על ידי לילה_טוב* » 06 נובמבר 2007, 23:05
במבי,
אני חושבת שהחופש טבוע בדרך החיים של חינוך ביתי חופשי. הוא במהותה. זאת אומרת, אני עושה חינוך ביתי חופשי כדי שהילדה שלי תוכל לבחור מה היא לומדת, או מה היא עושה, ברוב שעות היממה. כלומר, זה הרעיון. (אני, כמוך, מתעלמת לרגע מהכרחי היומיום כי זה באמת נושא אחר)
זה ההבדל הגדול מהחינוך הממוסד. לא היחיד כמובן, ויש נקודות השקה בין חינוך חופשי מוסדי לבין חינוך חופשי ביתי, אבל יש כמובן גם הבדלים.
אני כן אחזור רגע לוולדורף כדי להבהיר על מה אני מדברת. אני חושבת, בהקשר לשאלה שהתחילה את הדיון המרתק הזה, שהורים שהיו רוצים חינוך ביתי אבל לא עושים אותו, שולחים לוולדורף, למרות שהוא לא חופשי, בגלל תכונות אחרות שלו, שהן תכונות שיש בבית: הוא עוטף, הוא מכבד, הוא נותן תשומת לב אישית, הילד לא הולך שם לאיבוד, רואים אותו. (רק מעדויות שמיעה אישיות וקריאה כאן)
לעומת זאת, הסכנה הגדולה בחופש, לדעתי, היא העובדה שקו דק מאוד מבדיל בינו לבין הזנחה. זאת אומרת, חופש שלא נוכח בו מבוגר ששם לב, יכול להיות הרסני. ממה שאני ראיתי ושמעתי על מסגרות דמוקרטיות/פתוחות, החופש שם לפעמים גובל בהזנחה. זאת אומרת, לא מספיק רואים את הילד שלך. לא שמים לב אליו. הוא בקלות יכול ללכת לאיבוד. (אני מרגישה שאני מכלילה אז אני מסייגת שזה כמובן לא נכון לכל המסגרות הפתוחות, מן הסתם)
לכן אני חושבת שכשאנשים שהאוריינטציה הראשונית שלהם היא לגדל את הילד בקרבתם, מה שחשוב להם יותר מכל הוא שמישהו ישים לב לילד שלהם. ולכן לפעמים הערך של החופש נדחק מפני הערך של תשומת הלב.
יחד עם זאת, אצלי ואצל רוב אנשי החינוך הביתי שאני מכירה, החופש הוא אכן ערך נעלה.
קראת פעם את "כל מה שקרה אולי וכל מה שהיה כמעט לקרשינדו ולי"?
כשהקראתי אותו לבת שלי הבנתי פתאום משהו נורא חשוב על השורשים לחינוך הביתי שלי. בכוכב החלומות של דבורה עומר, החלומות שמתגשמים הם: לבחור מה ללבוש. לבחור מתי ומה לאכול. להחליט לבד מתי לקום ומתי ללכת לישון. זמן פנוי לחלום חלומות, לבחור מה אני עושה ולא שיחליטו בשבילי. כל כך בסיסי.
אז אלה השורשים שלי לחינוך הביתי.
אז נכון שבפועל יש לנו בבית סדר יום, ויש שעות שינה ואכילה ומקלחת, וכנראה שהדיון הזה באמת נושק לדיון על הכפייה כי זה שני הצדדים של אותה מטבע. כי מה שהופך את זה לשונה הוא קודם כל איך הסדר יום הזה קורה, האם הוא נכפה על הילד בשרירותיות או האם הוא בעצם מותאם לילד ולצרכים הבסיסיים שלו, וזורם איתו מתוך הכוונה והבנה והסבר ושיתוף פעולה, ולא מתוך התעלמות וכפייה. רוב הזמן לפחות.
ומה שחשוב הוא, שמלבד הדברים הבסיסיים האלה, יש לבנות שלי המון זמן פנוי. יש גם זמן לא מועט שהן בוחרות למלא בפעילות. יש גם זמנים שאני בוחרת למלא בפעילות. גם לי מגיע לחפוש קצת. ולכן הרבה יותר קל לי שהאילוצים בחיים שלהן הם מינימליים מבחינתי ושבאמת בהמון תחומים יש להן חופש בחירה.
ואת יודעת מה? אנחנו יכולות גם ללכת לבחור בגדים ואני אגיד את דעתי. אבל היא יכולה לקחת את הבגד גם אם הוא לא מוצא חן בעיני, או להפך (עורכות קניות במחסני קח-תן). ונכון שהדעה שלי משפיעה עליה גם אם היא לא נכפית, אבל, שמעי, החיים קשים.
כי הערך השני החשוב לי הוא כאמור הנוכחות של אדם בוגר ששם לב אליך ושאכפת לו ממך. אז כן, אכפת לי איך היא נראית. טאפ לאק להיתקע כל היום עם אמא שאכפת לה ממך. באמת אני אומרת. אז הן באמת לוקחות חופש גם ממני לפעמים. וטוב שכך.
אני מרגישה שאלו שני קצוות שמושכים קצת לשני כיוונים, האכפתיות והחופש. אבל בחינוך המוסדי אין את שניהם.
ובחינוך הביתי יש את שניהם. ואני מתרשמת שבחינוך האלטרנטיבי צריך לבחור ביניהם.
במבי,
אני חושבת שהחופש טבוע בדרך החיים של חינוך ביתי חופשי. הוא במהותה. זאת אומרת, אני עושה חינוך ביתי חופשי כדי שהילדה שלי תוכל לבחור מה היא לומדת, או מה היא עושה, ברוב שעות היממה. כלומר, זה הרעיון. (אני, כמוך, מתעלמת לרגע מהכרחי היומיום כי זה באמת נושא אחר)
זה ההבדל הגדול מהחינוך הממוסד. לא היחיד כמובן, ויש נקודות השקה בין חינוך חופשי מוסדי לבין חינוך חופשי ביתי, אבל יש כמובן גם הבדלים.
אני כן אחזור רגע לוולדורף כדי להבהיר על מה אני מדברת. אני חושבת, בהקשר לשאלה שהתחילה את הדיון המרתק הזה, שהורים שהיו רוצים חינוך ביתי אבל לא עושים אותו, שולחים לוולדורף, למרות שהוא לא חופשי, בגלל תכונות אחרות שלו, שהן תכונות שיש בבית: הוא עוטף, הוא מכבד, הוא נותן תשומת לב אישית, הילד לא הולך שם לאיבוד, רואים אותו. (רק מעדויות שמיעה אישיות וקריאה כאן)
לעומת זאת, הסכנה הגדולה בחופש, לדעתי, היא העובדה שקו דק מאוד מבדיל בינו לבין הזנחה. זאת אומרת, חופש שלא נוכח בו מבוגר ששם לב, יכול להיות הרסני. ממה שאני ראיתי ושמעתי על מסגרות דמוקרטיות/פתוחות, החופש שם לפעמים גובל בהזנחה. זאת אומרת, לא מספיק רואים את הילד שלך. לא שמים לב אליו. הוא בקלות יכול ללכת לאיבוד. (אני מרגישה שאני מכלילה אז אני מסייגת שזה כמובן לא נכון לכל המסגרות הפתוחות, מן הסתם)
לכן אני חושבת שכשאנשים שהאוריינטציה הראשונית שלהם היא לגדל את הילד בקרבתם, מה שחשוב להם יותר מכל הוא שמישהו ישים לב לילד שלהם. ולכן לפעמים הערך של החופש נדחק מפני הערך של תשומת הלב.
יחד עם זאת, אצלי ואצל רוב אנשי החינוך הביתי שאני מכירה, החופש הוא אכן ערך נעלה.
קראת פעם את "כל מה שקרה אולי וכל מה שהיה כמעט לקרשינדו ולי"?
כשהקראתי אותו לבת שלי הבנתי פתאום משהו נורא חשוב על השורשים לחינוך הביתי שלי. בכוכב החלומות של דבורה עומר, החלומות שמתגשמים הם: לבחור מה ללבוש. לבחור מתי ומה לאכול. להחליט לבד מתי לקום ומתי ללכת לישון. זמן פנוי לחלום חלומות, לבחור מה אני עושה ולא שיחליטו בשבילי. כל כך בסיסי.
אז אלה השורשים שלי לחינוך הביתי.
אז נכון שבפועל יש לנו בבית סדר יום, ויש שעות שינה ואכילה ומקלחת, וכנראה שהדיון הזה באמת נושק לדיון על הכפייה כי זה שני הצדדים של אותה מטבע. כי מה שהופך את זה לשונה הוא קודם כל איך הסדר יום הזה קורה, האם הוא נכפה על הילד בשרירותיות או האם הוא בעצם מותאם לילד ולצרכים הבסיסיים שלו, וזורם איתו מתוך הכוונה והבנה והסבר ושיתוף פעולה, ולא מתוך התעלמות וכפייה. רוב הזמן לפחות.
ומה שחשוב הוא, שמלבד הדברים הבסיסיים האלה, יש לבנות שלי המון זמן פנוי. יש גם זמן לא מועט שהן בוחרות למלא בפעילות. יש גם זמנים שאני בוחרת למלא בפעילות. גם לי מגיע לחפוש קצת. ולכן הרבה יותר קל לי שהאילוצים בחיים שלהן הם מינימליים מבחינתי ושבאמת בהמון תחומים יש להן חופש בחירה.
ואת יודעת מה? אנחנו יכולות גם ללכת לבחור בגדים ואני אגיד את דעתי. אבל היא יכולה לקחת את הבגד גם אם הוא לא מוצא חן בעיני, או להפך (עורכות קניות במחסני קח-תן). ונכון שהדעה שלי משפיעה עליה גם אם היא לא נכפית, אבל, שמעי, החיים קשים.
כי הערך השני החשוב לי הוא כאמור הנוכחות של אדם בוגר ששם לב אליך ושאכפת לו ממך. אז כן, אכפת לי איך היא נראית. טאפ לאק להיתקע כל היום עם אמא שאכפת לה ממך. באמת אני אומרת. אז הן באמת לוקחות חופש גם ממני לפעמים. וטוב שכך.
אני מרגישה שאלו שני קצוות שמושכים קצת לשני כיוונים, האכפתיות והחופש. אבל בחינוך המוסדי אין את שניהם.
ובחינוך הביתי יש את שניהם. ואני מתרשמת שבחינוך האלטרנטיבי צריך לבחור ביניהם.