על ידי חלקיקה_בשלם* » 16 אוגוסט 2010, 19:55
יום חול של אלול.
ימים חמים, פתאום בשעה 6 - רוח.
מתחברת למה שקורה. כמה חיים עברתי בשינה? בכעס? בחסר?
חשבון נפש של אלול.
ברוך השם על ההתעוררות.
יונתן בבריכה, לבדו, ילד במין בראשיתיות שכזו , כאילו חוזר לרחם, מקום עגול ומלא במים. כבר שעות שהוא לבדו במים עמוקים, שקט, שר לעצמו , איזה שקט, רגעים יקרים כל כך.
נזכרת ברגעים היקרים הללו בילדותי, כשהייתי לבד, מדמיינת, בונה חיים שלמים של משחק. הייתי נסיכה אבודה וילדה עם כוחות ובת -ים , משתכשכת באיי טנטורה. רגעים של בהייה, של לא-כלום, של עולם שלם וטהור.
כמה מקסים הוא הילד הזה, קופץ בעדינות מרגל לרגל , כמו הולך על הירח, בתוך הבריכה ושר לעצמו שיר.
אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליו, כמו רוצה לאחוז בשבילו את הרגע הקדוש הזה- ומשחררת.
מתכוננים לגל חום.
ממחר יהיה הביל. הביל ומגעיל.
איזו מילה מזעזעת- הביל. בההה....
אבל אני כבר מפתחת חוש ריח לסתיו , במיוחד בשעות סוף אחר הצהריים - תחילת הערב, כשרוח מתגנבת, מנגנת בפעמונים. מחדשת, מנחמת מהחום.
אלול זה סתיו, או לפחות שלהי הקיץ.
סתיו זה כמו זמן של ארוחת ערב, סיום החום, כל אחד שב מעיסוקיו, נאסף אל שולחן ארוחת הערב . זמן אסיף, דמדומי היום, פרפר מרפרף בבטן, רגע לפני שנת הלילה הקרה.
עוד מעט סתיו ,עם חגי תשרי מרחיבי לב , מזליגי דמעה של געגוע.
ובנתיים, עדיין אלול, בין לבין, מסכמת שנה ומתכוננת לאחת חדשה.
חלקיקה בתוך שלם גדול , בתוך חילופי עונות, בתוך מועדים מסתובבים , חלקיקה בחוג הזמן. חלקיקה, חלק. חלק חשוב כשאר החלקים שמרכיבים משהו שלם ומושלם כבריאה.
שעות יפות אלה, של יום שמתחיל להגמר , מסתובב לכיוון מערב , שעות של שקט קט, לפני ארוחת ערב ומקלחות והשכבות.
שעות שנותנות כוח וקסם , הודייה על קיום. שמחת הלב מעצם קיומי כאן.
מוצאת את עצמי מודה על האי- סדר, על החצר המבולגנת והבית שצריך ספונג'ה מעקבות רגליים קטנטנות- בוציות, ועל כל מה שלא הספקתי לעשות.
השעות הברוכות האלה מרגיעות כל כך , מפסיקות כל דרישה ונוסכות קבלה קטנטנה, פנימית של הקיים.
ברוך השם על כל הקיים, גם הקיים המבולגן כי הוא קיים וניתן לי ומשפיע כל טוב. כי יש אותו. כי יש.
חשבון נפש של הכרת היש והוקרת היש ואהבת היש.
כמה הודיה יש כשמתחברת, כשעוצרת רגע מהשתלשלות אוטומטית של יום עובר ומביטה לשנייה בילד בבריכה, בשמי קיץ, בכלבה רובצת על הדשא , בעץ לימון כבד.
וזה מזכיר לי שיר של אריק סיני, " ערב על הגלעד":
"האילנות כל כך כבדים
כופף הפרי את הבדים
זו השעה המרגיעה
בה נרדמים הילדים"
אלי, אלי, שלא יגמר לעולם.
יום חול של אלול.
ימים חמים, פתאום בשעה 6 - רוח.
מתחברת למה שקורה. כמה חיים עברתי בשינה? בכעס? בחסר?
חשבון נפש של אלול.
ברוך השם על ההתעוררות.
יונתן בבריכה, לבדו, ילד במין בראשיתיות שכזו , כאילו חוזר לרחם, מקום עגול ומלא במים. כבר שעות שהוא לבדו במים עמוקים, שקט, שר לעצמו , איזה שקט, רגעים יקרים כל כך.
נזכרת ברגעים היקרים הללו בילדותי, כשהייתי לבד, מדמיינת, בונה חיים שלמים של משחק. הייתי נסיכה אבודה וילדה עם כוחות ובת -ים , משתכשכת באיי טנטורה. רגעים של בהייה, של לא-כלום, של עולם שלם וטהור.
כמה מקסים הוא הילד הזה, קופץ בעדינות מרגל לרגל , כמו הולך על הירח, בתוך הבריכה ושר לעצמו שיר.
אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליו, כמו רוצה לאחוז בשבילו את הרגע הקדוש הזה- ומשחררת.
מתכוננים לגל חום.
ממחר יהיה הביל. הביל ומגעיל.
איזו מילה מזעזעת- הביל. בההה....
אבל אני כבר מפתחת חוש ריח לסתיו , במיוחד בשעות סוף אחר הצהריים - תחילת הערב, כשרוח מתגנבת, מנגנת בפעמונים. מחדשת, מנחמת מהחום.
אלול זה סתיו, או לפחות שלהי הקיץ.
סתיו זה כמו זמן של ארוחת ערב, סיום החום, כל אחד שב מעיסוקיו, נאסף אל שולחן ארוחת הערב . זמן אסיף, דמדומי היום, פרפר מרפרף בבטן, רגע לפני שנת הלילה הקרה.
עוד מעט סתיו ,עם חגי תשרי מרחיבי לב , מזליגי דמעה של געגוע.
ובנתיים, עדיין אלול, בין לבין, מסכמת שנה ומתכוננת לאחת חדשה.
חלקיקה בתוך שלם גדול , בתוך חילופי עונות, בתוך מועדים מסתובבים , חלקיקה בחוג הזמן. חלקיקה, חלק. חלק חשוב כשאר החלקים שמרכיבים משהו שלם ומושלם כבריאה.
שעות יפות אלה, של יום שמתחיל להגמר , מסתובב לכיוון מערב , שעות של שקט קט, לפני ארוחת ערב ומקלחות והשכבות.
שעות שנותנות כוח וקסם , הודייה על קיום. שמחת הלב מעצם קיומי כאן.
מוצאת את עצמי מודה על האי- סדר, על החצר המבולגנת והבית שצריך ספונג'ה מעקבות רגליים קטנטנות- בוציות, ועל כל מה שלא הספקתי לעשות.
השעות הברוכות האלה מרגיעות כל כך , מפסיקות כל דרישה ונוסכות קבלה קטנטנה, פנימית של הקיים.
ברוך השם על כל הקיים, גם הקיים המבולגן כי הוא קיים וניתן לי ומשפיע כל טוב. כי יש אותו. כי יש.
חשבון נפש של הכרת היש והוקרת היש ואהבת היש.
כמה הודיה יש כשמתחברת, כשעוצרת רגע מהשתלשלות אוטומטית של יום עובר ומביטה לשנייה בילד בבריכה, בשמי קיץ, בכלבה רובצת על הדשא , בעץ לימון כבד.
וזה מזכיר לי שיר של אריק סיני, " ערב על הגלעד":
"האילנות כל כך כבדים
כופף הפרי את הבדים
זו השעה המרגיעה
בה נרדמים הילדים"
אלי, אלי, שלא יגמר לעולם.