הנה, הגעתי אליך
וברשותך, ומאחר שאני רואה שאת חובבת מרשל, אז חשבתי שנעשה מזה קייס סטדי שכזה, כדי שהעיקרון יוכל לקבל מקום ולא רק המקרה הפרטי. מקווה שזה בסדר.
את כבר תפיקי מזה מה שמתאים לך ונכון לך למקרה הפרטי.
אני מקווה שהבנתי נכון את סוג הקשר שאת מתארת. אני לא יודעת מה בדיוק בדיוק כתבת ומה בדיוק בדיוק היא כתבה, אז סליחה אם ההצעות שלי למחשבה פה לא רלבנטיות. אני כותבת לך כל מה שעולה לי בנוגע לאירוע הזה.
סביר להניח שעל חלק מהשאלות שלי תהיה לך תשובה ממה שהיה בתקשורת אבל לא ציינת כאן. אבל לי זה בחזקת נעלם ואין לי זמן לענות על כל זה פעמיים אז יהיה ככה, חסר כזה. ואת תשלימי לך איפה שצריך.
ככלל, אני מאוד בעד הגישה הכללית. כמה שפחות מעורבות, וניסיון לשמור על יחסים טובים איפה שזה כן תלוי בך.
אז... התחלה טובה
לאחרונה שלחה אלי החמות אימייל תוקפני מאוד (במסווה פולני של "את לא הבת שלי, ולכן אני לא מחנכת אותך, אבל לו היית, הייתי בהחלט אומרת לך ש..." ואז אומרת את כל הדברים הנוראיים שהיא רוצה לומר). אימצתי את כל רוחב ליבי, חשבתי על מרשל רוזנברג ועל זה שהיא בעצם אומרת בבקשה (בבקשה תהיו איתי בפסח, בבקשה תנו לי גישה לנכדים, בבקשה תכבדו אותי) ועניתי מתוך המקום הזה (בדיוק את מה שכתבתי כאן- שאני מאוד מעריכה ואוהבת משפחתיות ושככל שהדבר תלוי בי ולא מערב כפייה אני שמחה מאוד לפגוש אותה. ובבקשה שאת הבעיות בינה לבין בנה שיפתרו ביניהם, כי ניסיונות התיווך המינימליים שלי לא הועילו ואולי אף להיפך).
ראשית, לדעתי, אם את חשה תוקפנות, אז קודם כל כדאי לעבד את זה. כלומר, לא לקפוץ כל כך מהר למרשל (אלא אם את מאוד מיומנת בזה וזה אשכרה בא לך כבר טבעי ואז סבבה). ולוודא שאת נותנת לעצמך ולצרכים שלך מקום. ומגיבה רק אחרי שעברת את הדרך הזו.
מה אני צריכה? מה נדרך בי מול מה שאני מפרשת כתוקפנות?
רוצה לומר, מרשל נותן לך כלי, אבל השימוש בו – כדאי שיהיה מאוד נקי ולא רק טכני.
בנוסף, את מפרשת אותה. כלומר, את מחליטה שאת יודעת מה היא בעצם מבקשת, אבל אם אני מבינה נכון לא בדקת את זה איתה בעצם.
וחלק חשוב מהדרך המרשלית קשור ישירות בבדיקה הזו. את אומרת לה מה שמעת, והיא עונה לך אם שמעת נכון או לא ומקבלת מרחב תיקון של מה ששמעת.
אז פה זה חסר. כי אולי זה לא מה שהיא ביקשה בעצם? אולי הדגש שלה במקום אחר ולא תדעי?
מה שניתן לעשות במקרה כזה זה לנהל שיחת טלפון או לענות במייל, שקראת אותה בתשומת לב אבל שאת לא בטוחה מה בעצם היה חשוב לה לומר ושאת תשמחי לשמוע אותה. ממש לשאול ישירות, בדרך מנומסת, את השאלה – מה את רוצה בעצם? ומה את צריכה?
אחרת את עובדת עם הפרשנות שלך והיא לא בהכרח נכונה.
ואת יכולה לראות איך בבסיס של המילים שלך והיחס אליה יש שיפוטיות, ואין סיבה לחשוב שזה לא הופך להיות סוג של משתנה מתערב בכל האינטראקציה הזו. שיחה או תקשורת סביב הצורך שלה היתה עשויה לתרום פה המון לדעתי.
אני קוראת בהודעה שלך אליה משהו מאוד... חסר. את כאילו צועדת עם מרשל, אבל מדלגת על מה שקשה או שלא היתה לך סבלנות אליו או שלא היתה לך מודעות לחשיבות שלו. ואז השורה התחתונה היא תקשורת שממשיכה את הקו הביקורתי, כאילו נחמדה ובסדרית כזו, אבל בעצם... לא ממש.
עכשיו... מותר לך לגמרי לא לרצות לנהל איתה את השיחה הזו. או סוג-של להרים ידיים על הקשר הזה ורק להתנהל בתוכו בחוכמה. זה ממש לגיטימי.
אבל אז את לא בתוך העולם של מרשל בעצם. את בעולם אחר.
למה זה משנה? כי אם את בעולם של מרשל אז את יכולה לצפות לקבל תגובות טובות עם הזמן. ואם את בעולם אחר אז הציפייה הזו צריכה לקבל עדכון. כשאת עושה שימוש ברעיון המרשלי אבל רק בכאילו (עם מלא כוונה טובה! זה ניכר!) אז לא תקבלי מה שאת רוצה.
באימייל היא הודיעה שלא תגיע לחגיגת יום ההולדת של אחד מהילדים שלנו (חגיגה בגן, לגמרי לא נוכחות חובה) ועניתי שאני מבינה מאוד, שהלוואי שהיא הייתה מרגישה מכובדת בחגיגות המשפחתיות שלנו, ושאם ככה היא מרגישה אני, כמובן, אכבד את זה.
נדגים?
כשאת "מכבדת את הבקשה שלה" את בעצם כן שומעת אותה ולא שומעת אותה. כי יש לך השערה שמה שהיא רוצה זה שלא תכבדי את זה, ותתני לה סולם לרדת מהעץ. סתם בתור השערה.
אז את לכאורה הכי מנומסת ובסדרית איתה, ומכבדת, אבל בפועל זה קצת מתעלל בה. כי בינך לבינך הפרשנות המובילה זה שהיא רוצה להיות חלק ורוצה להיות. אבל מה שאת נותנת לה לא עונה על הצורך הזה בכלל בכלל. אז הסיכוי לדיאלוג מרשלי קטן פה.
ושוב אומרת, זה לא פחות חשוב – מותר לך מותר לך מותר לך. את לא חייבת לה כלום. לא חייבת לעזור לה לרדת מהעץ. לא חייבת לפתור לה את זה. נתינה מסוג "מרשלי" היא נתינה כי רוצים, לא כי צריכים. היא נתינה באהבה.
את יכולה אם את רוצה. ואם את לא רוצה, אז התגובות שלה סבירות יחסית לאדם שלא יודע לבקש את מה שהוא צריך ולכן לא מקבל אותו ולכן מתוסכל.
האם תוכלי לקבל זאת?
יום אחרי החגיגה, ביום ההולדת עצמו, היא לא התקשרה. זה עצבן אותי. אני אפילו לא בטוחה למה. אולי כי אני חושבת שהיא הייתה צריכה להתגבר על עצמה, גם אם זה היה לה קשה. כשאמרתי לבעלי בסוף היום שהיא לא התקשרה, הוא ענה בפשטות- "לילד היה אכפת?" (לא, הוא קטן מדי, ולחלוטין לא קטנוני).
אז את יכולה לשים לב לזה. לביקורת שלך כלפיה, שגם בלי מילים שמופנות אליה מגיעה אליה, ומקשה עליך מאוד לקבל ממנה משהו שונה מאשר... ביקורת בחזרה.
מסכימה להיות הראשונה שמשחררת את הביקורת?
בהמשך השבוע היא ביקשה להגיע אלינו במהלך אחה"צ אחד. זה היה אתמול. כמובן שהסכמתי, אספתי אותה מהרכבת וכאילו הכל כרגיל. אבל לא הצלחתי להסתכל לה בעיינים. האימייל התוקפני, יחד עם החסרת שיחת הטלפון והתחושה הזו שמתחת לפני השטח, מאחורי החיוך, המתנות הקטנות לילדים והטרחה להגיע, רוחש נהר עכור מאוד.
כן... עכור מאוד. ולא בהכרח קשור אליך.
את יכולה לשחרר את עצמך מהעכירות הזו.
למשל, בכך שלא תכני את שיחת הטלפון "חסרה". היא חסרה רק אם מציבים איזו דוגמה של "איך מתנהגת סבתא ביום ההולדת של הנכד שלה". אבל בהיעדר הדוגמה, שום דבר לא חסר, ואת יכולה להיות בטוב שלך, שגם הוא לא קשור אליה.
לשחרר, לשחרר, לשחרר. יש הרבה מה.
את לא חייבת, כמובן. מותר לך לאחוז. אבל יש לזה מחיר. האם תסכימי לחיות בשלום עם המחיר?
בשיחה עם חברה, היא העלתה את הנקודה שבעצם כל הכוח בידיים שלי.
מבלי לפגוע בחברה, אני מאוד לא אוהבת את הזווית הזו. היא לא הזווית היחידה להתבוננות, ומתוך הקיימות היא אחת שלא מקדמת דברים טובים.
לראייה – את מתעסקת בחמות הזו לא מעט, ולא בטוב. אז כנראה שגם לה יש לא מעט כוח בידיים. האם
זה מקדם משהו חיובי, בדיקת מאזני הכוחות? לדעתי לא.
אז את יכולה לבחור לשחרר גם את זה, ולבחור לעצמך זווית אחרת להתבונן בה, ובקשר.
התחושה הזו, שאני צריכה להיות בסדר איתה, כי היא סבתא של הנכדים ובאופן כללי לא עשתה לי שום דבר רע, לא מרפה ממני. אני לא מרגישה שאני יכולה להגיד- וואלה, את מציקה לי, ביי. (וגם לא הייתי רוצה שכלתי תעשה את זה לי בעתיד).
אז זהו, שאת לא צריכה להיות בסדר איתה. זה לא מופיע בשום ספר חוקים.
וזה גם לא נכון שהיא לא עושה לך שום רע. משהו בנוכחות שלה כרגע מקשה עליך את החיים ומותר לך להכיר בזה ולראות ראייה מורכבת.
ומכאן שגם את הסיפא את יכולה לשקול מחדש. היא באמת מציקה לך? באמת בא לך רוב הזמן להגיד לה ביי?
מה באמת היית רוצה שיקרה ביניכן? מה את צריכה בתוך הקשר הזה? איך את יכולה לתת נוכחות וקול לצרכים שלך בתוך הקשר הזה?
זה יכול להיות טיפין טיפין טיפין. לא לשחק את המשחק. ומן הצד השני – לא להעמיד פנים.
כל פעם שמגיע סיבוב כזה תשחקי את המשחק קצת פחות ותעמידי פנים קצת פחות. תבחרי לך איזו פעולה מחושבת שבאוטומט שלך היית עושה אותה ככה (=משחקת את המשחק או מעמידה פנים) ותנסי לבדוק אפשרות אחרת. תראי כמה רחוק תגיעי עם זה.
קחי בחשבון שבהתחלה זה לא מאוד מתגמל. כי הצד השני מצפה למה שהוא רגיל ולוקח לו הרבה זמן לפעמים להבין ששינית את הכללים, ושזה לטובתו!
מקווה שזה מועיל ונפרדת ממך בזה. אני בטוחה שאת יכולה לעשות כאן עוד המון עבודת חשיבה ושינוי בכוחות עצמך.
ואם את זקוקה להשראה, פשוט צפי באמת במשהו של מרשל. תזכרי לנשום, לא להגיב מיידית אם את יכולה, לשחרר כל מה שמבקש שחרור, ולנהל את שיח הצרכים קודם כל מול עצמך. ביושר, כי איש לא יבקר אותך על זה לעולם.
בהצלחה רבה @}