אז גם אני במחפשים...במשבר גיל, בעלת תואר שלישי עובדת ומרוויחה לא רע אבל נחנקת. האם מישהו כאן באתר מכיר מישהו או מישהי שעוסקת בייעוץ במשברי גיל של אמצע החיים? מרגישה שזקוקה לעזרה חיצונית מכיוון שאין לי מספיק דמיון משל עצמי...(:

מזמן לא נכתב כאן
גם אני מחפשת דרך חדשה
אנחנו עוברים לגור במקום חדש. רוצה שזו תהיה הזדמנות למשהו חדש גם בקריירה.
מוכנה כבר להיפרד בלב יותר שקט מהילדים לשעות של משרה מלאה או אפילו ליצור עבודה של משמרות...
אבל, לא מכירה כל כך את האיזור והאנשים. לא יודעת מלבד תחום החינוך שקורות החיים שלי מלאים בו מה עוד אני יכולה לעשות...
הייתי רוצה עבודה של ניהול או ריכוז של מערכת חינוך/פעוטונים..
או תחום חדש לגמרי שלא קשור בכלל. מוכנה ללמוד - אבל לא מוכנה להתפשר על משכורת. זה אפשרי בכלל?
מבולבלת ממה שהעולםמציע לי וממה שאני רוצה להתעקש עליו.

[po]לי נור[/po]
בדיוק הרהרתי לאחרונה בשתי נשים שפגשתי שלמדו משפטים על מנת לעשות טוב בתחומים שונים של זכויות אזרח.
עבדתי במקלטל נשים מוכות בעבר ובייתב שם עורכת דין מדהימה שהצילה נפשות והביאה אור לחייהן של הנשים
זה בהחלט דבר מדהים לעשות. נראה לי ששווה ליצור קשר עם הארגונים השונים למשל "אישה לאישה" המרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית פשוט ולראות אם יש צורך
בהצלחה

מחיה את הדף, לטובת שאלה אישית, בבחינת "שלח לחמך.." אולי יש פה מישהו שיודע ומבין בנושא... ?

אני עורכת דין. פליליסטית.
מזה שנתיים כבר לא עובדת (עם ילד בבית) וכעת בהריון שני.
לא רוצה כל כך להמשיך בתחום. לא רוצה להמשיך לעבוד עם עבריינים.

מעניין אותי להיכנס לתחום של דיני משפחה, אבל לא לעבוד במשרד. רוצה לעבוד בארגון נשים, זכויות נשים.
רוצה לעבוד במעון לנשים מוכות, למשל.
ב"שטח". כמו שעשיתי בפלילים.
אף פעם לא צווארון לבן - תמיד עם אנשים אמיתיים - ובלי הרבה כסף. ככה. שליחות שלי.

אבל.. איך? זה כאילו אין כניסה לשם. מישהי יודעת? שמעה? יש כיוון?

והאם תואר שני במגדר יעזור לי איכשהו? ([po]בשמת א[/po]? את יודעת אולי?)

תודה רבה.

[u]שאין ייעוד ואין משמעות וכל המושגים האלו זה המצאות שלנו. אין דבר אחד שאם אני אעשה אהיה מאושרת לחלוטין בו[/u]

ואני הייתי מנסחת את המשפט אחרת:
'שאין ייעוד ואין משמעות וכל המושגים האלו זה המצאות שלנו. אין דבר אחד שאם אני אעשה הוא יהיה חסר משמעות ! אין דבר אחד שאם אני אעשה אני לא אתרום בו לעולם ! אין דבר אחד שאם אני אעשה זה יהיה טעות !'

אולי אין באמת ייעוד [b]מסויים[/b] דווקא. אבל כל דבר שאני עושה זה הייעוד שלי. זה החותמת שלי בעולם. כל דבר שאני עושה הוא מלא משמעות !

אני מחפשת דרך - או יותר נכון מחפשת דרך להרוויח כסף- זאת אומרת - עבודה
יש רעיונות למישהו?

אחרי כל זה, אני בכל זאת משוכנעת שאין ייעוד ואין משמעות וכל המושגים האלו זה המצאות שלנו. אין דבר אחד שאם אני אעשה אהיה מאושרת לחלוטין בו, כל אליה קוץ בה. בנתיים אני מסתפקת בעבודה פשוטה במשרה חלקית שמכניסה לי בחודש קצת יותר כסף ממה שאני מוציאה.

איזה קטע, אני גם קוראת עכשיו את "לכל אדם יש שביל" (גם בחיפוש...). באמת מצוין. בעיקר מעלה לי הרבה שאלות וכיווני מחשבה, עוד אין כ"כ תשובות...

וגם אני מחפשת את דרכי
כל יום מוצאת רעיון אחר
יש לי חמישה רעיונות שעולים ויורדים כמו קרוסלה של לונה פארק
תואר שני ,
קורס מקצועי ,
משרה חלקית במה שעבדתי קודם ,
משרה מלאה ,
תחום עבודה אחר שאין לי בו נסיון ותמיד חמתי עליו
פרילנסרית .

ולא מצליחה לבחור.
משרה מלאה נשמע לי מלהיב עד שאני נזכרת שלרב לא מגיעים עם הילדים לעבודה וזה חבל.....
משרה חלקית קשה למצוא ,
פרילנסרית צריך מוטיבציה ,
תואר שני לא בטוח שאני רוצה למה בכלל זה עולה?

איך בוחרים?

אני קצת כותבת, קצת עורכת, קצת מתכנתת. בינתיים לא בשביל כסף, אבל בהרבה הנאה וסיפוק.
יש לי חברות שעוסקות ב:
[list]
[*] חקלאות אורגנית
[*] אירוח (צימרים)
[*] ניהול העסק בו עובד הבנזוג (התעסקות בכל הכספים והאדמיניסטרציה)
[*] הוראה
[/list]

וכל זה מהבית.

הרבה אמהות כותבות כאן שהן עובדות מהבית וטוב להן ונעים להן, זה בדיוק מה שהן רוצות לעשות עם עצמן
כל עוד יש להן ילדים קטנים או לנצח.
אבל רוב האמהות לא כותבות במה מדובר באמת. אולי כדי לא לתת רעיונות לאמהות אחרות שגם הן רוצות לעשות דבר דומה.
אולי תוכלו לפרט במה מדובר? מה אתן באמת עושות בעבודה כזו מהבית?
או אפילו באופן כללי (שיווק, שירותים, מוקד תמיכה, מכירה, ייצור, אמנות, הוראה)?

מאוד אשמח לקבל התייחסות.

בהתייחסות לנאמר לפני שנתיים ובהזדהות גדולה. אני בחיפושים עכשיו אחרי הדבר הזה שאני באמת רוצה לעשות, העבודה שתאיר אותי בבוקר עם שמחה על השגרה שבה, או על הסיפוק שבה, או על הנתינה שבה... אני יודעת בדיוק מה אני רוצה להרגיש אבל אני לא יודעת מה יביא אותי לשם ועכשיו יש לי חצי שנה לחשוב על כי אני מחויבת למקום העבודה שלי ואח"כ עוזבת.
לא יודעת אם להמשיך לתואר שני תוך כדי עבודה במקום אחר, לא יודעת אם דווקא תחום חדש לגמרי הוא העניין ונוטה נורא להתקרב לעצמי להרחיק את הסביבה ולשקוע בתוך המחשבות האלו...
היו לי תכניות ברורות אבל לפני חודש הפלתי את העובר שהיה אמור להיולד בעוד חצי שנה... אז פתאום הכל התערער לי ועכשיו אני מחפשת.
זוגי אומר שזה סימן שלא היתי מוכנה לתינוק/ת ושזה טוב שזה קרה אפילו רק כדי לתת לי את הזמן לחשוב. מה דעתכם? האם אי אפשר להמשיך להיות בחיפוש גם כשיש תינוק/ת ?
מפחיד אותי שלעולם לא אדע בדיוק מה אני רוצה להיות ושכל פעם אחליף ואקפוץ כי אני נוטה להשתעמם בקלות ולהבין את העניין במהרה ואז כבר פחות מעניין לי ופחות מספק.
סליחה שמילאתי את הדף כל כך... אבל ראיתי שיש בסביבה אנשים טובים והחלטתי לשאול בעצתכם.

בנתיים נפתרה לי הדילמה מעצמה.
פיטרו אותי.....
(התאפקתי לא להשמע שמחה כשהודיעו לי)
אני בטוחה שאני אמצא מה שאני מחפשת, אבל מה שבטוח אני ממהרת, אני אקח לי קצת זמן לעצמי.

[u]האם זה זמן נכון לדאוג לעבודה מעניינת, או שאולי עדיף לחכות שצליל תגדל,[/u]
ההחלטה כמובן היא שלך.
האם יש סיכוי שתהיי הרבה יותר מאושרת בבית המלון, או לחילופין הרבה יותר אומללה כפקידה?
האם יש לך הסבלנות לחכות עד שצליל תגדל?

אם תשאלי לדעתי, צליל תגדל בכול מקרה, והיא תקלוט את מה שאת תשדרי לה, לכן חשוב שתשדרי לה דברים שאת באמת מאמינה בהם.
אם תחליטי למשל לקחת את העבודה במלון, ותשדרי לה ש"זה בסדר גמור שאמא לפעמים עובדת בשעות לא שגרתיות" אז זה מה שהיא תדע.
ומצד שני אם למסר שלך אילה יכנסו רגשות אשמה, היא תרגיש את זה.

בקיצור רעות, מה את [b]באמת[/b] רוצה לעשות?

פניתי לעבודה פקידותית בגלל שיש לי נסיון בזה וסיכויים טובים להתקבל.
וגם בגלל שלא רצו אותי בתור חדרנית (מסתבר שאני over qualified)
יש לי עוד הצעת עבודה במלון גדול מאוד, בתור פקידת קבלה, עבודה שהרבה יותר מושכת אותי ומאתגרת אותי.
זה אומר לעבוד משמרות ערב מידי פעם ולעבוד ממש קשה, ולדאוג שיטפלו בשבילי בצליל בערבים.
זה עבודה שדרושת ממני המון אומץ, השקעה, ומחוייבות.

האם זה זמן נכון לדאוג לעבודה מעניינת, או שאולי עדיף לחכות שצליל תגדל, ועד אז להסתפק בעבודה יותר נוחה וקלה?
חשוב לציין שאין הבדל בשכר בין שתי העבודות.

רעות וצליל

מה שמסקרן אותי הוא מדוע ניסית להתקבל לעבודה פקידותית אם זה לא מה שמעניין אותך לעשות?
ושאלה נוספת
מה כן מעניין אותך לעשות? לאיזה כיוונים את רוצה לצמוח?

לפני שבוע, פוטרתי מהעבודה אחרי שנתיים (עבודה במכבסה בקיבוץ).
במהלך השבוע האחרון יצאתי לחפש עבודה, הדפסתי קורות חיים, עשיתי טלפונים, יצאתי לראיונות.
כל בוקר התלבשתי יפה, אספתי שיער, רשמתי ביומן את מי לפגוש, מתי ואיפה.
אפילו ביררתי על כמה אפשרויות של לימודים.

ופתאום היום, התקבלתי לעבודה.
אז מובטלת אני כבר לא. אבל משום מה זה לא משמח אותי.
קיוותי שהפיטורים האלו יהיו הזדמנות בשבילי לגדול, לעשות משהו מעניין.
אבל שוב פעם אני פקידה, ואני אצטרך כל יום לשבת במשרד.

אני יכולה לא לעבוד עוד 3 חודשים ולקבל דמי אבטלה, אבל מה אחר כך?
או שאולי כדאי לעבוד עד שאני אדע מה לעשות?
אבל אם יהיה לי נוח בעבודה הזאת, אז אני אשאר פקידה לנצח?

_בכל בוקר מחדש לקום ולהודות על כל הטוב שקיבלנו
בכל בוקר מחדש לחשוב איך להפוך את היום הזה ליום של כיף
בכל בוקר מחדש לחשוב מה אני יכולה לעשות כדי לתרום לאנושות ולתושבי כד"ה
בכל ערב מחדש לחשוב האם היום הזה שינה משהו? האם השארתי רושם במעשי ובמחשבותי ?
בכל בוקר מחדש לחשוב איך אוכל לשנות ולהשתנות לטובה מחר._
מסכימה עם כל מילה

יש המון ספרים מצוינים שעוסקים בנושא הזה של חיפוש עצמי, אחד מהם הוא לכל אדם יש שביל של אורניה יפה-ינאי, כמובן ששום ספר הוא לא מטה קסמים צריך לעשות עבודה עצמית וזה לא כל כך פשוט. ציטוט מתוך הספר בכריכה מאחור:" "התקיעות" בעשייה היא, לעיתים, חלק הכרחי מתהליכי הגדילה וההתפתחות של כל אחד מאיתנו. עם זאת, חלומות נועדו כדי להגשים אותם. אין צורך שהחלומות יהיו גדולים, מספיק שהם יהיו שלכם. חוץ מי זה אני רוצה להמליץ בחום על הקורסים במדיטציה של ארגון רוחני עולמי שנקרא "הברהמא קומריס" שחוץ ממדיטציה שזה כבר מתנה הם מעבירים שיעורים פילוסופים על:"מי אתה על האדמה? גלגול נשמות הקארמה היקום וכו' מרתק ביותר ממלא מצברים נותן איזה שקט נפשי ואושר והכל ללא תשלום (רק תרומה אם את רוצה) הם נמצאים בגבעת שמואל אבל אני יודעת שיש גם מרכז בצפון בקיבוץ דן. אפשר להתקשר ולקבל מידע על קורסים שנפתחים מספר הטלפון03-5324231

ובדיוק שמעתי בחדשות על עוד קיצוץ אכזרי בשכבות החלשות...
אני מזדהה עם הרבה מדבריה של [po]עדיין מתלבטת[/po].
אני עובדת בעבודה מקסימה שנותנת לי אנרגיות חיוביות (מעבירה חוגי טבע בגני ילדים) אבל כלכלית לא מספיקה לכלום (בכל זאת- זאת חצי מישרה).
אלה הולכת לגן פרטי לחצי יום ואני משלמת 1780 ש"ח. ככה זה כשמתעקשים לא לשלוח לוי"צו.
ויש תחושה שמחכה לי משהו אחר... אבל מהו??
יש לי עזרה אפסית-עד-מינימלית מצד הוריי ולכן גם אם הייתי יודעת מה בדיוק הלב רוצה, דווקא כן היתה מיכשלה כספית. מאוד.
לא היתה לי בעייה לעבוד במשהו פחות מהנה לאיזו תקופה ולשים כסף בצד, אבל אני לא מוכנה להשאיר את אלה בגן ליותר זמן ממה שהיא נמצאת. ואין עבודות שנגמרות ב-12 בצהריים. בטח לא שמשלמות כמו שאני מרוויחה (שוב, לא הרבה. אבל הרבה יחסית לשעות).
אז שוב, אני שולחת לך חיבוק ומזדהה מאוד.

אולי תוכלי לספר לנו יותר עליך ועל מה שאת עושה? האם רוב הזמן את עם בנך? האם את עובדת? מה את עושה בזמנך הפנוי? מה את אוהבת לעשות? אם תמצאי את מה שאת רוצה לעשות באמת, כסף הוא מכשלה שניתן לעבור בדרך כלל

האם יש לך כרגע איזושהי אפשרות לעבוד במשהו בכלל? את עובדת?
יכול להיות שאם תעבדי במשהו, אפילו אם זה לא [b]ה[/b] דבר שהכי מעניין אותך, הוא יוכל לפחות לאפשר לך לשים כסף בצד, לטובת משהו שבעוד כמה זמן יתברר לך כדבר ששוה לך להיכנס אליו.
בינתיים מהצד, תוכלי לבדוק יותר דברים, לדבר עם אנשים, להיפגש וכו'.
אין לך עזרה גם בלהיות עם הילד? או שיש הורים או משהו בסגנון?
|תמר|

תודה לכולם.
אני חד הורית עם ילד בן ארבע כמעט. אין לי שום עזרה איתו וגם לא יכולת כלכלית כלשהי ללכת לסדנאות או אפילו לימודים מחייבים מדי.
אני יודעת שהמצב בעייתי וקשה למצוא לו פיתרון במצב שאני נמצאת בו כיום.
דווקא בגלל זה אני בלחץ להירשם לקורס כלשהו שנראה לי, להוציא כספים שאין לי, וגם אם אהנה ואסיים בכייף, זה עדיין לא יהיה "זה".
אני אדם בעל תחומי ענין רבים והמון דברים שהייתי רוצה לנסות... אבל, שוב, לא יודעת במה להחליט להתרכז.

את נשואה? יש לך ילדים?

אם לא, אז זה נשמע לי מקום טוב להתחיל בו. לאמהוּת יש קטע כזה שהיא משנה סדרי עולם...

מישהי חכמה אמרה לי פעם יש באופן כללי 2 דרכים למצוא תשובה. הראשונה היא [b]לחפש בפנים[/b] : מדיטציה, חלומות, חשיבה - כל מיני שיטות השניה היא [b]לחפש בחוץ[/b] : מה העולם ורצה ממך, מה הוא מציע לך, איזה ספר/הצעה/טלפון/מודעה/דרישה הוא מביא אליך. הרבה פעמים זה תהליך משולב.
בעניין של ה"יעוד" - משהו שלמדתי בקורס יועצים ביוגרפים ועוזר לי הוא שלפני גיל 40 קשה לדבר על יעוד, זה יותר התארגנות לקראתו. ושהרבה פעמים אנחנו מגשימים את יעודנו בלי שתהיה לזה כותרת או משכורת דווקא

ממליצה בחום על פסק זמן כלשהו. במקומך, או עדיף, במקום אחר שיעזור לתת פרופורציה. לא חייב להימשך הרבה זמן. אבל יכול לעזור להבין דברים על עצמך!
אפשר לשלב עם סדנאות מסויימות, קורסים וכו' ( המלצה אישית [po]קורסי ויפאסנה[/po] ).
ליוויתי מישהו בתהליך כזה. המון תמיכה עזרה, הרבה space, חיזוקים, אהבה, הכוונות, הרבה זמן לבד ופוקוס.

ממליצה לך מאוד לקרוא את הספר "כוחו של הרגע הזה". תפני ל [po]ענת שן לוי[/po] מאתר זה, יש לה דף בית, היא מוציאה לאור של הספר הזה, ותשמח לשלוח לך אותו בדואר.
הייתי הרבה זמן בחיפוש הזה שאת מתארת. השלמתי עם זה שהוא תמיד יהיה חלק ממני. מה שנותר זה להיות שם בשלמות במה שאת עושה ולא משנה אם מדובר באימהות, בקריירה זו או אחרת, בתחביב, וכו. הספר הזה עזר לי למצוא בתוך עצמי איזו חוליה שהייתה חסרה. מומלץ מאוד מאוד מאוד.

איך מגיעה הידיעה מה באמת נועדתי לעשות?
יש לי שני חצאי תארים,תחומי ענין לא מעטים, רצון להשקיע ב"דבר הנכון" אלא שעדיין לא הבנתי מתוך הרשימה מהו באמת, אין יכולת כלכלית גדולה לנסות כל מיני דברים עד שאדע בטוח מה הכי טוב לי...
יש פה מישהו שעשה שינוי קריירה או עיסוק אחרי עיסוק אחר ויכול לספר על המעבר? איך יודעים מה באמת רוצים לעשות??.
הודעה מבולבלת וכך גם אני :-(

אילנה, כמה יפה.

אני מקווה שזה לא ישמע יומרני אבל
כאחת שקיבלה את חייה במתנה לפני תשעה חודשים אני ממליצה לכולם לא לקחת את החיים כמובן מאליו
בכל בוקר מחדש לקום ולהודות על כל הטוב שקיבלנו
בכל בוקר מחדש לחשוב איך להפוך את היום הזה ליום של כיף
בכל בוקר מחדש לחשוב מה אני יכולה לעשות כדי לתרום לאנושות ולתושבי כד"ה
בכל ערב מחדש לחשוב האם היום הזה שינה משהו? האם השארתי רושם במעשי ובמחשבותי ?
בכל בוקר מחדש לחשוב איך אוכל לשנות ולהשתנות לטובה מחר.

ענת אני מבינה אותך.
אני נמצאת במצב שלך אבל אחרי העזיבה, אני היום בבית וגם אני שאלתי שאלות (ועד היום אין לי תשובות ברורות ואני דוחה אותן עד שימצא הפתרון).
תכנסי ל [po]רמת חיים[/po] ותראי אם שם תוכלי למצא תשובות.
בהצלחה.

נכון, אבל בסרט הזה הייתי,וכשהייתי בבית - והמצוקה הכלכלית גברה גם כן הייתי כבוייה. לא חיפשתי אז כסף למותרות, אלא די לקיום וקורס או קצת משהו לנשמה, וזה שוב מוביל למעגל של כסף - עבודה וכד'. בשביל להנות ולצמוח צריך קצת כסף בהרבה מקרים, כסף שאין אותו אם לא עובדים, אז עובדים - אבל כבוים וחוזר חלילה.
הכי מעצבן - שאם אתן נאום (ואני טובה בזה) על אפלייה נשית, ירימו גבה ולא יבינו על מה אני מדברת. לא די שאני מתוסכלת, עובדת כמו חמור (סליחה, אתון גאה), השכר שלי נמוך בהשוואה לגברים, שלהם מצאו כל מיני תוספות משונות..לפעמים אני מביטה על העניין בהומור - יש לי דיסקט עליו אני רושמת את הקורות אותי - כולל כל התחומים האפורים, עיגול הפינות ושפע הפרוטקציות כלפי אזרחים ששוים יותר במקום עבודתי. כך אני פורקת את תסכולי מהאפליה המקוממת בין אזרח לאזרח (אנו עובדים מול קהל).

מישהו זוכר איך נקרא הדף בו ספרנו כסף?
שאיפותייך לא חייבות להתממש מעבודה מחוץ לבית. לא לעבוד אין פירושו לוותר על שאיפותייך. וגם אם כן - מותרת הפסקה. ההרגשה שאת "כבויה" - אני מבינה איך היא פורחת כשאת עובדת במקום אותו את לא אוהבת, היא לא הכרח המציאות אם את לא עובדת.

בשמת,
האיש שלי אוהב את עבודתו עד מאוד. אין לו בעיה אם נעבור למקום אחר, כי גם כך העבודה שלו כרוכה בנסיעות. להיפך, אם נדרים מהחור הצפוני בו אנו גרים - זה יקל עליו.העצב והבלבול שלי מאוד מעיבים על שמחתו וסיפוקו מעבודתו (שכרגע הוארכה בחצי שנה, והעתיד לא נודע). הוא מאוד חושש מרכשיה, גם אני - זה נראה לנו עסק של "גדולים" (אנחנו בנית 32- אני, והוא - 36) ומה בכלל לזה ולנו. אני מוצאת סיפוק בעניין בעבודתו - אני מצטרפת אליו כשאני יכולה (במיוחד כשלא עבדתי), אני עורכת את דוחות המחקר שלו, מגיהה ומכינה מצגות. אבל לא די לי בסיפוק הזה, אני רוצה גם לעצמי, גם לי מגיע לממש את עצמי. קשה לי עם להרגיש כבוייה ואחת שוויתרה על שאיפותיה בגיל צעיר יחסית. פעם לא הייתי מדברת כך, אבל היום, אני אומרת בפה מלא שאם הוא היה משתכר די הצורך (ואנחנו לא אוהבי מותרות ושאר הבלים), בכיף גדול הייתי בבית, משקיעה בקורסים שיעשו לי כיף, ובעתיד גם מגדלת ילדים. אבל שוב - הקונפליקט הנצחי בין רצוי למצוי

שלחתי לפני שראיתי את התשובה של גילה.
ההצעה של גילה נראית לי מצויינת, וגם פותרת את הבעיה שאני העליתי.

את צוחקת? יש לי תהיות אם יהיו לי תאומים, כי יש לי אחים תאומים, והחודש נטלתי [url=http://www.poriyut-guide.com/2011/11/22/ikaclomin/..]איקקלומין[/url]
לגבי התפטרות - הרגשתי שחרור כשפוטרתי, אבל הכיף נשמך יותר מדי, שנה וחצי של שבה התחלפה האופטימיות בפסימיות קשה ובחוסר אונים. אני לא בטוחה שכרגע זה הפרתון. מעבר לזה, משכורתו של בן הזוג לא מספיקה, בטח אם אנחנו מתכננים ילד.

אבל מה שענת העלתה נראה לי יותר מורכב:
ל [b]ענת[/b] יש בעיה, שבגללה היא מחפשת שינוי דרך.
לעומת זאת, בן זוגה כנראה מרוצה מעבודתו, וכנראה מרוצה ממקום מגוריו.
האם בן זוגה יהיה מוכן לשנות את הדברים שהוא מרוצה מהם, לטובת הלא-נודע, כדי שענת תוכל למצוא משהו שהיא מרוצה ממנו?
שהרי יש הבדל בין מצב שבו שני בני הזוג מרגישים בעיה וצורך בשינוי, לבין מצב שבו רק אחד מהם סובל והשני דווקא מרוצה.

ענת - יש לכם משכורת של בעלך, כ"3 נקודות" (מכירה? מונח של מטפסי הרים). תתפטרי, ותראי איך את כבר לא עייפה תמידית. תהיי מאושרת, ואז תחליטי מה את עושה הלאה. (או בניסוח של רועי: תפרקי את הבעיה, ותפרידי את להתפטר מלמצוא חדש.)

למרות, שכשאני חושבת על זה, כנראה שבשביל שינויים דרסטיים צריך לקפוץ, ולא לשמור על 3 נקודות.
תעשי מה שאני עשיתי - כנסי להריון תאומים (-;

לי זה דווקא נראה הפוך. יותר קל לעבור בית מאשר לשנות את החיים. יותר מזה, הייתי מנסה לעשות את המעבר קל יותר על ידי [b]שכירת[/b] דירה מאשר [b]קניה[/b]. ואם חוזה השכירות הנוכחי מאפשר לכם אז אפילו הייתי מחזיק את הדירה הנוכחית איזה חודש-חודשיים במקביל לדירה החדשה, כך שאפשר להתחרט ולחזור אם זה לא עובד. כמו כן אפשר כך גם להעביר רק חלק מהדברים... זה קצת יותר יקר, אבל שווה בזכות הורדת ספי החסימה המחשבתיים.

אבל לא הייתי עובר סתם משכונה אחת לשכונה שניה שנמצאת לידה. אלא עושה מעבר דרמטי יותר, לאזור אחר בארץ, לפריפריה אם אתם עירוניים או לעיר אם אתם בפריפריה. דווקא לפתור את הבעיה הפשוטה ביותר זו הדרך הנכונה להתחיל להתמודד עם [b]המורכבות[/b] של מצבור של בעיות. כל שאר הבעיות ייראו פשוטות יותר [b]בהרבה[/b] אם תהיו מרוצים מהמקום החדש.


כשהבעיות נערמות אחת על השניה יש להן אפקט מצטבר (יונת ואני קוראים לזה "אפקט המורכבוּת"). זה כאילו שכל בעיה נוספת מגדילה את הבעייתיות של המצב ביותר מאשר הבעייתיות האישית שלה. אם אפשר היה לכמת את זה אז זה כאילו שצירוף של בעיה בדרגה 3 למצב בדרגה 4 נותן מצב חדש בדרגה 9 במקום רק בדרגה 7. זה נורא מייאש, כי הבעיות מצטרפות לאיזו מן חומה אימתנית שכאילו מאיימת לבלוע כל אנרגיה חיובית שנוכל להפיק.
אבל יש גם צד שני למטבע: אם כל בעיה מגדילה את הבעייתיות של המצב ביותר מחומרתה העצמית, אז גם כשפותרים אותה היא מקטינה את הבעייתיות של המצב ביותר מחומרתה העצמית. כלומר שאם נפתור אפילו את הבעיה הפשוטה ביותר לפתרון, אז ההשפעה על המצב כולו תהיה גדולה יותר ממה שבדרך כלל מאמץ קטן מצדינו משפיע. לכן כשיש מצב כזה של בעיות שנערמות אחת על השניה וכשיש לי תחושה שהמצב פשוט מבטל כל אנרגיה חיובית שיש לי -- אני תמיד נוהג להתמקד בבעיה הפשוטה ביותר לפתרון. ההשפעה של זה על המצב ועלי מדהימה אותי כל פעם מחדש. את מוזמנת לנסות

שאלה קשה,
קודם כל בגלל שאנחנו לא יודעים לאן כן, ואם לא לגבי המקום הזה. כמו כן עבודתו של בן זוגי היא באזור, כך שהדבר לא פשוט. ואם להיות כנים - אני חושבת שהבעיה היא קודם כל החלטה פנימית ויכולת התמודדות, ואח"כ מעבר. מסובך הא? אני תמיד צוחקת שאולי בפנסיה יהיה לנו בית, ועד אז נמשיך לשלם סכומים משוגעים שצמודים לדולר, ולעבד גינות של אחרים, ולחשוש מלתקוע מסמר בקיר, כי מה בעלת הבית תגיד..

אז למה לא תעברי מקום?

עמית אתה צודק, אבל השגרה הזו די מפריעה לי, אני בעבודה במקום ציבורי. לא מתה על מה שאני עושה, לא מסופקת, "דופקים" אותי במשכורת בהשוואה לעמיתי הגברים (שמוגדרים בתפקיד נמוך ממני). אני מנסה לחיות אתהרגע, אבל גם בו אני הולכת לאיבוד. אני חוזרת מהעבודה ואומרת שאחה"צ אעשה למען עצמי, אבל העייפות הקשה, הפיזית (יש לי אתסמונת העייפות הכרונית) והרגשית מקשות עליי לעשות משהו כייפי למען עצמי, אפילו סתם הליכה לשיפור הכושר. אני לא אעזוב את העבודה עד שאמצא משהו אחר, וקשה מאוד באזור שאני גרה למצוא משהו. הייתי במצוקה הכלכלית כשלא עבדתי שנה וחצי - ואני לא רוצה לחזור לשם. הכל כאילו גדול עליי ואני לא מוצאת את עצמי בו.

ענת
תארי לך כמה נוראית האפשרות השניה - לעבוד באותה עבודה מסיום הלימודים (גיל 23 - 30 בערך) במשך כארבעים שנה. כל בוקר ללכת לעבודה, לחזור בערב, לבלות את השבת עם המשפחה, בנופש, בטיול , בבית או עם חברים, וביום ראשון להתחיל שוב את המחזור השבועי שלא נגמר. נכון מתקדמים בחיים אבל להפוך ממורה מקצועית למחנכת, ולהתקדם לרכזת שכבה (או מפועל לאחראי משמרת) זה לא אותו עניין כמו לחפש את הדרך ולהנות, בינתיים מהדרך עצמה.

גילה, ומה אני עושה עם הקבלות האלה?
ברגע שקיבלתי את ה"קבלה" האחרונה והייתי אמורה בדיוק אז לתפוס את ההזדמנות ולחזר על הפתחים (עדיין בגיל שנראה "צעיר") - אני הולכת ונוטשת הכל, וחושבת לחזור בגיל ארבעים פלוס או פלוס פלוס, שלא מתקבל כל כך יפה באקדמיה. עכשיו הזמן מבחינת הקריירה להכות בברזל בעודו חם. תיכף נגמר כל הצ'אנס שלי לעשות אי פעם פוסט-דוק, ומה אני עושה?
ילד!
ככה שזה לא ממש משנה, העניין הזה. תמיד את "עוזבת" ב"רגע הלא נכון", ו"מפקירה" את הקריירה שלך בשלב "קריטי".
מה שמצחיק אצלי הוא, שבתור רווקה יכולתי מזמן לגמור את הדוקטוראט, עוד לפני שהתחתנתי. אבל עבדתי בכמה עבודות, ובעיקר לא היה לי כוח נפשי. מה נתן לי כוח נפשי לגמור את הדוקטוראט? בתי! השקט הנפשי והאושר שקיבלתי לחיים בזכות בתי איפשר לי לעבוד עליו סוף סוף ואז לסיים אותו (כי כשאני בשוונג אז אני בשוונג). אבל אחרי שהורדתי את הסלע הכבד הזה שרבץ על לבי במשך שנים - אני פשוט לא יכולה לחשוב על עוד סלעים. די. נגמר לי. נגמרתי.

בשמת - את לא דוגמא. אני מאמינה לך שאת מבובל כמו כולם(ן), אבל לך יש קבלות במונחים של העולם האקדמי/מערבי/תובעני - איך שלא תקראי לזה. לי יש אולי פוטנציאל, וגם זה בקושי.

מתחברת לגמרי.
גם אני לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, וגם אני נבהלת כשאני חושבת שלפי הגיל אני כבר גדולה וחצי.
אני גם לא יודעת איפה אני רוצה לגור כשאהיה גדולה.
אבל מה שאני עושה עכשיו, ממש בשנים אלה, הוא מין חיפוש דרך על ידי מחיקת הדרך. טוב, קשה להסביר, אז פשוט אתן פרטים:
אני סוגרת התחייבות אחרי התחייבות כמו שסוגרים חלונות במחשב: גומרים, שומרים, סוגרים המסמך הגמור, סוגרים החלון. ביי.
גמרתי פרוייקטים, העברתי את תפקידי לאחרים, ניקיתי מעצמי את ה"צריך לעשות" ואת המחוייבויות. השולחן נקי, אפשר לעבור לגדל ילדים, לטפח את הבית, לטפל בבעל וללמוד פשוט "להיות".
אני משאירה לעצמי עבודה אחת זמנית וארעית (כל שנה מחדש אני מודיעה אם אתן קורס אחד או שניים, והאוניברסיטה מודיעה לי בחזרה אם הם בוחרים בי לסמסטר אחד או שניים, בלי התחייבות בכלל). בעבודה הקבועה אני מתכננת חל"ת ארוך, ונראה מה אח"כ. אני רוצה כמה שנים רק לגדל את ילדי. נראה.

אני מתכננת לעבור דירה לבית שכור: בלי התחייבויות. אם לא ייראה לנו - נעבור משם. כי לקנות בית, או לבנות בית (בלי קשר לבעיה הכספית) זו השקעה כל כך גדולה בישראל של היום, שלא אעשה אותה אם אני לא יודעת ש"שם" אני באמת רוצה לגור וזהו (אפשר תמיד לשנות את דעתך, אבל לפחות שתהיה לי הרגשה ש"זה המקום בשבילי").

ענת. אני לא חושבת שיש משהו שבאמת יודע...
גם אני כמעט בסוף לימודי ויש לי מחשבות אם אני רוצה להמשיך ולעסוק בזה או לא. אבל גם אם אני אחליט שאני רוצה לשנות כיוון אני שמחה מאוד על הדרך שעברתי, הסוד הוא לחיות ולא לחפש שליטה על כל דבר כי אין לנו ממש שליטה. אנחנו יכולים לבחור כיוונים אבל מה שיקרה את זה הזמן יגיד.
האמת שגם אנחנו לקרת מעבר (האמת שבזמן האחרון אנחנו עוברים דירה כל חצי שנה...) אנחנו גם לא ממש סגורים לאן. זה לא צריך להתריד אותך. תהפכי את זה . תסתכלי על זה כהתחלה חדשה , הזדמנות , משהו מרגש. טוב האמת שקשה לי לתת לך עצות, כי אני לא מכירה אותך.
תלכי בדרך ותהני מהנוף...

לדעתי, עכשיו, בינתיים - בהחלט.

גם אני לא יודעת (פעם ידעתי, אבל זה עבר לי). מה שכן, אני די נהנית מהבינתיים, מכל הדברים שהם רק באופן זמני. ואני תוהה אם אולי זו התשובה - לעשות משהו שטוב לנו כרגע, באופן זמני, בלי להתחייב שזה "זה".

רק להגיד שגם אני לא יודעת מה אני אעשה כשאהיה גדולה (ונבעתת למחשבה שאני כבר גדולה)

חשבתי לפתוח את הדף הזה כמקום לכל מי שמחפש/ת את דרכו/ה. אולי רובכם לא, כי נראה שאתם די מגובשים ויודעים לאן פניכם ופני משפחתיכם מועדות. אני לא. על אף שביליתי חמש שנים באקדמיה, לשמחתי ושמחת הוריי - אני לא בטוחה שהתחום בו אני עוסקת הוא מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. לא יודעת מה להמשיך ללמוד (דוקטורט אות שינוי כוון), אנחנו לא יודעים היכן אנו רוצים לגור, ונראה שאני נגררת אחר האירועים, ולא כל כך יש לי שליטה עליהם. לא מספיק דואגת לעצמי, ובעיקר: לא מצליחה למצוא את התשובה.
לבטים, רעיונות וסיפורים יעזרו בהחלט.
תודה.

ראו גם [po]איך מגלים מה באמת רוצים[/po], [po]מה אני רוצה[/po]