_אני לא יודעת מה לעשות עם העיניים, עם מידת הקרבה...
אם אני מעוניינת בו, אז אני פוחדת לתת לזה להיראות, ואם אני לא מעוניינת, אני פוחדת שהוא יחשוב שכן.
אני מגלה שהצד המוחצן שבי, בא לידי ביטוי הרבה יותר בדיוור ישיר, מה שנקרא. יש הרבה סיטואציות שפשוט לא אכפת לי להתעלף עליהן- להגיד לגבר באופן פשוט שאני מעוניינת בו, שהוא מוצא חן בעיני, להיות הראשונה שנוגעת לגמרי- לא אכפת לי לשים דברים על השולחן בצורה הכי גלויה.
ודוקא במקומות הסמויים, המטושטשים האלה, שנשים כנראה מורגלות בלשחק עליהם, על פי הספר ההוא שמן הסתם לא קראתי, שם אני ממש מהוססת._
איך הזדהיתי !
_הייתי רוצה להסכים להיות, למצוא בתוכי גם את הפתיינית הזאת, מישהי שמרשה לאנרגיה המינית שלה לפעול, בעידון, באיפוק מתגרה, בשיחרור.
בנתיים, אין לי ספק שהיא גלויה, שהיא נראית- המיניות שלי- כשאני רוצה- אבל באיזה דוגריות של נהג משאית כזה- יאללה, מגניב, בואו חברה...
ואני קולטת שכמה שיש בזה חופש, זה גם בעצם מנגון שנועד ליצר ביטחון איפה שיש פחד- האפורים לא נוחים לי, אז הנה- הכל בחוץ ובואו נגמור עם זה- או כן או לא, קפיש?_
כן, גם עם זה מאוד הזדהיתי.
אני תמיד מקנאה בבנות שיודעות 'לפתות'.
מצד שני אני שואלת את עצמי אם זה לא קורה יותר בסרטים מאשר במציאות.
יש בי משהו שמתרגז שאני צריכה לעשות מאמצי פיתוי. 'מ'זתומרת? אתה לא ישר רואה כמה מדהימה ומושכת אני?! מה, אני צריכה פה לשחק איתך במשחקים בשביל שתימשך אליי?!'
זה גורם לי להתנגדות.
גם - המחשבה שהבן אדם לא נמשך אליי במיידי, ושאני צריכה לעשות כל מיני דברים 'מפותלים' לשם כך.
וגם - זה שאני צריכה להתאמץ.
(וזה לא שאני לא מתאמצת גם ככה
).
חוצמזה, שבאמת אני בן אדם מאוד גלוי לב.
ובאמת קשה לי עם ה'משחקים' האלה.
שגם אם בא לי לשחק בהם - אני מרגישה כלכך שקופה - שזה פשוט מגוחך.
זה הרי כלכך ברור מה עומד מאחורי המשחק הזה, ש...למה לא להגיד בפשטות.
אני לא יכולה לסבול את המחשבה שבעצם אני שקופה, ושנינו יודעים בדיוק למה אני מתכוונת - אבל אף אחד לא אומר את זה.
אני כבר מעדיפה להגיד.
(כמו שבאותה מידה, במצב שאני לא מעוניינת, אני לא מסוגלת לספק תירוצים, כי ברור לי שאני שקופה וישר יודעים מה הסיבה האמיתית. קשה לי להרגיש שכנראה חושבים 'כן, בטח!'. לכן אני מעדיפה להיות ישירה וגלויה. לא רק בגלל זה, אבל גם.)
ויש כמובן גם את מה ש-
בן השמשות חידד:
הפחד הזה מהעמימות שבאי הידיעה אם אני רצוי או לא....
שגם זה קיים.
אבל,
באמת שאני כן חושבת שעדיפה הגישה הישירה.
לא בהכרח באופן של
נהג משאית.
אני כן מביאה משהו משלי. איזו מין התפנקות כזאת, מתיקות כזאת.
אני כן מביאה רוך וחמימות. לא ישירות גסה ומחוספסת.
אבל אני אומרת את הדברים בצורה גלויה.
אני שואלת שאלות ברורות.
אני חושבת שזה חיוני וחשוב.
רק ש.... יש איזה אידיאל בחברה שלנו של בחורה שיודעת לפתות.
שוב, אני לא יודעת עד כמה זה קיים במציאות, או שזה רעיון שקיבלנו מהתקשורת.
אבל לי יש בראש תדמית כזאת של בחורה 'כובשת', שיכולה להפיל כל גבר ברשתה.
ויש לי איזו קנאה בזה.
אני יודעת שיש הרבה גברים שנמשכים אליי ויש גם כאלה שלא. והייתי רוצה לדעת שאני יכולה לגרום לכל אחד להימשך אליי.
הייתי רוצה שיהיה לי איזה משהו כזה, שבטוח לחלוטין במה שיש לי להציע - לכל גבר שהוא.
שאני אשחק את משחק הפיתוי - ואהיה בטוחה שאני טובה בזה ושאני יכולה.
מאוד יכול להיות שזו רק פנטזיה כזאת.
קרוב לוודאי.
אבל זה תקוע לי בראש, כמו הרצון להיות רזה ו'חתיכה' כמו דוגמנית.
קצת חוסר ביטחון שכזה.
ויחד עם כל זה, שוב, אני חושבת שבמציאות, בתכל'ס - כל המשחקים האלה הם לא אמיתיים והם לא תופסים.
וזה באמת רק פנטזיה.
אם אני 'אתפוס' גבר בגלל משחק הפיתוי שלי - כנראה שזה באמת יהיה סוג הגבר שאתפוס. (כלומר, לאו דווקא סוג הגבר שהייתי רוצה באמת).
ברור שאני כן מושכת גברים. בהחלט. ויש בי יופי וחינניות.
אבל לא את כל סוגי הגברים.
אז נכון, הייתי רוצה לחשוב שאני הכי חתיכה בעולם, ושאין גבר שלא ייפול למרגלותיי, ולדעת 'לשחק את המשחק'. לא אגיד שאין לי ת'רצון הזה.
אבל אני מאמינה שבסופו של דבר דווקא האמיתיות וגילוי הלב הם אלה שיכולים ליצור קשר אמיתי.
ואת זה לשמחתי יש לי.
_אני לא יודעת מה לעשות עם העיניים, עם מידת הקרבה...
אם אני מעוניינת בו, אז אני פוחדת לתת לזה להיראות, ואם אני לא מעוניינת, אני פוחדת שהוא יחשוב שכן.
אני מגלה שהצד המוחצן שבי, בא לידי ביטוי הרבה יותר בדיוור ישיר, מה שנקרא. יש הרבה סיטואציות שפשוט לא אכפת לי להתעלף עליהן- להגיד לגבר באופן פשוט שאני מעוניינת בו, שהוא מוצא חן בעיני, להיות הראשונה שנוגעת לגמרי- לא אכפת לי לשים דברים על השולחן בצורה הכי גלויה.
ודוקא במקומות הסמויים, המטושטשים האלה, שנשים כנראה מורגלות בלשחק עליהם, על פי הספר ההוא שמן הסתם לא קראתי, שם אני ממש מהוססת._
איך הזדהיתי !
_הייתי רוצה להסכים להיות, למצוא בתוכי גם את הפתיינית הזאת, מישהי שמרשה לאנרגיה המינית שלה לפעול, בעידון, באיפוק מתגרה, בשיחרור.
בנתיים, אין לי ספק שהיא גלויה, שהיא נראית- המיניות שלי- כשאני רוצה- אבל באיזה דוגריות של נהג משאית כזה- יאללה, מגניב, בואו חברה...
ואני קולטת שכמה שיש בזה חופש, זה גם בעצם מנגון שנועד ליצר ביטחון איפה שיש פחד- האפורים לא נוחים לי, אז הנה- הכל בחוץ ובואו נגמור עם זה- או כן או לא, קפיש?_
כן, גם עם זה מאוד הזדהיתי.
אני תמיד מקנאה בבנות שיודעות 'לפתות'.
מצד שני אני שואלת את עצמי אם זה לא קורה יותר בסרטים מאשר במציאות.
יש בי משהו שמתרגז שאני צריכה לעשות מאמצי פיתוי. 'מ'זתומרת? אתה לא ישר רואה כמה מדהימה ומושכת אני?! מה, אני צריכה פה לשחק איתך במשחקים בשביל שתימשך אליי?!'
זה גורם לי להתנגדות.
גם - המחשבה שהבן אדם לא נמשך אליי במיידי, ושאני צריכה לעשות כל מיני דברים 'מפותלים' לשם כך.
וגם - זה שאני צריכה להתאמץ.
(וזה לא שאני לא מתאמצת גם ככה :-P).
חוצמזה, שבאמת אני בן אדם מאוד גלוי לב.
ובאמת קשה לי עם ה'משחקים' האלה.
שגם אם בא לי לשחק בהם - אני מרגישה כלכך שקופה - שזה פשוט מגוחך.
זה הרי כלכך ברור מה עומד מאחורי המשחק הזה, ש...למה לא להגיד בפשטות.
אני לא יכולה לסבול את המחשבה שבעצם אני שקופה, ושנינו יודעים בדיוק למה אני מתכוונת - אבל אף אחד לא אומר את זה.
אני כבר מעדיפה להגיד.
(כמו שבאותה מידה, במצב שאני לא מעוניינת, אני לא מסוגלת לספק תירוצים, כי ברור לי שאני שקופה וישר יודעים מה הסיבה האמיתית. קשה לי להרגיש שכנראה חושבים 'כן, בטח!'. לכן אני מעדיפה להיות ישירה וגלויה. לא רק בגלל זה, אבל גם.)
ויש כמובן גם את מה ש-[po]בן השמשות[/po] חידד:
[u]הפחד הזה מהעמימות שבאי הידיעה אם אני רצוי או לא....[/u]
שגם זה קיים.
אבל,
באמת שאני כן חושבת שעדיפה הגישה הישירה.
לא בהכרח באופן של [u]נהג משאית[/u].
אני כן מביאה משהו משלי. איזו מין התפנקות כזאת, מתיקות כזאת.
אני כן מביאה רוך וחמימות. לא ישירות גסה ומחוספסת.
אבל אני אומרת את הדברים בצורה גלויה.
אני שואלת שאלות ברורות.
אני חושבת שזה חיוני וחשוב.
רק ש.... יש איזה אידיאל בחברה שלנו של בחורה שיודעת לפתות.
שוב, אני לא יודעת עד כמה זה קיים במציאות, או שזה רעיון שקיבלנו מהתקשורת.
אבל לי יש בראש תדמית כזאת של בחורה 'כובשת', שיכולה להפיל כל גבר ברשתה.
ויש לי איזו קנאה בזה.
אני יודעת שיש הרבה גברים שנמשכים אליי ויש גם כאלה שלא. והייתי רוצה לדעת שאני יכולה לגרום לכל אחד להימשך אליי.
הייתי רוצה שיהיה לי איזה משהו כזה, שבטוח לחלוטין במה שיש לי להציע - לכל גבר שהוא.
שאני אשחק את משחק הפיתוי - ואהיה בטוחה שאני טובה בזה ושאני יכולה.
מאוד יכול להיות שזו רק פנטזיה כזאת.
קרוב לוודאי.
אבל זה תקוע לי בראש, כמו הרצון להיות רזה ו'חתיכה' כמו דוגמנית.
קצת חוסר ביטחון שכזה.
ויחד עם כל זה, שוב, אני חושבת שבמציאות, בתכל'ס - כל המשחקים האלה הם לא אמיתיים והם לא תופסים.
וזה באמת רק פנטזיה.
אם אני 'אתפוס' גבר בגלל משחק הפיתוי שלי - כנראה שזה באמת יהיה סוג הגבר שאתפוס. (כלומר, לאו דווקא סוג הגבר שהייתי רוצה באמת).
ברור שאני כן מושכת גברים. בהחלט. ויש בי יופי וחינניות.
אבל לא את כל סוגי הגברים.
אז נכון, הייתי רוצה לחשוב שאני הכי חתיכה בעולם, ושאין גבר שלא ייפול למרגלותיי, ולדעת 'לשחק את המשחק'. לא אגיד שאין לי ת'רצון הזה.
אבל אני מאמינה שבסופו של דבר דווקא האמיתיות וגילוי הלב הם אלה שיכולים ליצור קשר אמיתי.
ואת זה לשמחתי יש לי.