדיוק, מה הסיפור שנבנה אצלה בראש ומטריד אותה. לעודד אותה לדבר איתך ולנסות למצוא בשבילה איזו מחשבה מרגיעה לגבי מה שמפחיד אותה. אולי לספר לה על משהו שהפחיד אותך כשהיית ילדה ואיך התגברת על הפחד. והרעיון של הרשימה אולי יכול גם לעזור.
מעבר לזה, לבדוק אם יש משהו בשגרת הערב שאפשר לשפר או לשנות, אולי להדליק אור קטן? אולי איזה טקס של זימון מחשבות טובות? אולי אתם רואים טלוויזיה אחרי שהיא שוכבת לישון והיא שומעת דברים שמפחידים אותה? אצלי זה היה טריגר לחרדות שסיפרתי עליהן למעלה, לדוגמה שמעתי פעם משהו על חיזרים כשהייתי במיטה והורי ראו טלוויזיה וזה מאוד הפחיד אותי במשך הרבה זמן אחר כך. צריך לזכור שזה לא תמיד קשור לתוכניות מפחידות או אלימות, זה יכול להיות פשוט משהו שילדים שומעים רק חלק ממנו, או לא מבינים עד הסוף ולפעמים זה מספיק כדי לעורר חרדות, במיחוד ברגע הרגיש הזה שלפני השינה.
יצא קצת מבולבל, מקווה שאני מובנת...

והמרגיעון המאוד מתאים שיצא לי: מילים טובות מסלקות עננים שחורים.

הבת שלי בת 8. בשבוע האחרון, בכל ערב היא בוכה וטוענת שיש לה "גוש" בבטן (מושג שהמצאנו כאשר הייתה קטנה והייתה בוכה ללא סיבה נראית לעין). היא אומרת שהיא נזכרת בכל מיני תמונות לא נעימות שראתה פעם בחדשות, או ששמעה ברדיו. היא נזכרת בכל מיני דברים עצובים ומפחידים וזה גורם לה להיות עצובה. במהלך היום היא שמחה ומאושרת (או לפחות נראית כך...), הולכת לבית הספר, נפגשת עם חברות, משחקת עם האחים שלה. ובערב, מהפך. עצובה, ובוכה.

בנוסף, לפני כחודש החלו להופיע אצלה טיקים. היא מותחת את העיניים, והפה. היא טוענת שיבש לה בעיניים, אבל זה לגמרי טיק.

אני לא כל כך יודעת עם מה להתחיל, להתייעץ עם פסיכולוג, איזשהו טיפול, לתת לה זמן, לא יודעת. מחפשת עצות ורעיונות, והתנסויות דומות.