אכן מילים כדורבנות.
כל מילה, בדיוק מה שאני מרגישה היום, רגע לפני החינוך הביתי (חודשיים של חופש גדול גם נחשבים לי כחינוך ביתי?)
ובאמת מעניין מה איתכם היום, במרחק הזמן. בכל זאת עברו 4 שנים. מה התובנות?

גמני רק עכשיו גליתי את הבלוג (תודה ל ר ו ת ה ).
_איזה יופי, וכמה הזדהיתי!
כל כך היטבת לתאר דברים רבים שמעסיקים אותי
מעניין מה איתכם היום?_

עכשיו גיליתי את הבלוג הזה.
איזה יופי, וכמה הזדהיתי!
כל כך היטבת לתאר דברים רבים שמעסיקים אותי
מעניין מה איתכם היום?

ואני כלכך עסוקה בלהיות עניינית ויעילה ולהספיק שאני שוכחת לחייך.

שילד הוא כל מה שההפך מיעילות

תודה על התזכורות האלה.

לבסימן שאלה ולכל האמהות באשר הן.

שגית - כתבת נפלא. והיטבת לתאר את "מלאכת התקתוק"..היומיומית שלנו
מן תחושה של מירוץ מטורף נגד הזמן..(ואני לתומי חשבתי שפרשתי מהמירוץ..האאאא)
ומאד אהבתי את התיאור של הילדים כדבר הפוך מיעילות..(כנראה שאשתו של חיים גינות גילתה לו..)

בכל אופן לענייננו אנו.. אהובה (תזכירי לי על מה מדברים פה?)
מצטערת לא להסכים לגמרי בעניין ה"בריחה" מעצמנו אל ענייני הבית.
יכול להיות שיש בזה משהו... אבל בל נשכח שאת כרגע עדיין בתקופת השרדות (ב10 שנים הקרובות..)
וזה נראה לי מאד מהותי. ולא דבר שאי אפשר להתייחס אליו
וזה נראה לי זמן מצויין לבחון עם עצמך את הרצונות והצרכים שלך בלבד(ולא להסחף..)

מסכימה לגמרי עם שגית לגבי עניין העייפות (שורדנות כבר אמרנו?)
ולזכור שהרבה הרבה הרבה על הגב שלנו (גם פיסית וגם נפשית)(וגם המנשא..)
ומאד קשה במצב כזה להיות קליל שמח ועליז..
(וגם פנוייה וקשובה לילדים ולבעל) (ומתקתקת כבר אמרנו?)

אזכמו שנאמר בתשדיר ילדותנו: "זמן לבלות נשאר לך?.." (מסגירה את גילי המתקדם..)

בקיצר - אנא פרגני לעצמך קצת זמן!!! (וגם בייביסיטר)
ואני אפסיק לקשקש לך בבלוג (הגעגועים הגעגועים..)

<ולזכור שזה מצב זמני! ולזכור שזה מצב זמני! ולזכור שזה מצב זמני! ולזכור שזה מצב זמני! ולזכור!>

אהבה גדולה לך ובקר שישי נפלא! ושולחת לך ים של שמחה..

אוי, כמה שזה מוכר....הכל, מעניין האבא שצריך למצוא את מקומו מחדש כל סופ"ש ועד העניין הזה של השמחה, אני קוראת לזה גם עליזות, שבתוך היומיום ההשרדותי שלי נעלם..
עם תינוק שעכשיו הוא בן שנה ועוד שנים לא גדולים כלכך אני או עייפה ותשושה אחרי לילות ללא הרבה שינה או "מתקתקת". כדי להספיק ארוחות-בישול-משהו עם הילדיםשכבר מתחרפנים-כביסות-חיסול-אמבטיות-השכבה.
ואני כלכך עסוקה בלהיות עניינית ויעילה ולהספיק שאני שוכחת לחייך. ולראות את הצד המצחיק של הילדים שלי. אני רק רואה איפה הם צריכים להקשיב לי ולהיות יעילים ולהפסיק למשוך את הזמן ו"קדימה!!! יש לנו עוד הרבה לעשות וככה לא נספיק!!"
והעייפות כלכך מבלבלת!
אין לי הרבה עצות קסם (לצערי..)
קראתי בספר על חינוך ילדים (שכחתי את שמו, ספר ממש ישן..) שכתב דר' חיים גינות, שילד הוא כל מה שההפך מיעילות. במקום ללכת הוא רץ, במקום להזדרז הוא חולם, הוא רואה אפשרויות משחק גם מתי שלא מתאים לנו ומלכלך את הבגדים (גם שלנו..). וככה בדיוק ילדים צריכים להיות.
אז כש אני נכנסת למוד כזה של "תקתוק" אני לפעמים מצליחה לעצור ולהזכיר לעצמי שילד הוא ילד, ושהכביסה תחכה בשקט עוד יום (מניסיון, היא לא הולכת לשום מקום..) ועדיף הרבה יותר שאני אעצור שניה ואמצא את הזמן לחייך.
וגם, מזל שיש אבא שתפקידו בכוח מסתכם לפעמים בלשחק ולהצחיק ולהשתולל. כל מה שלי אין כוח/חשק לעשות ומה שהוא עושה כלכך טוב ומה שמפנה אותי להיות יעילה בלי להרוג אף אחד בדרך..
לסיכום, .
האא, וגם שזה מה שיפה בעיניי בחינוך ביתי (או חינוך לאין שיעור או לימוד ביתי חופשי או איך שלא תקראי לזה.. ) יש את כל הזמן. ואם הבוקר היה לא משהו, יש את הצהריים, והאחה"צ והערב ומחר בבוקר......

לא זוכרת מתי כתבתי כאן לאחרונה אבל הנה הגיע שוב צורך עז לפרוק ולהתמך, ואני שוב כותבת...

בתקופה האחרונה לא פשוט לנו והטשטוש בין מציאות לדמיון נעשה קשה מיום ליום...

הערב, בשיחה בארבע עיניים עם הזוגי, הוא הצליח לנעוץ את הקושי בדיוק בנקודה:
שמחה - מילת מפתח שחסרה לי משום מה... אני קמה עייפה במאבק הישרדותי מתמיד. הוא דיבר על להיות בשמחת העשייה, להנות מהיחד שלי עם הילדים ופתאם הזכיר לי שבאמת היו תקופות שהיו מלאות בזה, ובחודשים האחרונים יש הרבה פחות מזה, לפעמים זה בא, לפעמים זה הולך...
ואם זה לא יחזור יותר ? ואם זה בא והולך ? מותר שככה זה יהיה ? אולי עדיף להם בגן ??? ולמה היא נעלמת לי ככה בין האצבעות ??

יש ימים שאני מרגישה בעיקר עקרת בית. עסוקה בכביסה וכלים וסידור וניקוי ועוד ועוד ועוד, מין בריחה שכזאת מלגלות מה בא לי לעשות בזמן הפרטי והאישי שלי.
אול ילקרוא איזה ספר? לפתור איזה תשבץ ? לקרוא באינטרנט ???


מניחה שיצא מבולבל בערך כמו שאני ומקווה נורא לשמוע קולות מסייעים...

חושבת על שם הדף הזה, אולי בעצם השאלה היא לא חינוך ביתי מציאות או דמיון אלא החיים האלה מציאות או דמיון? כי אלו החיים שלנו, מלאים עליות וירידות והתמודדויות ורגשות ונסיונות וטעויות ומליון גוונים וצבעים ואיזה מזל שלכל היום יש גם מחר, שבו אפשר לקום ולהחליט שמנסים מחדש, ויש לנו עוד השדמנות לתקן, להתקדם, לשפשף פינות, להשתפר קמעה ובעיקר בעיקר, לאהוב (את עצמנו, את בן הזוג, את הילדים, את העולם וכו' וכו').

מרגש וכל כך נכון בעיני. @}

אחרי שבוע לא פשוט, שבסוף של ימים רבים מדיי ממנו אמר לי הגדול: "הייתי מוותר על כל היום הזה" / "הייתי מוחק את היום הזה" ואני, במאמץ רב לבלוע את העלבון והמרירות שהמשפט הזה הופך בקרבי, עניתי לו, שעבורי היו כמה רגעים יפים , והתחלתי למנות את הדברים הנעימים שחווינו יחד. אבל בתוך תוכי יודעת, שהוא צודק. שאני פקעת עצבים, חסרת סבלנות, תועה באפלה...

נכון, יש ימים כאלה.
הלוואי והם יעברו ויחלפו מכאן. ואיזה מזל שמגיע סופשבוע ויש לנו שבת, משפחתית, חמה, מרגיעה, מטעינה באנרגיות. ואיזה מזל, למרות כל התלונות שלי ממוצא"ש שעבר, שיש גם אבא בבית הזה. ואיזה איזון הוא מביא בנוכחות הזאת שלו וכמה הרבה יותר קל לי לנוע איתם ועם עצמי כשהוא באיזור...

---

הילדים נפגשים עם הסביבה הקרובה ומדהים אותי לראות, מצד אחד כמה אנשים מבוגרים מרגישים צורך "להעסיק" את הילדים (לשאול אותם חידות, לבדוק מה הם כבר יודעים, להעיר להם על כל צעד ושעל ועוד ועוד ועוד) ומצד שני, כמה הילדים כבר עמידים, ולא מתרגשים וכאילו יודעים את מקומם. ואיזה מזל שאני זוכרת להתאפק, לנשוך שפתיים ולא לענות במקומם (טוב נו, אני לא כזאת מושלמת, הרבה פעמים מתפלק לי עוד לפני שהצלחתי לחשוב בכלל...).

---

חושבת על שם הדף הזה, אולי בעצם השאלה היא לא חינוך ביתי מציאות או דמיון אלא החיים האלה מציאות או דמיון כי אלו החיים שלנו, מלאים עליות וירידות והתמודדויות ורגשות ונסיונות וטעויות ומליון גוונים וצבעים ואיזה מזל שלכל היום יש גם מחר, שבו אפשר לקום ולהחליט שמנסים מחדש, ויש לנו עוד השדמנות לתקן, להתקדם, לשפשף פינות, להשתפר קמעה ובעיקר בעיקר, לאהוב (את עצמנו, את בן הזוג, את הילדים, את העולם וכו' וכו').

שבוע טוב

רק עכשיו ראיתי את ההמשך...
רואה אותו מתכווץ ומתפתל בנסיונות להתחמק ומוצאת את עצמי בסוף משחררת קיטור: "לך כבר תעשה עם עצמך משהו !!!"

כמה מוכר.
וגם: "כל השעות האלו רק שיחקת ולא הזזת אצבע קטנה בבית" ( שוב הכל עלי.. מה עם קצת עזרה... סופסוף אתה בבית )
אני הבנתי שהוא ממש מתגעגע "לזמן ילדים", שהוא לא רואה אותם מספיק במשך השבוע ורוצה להשלים חסרים.. וגם, שיותר מכל הדברים בבית ( שאותם מנסים לדחות.. ) הילדים הכי מושכים ומקסימים.
וזהו הזמן שבו הם יוצרים קשר "מחודש" - דרך המשחק.

אני מזכירה לו שוב ושוב שביומיום זה לא ככה, שאני מזמן הבהרתי שיש דברים שאני לא מוכנה לעשות
בדיוק אתמול הזכרתי גם אני את הנושא... איזה מזל שיש בבית גם אימא וגם אבא ועם כל אחד מהם אפשר לנהוג אחרת..
אני מאמינה שהם מאוד חכמים ולכן מקבלים את זה בלי בעיה, ושהרגל טוב לא סתם כך נמחק

ולמה מתעדת ? גם כי בטח יהיו עוד נפילות אבל גם כדי להוכיח לעצמי ובכלל שגם בגילנו המופלג יש עוד עתיד, ואין ספק שהשינוי מתחיל בנו...
תודה תודה תודה לך על התיעוד. המילים שלך עושות גלים..@}

כל מה שאת כותבת ראוי לגריין

כל כך מוכר

פתאם אבא אתנו, הוא לא יוצא בבוקר לעבודה, וכל שגרת חיינו מתערערת. לרוב הימים האלה נגמרים בהתקף עצבים רציני ובמריבה מכוערת שלנו...
כל כך מוכר.@}
אין לי ממש עיצות, רק

אני מזכירה לו שוב ושוב שביומיום זה לא ככה,
לי בעלי אף פעם לא האמין . איך יכול להיות שדוקא כשהוא בבית פתאום הכל משתבש?...

יום שישי והנה שוב חוזר על עצמו סנדרום "אבא בבית" מישהו מכיר??

פתאם אבא אתנו, הוא לא יוצא בבוקר לעבודה, וכל שגרת חיינו מתערערת. לרוב הימים האלה נגמרים בהתקף עצבים רציני ובמריבה מכוערת שלנו...

השבוע, אני יוצאת מוקדם לסידורים, אבל נערכת מבעוד מועד ומארגנת את כולם לארוחת בוקר מסודרת (עבורי, הארוחות הן הדבר הכי יציב וקבוע ביום שלנו...). כי בימים אחרים, אבא לא כל-כך מתחבר לשעון הביולוגי שלנו, ומתחיל לנגב חומוס פתאם משום מקום ואז אחרי חצי שעה מגלים שהילדים לא אכלו וכו' וכו'...

אז אני יוצאת כאמור, וחוזרת קרוב מספיק לארוחת הצהריים. מצד אחד, פלא פלאים, הילדים ציירו ציורים מדהימים, ובנו יחד עם אבא דגם של הרחוב שלנו מלגו קטן והכל טוב ויפה. מצד שני: הכיור עמוס כלים, אין שום סימנים להכנה של צהריים ובאויר חוזר על עצמו שוב ושוב משפט שמוציא אותי מדעתי: "אבא, שחק איתי". ובמקביל, הטריגר האולטמטיבי: "אמא, אני מת מרעב" (בימים טובים שלי יכול להוציא ממני אפילו תגובה כמו: "מוות מהיר וקל ! ")

אני פורקת עצבים על הכלים שבכיור ומתחילה לתקתק צהריים ועוגות לשבת במקביל. עד שאני יושבת לאכול, רוב האוכל כבר בקיבה של כולם וכבר נאמתי מספיק נאומים והסברתי לבנים שדיר באלאק אם הם יהיו בעלים כלאה כשיתחתנו, וכמו רס"רית משופמת, אני חוזרת איתם על כמה כללי אצבע לגבי נהלי הסדר והנקיון במטבח ("אז מה עושים לפני שאבא/אמא יכולים לשחק אתכם ??? ...").

הקטע עם "אבא, בוא לשחק איתי" ממשיך בגדול. אני נכנסת לסטרס ומשתדלת להתרחק מהזירה. רואה אותו מתכווץ ומתפתל בנסיונות להתחמק ומוצאת את עצמי בסוף משחררת קיטור: "לך כבר תעשה עם עצמך משהו !!!"

הוא ממשיך להתפתל, והסיבובים האלו מוציאים אותי מדעתי. אני נכנסת להתקלח, רק כדי לגלות שהמתג של הדוד מזייף ובעצם אין מים חמים (אאאאאווווווווווווווווףףףףףףףףףף !!!). אבל איזה מזל, עכשיו יש לו פתאם באמת מה לעשות. והנה הילדים שלי, שביומיום כבר מעסיקים את עצמם נהדר, מגלים שוב יכולת תמרון והעסקה עצמית. אותם ילדים שלפני רגע היה נראה שלא יכולים לנשום בלי אבא צמוד, גולשים למשחק משותף ונהדר....

אני מזכירה לו שוב ושוב שביומיום זה לא ככה, שאני מזמן הבהרתי שיש דברים שאני לא מוכנה לעשות ומשחקים שאמני מסרבת להשתתף בהם ואיזה יופי הם מסתדרים לבד וכו' וכו' ואז, אחרי שהתרחקנו קצת מהאירועים, הוא אומר לי בעדינות: "את לא חושבת שהוא שם לב שאני לא כל-כך אוהב לשחק בפלימוביל..."

שיחות ובסימן שאלה, תודה רבה על מילותיכן החכמות.
(ותודה מיוחדת על התשובה לחקרנים הסקרנים, אם כי...נראה לך שזה יכול לעבוד גם כשמדובר בבי"ס ? "בית ספר? מה זאת אומרת? למה שהיא כן תלך?!" - פחות מוצלח, לא?)

שיחות יקרה - ברשותך, החזרתי את המילים הנהדרות והחשובות שלך, אשמח מאד אם תרצי להשאירן כאן בדף, אבל אם לא, אז לא

מתעדת לעצמי כמה התבגרתי בשנה האחרונה:

מפגשים - עד לא מזמן סוגיה לא פשוטה ומורכבת עבורי. מתישהו החלטנו, במין החלטה סמויה אך משפחתית ומתואמת (בלי מילים) שזה לא בשבילנו. יותר מדי אמהות, יותר מדי ילדים, הרבה בלגאן, הרבה רעש, אין אינטימיות ובעיקר - הילדים שלי הצביעו ברגליים, בידיים, בפה ובכל דבר אחר שיכלו, פה אחד: "נגד" !!!!

ללכת לחברים, אחד על אחד, בכיף, אבל מפגשים - זו הפכה להיות המילה הכי שנואה בביתנו...
אז הרפתי והיינו המון בבית ועדיין או שפגשנו חברים על בסיס אישי וזהו. התחמקתי מהמון אירועים יותר גדולים כי הכרתי את ציפורי הנפש שאיתי בבית, ובזכותם למדתי להכיר ולקבל גם את עצמי.

היום, במקרה, הזדמנות למפגש, קצת יותר גדול מהרגיל והנה תגלית:

בעבר, הייתי מתאמצת נורא שהילדים ישתלבו, נו כבר, שינצלו את המגוון החברתי ויעשו עם זה משהו, מה קרה ? הם לא צמאים לחברה ?? הם לא שמעו על זה שזו המכשלה הכי גדולה בחינוך ביתי ? הלו, יש כאן מלא ילדים, עוטו עליהם ומצו את כל רגעי המשחק המשותף האפשריים כדי שנוכל לסמן וי חברתי אחד גדול וענק על לוח השנה...

היום, אחרי הרבה זמן אינטימי שלי עם הילדים, ואחרי שלמדתי להאמין בהם, וביכולות החברתיות שלהם, ואני כבר לא סופרת ובודקת ומבקרת, אלא רק חווה ומלווה, הצלחתי להרפות.

כשנעשה להם לא מתאים, נתבנו לנו דרך להיות ביחד אבל לחוד, כשהתאים ורצינו, חברנו למסה. אבל יותר מהכל, גיליתי כמה הרווחתי מהחינוך הביתי הזה שיצאנו אליו: סופסופ, אני מרשה לעצמי להיות עצמי, לדאוג לפני הכל לילדים שלי, לשלווה הנפשית שלהם ושלי, ולא דופקת חשבון. ולא עסוקה בלחשוב מה חושבים עליי ועל הילדים שלי ובכלל... וכמה הרבה יותר
נעים להתהלך ככה וכמה מקום זה משאיר לי לאהוב את האמהות האחרות, את ילדיי ואת עצמי, להיות פחות ממורמרת והרבה יותר רגועה.

ולמה מתעדת ? גם כי בטח יהיו עוד נפילות אבל גם כדי להוכיח לעצמי ובכלל שגם בגילנו המופלג יש עוד עתיד, ואין ספק שהשינוי מתחיל בנו...

שבוע טוב.

תשובה מעולה נתת לה. שום התנשאות. סתם פתחת לה פתח למחשבה.

איך זה שרק עכשיו גיליתי את הדף הזה? תמשיכי, תמשיכי...

עוד בעיניני שיניים (אחרי שלמדנו מהנסיון, החלפנו מרפאה ומצאנו רופאה מדהימה שעשתה את כל הטיפולים בפעמיים וכשהילד כולו מלא חיוכים...), אחרי פגישה אחת, הגענו לפגישה השניה והרופאה זורקת לי במסדרון:
"את עוד חייבת לי הסבר למה הם לא בגן ..."
החלטתי לנסות עליה את הגישה החדשה שאימצתי לא מכבר ועניתי: "מה זאת אומרת למה ? זה בדיוק להיפך - למה שכן יהיו בגן ?????"
היא מסתכלת עליי ונשברת לחיוך גדול ואומרת: "כל הכבוד לך, כל הכבוד לך" ומוסיפה בטבעיות גמורה: "והם דווקא נראים בסדר גמור...".

(אחר כך הרגשתי קצת שקרנית, כי הם הרי היו פעם בגן ומה שברורו לי כרגע לא היה ברור לי אז ובכלל... מה זה ההתנשאות הזאתי...)

אבל בכל זאת:
מאז התשובה הזאת שמורה אצלי ב"שלופ", ואני רק מחכה שמישהו כבר ישאל אותי באיזה גן הם ולמה הם בבית וכו' וכו', חכו חכו...

אני ממש נהנית לקרוא אותך, הנאה ספציפית כל כך שמרשה לעצמי לנחש בביטחון מי את
מנסה להקשיב לילדים, לשמוע את הבקשות והצרכים שלהם. וכל פעם שמישהו מצלצל או אולי דופק בדלת הם רצים לדלת ... זה אומר שהם צמאים למישהו / למשהו / לאיזה הרפתקה ???
סליחה שלא קראתי הכל עדיין. הלב שלי פשוט נקרע מהזדהות אז ממהרת להגיב.
לא מתיימרת לעודד אותך , כי מרגישה בדיוק כמוך הרבה מהזמן. אבל דבר אחד רוצה להזכיר לך ולעצמי: את כל ביטויי הצורך, האמיתי והמדומה למתבונן והנתון לאלף פרשנויות, הם מבטאים בכל מקום. בבית את רואה ובמקום אחר לא. בבית את יכולה להישלוו אל מול זה או להיקרע, כשהם במקום אחר לא.
היכולת להתייסר או לקבל ...הכל תלוי הרי במידת היציבות שלך באותו היום.
כל מצוקה קטנה או משהו שנדמה כמצוקה אנחנו יכולות לקחת על עצמנו באשמה מרה ויכולות לא. ובשני המקרים זו בחירה, מה שעושה את זה לעבודה קשה כל כך! אבל ככה זה.
מסתבכת והולכת. ככה זה כשאין מה להגיד אבל נורא רוצים להגיד משהו. כמעט כבר חשבתי למחוק אבל תראי, נולדה כאן מילה : להישלוו. מה דעתך?
בטח היא קיימת בעברית אבל פעם ראשונה שאני רואה אותה.
אישית, נמאס לי להרגיש אשמה. יש לי ילדה בחינוך ביתי ואני מרגישה שהריכוז שלי ברגשות האשם כלפיה כבד עליה כל כך ועושה לה את החיים יותר מסובכים ממה שיכלו להיות.. מספרת לך שפרחי באך עוזרים לי לאחרונה לצאת מהמעגל המסמא של רגשות אשם והתיישבות על הילדה עם כל הכובד.
אני אומרת לך ולעצמי: אם נטפל בעצמנו (לא בפרחי באך אלא יותר ברמת ההשקעה בסנדביץ' הפרטי שלנו) כראוי , נרכב על הילד פחות. נבלה פחות בהתבוננות מלאת יגון בריצות שלו אל הדלת.
לפעמים ברגעי הארה זעירים אני מבחינה איך הדאגה שלי ל"שלומה הביתי" רובצת עליה כמו ענן כבד מנשוא.
ומנסיון שלי כילדה, ילד צריך שלאמא יהיה טוב. זה מחזק אותו יותר מכל דבר.

וואו, איזה שוס.
ברשותך אני מאמצת.

אופס, זה בטח לא מקורי שלי, קראתי את זה באתר הגדול מתישהו ומאד התחברתי (שנאמר: "המביא דבר בשם אומרו - מביא גאולה לעולם...")

תודה לכן

רק לסגור את הסיפור בכך שאחרי שחזרנו הביתה ועבר קצת זמן, הגדול בא אליי בפרצוף חמור סבר ואמר: "אמא, את הכרחת אותנו לצאת החוצה !!!!" ובמבטיו אמירה בלתי משתמעת לשתי פנים: "קבלי הערה בתיק האישי..."

אה..מתוקה
לא אמרת לי שכתבת היום בבלוג היפהפה והכנה שלך..
(תפסתי אותך על חם..ועוד משפטים קסומים כלכך..)

כן כן..גם אנחנו "נאבקים" בסלע הקיומי הזה שנקרא עבודת הבנזוג..
והגדולה שלי כבר אמרה שלדעתה אבא פשוט צריך להשאר בבית
ושישלמו לו על זה..
(אמרתי לה שזה אחלה רעיון לסטרט-אפ..)
אז מקווה שמתישהו נצליח (אתם ואנחנו וכל מי שמחפש את זה)
למצוא את שביל הזהב הזה..
שגם משאיר לנו את אבא יותר בבית וגם מביא זהב..(ועדיף בדולרים אם אפשר..)

בכל אופן בינתיים מאחלת הרבה כוחות. הרבה פרחי בר בימי שמש חורפיים!!

<וכלכך מזדהה עם עניין הסבתות בגיל הזהב..אני מגדלת כאלו בבית..>(נשיקות!!)

_פותחת את הדלת ומרגישה כאילו יש לי שני כלבים ולא ילדים בבית.
פתאם משני כלבלבים סקרנים קבלתי שתי סבתות בגיל הזהב._

כל כך מדויק (או, במילים אחרות, בדיוק כך גם כאן), וכל כך נעים לראות איך בחרת לחיות ולכתוב את זה בטון נעים וחם ובלי האיכס שעלול להתעורר שם - מעורר השראה. תודה!

אף אחד לא ישאל הורה ששולח לגן או לבית ספר, האם הוא הציע לילד שלו להשאר בבית בתחילת השנה
וואו, איזה שוס. כאילו שאת בחרת להשאיר אותם בבית ולקחת מהם את זכותם הבסיסית כל כך ללכת לגן.
ברשותך אני מאמצת.

פותחת את הדלת ומרגישה כאילו יש לי שני כלבים ולא ילדים בבית.
פתאם משני כלבלבים סקרנים קבלתי שתי סבתות בגיל הזהב.

נהדר ! תודה לך על הכתיבה. לי זה מאוד מאוד חשוב השיתוף הזה, המקום "החושף" הזה להיפגש עם אנשי החינוך הביתי חסר לי, וכל מה שנכתב תורם לי .

מרגש לראות שאפשר להכניס לחיים כל כך הרבה גם אם לא עושים שום דבר מיוחד.
מחזק אצלי את ההבנה איך המסגרות ממסכות על החיים, לא מאפשרות מקום אמיתי להתעסק עם מה שקורה בחיים בזמן אמת - כולל הרגשות, החשקים, העניין, הספונטניות, המחשבות.
הכל ממוצה עד תום @}
והחיים ביחד - זו האומנות הגדולה באמת!
<זר לא יבין זאת>
מאוד מזדהה עם המשפט:
מרגישה גם, כאילו, הורים שפועלים כמו כולם, ושולחים לגן, פחות עסוקים בלבחון את ההחלטות שלהם כל הזמן. בלבדוק אם הם לא עושים נזק, או לא ממש מקשיבים לילדים שלהם. אבל אני, שפועלת באופן כל-כך חריג, צריכה כל הזמן הוכחות שזה בסדר. שאנחנו בסדר.
וחובת ההוכחה הרי מעולם לא מסתיימת, כי אלו החיים ! ואנחנו נמשיך ונבדוק את עצמנו יום יום רגע רגע, כי כאלו אנחנו. וזה כל היופי (והקושי).

עוד!

אני מחליטה לחייך. כי יש שמש בחוץ. כי יש לי בחירה. כי אנחנו בבית
כיף לקרוא אותך.
מעורר השראה. @}

סופסופ יוצאת השמש מבעד עננים אפורים, אני קמה מלאת שמחה בלב, מתחילה לבשל ומתפללת שהאיש יסכים לקחת יום חופש ונוכל לנצל את היום היפה לטיול משפחתי.

אין מצב. ישיבות, דיונים. עניינים. אני כועסת, מגלה פתאם כמה קשה לי עם המקום היחיד כמעט שבו אין לנו חופש בחיינו. כאילו העבודה שלו היא הסלע האחרון שמפריד ביננו לבין חיים חופשיים במלוא מובן המילה.
אבל זה המצב, ולבינתיים, אין מקורות פרנסה אחרים. אולי עוד יהיו רעיונות...

מחליטה שלא להתייאש ומנתבת את הכעס והאכזבה לעשיה.

הפשטידה כבר מוכנה, העוגה בתנור ואני מחליטה לצאת איתם טיפונת לנשום אויר צח. קיטורים, עניינים, בסוף הם גרובים ונעולים ואפשר לצאת החוצה. פותחת את הדלת ומרגישה כאילו יש לי שני כלבים ולא ילדים בבית. הם שועטים החוצה, אל הריח המשכר של יום חורף שמשי אחרי הרבה ימי גשם. השרירים בידיים וברגליים הקטנות שלהם נהנים להמתח, להפתח, להתמסר - ואני איתם, משהו בי רוצה לרוץ איתם, לשיר בקול גדול בתוך שדה מלא פרחי בר...

הי, הי, תרגיעי, את ערה מחמש, יש לך עוגה בתנור, שניצלים לטגן ותכף תפלי מהרגליים...

ואז מגיעים הקיטורים: "אני רוצה מים", "אין לי כח ברגליים", "למה צריך לצאת מהבית ?", "רוצים לשחק רק בבית..."
פתאם משני כלבלבים סקרנים קבלתי שתי סבתות בגיל הזהב.

אני מחליטה לחייך. כי יש שמש בחוץ. כי יש לי בחירה. כי אנחנו בבית.
וחוצמזה, לכל האיכסה יש מספיק זמן ומקום ממילא

זוכרת מעצמי איך הבת היתה מעלה סיפורי בית ספר, ומיד הייתי נידרכת ונמתחת, שמא היא רוצה לחזור לשם.
וגם לי לקח זמן להבין שהיא פשוט מעלה זיכרונות, לא יותר ולא פחות. ושכל השאר הוא שלי בלבד.

ובתוך כל זה, התארגנות למסיבת יום הולדת של הגדול
מזדהה עם הכייף שבלהכין מסיבה ביחד, לקשט, לאפות, לתכנן.
הכי כייף ביחד.@}

וכמה חיוני וחשוב לי להתסכל אחורה ולראות את כברת הדרך שעשינו ואיך אנחנו כל הזמן מתפתחים, משתנים, גדלים, למדים...
בהחלט עברת כברת דרך.

נדמה לי שבחיים בבית זה אתגר רציני, ההרפייה הזו, בגלל האשלייה שיש לנו שליטה, שיכולה להיות לנו שליטה על השמחה והעצב שלנו ושל ילדינו, כי אנחנו כל כך הרבה ביחד, ובדיוק בגלל זה החיים בבית הם גם הזדמנות פז ללמוד איך להרפות, כי הם מספקים כל כך הרבה הזדמנויות לכך.

קוראת את המשפט הזה שוב ושוב ויודעת שעוד אקרא בו ואהפוך בו. מרגישה שהוא מכיל בתוכו כמעט את כל התורה כולה...

הצעיר מוסיף להעלות מהאוב סיפורי גן: איך הם אכלו בגן, ואיך ישנו על מזרונים פרוסים, ומתי חלצו נעליים ועוד ועוד. ומספר לי שהוא זוכר רק את הגננות ולא אף חבר. ואני מנסה, כאמור, להבין את המסר. ופתאם, בשעה של צפרירי בוקר, אני מבינה שאין כאן מה להבין. טוב לו בבית. טוב לי איתו בבית. אני (לרוב) שמחה על הזכות שיש לי לנגב לו בעדינות את הטוסיק, במלוא תשומת הלב. אני נפעמת מלהיות נוכחת בתהליכי הלמידה וההתפתחות שלו ותו לא. לא צריך יותר. הוא אומר, ואולי מעורר בתוכי את סימני השאלה שלי. אבל הם שלי ולא שלו.

ובתוך כל זה, התארגנות למסיבת יום הולדת של הגדול. יודעת להעריך פתאם את הדרך שעברנו:
לפני שנה, הרגשתי ריקנות מהותית בכל הקשור למסיבת יום ההולדת (שכוללת בני משפחה קרובים אם כי רבים ). כאילו היא חסרה תוכן. באים, יושבים, מתקשקשים, אוכלים, פותחים מתנות ודי.

השנה, נערכנו חודש מראש: תכננו איזה פעילויות מתאימות לנו, תכנו איזה שי קטן נכין וניתן לכל ילד שיגיע (בני הדודים של חתן השמחה) ובעיקר עשינו את הרוב בעצמנו: ציירנו, צבענו, גזרנו, תלינו, כתבנו, חשבנו, ערכנו קניות, אפינו, בשלנו וכו' וכו'.
וההשקעה ניכרת בעיקר בהתרגשות המשפחתית המשותפת לקראת האירוע. ובזה שהצעיר קם כל בוקר ושואל: "היום כבר היום הולדת של אחי ?? "

ודרך פריזמת היומולדת, אני לומדת את ערכו של הזמן וערכה של פרספקטיבה. וכמה חיוני וחשוב לי להתסכל אחורה ולראות את כברת הדרך שעשינו ואיך אנחנו כל הזמן מתפתחים, משתנים, גדלים, למדים...

תמשיכי לכתוב @} (בבקשה).

וגם רציתי לכתוב שאני מנסה כל הזמן, ומצליחה באופן די חלקי , לקבל את התנודות האלו, שאת מתארת כאן ושאני כל כך מכירה מחיי (לא של "כן או לא חינוך ביתי", אלא פשוט- התנודות, של ימים טובים ורעים), כפי שהן. בלי לחפש הסברים ואשמים כשרע, בלי לחפש מתכונים כשטוב (מתכונים לאיך לעשות שזה יהיה כך כל הזמן).
אני מנסה להיות יותר ויותר ערה לכך ש אלו הם החיים, הגלים האלו, וכל מה שעלי לעשות הוא להרפות, לא להאבק, ואז הגלים יהפכו פחות מטלטלים, יותר מתונים ונעימים, אפילו כשקשה.
נדמה לי שבחיים בבית זה אתגר רציני, ההרפייה הזו, בגלל האשלייה שיש לנו שליטה, שיכולה להיות לנו שליטה על השמחה והעצב שלנו ושל ילדינו, כי אנחנו כל כך הרבה ביחד, ובדיוק בגלל זה החיים בבית הם גם הזדמנות פז ללמוד איך להרפות, כי הם מספקים כל כך הרבה הזדמנויות לכך.

כיף שהצטרפתן אליי. תודה

כמה נפלא לקרא
וכמה כיף להיות במקום הזה
שמסוגל גם להינות ולהיות
בהסתכלות חיובית (על הילדים ועל החיים..)

ואיך הכל צובר פתאום אנרגיות חיוביות!
(טוען את המצברים גם לימים קשים..)

אז גמני יכולה לומר שביומיים האחרונים
"רווה נחת" בפולניות רבה..
ומדהים לגלות כמה זה חשוב
ומשנה הרבה דברים בגישה שלי(לפחות להיום..)

סיפור קטן מאתמול:
טיילנו והגענו למטע פקנים
התחלנו לאסוף צידה לדרך..(מפולניה כבר אמרתי?..)
מכיוון שמכירים את בעלת המטע
אספנו בכיף ואכלנו
היתה התלהבות מהאסיף
כך שהצעתי "הצעה חינוכית":
נאסוף כמות ונביא לבעלת המקום (שמוכרת אותם..)
כך גם נהנה למצוא פקנים בין כל העלים (מומלץ בחום לימות החורף הנעימים)
וגם לא ניקח לעצמנו מלנתה פקנים (בכל אופן..לא נעים..)

לסופו של הסיפור הקצר ארוך הזה..
נהניתי כלכך לאסוף איתם
ולראות את האושר והגאווה בעיניים
כשהגישו לה את הסחורה..
ואיך שהיא שמחה (ושיבחה והופתעה כי "ילדים כבר לא אוספים אגוזים היום..")
וכמובן הביאה להם "תמורה" בעד העבודה (קלמנטינות פרחים ו...פקנים..)

וכמה הכל מילא לי (ולהם) את הלב
ואיך היה חשוב להם לספר ולהיזכר.
וזו תמצית האושר בעיניי..
עשייה קטנה ופשוטה בחיק הטבע (גם האנושי..)

וכמה הייתי רוצה שיהיו לנו יותר ימים כאלו..
(ואיך גורמים לזה לקרות?..)

<רק רציתי לכתוב שתי מילים של תמיכה והזדהות ויצא מגילה..>

קוראתותך.

חייבת לדווח שהגיעו ימים טובים יותר, ימים שיש בהם גם הרבה אור (מתעדת כדי לזכור, בימים הקשים ובכלל) :

• אני קצת חולה והילדים מאפשרים לי להמשיך לישון כשהם עסוקים בכל מיני הפעלות...
• אנחנו יוצאים יחד לקניות והם ממש עוזרים לי בסופר !!
• במהלך החוג הם חוברים לאחד הילדים ואח"כ מתרוצצים איתו בחוץ ברחבה ובינתיים האמא ואני מתקשקשות ומחליפות טלפונים (!!)
• אני זוכה להסתכל עליהם מהצד ולנסות לצמצם ביקורת .
• גם אחרי יום עצבני ומלא כעסים, אנחנו הולכים לישון "מתוקנים" ולא ממש בזכותי (אחרי שסכמנו את תחושות היום, הגדול אמר לי שזה באמת לא נעים והציע שבכל זאת ננסה לתקן... מה שישר המיס אצלי את כל הכעס והמיר אותו באהבה גדולה

)

מצטערת על התמציתיות, אולי יהיה זמן, מקום וכח לפירוטים בהמשך .

לכולנו ימים כאלה. באמת.
גם לי, שילדי מעולם לא היו במסגרות (חוץ מתקופה קצרה ובאופן חלקי), ושאני שלמה למדי עם החינוך הביתי, יש ימים שאני רוצה שיעזבו אותי בשקט ושיעלמו קצת ושיהיה לי שקט ושלווה, ושיבשלו לי ויגישו לי וכולי וכדומה.
אבל בסופו של דבר
שבסוף יום כזה, כשאני באמת כבר יוצאת מהבית, המחשבה שלא אהיה איתם ברגעים של לפני השינה מעלה דמעות בעיניי.

וכן, בודאי שזה בסדר ש-
שהילדים ידעו ויכירו שלי, אמא שלהם, הבלתי מושלמת לחלוטין,
ככה זה כשחיים בבית.
כל אחד מכיר את בני ביתו טוב יותר.

וכל פעם שמישהו מצלצל או אולי דופק בדלת הם רצים לדלת ... זה אומר שהם צמאים למישהו / למשהו / לאיזה הרפתקה ???
טוב נו, מזדהה גם עם זה.
מה לעשות.
באמת לא תמיד בא להיות קצין בידור ומתאם פגישות.
גם זה בסדר.

תתחדשי על ההקדמה החדשה.
היא מקסימה. @}

הלוואי שיבוא לילה טוב ואחריו יום טוב יותר.
אמן.

יום קשה.

כי קשה לי עם עצמי ובכלל. ופתאם הקושי משתקף דרך כל צעד ושעל ואני רואה רק אותו. רק אותו.

מנסה להקשיב לילדים, לשמוע את הבקשות והצרכים שלהם. וכל פעם שמישהו מצלצל או אולי דופק בדלת הם רצים לדלת ... זה אומר שהם צמאים למישהו / למשהו / לאיזה הרפתקה ???

אני יודעת, הם עוד צעירים ורכים ואין מנוס אבל ממש לא בא לי להיות קצינת הקישור המחוזית. אני שונאת את התיאומים האלו של: "תבואו אלינו ? נבוא אליכם ? יש אוטו ? אין אוטו ?" ועוד אלף ואחת...
ומפגשים גדולים ירדו מהפרק מבחינתנו כיחידה מאוחדת. זה פשוט לא מתאים לנו. בשום דרך שניסיתי לבחון את זה. וגם זו תובנה חשובה (מה שנקרא: "וגם זו לטובה").

אני מבינה יותר מתמיד, שהאנרגיות שזורמות כאן הן בראש ובראשונה שלי ולפעמים זה קשה מנשוא. אולי זה בעצם יום עם תמרור אזהרה: "שמישהו יבוא לחפות עליי, אני צריכה לצאת לנשום אויר הרים, לבד לבד !!"

נכון, יש גם ימים כאלה. נכון, חשוב שהילדים ידעו ויכירו שלי, אמא שלהם, הבלתי מושלמת לחלוטין, יש גם ימים כאלה. ימים שכל מה שבא לי הוא להתחפר מתחת לשמיכה ולישון / לנוח / לקרוא ושמישהו אחר יבשל לי, יגיש לי, יטפל, ינגב, יקריא, ישוחח ועוד ועוד ועוד.

ואיך תסבירו את זה, שבסוף יום כזה, כשאני באמת כבר יוצאת מהבית, המחשבה שלא אהיה איתם ברגעים של לפני השינה מעלה דמעות בעיניי ??

טוב נו, אולי סתם יום גשום כהוגן אצלי בזגוגיות וזה לא אינדיקציה לכלום.

הלוואי שיבוא לילה טוב ואחריו יום טוב יותר.

כל מילה שלך - כל ההתלבטויות, כל הקשיים בשעות הארוכות בבית - כאילו יצאו מלבי.
ואני אפילו עוד לא התחלתי עם חינוך ביתי, אבל כבר ממש ממש רוצה להצטרף, להתחיל, לנסות - אבל חוששת ומפחדת. אני שמחה שאת משתפת, ולמרות הקשיים שאת מתארת, או בגללם..... זה מרגיע לדעת שגם אחרים חווים את ההתלבטויות והשאלות שלי - זה איכשהו נותן לגיטימציה להכל.

על פי דברייך האחרונים ברור לך שילדייך אינם חוזרים למסגרות.!
אז ,בעצם, מה שנשאר זה "איך להעביר איתם את הימים".
האם זה לא חצי הדרך כבר?
עם הזמן אני מאמינה שתיכנסו לשגרה כלשהי. וגם יש הרבה ימים, כשנמצאים בבית, שאין משהו מתוכנן. פשוט נמצאים בבית...
ולפעמים צץ איזה רעיון באמצע היום, ולפעמים לא. הבית הוא עולם ומלואו.
אצלנו יש ימים כאלה של "רק בית" שהם הכי נפלאים (טוב, יש גם שלא...אין חוקים בעניין הזה).
מה שאני מנסה להגיד, וקצת מסתבכת עם עצמי זה שהמושג "שגרה" מקבל משמעות חדשה ושונה מאשר כשהולכים למסגרות.
השגרה היא להיות בבית ולעשות מה שבא.
שבירת שיגרה זה אירוע\ מסיבה\ ביקור אצל חברים.
אולי יהיו חוגים לילדים שישתלבו בשגרה שלכם.
הרבה אויר.

_הכי חשוב שיהיה לך טוב. אם טוב לך, לרוב (כי לא ייתכן שיהיה לך רק טוב ותמיד), כנראה שזו הדרך הנכונה בשבילך.
ובכלל, אם תחליטי שלא, תמיד תוכלי להחזיר אותם לגן.
שום דבר לא לנצח._

חייבת להגיב על המשפט הזה, כי ביני לביני, הוא לא נכון. היום, כשחברה מתייעצת איתי על להוציא את הילד מהגן וכולם סביבה אומרים לה, לא נורא מקסימום בספטמבר תכניסי אותו שוב, אני כבר מסתייגת. ולא בגלל הילד, בגלל האמא.

אני מרגישה שעשכיו, כשאני כבר ראיתי את הדברים שמעבר, כשאני כבר רואה דרך כל המסגרות ורואה גם הרבה שלילי שבהן, אין לי שום דרך חזרה. לא באמת. לא כזאת שתאפשר לי להמשיך להתסכל לילד שלי בעיניים ולדעת שאני מכבדת אותו.

אולי בגיל הרבה יותר גדול, אולי אם הוא יבוא ויבקש ואני אוכל, כבוגר, להסביר לו שהוא יכול לבחור ולנסות אבל הבית תמיד יהיה פתוח עבורו (במובן של להתחנך בבית, כי ברור שהוא תמיד יהיה פתוח עבורו). אבל שאני יום אחד אקום ואחליט להחזיר אותם, ועוד ל"סתם" מסגרת רגילה, לא נראה לי שאחרי כל הדרך הזאת זה באמת באמת אפשרי...

_כבר עברת דרך.
שינוי גדול מהדברים שכתבת בתחילת הדף._

או שכן או שלא.

הנה בא לו עוד יום ראשון ועמו תחושת ההזיה הולכת ומתעצמת.

תמיד כשאנחנו בימים טובים אני תוהה לעצמי מה יש בהם שגורם לי להיות הרבה יותר סבלנית / קשובה / אוהבת / מקבלת ובכלל מתמודדת ושמחה ??

ומה חסר בימים כמו היום ? שמתחילים במין חוסר שקט אצלי ותהיות ומחשבות לגבי מה היה כדאי שנעשה או מה צריך לעשות אומה בא לי ולהם לעשות...

קשה קשה.
מרגישה כמו לובה מהסופר, רק שאצלנו ה"אין עבודה, אין שפה" הופך ל: "אין שגרה, אין שלווה... קשה, קשה"

האם מתישהו נכנס לאיזה זרימה נהדרת ונעימה שלא דורשת תיאומים / התארגנויות / תכנונים וכו' ??
בא לי נורא להגיע למצב כזה של איזון, של לא ללכת לישון בתהיות מה נעשה מחר ?? ואיך נארגן איזה ילד וחצי למפגש... ועוד ועוד.

אני יודעת, העייפות והתשישות שלי לא עוזרות למצב, אבל אני באמת תוהה האם מגיעים מתישהו לאיזון הזה? האם יש כאן מישהו שיכול לשתף ? לתאר ?

מזהה גם פתאם כמה חופש ושלווה פוטנציאליים טמונים בחופש הזה שלקחנו על עצמנו.

לקראת שבוע חדש, מגלה שחשוב לי לדעת בגדול, בכללי, מה מתוכנן לנו (משהו קטן וסמלי לכל יום) ומעבר לכך משחררת אותנו לחוויות שיבואו.

כבר עברת דרך.
שינוי גדול מהדברים שכתבת בתחילת הדף.@}

גשום וחורפי בחוץ ופתאם המשפחתיות מוסיפה חמימות גדולה לחיינו.

מופתעת לגלות איך לפעמים, חוש השמיעה שלי באמת מכוונן יותר, נקי יותר ומצליח לזהות מהר זיופים ואת מקורם:

ערב, הילדים במין מחול שדים מוטרף ופתאם יורד לי האסימון: הם רעבים. גם אני רעבה. וכשאני רעבה, חבל להיות ברדיוס שלי. אני נעשית ע-צ-ב-נ-י-ת שחבל על הזמן.
ואיך התובנה הזאת מאפשרת פתרון הרבה יותר פשוט ומהיר ולא מחייבת אותי לרוץ היסטרית לספרי פייבר את מיזליש הנהדרים.

מזהה גם פתאם כמה חופש ושלווה פוטנציאליים טמונים בחופש הזה שלקחנו על עצמנו. הקצב יכול להיות אחר. נכון שלפעמים זה לא עובד, נכון שלפעמים אני מוטרפת מבפנים, עצבנית, כועסת וכו'. אבל יש פוטנציאל הרבה יותר גדול, עבורי כמובן (בטוחה שיש אחרים שהצליחו למצוא את הפוטנציאל הזה גם במרתון החיים ה"רגיל" לכאורה).

לקראת שבוע חדש, מגלה שחשוב לי לדעת בגדול, בכללי, מה מתוכנן לנו (משהו קטן וסמלי לכל יום) ומעבר לכך משחררת אותנו לחוויות שיבואו.

הייתם פעם עם הילד בטיפול שיניים ???

אין לי כח לפרט את כל המסכת המייגעת (אני עם גז צחוק, האח עם גז צחוק, והמטופל המיועד לא מפסיק לבכות...)
אבל הצחיק אותי נורא, פתאם באמצע כל ההתמודדות המפרכת (לאיש שלי אמרתי בסיכום שהיה לנו "מסע אל תום האלף...") הסייעת לרופאה אומרת לו: "איזה גיבור אתה, תוכל לספר לכל הילדים בגן" ופונה אליי במבט שואל: "באיזה גן הוא ?" עניתי בחיוך שמתאפק להתפרץ לצחוק עצום על כל הבכי שנאגר בי כשראיתי אותו אומלל כל-כך וסובל כל-כך "הוא לא בגן הוא בבית" ואז היא אומרת "התכוונתי אליו, לא אל הקטן... " .

כמובן שבין לבין, חשבתי לעצמי על כל הדיבורים האלה, איך הילדים מחונכי הבית שלנו לא ידעו להסתדר עם סמכות, שלא יצליחו להסתדר במסגרות חיצוניות ובלה בלה בלה וכו' וכו'. ותהיתי ביני לביני עם הרבה פולניות על כל הדברים האלה, בזמן שהמטופל הנהדר מבקש לקבל הסבר מדוייק על כל חפץ וחפץ שמוחדר לפיו והצעיר עסוק בלהציג לי אינסוף שילובים של אצבעות הידיים ולשאול אותי כמה זה ? וכמה זה ? והסייעת מתפוצצת מצחוק מבעד מסכה ירקרקה תוך כדי דחיפת הסאקשיין לפה של ההוא המתחקר והרופאה חושבת לעצמה "למה לא באתי עם בגד ים, אני מזיעה פה כמו אחרי איזה ריצת מרתון... "

(אני יודעת מה אמרו עלינו כישצאנו )

@}
תודה על השיתוף.
את כותבת מקסים

בטח מחר יבוא המפץ הגדול
שיא הפולניות

נשמע שאת בדרך נכונה.
הילדים תמיד מחכים מבוגרים, ההורים, לפחות בגילים צעירים.
כאן יש לך הזדמנות פז להנחיל להם את ה"אני מאמין שלך", את איך שאת באמת רוצה שיתנהגו, שיהיה.
כי את זאת שאיתם כל יום כל היום.

את כותבת מקסים וכל כך מוכר.

אתמול אחרי הצהריים, שוב בגינה הציבורית, בהתחלה עם חבר מקומי (הולך לגן בבקרים, למרות שהאמא כבר ממש שוקלת ברצינות ובאופן סופי להוציא אותו לפחות עד סוף השנה, אבל כמו שכתבה אורית, ממש לא רלבנטי, הכי חשוב זה שהאמא ואני חברות טובות...).

אחרי שהחבר הולך, אני נזכרת למה בעצם לא מסגרת:
יש שם ילד שמגיע לגינה כל יום, ילד עוד לא בן 6, הוא מגיע לגינה לבד. כל יום. מתמודד עם כל העולם. בעבר, הצעיר שלי, בלי לחשוב פעמיים פנה אליו ונפנף לו בכל מיני משפטים כמו: "אני כבר יודע לקרוא (?????), ואתה בכלל לא יודע כלום" אח"כ הצליח לגייס אותו לשורת מכריו. אבל היום, הילד הזה בעין הסערה. חבורת ילדים אחרים מהגן שלו החליטו להתלבש עליו. זה מתחיל בכל מיני משפטים שכבר שכחתי שילדים יודעים להגיד:
"אבל אני הכי חכם...", "אבל אני כבר יודע כפל וחילוק", "אבל אבא שלי בנה את כל הגן הזה", "אבל אח שלי בצבא והוא יותר חזק ממך"... וכו' וכו'.
הדרמה מתפתחת ואחד הפחות נחמדים מגייס את השאר להתעלל בבודד. אני לא מצליחה לשתוק. הילדים שלי מתבוננים במחזה. הגדול, מתפעל מהכוח שמפגינים הלוחמים המאוחדים. אני מזדעזעת בשקט ואח"כ גם בקול מהאהדה שלו אל מי שחזק ומתעלל...

בדרך הביתה, שיחה על חוזק וחולשה (נו באמת, נראה לכן שאני אפספס הזדמנות שכזו לחזק את הפולניות שבי ??).

היום יום בית נהדר. אני בשלי, הם בשלהם, מדי פעם מפגש נעים ביננו. מרגישה פתאם, איך בעקבות הרבה ימים בבית, למרות המריבות והכל, הם הרבה יותר קרובים אחד לשני ואנחנו מצליחים בסך הכל להתגבר על המון מכשולים שפעם היו עושים רעידת אדמה.

ובארוחת הערב, הם נזכרים במחזה אתמול בגינה. הגדול טוען שהוא חזק והצעיר מחזיר לו בלי להתבלבל: "מי שחזק באמת עוזר לחלשים" (כיפאק הי ביציע לפולנית ההיא ) ואז הגדול אומר: "פעם הבאה שנלך לשם, ננזוף בהם !!"
(אני לא מצליחה להתאפק ומתגלגלת מצחוק רק מלדמיין את הסצנה שבה הוא אומר להם אני נוזף בכם והם לא לגמרי מבינים על מה הוא מדבר (עכשיו הפולניה היא גם סנובית מתנשאת !!).

בין לבין, נשזרים במהלך היום פתיתי ידע שהם אוספים ממיליון מקורות. הצעיר שואל מה זה "מזון" ואני אומרת שזה אוכל. אז הגדול מסביר לו: "זה כמו שקרקע זו מילה אחרת לאדמה".

אבל בראש שלי עדיין מפמפמים הקולות: לא נסענו לשום מפגש השבוע, ולא בילינו עם "המון" ילדים, אולי זה חסר להם ? אולי משהו לא בסדר ?? אולי אי אפשר לסמוך על השקט הזה שהם משדרים ???

מצד שני, מרגישה חצי כל-יכולה, אחרי כל-כך הרבה ימים שבהם רק אני והם (איכשהו דווקא השבוע, אבא חוזר מאוחר יותר מכרגיל) ובכל זאת עוד יש בי אוויר, והבית מאורגן יחסית ועוד לא הרמתי טלפון לשום פנימיה צבאית מעבר לים...
בטח מחר יבוא המפץ הגדול.

מנסיוני, הילדים מתחברים לכל מיני.
אני מעדיפה להתחבר למי שנעים לי איתו. מן הסתם יהיו אלו אנשים שדומים לי בצורת מחשבתם וראיית עולמם.
איני מגבילה את ילדי עם מי להתחבר.
בכל מקום בו גרנו היו לבנותיי חברות שהן אהבו, למרות שאני לא התחברתי כל כך לאמהות. וזה בסדר.
בסימן שאלה צריכה קצת תמיכה בדרכה, ואת זה תוכל לקבל במפגשים של אנשי חינוך ביתי.
לזה התכוונתי בדבריי.
אנחנו חיים בעולם מגוון. מן הסתם אי אפשר להתבדל, וכמובן שגם אין צורך.
כל אחד בוחר לו את חבריו, וכך זה צריך להיות.
בסימן שאלה, את מוזמנת למחוק את הדיון הזה אם אינו רלוונטי לדעתך לדף.@}

סובלנות לאחר ולשונה
אין זה אומר להכריח את עצמי להתרועע עם מי שלא ממש נעים לי איתו... ואין זה רלוונטי כלל לדברים שלי או לדף הזה.

מי דיבר על התבדלות??

דיברת על מפגשים רק עם משפחות חינוך ביתי - זו התבדלות בעיני.
צריך לחיות ולפעול בתוך הסביבה שלנו - אבל זה שלי. יתכן שאת ואחרים רואים את זה אחרת.

בכל מקרה, כאמור, נראה לי שיש בעייתיות בהתחברות רק עם מי שדומה לנו.
סובלנות לאחר ולשונה היא לדעתי כישור חיוני בעולם מעורב כמו זה שאנו חיים בו.

אני חושבת שיש בעייתיות בהתבדלות.
נאוה, מי דיבר על התבדלות??
בפרוש היצעתי פגישה עם אנשים, רק הזדהיתי עם החוויות שסופרו.

_אגב, השאלות לא נגמרות אף פעם והתשובות משתנות כל הזמן - עם גדילת הילד מצד אחד ובין ילדים שונים מצד שני.
ראי בשאלות (הפנימיות והחיצוניות) הזדמנות ללמידה (חינוך ביתי או לא?) והישארי פתוחה לכל.
לפעמים, משהו שלא היה נכון אתמול, נעשה פתאום מתאים יותר._

תודה לכולן, על הכל עוד אגיע גם לקטע של שאלות ותשובות בינתיים מתעדת רגעים אחרונים:

בוקר, אמא קמה בקריז, ישר רוצה לארגן חצי בית. פתאם שבלולי האבק המצטברים ברצפת הבית ובין כורסא לכסא ועל המכנסיין של כולנו והשטיח ובכלל, נראים לי כמו דגל אדום לשור זועם. אני מוציאה את הקריזה על שואב האבק, המטלית והמטאטא. ובתוך כל זה, נזכרת שוב, עד כמה, הילדים וההתנהגות שלהם הם השתקפויות שלנו.
הילדים בקריז, פורקים אנרגיות זה על זה, עליי, ועל הסביבה. צועקים, מתרוצצים, קופצים מכאן לשם ולא מצליחים למצוא את השקט.

זה לא ייאמן הסיפור הזה. איך כשאני הר געש הלבה נשפכת מהאוזניים של כולנו !

ובכל זאת, מרגישה התקדמות ושיפור, בין לבין, מצליחה לצחוק על עצמי ועל המצב מהצד, והם קולטים ומצטרפים. והנה הם נותנים לי דוגמא נהדרת איך לתעל אנרגיות שליליות או סתם עודפות לכיוונים של צחוק בריא והשתוללות.

אני נרגעת לאט לאט, עוד מעט תגיע העייפות ובראשי מנקרת כבר השאלה הבאה: "עד כמה הייתי איתם הבוקר ???"

אורית אוקו ערוסי,
אני חושבת שיש בעייתיות בהתבדלות.
בסופו של דבר, הילדים צריכים לחיות בעולם, לעבוד, לגדל ילדים, להתמודד עם אנשים שבחרו בדרך אחרת ועוד.

כאשר זה קורה אצלינו, ממש חשוב לי שיפנו אלי וישאלו אותי.
הניסיון של יהונתן לענות מלמד אותי ואותו.
אבל יהונתן פתר את הבעיה:
מעווה את פצופו, פולט: "אוףףףף!" ומרחיב: "הנה מתחילות השאלות האלה - אימא תענה על זה"

אמפטית מאוד - שאלות זה מה שמייחד אותנו ההורים בחינוך ביתי.
להורה ששולח את ילדיו במערכת יש תשובות "מוכנות" ובגלל זה יש להם כל כך הרבה שאלות אלינו כשהם שומעים "חינוך ביתי"
הורי החינוך הביתי סוללים דרך חדשה - כל אחד לעצמו, למשפחתו.
אני מאוד סלחנית לשאלות - עונה בסבלנות כל זמן שלא מתקיפים בצורה מכוערת.
פעם הייתי תוקפנית יותר בתשובותיי. היום יש לי חלק מהתשובות אז זה קל יותר.

עיצה, (אם תרשי לי? - את יכולהלדלג בקריאה אם לא...)
השתמשי בשאלות כדי למצוא את התשובות שלך לעצמך.
ככל ששאלה 'מרגיזה יותר' כך היא נופלת מדוייק יותר על מקומות בהם את בלי תשובות או על מקומות בהם יש שאלות שאת לא מודעת להן.
התחילי לענות ממקום שברור לך (גם אם הוא לא ממש קשור לשאלה) ונהלי עם עצמך שיח עד שתצליחי לראות את התשובה הפנימית שלך לשאלה. את כמובן לא חייבת לענות לשואל באותו הרגע, זה יכול להישאר בינך לבינך או בינך לבין הדף הזה. אבל נסי לשחרר עצמך מהשאלה ללא כעס אלא בתודה.
אגב, השאלות לא נגמרות אף פעם והתשובות משתנות כל הזמן - עם גדילת הילד מצד אחד ובין ילדים שונים מצד שני.
ראי בשאלות (הפנימיות והחיצוניות) הזדמנות ללמידה (חינוך ביתי או לא?) והישארי פתוחה לכל.
לפעמים, משהו שלא היה נכון אתמול, נעשה פתאום מתאים יותר.

אנחנו דוקא נהנות לבוא למקום כשהוא ריק.
כך הכל בשבילנו.
מודה שגם אצלי קצת מתכווץ בפנים למחשבה של משחק עם חברים באותו המקום (בריכה, גן משחקים וכדומה), אבל הן כל כך נהנות, שאני עוזבת את זה.
עם חברים ניפגש בזמן אחר, וזה בסדר.

אחר כך הלכנו לנסות להגיד שלום, ההוא בכלל לא שמע.
אוי, כמה מוכר.
כשהם בקבוצה שלהם הם לא שומעים ולא רואים שום דבר מחוצה לה.
נתקלנו בזה בעצמנו בעבר.

כאשר זה קורה אצלינו, ממש חשוב לי שיפנו אלי וישאלו אותי.
גמני.
ואם בכל זאת פונים לילד, ואני רואה שהוא מתעכב ולו שניה, אני פשוט עונה.
פשוט כי זה באמת
החלטה שלי!

בעצם, את הכל כתבו כבר לפני, סתם היה לי צורך להדגיש.
אני חושבת שהכי עוזר זה באמת להיפגש עם עוד אמהות שנמצאות בבית עם הילדים. ייתן לך אי של שפיות ויחזק ב"צדקת הדרך".
חשוב לדעת שאת לא תמיד לבד בדעותייך, ושונה מהסביבה.
ובכלל, את לא לבד! @}

מנסה לקרוא כל תגובה שלהם, כל אמירה וזה מתיש ונראה לי בסופו של יום גם לא כ"כ בריא.
אכן מתיש.

אולי קצת מנוחה מזה?
אולי פשוט להמשיך להיות בנעימים?
<יודעת שקל להציע הצעות, אך קשה ליישם... ובכל זאת מציעה >

קשה להשוות את עצמנו ואת הילדים שלנו כל הזמן למערכת החינוך בעיקר מכיוון שמבחוץ רואים רק את הדברים היותר חיוביים.
את הפרדות הקשות בבקרים, את הילדים העומדים בודדים בהפסקה, את המורה הנוזף בילד חולם, את החברה הקונפורמיסטית ולפעמים גם האלימה, את כל אלה לא רואים בגן המשחקים.
כמה מדויק.

מרגישה גם, כאילו, הורים שפועלים כמו כולם, ושולחים לגן, פחות עסוקים בלבחון את ההחלטות שלהם כל הזמן. בלבדוק אם הם לא עושים נזק, או לא ממש מקשיבים לילדים שלהם. אבל אני, שפועלת באופן כל-כך חריג, צריכה כל הזמן הוכחות שזה בסדר. שאנחנו בסדר

גם אני מרגישה את זה ומתקוממת בתוכי על כך.
אבל - הרי לתת לברירת המחדל לקבוע את מסלול חייך זה הדבר הכי קל. מי שבוחר לסלול את דרכו לפי נטיות לבו, נדרש באופן טבעי ליותר תשומת לב לפרטים ע"מ לקבל בכל שלב את ההחלטות הנכונות ביותר עבורו. לכאורה יותר מאמץ, אבל גם הרווח הוא גדול לאין שיעור.
חזקי ואמצי

אני מגלה שלמבוגרים אין עכבות והם עוצרים ושואלים את הילדים
כאשר זה קורה אצלינו, ממש חשוב לי שיפנו אלי וישאלו אותי. אני בכלל לא נותנת לילדים להתמודד עם זה אלא עונה במקומם. להיות בבית זו החלטה שלי והם לא צריכים להסביר אותה אלא אני.
ובעניין החברתי - כדאי ליצור קשר עם עוד משפחה או שתיים בחינוך ביתי עם ילדים בגילאים דומים. אם הקשר נעים לאמהות ומתמשך, רוב הסיכויים שגם הילדים יפתחו קשר חברתי נעים. לטעמי, קשר כזה אם נוצר, יכול לספק צרכים חברתיים וקבוצת שייכות גם לאמהות וגם לילדים.
קשה להשוות את עצמנו ואת הילדים שלנו כל הזמן למערכת החינוך בעיקר מכיוון שמבחוץ רואים רק את הדברים היותר חיוביים. לילדים במסגרת יש יותר חברים אחר הצהריים, הם לומדים לקרוא ולכתוב וכל מיני מיומנויות ב"גיל המתאים" ובלי מאמץ מיוחד של ההורים, הרבה פעמים בעיקר בגילאי הגן, יש רושם שהם עושים יותר דברים מאשר בבית כמו פעילויות לקראת חגים, מוסיקה וכו'.
את הפרדות הקשות בבקרים, את הילדים העומדים בודדים בהפסקה, את המורה הנוזף בילד חולם, את החברה הקונפורמיסטית ולפעמים גם האלימה, את כל אלה לא רואים בגן המשחקים.
שולחת לך ממקום מאד דומה לשלך, הרבה חיזוקים בדרכך.

תודה בנות, זקוקה מאד לתגובות שלכן ונתרמת מהן מאד.

היום הלכנו שוב לגינה הציבורית, בצמוד אליה, גן ילדים שבו מבקרים מסתבר שני הילדים שפגשנו אתמול בגינה. נערכתי נפשית לכל מיני תגובות של הילדים.
חשבתי שירגישו חסר בגינה הציבורית עכשיו שאין אף "חבר" לשחק איתו.
הם העבירו את הזמן בנעימים, ממשיכים את המשחק הנהדר מאתמול אחה"צ. חופרים ומתחפרים בחול.
אחר כך הילדים של הגן יצאו לחצר, הגדול רצה ללכת להגיד שלום לילד ההוא מאתמול, התלבטתי נורא אבל אמרתי לו שנראה לי שהגננת לא כל-כך תאהב את זה. אחר כך הלכנו לנסות להגיד שלום, ההוא בכלל לא שמע.

חזרנו הביתה, צהריים משפחתי ונעים. השכן נכנס עם הבת שלו, הזמנה ליום ההולדת. שיחה קלה ביננו והוא אומר לי פתאם:
"כל הנשים האלה שרודפות אחרי הגשמה עצמית וכו', ואת עושה את העבודה הבאמת קשה !"
עניתי גם לו בחצי פה: "כל אחת וההגשמה העצמית שלה" ובליבי ידעתי כמה קשה גם לעבוד בחוץ וגם להיות אמא. ואני בכלל לא בטוחה שיש כאן מקום להשוואות. כי הקושי שלי, הוא בעיקר נפשי, בהתחבטויות הבלתי פוסקות (לא שקודם הייתי איזה אוטומט רגשי...).

אני מרגישה שאני מנסה לקבל תשובות דרך הילדים. אולי בגלל שמשהו חיצוני קצת ערער אותי ואני מנסה לבדוק כל הזמן, האם אני באמת קשובה אליהם. האם אני לא מריצה איזה אידיאולוגיה ובאמת באמת בודקת מה טוב לילדים שלי. מנסה לקרוא כל תגובה שלהם, כל אמירה וזה מתיש ונראה לי בסופו של יום גם לא כ"כ בריא.

מרגישה גם, כאילו, הורים שפועלים כמו כולם, ושולחים לגן, פחות עסוקים בלבחון את ההחלטות שלהם כל הזמן. בלבדוק אם הם לא עושים נזק, או לא ממש מקשיבים לילדים שלהם. אבל אני, שפועלת באופן כל-כך חריג, צריכה כל הזמן הוכחות שזה בסדר. שאנחנו בסדר.
זה חוזר אליי באמת בהשתקפויות של הערות הסביבה. אף אחד לא ישאל הורה ששולח לגן או לבית ספר, האם הוא הציע לילד שלו להשאר בבית בתחילת השנה, נכון ?? אף אחד לא שואל אותו האם הילד לא משתעמם בבית הספר / סובל וכו'. אבל אותנו אפשר לשאול אלף שאלות ויותר מזה. אני מגלה שלמבוגרים אין עכבות והם עוצרים ושואלים את הילדים: "אז שנה הבאה כן תלך לכיתה א' ???" כאילו שזו החלטה שלו. כאילו שהילד האישי שלהם מחליט על עצמו כל הזמן.

מדברת עם חברות ומרגישה, ביננו, שהעסק החברתי נלעס עד דק. שנמאס מזה כבר. שהייתי רוצה שזו לא תהיה סוגיה לא אצלי, לא אצלנו, לא בכלל.

גם שלי מדברות על התקופה בגן ובבית הספר, צוחקות, ניזכרות.
אבל ברור לכולן שעכשיו אנחנו בבית ושאף אחד לא חוזר למסגרת ,וזה בסדר.
כלומר זה בסדר שהם מדברים על זה.
גם אני הייתי בהתחלה מתכווצת בכל פעם שהיה מוזכר בית הספר, כי הגדולה היתה הולכת בשמחה תמיד. אבל לאט לאט צצו ועלו גם הסיפורים הפחות נעימים.
והיא שמחה בבית, כך היא אומרת..

זה לא אצלם, זה אצלי בלב ובראש.
מזדהה עם המשפט הזה.
כל סימני השאלה וההתלבטויות המטורפות האלה שמדירות שינה מעיני, זה רק אצלי.

קשה להיות שונה בחברה כל כך שיפוטית, שכל אחד חושב שיש לו זכות להידחף לי לחיים.(החברה הישראלית...).

את הולכת בדרך קשה, ואם זאת מספקת. אין תשובות חד משמעיות. הם יכולים להתגעגע ועדיין להרגיש שטוב להם יותר בבית, איתך.
אני לא חושבת שלקחת, או לקחנו, את הילדים למסע מטורף או הזוי. בשבילי ובשביל ילדיי זו הדרך הנכונה - האם זו גם הדרך הנכונה בשבילך?
הכי חשוב שיהיה לך טוב. אם טוב לך, לרוב (כי לא ייתכן שיהיה לך רק טוב ותמיד), כנראה שזו הדרך הנכונה בשבילך.
ובכלל, אם תחליטי שלא, תמיד תוכלי להחזיר אותם לגן.
שום דבר לא לנצח.

אחר צהריים ביתי, אחרי בוקר ביתי ומנוחת צהריים קלה.

אנחנו יוצאים לגינה הציבורית.
יש שם ילד מהחוג שלנו. ואח קטן. מנסים לחבור, מילה פה מילה שם, מרגישה איך הלב שלי מתחיל להתכווץ.

הנה מגיע עוד אחד. לא מהחוג, רק מהגינה. מחליפים מילים.
פתאם הוא פונה אל הגדול: "אתה לא משחק אתנו". הגדול מסתכל עליו ותוהה בקול: "למה? "
"ככה, כי הצקת לנו"... מתגלגלת שיחה.

הלב שלי הולך ומתכווץ, בתוך הראש מהדהדים תופים גדולים "הילדים שלי לא בגן, הילדים שלי לא בגן, אולי הם צמאים לחברה ?? אולי הם רוצים לחזור לגן ???"

הדיון מתמשך, הגדול לא מרפה. יודעת בתוך תוכי, שאם זה היה קורה כשעוד היה בגן, מזמן היו מגיעות הדמעות ומציפות את הכל. מזמן היה מגיע אליי ועכשיו, לא, הוא מתמודד ולא מרפה ומנסה ומנסה שוב. והנה הצעיר יוצא לעזרתו.
ובלי משים, מכאן לשם, הם מתגברים וגולשים למשחק משותף ונעים.

אני על הספסל עם הסבתא של ההוא מהחוג. היא שואלת אם אני מרוצה מהגן שלהם. אני עונה בחצי פה: "הם לא בגן". הנה זה מגיע, השאלות, ובתוכי, ים של שאלות פתוחות, סימני שאלה בלתי גמורים ????

"כי רציתי אותם בבית איתי" אני עונה ומרגישה אמא נוראית ואיומה, אנוכית וחסרת התחשבות בילדיה.
"טוב, אם את לא עובדת אז אפשר..." היא עונה ומבררת איתי לגבי החוק וכו'. אני עונה בפחות מחצי פה (רבע פה, יש כזה דבר ??)

בשמיים ערפל סמיך, לאט לאט שוקע עלינו ומעורר לחות בכל. הגיע הזמן להתקפל וללכת הביתה.

"היה לנו כיף" אומרים הילדים ובאוטו מתחילים לשאול אותי שאלות על הגן הישן. מה בדיוק אכלנו שם בארוחת הצהריים ומשחזרים ביחד איך זה היה נראה, ואיך יכלו להגיד שלום זה לזה דרך החצר.

זה לא אצלם, זה אצלי בלב ובראש. סימני שאלה ענקיים. האם הם מתגעגעים ??
מה זה המסע ההזוי והמטורף הזה אליו לקחתי / לקחנו את ילדינו ??

כותבת כדי להנציח את הרגעים האלו, את הבלבול וחוסר ההחלטיות, את התהייה והרצון העז לפעמים פשוט להיות "כמו כולם".

{הקדמה:}
{זהו דף בלוג אישי משפחתי, על המסע הזה שנקרא חינוך ביתי ושלל השלכותיו על חיינו. שהרי, הבחירה הזו היא לא רק שאלה של חינוך, אלא בעיקר של דרך חיים והיא שולחת אותנו לתהליכים מרתקים ומעוררי מחשבה. }

{אין לי כח לחשיפה, כי הרבה פעמים היא מאלמת אותי, ולכן גם מי שקורא בין השורות ואני בטוחה שאני נקראת בין השורות, שישתדל, במטותא, לשמור על האנונימיות המאפשרת הזאת, תודה }

---