על ידי פלוני_אלמונית* » 08 מאי 2014, 18:53
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
סיפור מעורר השראה מדף הבית של
לב שומע :
ביום ראשון, הוצאת מהרכב שלי טרמפיסט שנכנס לתוכו בלי רשות. בלי תוקפנות, פשוט אמרתי לו - "אמרתי לא", וכשהוא התעקש לא לשמוע - חזרתי על זה, עד שהוא יצא. ובאמת שלא נבהלתי. מבפנים. הסיטואציה היתה שלקחתי טרמפיסט מהיישוב שלי והורדתי אותו בתחנה בדרך, וכשהוא יצא הוא לא מיהר לסגור את הדלת, לא יודעת האם ביודעין כי הוא הניח שבטח שאני רוצה לקחת טרמפיסט אחר לא מוכר לי שהתקרב, או שפשוט הוא לא שם לב. טרמפיסט מספר 2 היה נער גדל-גוף שפתח את הדלת האחורית של האוטו שלי ושאל: "אפשר?" עניתי לו "לא", כי זאת תחנה שאני אף פעם לא לוקחת בה טרמפיסטים, לא ממש מתוך עיקרון ולא מתוך חוסר עיקרון - קצת כי עומדים שם כל מיני אנשים מכל מיני מקומות ולא תמיד כל אחד שעומד שם נעים לי ומרגיש לי בטוח לקחת, וקצת מפני שבכלל אני לא מאוד ידידותית לטרמפיסטים, זה מאמץ בשבילי לפנות מקום בתוך האוטו לנוכחות של עוד אדם. לעתים רחוקות אני עושה את זה מתוך תחושת נדיבות כלפי העולם, הרבה פעמים אני פשוט מרגישה משהו בתוכי צורח שהוא צריך את הספייס לעצמו. וזה נשמע לי מאוד הגיוני. מהיישוב שלי - אני כן משתדלת לקחת, כשאני יכולה, מסיבות אידיאולוגיות. אז טרמפיסט מספר 2 נכנס לתוך האוטו והתיישב, במושב האחורי, (מקדימה היה תיק שלי, גם מספר 1 ישב מאחורה), למרות שאמרתי לו לא. לא הרגשתי מפחדת ממנו, רק לא מבינה למה הוא נכנס לאוטו שלי. הסתובבתי אליו ואמרתי: "אני אמרתי לא". הוא כאילו לא שמע אותי, נשאר לשבת, שבריר שנייה והוא קולט שאני לא נוסעת, ושואל שוב: (כשהוא בתוך האוטו): "אפשר?" ואני עונה לו: "לא!", התבוננתי בו. לא ידעתי להגיד לי למה מפריע לי עקרונית לקחת אותו. הוא לא נראה לי מפחיד, למרות שגם לא הטיפוס השגרתי הממוצע שעומד בשערי היישוב שלי. "אבל אני צריך רק עד X", הוא אומר לי, בדיוק לאיפה שאני נוסעת. "אני אמרתי לא!" אני מסתובבת אליו שוב. מבפנים הרגשתי רק שמאוד מאוד ברור לי משהו. לא מאויימת, לא מפחדת ממנו, רק שמאוד ברור לי שמי שנכנס לאוטו שלי בלי רשות אחרי שאמרתי לו לא, הוא לא האדם שאני רוצה שיישאר איתי עד X, כל זה מעורבב בפרץ נדיבות לא אופייני פתאומי שלא מבין למה כל כך עקרוני לי שהוא יצא. זה, אגב, בנורמות של טרמפיסטים שאני מכירה, באזורים שלי, מאוד לא מקובל, ההתנהגות שלו. אם רכב עצר כדי להוריד מישהו אחר, לא מובן מאליו שהוא רוצה לקחת גם אותך, ואמנם יש כאלה ש"עטים" על הרכב ושואלים, אבל לא נכנסים בלי לשמוע כן. כמובן כל סיפורי הילדות על "קמצא ובר קמצא" ולהוציא אדם שכבר התיישב מתוך האוטו שלי התחילו לנגן את ניגונם, אבל אני הייתי בשלי, ובפעם השלישית או הרביעית של ה"לא" הוא יצא.
אשכרה, מבפנים, לא פחדתי. רק מאוד מאוד היה ברור לי משהו.
אילו הייתי לוקחת אותו ל-X מתוך פחד ("הוא לא מסוכן עכשיו, אבל אולי אם אנסה להעיף אותו מתוך האוטו שלי הוא עלול לעשות לי משהו...") או רגשי אשמה ("מצוות הכנסת אורחים בימינו זה בעיקר באוטו..." אמרו לי פעם) או סתם "מה כזה איכפת לך", שום נדיבות פוטנצייאלית לא היתה מתעוררת בי, רק מרמור על הנער התקוע הזה שכבש את מקומות באוטו שלי. מבטיחה.
רק היכולת להגיד "לא", לא שלם, מבחירה, יכולה להוליד נדיבות פוטנצייאלית כלפי כל הטרמפיסטים הבאים אחריו בתור.
כשנסעתי משם באמת שלא הבנתי למה בעצם השארתי אותו בתחנה, וזה רגש מאוד לא אופייני לי בענייני טרמפים, נדיבות לב שכזו.
נדיבות יש איפה שיש לך. איפה שהטריטוריה שלך ברורה לך. ומתוכה אתה מעניק.
מאוחר יותר במשך היום חשבתי על הסיטואציה, וחשבתי לי:
אני ממש בטוחה שאת ההבדל בין דפוס של קורבן פוטנצייאלי להתעללות למישהו שלא קל לקרבן אותו הוא השאלה האם כשמישהו מתיישב לך בלי רשות באוטו, ומודיע שהוא צריך "רק עד X", (מרחק 5 דק'), האם הדבר הראשון שעובר לך בראש, על אוטומט, לפני שאתה מספיק לחשוב, הוא שבריר שנייה של אימה מהשאלה מה הוא יעשה לי אם אגיד לו לצאת, והערכת מצב אוטומטית (גדל דוף אבל לא נראה מאוד חזק או מאוד מאיים), או רגשי אשמה של "צריך" ו"איך אפשר להוציא מישהו שנכנס", או שהדבר הראשון שעובר לך בראש, כמו להעיף יד של מישהו שנוגעת באישה, היא: "מי שנכנס לאוטו שלי בלי רשות קודם כל יעוף משם, ואחר כך נדבר!!!", מן מקום כזה שפשוט ברור לו.
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]
סיפור מעורר השראה מדף הבית של [po]לב שומע[/po] :
ביום ראשון, הוצאת מהרכב שלי טרמפיסט שנכנס לתוכו בלי רשות. בלי תוקפנות, פשוט אמרתי לו - "אמרתי לא", וכשהוא התעקש לא לשמוע - חזרתי על זה, עד שהוא יצא. ובאמת שלא נבהלתי. מבפנים. הסיטואציה היתה שלקחתי טרמפיסט מהיישוב שלי והורדתי אותו בתחנה בדרך, וכשהוא יצא הוא לא מיהר לסגור את הדלת, לא יודעת האם ביודעין כי הוא הניח שבטח שאני רוצה לקחת טרמפיסט אחר לא מוכר לי שהתקרב, או שפשוט הוא לא שם לב. טרמפיסט מספר 2 היה נער גדל-גוף שפתח את הדלת האחורית של האוטו שלי ושאל: "אפשר?" עניתי לו "לא", כי זאת תחנה שאני אף פעם לא לוקחת בה טרמפיסטים, לא ממש מתוך עיקרון ולא מתוך חוסר עיקרון - קצת כי עומדים שם כל מיני אנשים מכל מיני מקומות ולא תמיד כל אחד שעומד שם נעים לי ומרגיש לי בטוח לקחת, וקצת מפני שבכלל אני לא מאוד ידידותית לטרמפיסטים, זה מאמץ בשבילי לפנות מקום בתוך האוטו לנוכחות של עוד אדם. לעתים רחוקות אני עושה את זה מתוך תחושת נדיבות כלפי העולם, הרבה פעמים אני פשוט מרגישה משהו בתוכי צורח שהוא צריך את הספייס לעצמו. וזה נשמע לי מאוד הגיוני. מהיישוב שלי - אני כן משתדלת לקחת, כשאני יכולה, מסיבות אידיאולוגיות. אז טרמפיסט מספר 2 נכנס לתוך האוטו והתיישב, במושב האחורי, (מקדימה היה תיק שלי, גם מספר 1 ישב מאחורה), למרות שאמרתי לו לא. לא הרגשתי מפחדת ממנו, רק לא מבינה למה הוא נכנס לאוטו שלי. הסתובבתי אליו ואמרתי: "אני אמרתי לא". הוא כאילו לא שמע אותי, נשאר לשבת, שבריר שנייה והוא קולט שאני לא נוסעת, ושואל שוב: (כשהוא בתוך האוטו): "אפשר?" ואני עונה לו: "לא!", התבוננתי בו. לא ידעתי להגיד לי למה מפריע לי עקרונית לקחת אותו. הוא לא נראה לי מפחיד, למרות שגם לא הטיפוס השגרתי הממוצע שעומד בשערי היישוב שלי. "אבל אני צריך רק עד X", הוא אומר לי, בדיוק לאיפה שאני נוסעת. "אני אמרתי לא!" אני מסתובבת אליו שוב. מבפנים הרגשתי רק שמאוד מאוד ברור לי משהו. לא מאויימת, לא מפחדת ממנו, רק שמאוד ברור לי שמי שנכנס לאוטו שלי בלי רשות אחרי שאמרתי לו לא, הוא לא האדם שאני רוצה שיישאר איתי עד X, כל זה מעורבב בפרץ נדיבות לא אופייני פתאומי שלא מבין למה כל כך עקרוני לי שהוא יצא. זה, אגב, בנורמות של טרמפיסטים שאני מכירה, באזורים שלי, מאוד לא מקובל, ההתנהגות שלו. אם רכב עצר כדי להוריד מישהו אחר, לא מובן מאליו שהוא רוצה לקחת גם אותך, ואמנם יש כאלה ש"עטים" על הרכב ושואלים, אבל לא נכנסים בלי לשמוע כן. כמובן כל סיפורי הילדות על "קמצא ובר קמצא" ולהוציא אדם שכבר התיישב מתוך האוטו שלי התחילו לנגן את ניגונם, אבל אני הייתי בשלי, ובפעם השלישית או הרביעית של ה"לא" הוא יצא.
אשכרה, מבפנים, לא פחדתי. רק מאוד מאוד היה ברור לי משהו.
אילו הייתי לוקחת אותו ל-X מתוך פחד ("הוא לא מסוכן עכשיו, אבל אולי אם אנסה להעיף אותו מתוך האוטו שלי הוא עלול לעשות לי משהו...") או רגשי אשמה ("מצוות הכנסת אורחים בימינו זה בעיקר באוטו..." אמרו לי פעם) או סתם "מה כזה איכפת לך", שום נדיבות פוטנצייאלית לא היתה מתעוררת בי, רק מרמור על הנער התקוע הזה שכבש את מקומות באוטו שלי. מבטיחה.
רק היכולת להגיד "לא", לא שלם, מבחירה, יכולה להוליד נדיבות פוטנצייאלית כלפי כל הטרמפיסטים הבאים אחריו בתור.
כשנסעתי משם באמת שלא הבנתי למה בעצם השארתי אותו בתחנה, וזה רגש מאוד לא אופייני לי בענייני טרמפים, נדיבות לב שכזו.
נדיבות יש איפה שיש לך. איפה שהטריטוריה שלך ברורה לך. ומתוכה אתה מעניק.
מאוחר יותר במשך היום חשבתי על הסיטואציה, וחשבתי לי:
אני ממש בטוחה שאת ההבדל בין דפוס של קורבן פוטנצייאלי להתעללות למישהו שלא קל לקרבן אותו הוא השאלה האם כשמישהו מתיישב לך בלי רשות באוטו, ומודיע שהוא צריך "רק עד X", (מרחק 5 דק'), האם הדבר הראשון שעובר לך בראש, על אוטומט, לפני שאתה מספיק לחשוב, הוא שבריר שנייה של אימה מהשאלה מה הוא יעשה לי אם אגיד לו לצאת, והערכת מצב אוטומטית (גדל דוף אבל לא נראה מאוד חזק או מאוד מאיים), או רגשי אשמה של "צריך" ו"איך אפשר להוציא מישהו שנכנס", או שהדבר הראשון שעובר לך בראש, כמו להעיף יד של מישהו שנוגעת באישה, היא: "מי שנכנס לאוטו שלי בלי רשות קודם כל יעוף משם, ואחר כך נדבר!!!", מן מקום כזה שפשוט ברור לו.