על ידי בשמת_א* » 28 ינואר 2014, 20:36
_אני יודעת על עצמי שכל פעם שאני שומעת הסבר שמנוסח בצורה של "גברים/מוח גברי הם כך... נשים/מוח נשי/הורמונים/גורם אחר הם כך..." אני מרגישה לא מתאימה ולא שייכת.
אני פשוט מזהה את עצמי אוטומטית בצד הגברי (זה שממוקד בפתרון בעיות...) ולא פנוייה בכלל להקשיב להמשך. רק עסוקה בהגנה על זהותי הנשית גם אם לא התאמתי למודל.
לעומת זאת מפתיע אותי כל פעם מחדש לגלות כמה טוב יכול לעשות לי אמירות שמנוסחות בשפה של אפשר, מותר, ייתכן, שפה מאוד רכה ומעגלית: אמירות כמו נגיד אם אישה מוצאת את עצמה מרגישה או מתנהגת ככה וככה, זה מאוד טבעי, זה תואם את הנשיות. לא כולנו כאלה כל הזמן אבל אם זה כך זה מאוד טבעי ומותר לזרום עם זה._
מאוד מעניין מה שאת כותבת.
כמו חני, גם אני אשתמש בעצות החכמות שלך בכתיבה שלי (-:
אבל מעבר לזה, זה משך את תשומת לבי לעובדה - שאני מתרגמת אוטומטית.
כאשר אני שומעת "המוח הגברי הוא..." ו"המוח הנשי הוא..." אני ממש לא רואה את זה כחלוקה סופית וחד משמעית לקטגוריות.
מבחינתי, כבר נתון מראש שאלה נטיות כלליות סטאטיסטיות, ובעיקר מעניין אותי לזהות איזה אפשרויות של דפוסים יש.
כמו בדוגמא לעיל - שאני מאוד מאוד מהקופצים עם פתרונות (עוד לפני שגמרו להגיד את השאלה... P-: ) ולכן מזדהה עם הדפוס הגברי, אבל זה לא מפריע לי, לא מאיים עלי, לא נראה לי בעייתי או סותר שום דבר, פשוט משעשע ומרתק אותי, שבדפוס הזה אני ככה. ולכן מעשיר אותי לשים לב מהו הדפוס האחר באותה קטגוריה (הדפוס של "מקשיב עד הסוף, לא קופץ עם פיתרון, שואל שאלות הבהרה ודיבוב לצורך המשך הקשבה") או מהו הצורך של הצד שמולי (לדבר, לשפוך את הלב, בלי לקטוע אותו בפתרונות, כמו הגריין שמסתובב באתר מדברי יונת).
האמת שאני לא הייתי "אשה" במשך רוב חיי.
מקסימום הייתי מוכנה להרגיש לפעמים "נערה" או "בחורה" אבל "אשה" ו"נשיות" נראו לי כמו דברים שמנותקים ממני לחלוטין. הייתי בעיני עצמי מאוד TOM BOY, וגם לא האמנתי בכלל שיש דבר כזה, "נשיות" ו"גבריות". הכל נראה לי סטריאוטיפים שאבד עליהם הכלח (-: בעידן הפמיניסטי.
"כולנו בני אדם" ואין שום חשיבות למיגדר. אין תכונות "נשיות" באמת אלא תכונות שהתפתחו כדפוסים תרבותיים (יותר נכון סוציו-תרבותיים) ויוחסו לנשים, לעומת תכונות שיוחסו לגברים בהקשר סוציו-תרבותי מסוים. זה מה שאני חשבתי בעשרות השנים הראשונות לחיי.
אבל הממממ.
הסתבר לי שטעיתי.
לא לגמרי. אכן יש לא מעט איפיונים שאינם דפוסים ביולוגיים אלא דפוסים חברתיים, נלמדים, שבאמת שונים מחברה לחברה.
אבל יש להכיר גם בקיומם של הבדלים ביולוגיים עמוקים, בסיסיים ומהותיים, שנובעים מההבדלים הביולוגיים בין המינים, ואי אפשר לבטל אותם כך סתם.
כמו בהבדלים ביולוגיים, גם שם זה לא שחור לבן, שהרי יש תינוקות שנולדים עם אברי מין כפולים, של שני המינים; יש הבדלים ברמות ההורמונים בין נשים שונות לגברים שונים, למשל יש נשים עם יותר טסטוסטרון ופחות טסטוסטרון, יש גברים עם יותר אוקסיטוצין ופחות אוקסיטוצין, ואלה שולטים גם הם באופי ובהתנהגות.
וכו' (בקיצור, על רגל אחת ועל קצה המזלג).
_אני יודעת על עצמי שכל פעם שאני שומעת הסבר שמנוסח בצורה של "גברים/מוח גברי הם כך... נשים/מוח נשי/הורמונים/גורם אחר הם כך..." אני מרגישה לא מתאימה ולא שייכת.
אני פשוט מזהה את עצמי אוטומטית בצד הגברי (זה שממוקד בפתרון בעיות...) ולא פנוייה בכלל להקשיב להמשך. רק עסוקה בהגנה על זהותי הנשית גם אם לא התאמתי למודל.
לעומת זאת מפתיע אותי כל פעם מחדש לגלות כמה טוב יכול לעשות לי אמירות שמנוסחות בשפה של אפשר, מותר, ייתכן, שפה מאוד רכה ומעגלית: אמירות כמו נגיד אם אישה מוצאת את עצמה מרגישה או מתנהגת ככה וככה, זה מאוד טבעי, זה תואם את הנשיות. לא כולנו כאלה כל הזמן אבל אם זה כך זה מאוד טבעי ומותר לזרום עם זה._
מאוד מעניין מה שאת כותבת.
כמו חני, גם אני אשתמש בעצות החכמות שלך בכתיבה שלי (-:
אבל מעבר לזה, זה משך את תשומת לבי לעובדה - שאני מתרגמת אוטומטית.
כאשר אני שומעת "המוח הגברי הוא..." ו"המוח הנשי הוא..." אני ממש לא רואה את זה כחלוקה סופית וחד משמעית לקטגוריות.
מבחינתי, כבר נתון מראש שאלה נטיות כלליות סטאטיסטיות, ובעיקר מעניין אותי לזהות איזה אפשרויות של דפוסים יש.
כמו בדוגמא לעיל - שאני מאוד מאוד מהקופצים עם פתרונות (עוד לפני שגמרו להגיד את השאלה... P-: ) ולכן מזדהה עם הדפוס הגברי, אבל זה לא מפריע לי, לא מאיים עלי, לא נראה לי בעייתי או סותר שום דבר, פשוט משעשע ומרתק אותי, שבדפוס הזה אני ככה. ולכן מעשיר אותי לשים לב מהו הדפוס האחר באותה קטגוריה (הדפוס של "מקשיב עד הסוף, לא קופץ עם פיתרון, שואל שאלות הבהרה ודיבוב לצורך המשך הקשבה") או מהו הצורך של הצד שמולי (לדבר, לשפוך את הלב, בלי לקטוע אותו בפתרונות, כמו הגריין שמסתובב באתר מדברי יונת).
האמת שאני לא הייתי "אשה" במשך רוב חיי.
מקסימום הייתי מוכנה להרגיש לפעמים "נערה" או "בחורה" אבל "אשה" ו"נשיות" נראו לי כמו דברים שמנותקים ממני לחלוטין. הייתי בעיני עצמי מאוד TOM BOY, וגם לא האמנתי בכלל שיש דבר כזה, "נשיות" ו"גבריות". הכל נראה לי סטריאוטיפים שאבד עליהם הכלח (-: בעידן הפמיניסטי.
"כולנו בני אדם" ואין שום חשיבות למיגדר. אין תכונות "נשיות" באמת אלא תכונות שהתפתחו כדפוסים תרבותיים (יותר נכון סוציו-תרבותיים) ויוחסו לנשים, לעומת תכונות שיוחסו לגברים בהקשר סוציו-תרבותי מסוים. זה מה שאני חשבתי בעשרות השנים הראשונות לחיי.
אבל הממממ.
הסתבר לי שטעיתי.
לא לגמרי. אכן יש לא מעט איפיונים שאינם דפוסים ביולוגיים אלא דפוסים חברתיים, נלמדים, שבאמת שונים מחברה לחברה.
אבל יש להכיר גם בקיומם של הבדלים ביולוגיים עמוקים, בסיסיים ומהותיים, שנובעים מההבדלים הביולוגיים בין המינים, ואי אפשר לבטל אותם כך סתם.
כמו בהבדלים ביולוגיים, גם שם זה לא שחור לבן, שהרי יש תינוקות שנולדים עם אברי מין כפולים, של שני המינים; יש הבדלים ברמות ההורמונים בין נשים שונות לגברים שונים, למשל יש נשים עם יותר טסטוסטרון ופחות טסטוסטרון, יש גברים עם יותר אוקסיטוצין ופחות אוקסיטוצין, ואלה שולטים גם הם באופי ובהתנהגות.
וכו' (בקיצור, על רגל אחת ועל קצה המזלג).