נהנתי מאוד לקרוא את מה שכתבת עליכם, נשמע מעניין מאוד.
דברת על חוסר בטחון, אני חושבת שכדי להוציא את ילדייך מהמסגרות, דרוש בטחון עצמי גבוה, בעצמך, בדרכך.
לא ניכר כלל שאין לך בטחון בעצמך, הלוואי עלי האומץ שיש לך...
המשיכי כך, והוסיפי לכתוב, נהנת לעקוב אחרי ההתפתחויות.

ריגשת אותי מאוד, יהודית.
תודה על הפתיחות.
כן, הילדים שלנו מחזירים אותנו לעצמנו, לילדותינו.
ומי מאיתנו שמצליח לזהות את זה ולעשות את התיקון, מקבל מתנה גדולה להמשך החיים.
כיף לקרוא אותך. @}

היום הבן (בן 4+) הלך לשחק עם חבר, בחוץ. לאחר זמן מה שמעתי אותו מתקרב לבית בבכי הסטרי, כמובן שרצתי החוצה. "מה קרה?" שאלתי אותו, והוא סיפר ששלושה ילדים גדולים ממנו בשנה, רוצים להרביץ לו עם מקלות. התרגזתי מאוד, איך הם מעיזים לעשות את זה לבן שלי, החמוד, העדין...
חיבקתי אותו עד שנרגע, השארתי אותו בבית עם הקטנה ויצאתי בסערה החוצה, מצאתי אותם בקרבת מקום.
"מה אתם עושים?" שאלתי בכעס, "אנחנו רק רצינו לעבור לידו" הם עונים, "עם מקלות?" אני מקשה, "לא, לא מצאנו..." היתה התשובה שלהם.
חשבתי שאני מתפוצצת. כעסתי עליהם, איימתי שאם זה שוב יקרה הם יצטערו מאוד, ושלא יעזו אפילו לומר לו מילה אחת לא נעימה. הבטחתי לדבר עם ההורים שלהם, (אפילו שאני מכירה את ההורים- ואיו כל כך עם מי לדבר).
חזרתי הביתה יותר רגועה, וגם שלמה עם ההחלטה לצאת להגנת בני ולא "לתת לו להתמודד לבד" בטח לא בגיל הזה. הבן כמובן שמח מאוד וראיתי בעיניו את המבט הבוטח, שיש מי שיעזור לו.

המקרה הזה החזיר אותי שנים רבות אחורה, הייתי בכיתה ג' השיכבה הבוגרת של המושב, בסך הכל 4 בנות. למה הן החליטו להטפל אלי? אולי בגלל שהייתי חלשה בלימודים? (שזה סיפור בפני עצמו ובהזדמנות אחרת) אולי בגלל שתמיד צריך אחד כזה, והפעם אתרע מזלי?
בכל מקרה כשבי פגעו לא היה מי שיעמוד מאחורי, או בעצם מלפני ויגן עלי ויתן לי בטחון, כיוון שההורים שלי לא היו אסרטיביים בכלל. עצתם הייתה להתרחק מכולם ובסוף זה יסתדר.
ואני שואלת את עצמי איפה לעזאזל היו כל המורים והמורות שאמורות לעזור לילדים, הם לא שמו לב שלימודים גרועים ובעיות חברתיות הם כמו ביצה ותרנגולת, לא ברור מה גורם למה, אבל התוצאה זהה, חוסר בטחון.
אני אתן לילדים שלי את תחושת הבטחון שהם זקוקים לה על מנת להתפתח כראוי.

[u]ואני חייבת לציין שהבת שלי כן יכולה, פשוט "אני שונאת" זאת התשובה שלה...[/u]
מזכיר לי שהתשובה של השניה שלי זה "אני לא יכולה. זה קשה מידי!"
ומיותר לציין שהיא מצליחה בסופו של דבר. :-)

בקשר לקריאה - הדבר שנראה לי מאוד עוזר זה להקריא לילד.
אני זוכרת שקראתי פעם מורה נבון מאוד, שאמר, שברגע שהילדים מתחילים לקרוא ההורים מפסיקים להקריא, ומצפים שהילד יקרא לבד.
אבל בשלב הזה (גם כתה ב', גם כתה ג') הקריאה היא עוד מאמץ, היא לא אוטומטית בכלל, ומעייף לקרוא ככה כשכל כך מרוכזים בטכניקה ששוכחים את התוכן וההקשר. עד שגורמים משפט ומבינים אותו צריך להיזכר מה היה במשפט הקודם. וזה מפחית את ההנאה.
אני רואה את זה על עצמי - אני יודעת אנגלית כבר שנים רבות, אבל לקרוא ספר (פרוזה) באנגלית [b]וליהנות ממנו[/b] - זה דורש רמה הרבה יותר גבוהה, ואוטומטיזציה שנובעת מהרבה הרבה תרגול.

אם תקראי לה סיפורים שאהובים עליה, היא תשמח אחר כך לקרוא אותם שוב בעצמה, והקריאה שלה תיתמך בזכרון השמיעתי. וכך תהיה בזה יותר הנאה וזרימה. כך את גם יכולה לחשוף אותה לספרות שמתאימה לגילה ולתחומי העניין שלה, אבל עוד קצת גבוהה מדי לרמת הקריאה הנוכחית שלה, וכך לגרות אותה ולהראות לה איזה כיף זה ספרים.
(אני לא אמא, עדיין, אבל אבא שלי לא הפסיק להקריא לי ספרים לפני השינה עד כתה ד', למרות שהתחלתי לקרוא כבר בגיל חמש. אולי זה אחד הדברים שחיבבו עלי את הקריאה).
לעולם אל תגידי "לא" כשהיא רוצה שיקריאו לה (ואני לא מתכוונת ל"לא עכשיו, חכי שאגמור את מה שאני עושה כרגע"). אם את לא מוכנה לקרוא לה - למה שהיא תהיה מוכנה לקרוא בעצמה?
ד.א. פעם הנורמה במשפחות מסוימות (במאה ה- 19) היתה שכשמקבלים מכתב, או עתון, או מגזין - אחד מבני המשפחה היה מקריא בקול, וכך כולם היו נהנים מהחומר מיד עם הגעתו, ולא היו צריכים "לקרוא בתורות".

אם אפשר, אז הנה עוד רעיונות (מבחינתי, כל דבר שמצריך כתיבה כרוך גם בקריאה...)

[list]
[*] לקראת אירוע משפחתי / יומולדת - להכין יחד פתקים עם שם לכל מוזמן (אפשר להניח על השולחן, פתקים מקושטים ומושקעים).
[/list]

[list]
[*] משחק איש תלוי - אפשר לבחור נושא, כדי שהטווח לא יהיה רחב מדיי ולא קשה מדיי. פעם את מנחשת מילה שלו (אותיות) ופעם הוא שלך.
[/list]

[list]
[*] תשבצים ותפזורות - לי אישית יש חיבה לתחום ומצאתי חוברת נהדרת (נקוי ראש) שיש בה תשבצי הגיון, חידות בתמונות ועוד אלף ואחת דברים. כיוון שזה משהו שאני אוהבת לעשוץ, הילדים ישר מתמגנטים... אז הצעתי לגדול לעשות איתי תפזורת והוא מאד נהנה. הוא גם מאד מאד אוהב את החידות בציורים (זה נקרא "רבוס" - אין לי מושג למה), שצריך להשמיט אותיות או להחליף ובסוף יוצא פתגם.
[/list]

[list]
[*] להכין סיפור במחשב.
[/list]

(אולי נרכז הכל בדף נפרד, בטוחה שכבר יש משהו בסגנון ??)

בס"ד


ל-[b][po]יהודית ה[/po] [po]ואורית אוקו ערוסי[/po] [/b]

לפי מה שהבנתי הבנות יודעות לקרא- לפחות מילים?
מה שנשאר זה קריאה רצופה ורצון לקרא.
לפעמים כדי לא להפוך את הקריאה מהנאה למשהו "קשה"- צריך לתת לילד לעצור בשלב בו הוא נמצא.
קוראים משפט? מעולה.
למה ספרים? האהבה לקרא ספרים תגיע כשהקריאה תהיה מהירה וקלה. כרגע להקריא, שהילד ידע שספר זה דבר מעניין ונעים.
עדיף שיקראו ספרים וירגישו שזה קשה ושהם לא טובים בזה?
או שירגישו שמה שדורשים זה קל והם יודעים?
(אם לילדה קשה לכתוב ויש חשד לקושי במוטוריקה –עדיף לבדוק, יש דרכים לשפר.)

בינתיים אפשר להדפיס במחשב משפטים שהם יקראו-
מה יהיה לנו כייף לעשות השבוע- לקרא ולסמן מה רוצים לקנות בסופר- להכתיב לנו ולקרא מה היה הכי כיף בזמן האחרון, או פתק קצר שה- סבתא או הדודה נותנת כשהולכים כדי לקרא בבית..
אפשר לעשות יחד תיבת דואר לכל אחד מקופסה לקשט לכתוב את השם ולשלוח פתקים. אם יש אחים אחד לשני, אם לא לאמא. ( המשפטים לילד יכולים להיות מודפסים ומנוקדים)
אצלנו מי שידע לכתוב כתב- מי שלא- צייר את הפתק.
הם כתבו סתם בוקר טוב עם טופי, או נשחק ב.. או קשקושים שרק ילדים יכולים לחשוב אליהם..
היה גם דואר מהיר- סוגרים את הדלת ומעבירים פתקים מתחת. צריך רק להיזהר שלא יפתחו את הדלת על היד..

בקריאה- כתיבה אם הופכים את זה לעניין של 5- 10 דקות הילד לא מרגיש שזה "קשה".
בהתחלה קוראים או כותבים מילה ב-10 דקות אח"כ שתים, משפט וכו
הריכוז יורד ככל שזמן הלימוד מתארך, בפרקי זמן קצרים הילדים הרבה יותר מרוכזים.
הילד שלי עצר על קריאת מילים שנה, ואחר כך כשקרא בקלות- התקדם.

כשהצעתי לה שנקרא יחד משהו קצר, או שנעבוד יחד בחוברת,ואמרה שהיא לא יודעת כלום, שהיא שונאת לקרוא, שהיא לא יכולה ושונאת ושונאת ...

צלחת עם נשנושים לפעמים תעשה את העבודה..
כשהילד יכול לעשות את הדף לבד אפשר להגיד שהוא ימשיך לבד כדי שאמא תוכל ל...(להכין משהוא טעים? לעשות לו משהוא שאוהב? כדי שאמא תגמור לשטוף כלים ויהיה לה זמן לעשות משהו יחד..)

החוברות דורשות קריאה הבנה כתיבה, לפעמים הכל יחד קשה למי שלא קורא כותב רצוף.
אולי לעשות קודם מה שנראה לה קל.
אפשר לעבוד קודם על כל קריאה כתיבה לחוד.
אפשר בינתיים שהילד יקרא ויכתיב את התשובות, ופעם אחרת יכתוב אותם בחוברת.
אפשר לעשות בעל פה.
ואפשר ללמד את הרוב לבד בצורה יותר מעניינת...

( בניינו- גם אני שונאת אותם. רובם משעממות, והמעניינות מעניינות יותר בע"פ. בזמן שממלאים אותם אפשר ללמוד עולם ומלואו..)


לדעתי עדיף למחוק אחרי הקריאה, כי ככה אי אפשר לקרא רצוף על החינוך הביתי שלך.

אורית, לא, ממש לא אמחוק, גם אני אשמח להצעות בעניין הקריאה.
ואני חייבת לציין שהבת שלי כן יכולה, פשוט "אני שונאת" זאת התשובה שלה...

[po]בן עמי[/po], אשמח לשמוע הצעות בעניין קריאה.
יהודית, את מוזמנת למחוק את זה בקרוב, כי נידחפתי כאן לדף שלך.

ליהודית ואורית
בענין קריאה וכתיבה מרצון יש המון אפשרויות, צריך זמן לכתוב.
גם אני חשבתי שזה חלום רחוק היום הוא קורא חופשי.
בביה"ס אין סיכוי שהיה לומד את זה.
נכתוב שיהיה זמן, שתלנו בהר הקרוב פקעות של שושן צחור, ואנחנו עכשיו באנגלית, יש המון ספרים יפים וקצרים, כמו שכתבת אני קוראת והוא אחרי, ותרגום.
ביי בנתיים,
בהצלחה.

[u]בסבלנות היא שם המשחק, לא?[/u] |Y|
את מקסימה.
נותנת לילדה שלך את החיים שלה בחזרה. @}

כן, את צודקת, אני באמת טיפה לחוצה, בכל זאת כל השאר...
אבל תמיד אני משתדלת לא להראות לה שאני לחוצה על זה, כדי לא להגביר את האנטי.
כבר קרה שהיא, מיוזמתה קראה ספר קצרצר, אבל זה עדיין מחזה נדיר מאוד.
בסבלנות היא שם המשחק, לא?

[u]בעיניין קריאה לשמה של ספרים עדיין יש בעיה,[/u]
הבת שלי בת 9 ועדיין לא קוראת ספרים בעצמה. משפטים פה ושם כן.
ספר מלחיץ אותה, כי יש הרבה כתוב.
גם אני ,כמוך,
[u]כבר חולמת לראות את הבת שלי קוראת ספרים מיוזמתה, להנאתה[/u],
אבל מבינה שזה צריך לבוא ממנה.
לפעמים אני מציאה לה לקחת ספר ילדים פשוט ולקרוא איתי ביחד.
לאט לאט היא קוראת יותר ויותר. זה כיף לראות.
אבל אני לא עיקבית בזה. זה קורה פעם ב... כשאני נזכרת בזה.
מצטרפת לשואלת
[u]והיא תגיע לקריאה כשהיא תבשיל[/u].
בסופו של דבר, היא עדיין ב"תהליך התנקות" מהמסגרת.
ואת רואה את השיפור שחל מול עינייך.
קחו את הזמן שלכם, עכשיו שיש לכם אותו בשפע.;-)

[u]כמה שאני מודה לאלוקים על כך שחשף אותי "במקרה" לרעיון של חינוך ביתי[/u]
ומה אלוקים אומר על "חינוך חופשי"? ;-) אולי זה יוריד את הלחץ מהבת, והיא תגיע לקריאה כשהיא תבשיל? אולי היא בנויה ללמוד קודם חילוק פשוט ורק מאוחר יותר קריאה, וחבל ללחוץ ולהלחיץ, ושווה לחכות עם קצת אמונה ולתת לדברים לקרות?

עכשיו, חודש + שאנחנו בבית, הבת הגדולה התחילה להוציא כעסים, ותסכולים. למשל, כשהצעתי לה שנקרא יחד משהו קצר, או שנעבוד יחד בחוברת, היא התפרצה ואמרה שהיא לא יודעת כלום, שהיא שונאת לקרוא, שהיא לא יכולה ושונאת ושונאת ...
ליבי התכווץ, כבר בגיל 7 היא שונאת, ומרגישה שהיא לא יכולה?!?
מה היה קורה אם לא היינו יוצאים משם, זה היה מתפרץ בכיתה ג' או ד' או ה', ומה אז? שנים של סבל בבית הספר, ועוד שנים על ספה של פסיכולוג...
אבל מיד נרגעתי, הרי אנחנו בבית בדיוק בגלל זה, "את לא חייבת, אם את לא רוצה" עניתי לה, משתדלת להפגין אדישות קלה (עברתי את המבחן, לא?),
"אבל" המשכתי, "אני חושבת שאת חכמה מאוד, תראי איזה יופי כתבת פה, תראי איך התקדמת, וכו".
לאט לאט אני רואה שהיא נרגעת, ומיום ליום הבטחון שלה בעצמה עולה, אני מקרינה לה שהיא ממש מדהימה אותי עם היכולת שלה להתמודד עם משימות בחוברת, לבד! (כשאני יושבת לידה, כמובן).
השיפור ממש גדל מול עיניי, האנטי שחווינו רק לפני שבוע שבועיים, כבר כמעט לא קיים כשמדובר בחוברת.
בעיניין קריאה לשמה של ספרים עדיין יש בעיה, אבל אני מקווה שגם את המסוכה הזאת נעבור, אני כבר חולמת לראות את הבת שלי קוראת ספרים מיוזמתה, להנאתה, אם נגיע לזה העולם כולו יהיה מונח על כף ידה.
כמה שאני מודה לאלוקים על כך שחשף אותי "במקרה" לרעיון של חינוך ביתי, בלעדיו היינו עכשיו בנפילה לבור ללא תחתית...

ממש מרתק המשיכי לכתוב.

כייף לקרוא אותך יהודית.

חשבתי לעצמי שאחת ההתמודדויות שיהיו לי בבית היא ריבים בין הילדים, כי ההגיון שלי אמר שאם היו ריבים לפני כן אז כשהם יהיו כל הזמן יחד הריבים יגברו.
אז לא, ממש לא, רוב בזמן הם משחקים כל כך יפה ביחד שאני פשוט נהנת להקשיב מהצד לשיתוף הפעולה שלהם.

היום הילדים החליטו שכיוון שלכולם יש חופש- חופשת חנוכה, אז גם הם בחופש ולכן לא צריך לעבוד בחוברות, וכבר בשעה 11:00 בבוקר (אחרי ששחקו יחד), הם הלכו לחברים, ופתאום אני מוצאת את עצמי לבד ללא צורך להעסיק אף אחד (חוץ מאת הקטנה שכבר משחקת כמעט לבד). אז היה לי יום נחמד, די הסתלבטתי, והתעסקתי בתחביבים שלא נגעתי בהם כבר חודש וחצי כמעט! היה ממש כיף.

בשבוע שעבר התקיימה במושב הצגה לכבוד חנוכה, והתאספו שם ילדים והוריהם, גם אנחנו הגענו. בסוף ההצגה כשעמדתי לצאת נגשה אלי אחת האמהות ואמרה שמה שאני עושה זה רעיון מאוד יפה, וכל הכבוד לי שאני משקיעה כך בילדים שלי. פעם ראשונה שלא הייתי צריכה להסביר למה ואיך, מסתבר שיש גם אנשים שמפרגנים לעניין הזה...

ועוד משהו נחמד, לפני כמה ימים הבת הגדולה אמרה "צריך לחלק לשלושה חצאים" אמרתי לה שחצאים יש רק שניים וצריך לומר חלקים, היא לא כל כך הבינה, אז לקחתי כוס זכוכית שקופה וגבוהה, לקחתי טוש לא מחיק, וציירתי קו קטן לרוחב הכוס ואמרתי שחילקתי את הכוס לחצי, ושאלתי "מי רוצה לשתות חצי כוס מים?"
ואז שאלתי עד לאן צריך למלא את הכוס כדי שיהיה חצי? הילדים שיתפו פעולה בהתלהבות.
אחר כך אמרתי שאני רוצה לשתות רק שליש כוס, אז בצד אחר של הכוס סמנתי שני קווים לרוחב וכתבתי על כל חלק מספר, ושאלתי עד לאן למלא, וכך עם שני שליש, ורבע ושני רבעים. הגענו עד לחמישית. הילדים כל פעם כתבו על דף כמה הם רוצים שלתות (כי הם לא זכרו את שמות השברים, אבל הצורה שלהם הגיונית, נניח חלק אחד מתוך 4 וכד') ואחר כך הראו על הכוס עד לאן צריך למלא. בקיצור חווית לימוד מהנה ביותר, ואין לי ספק שאחרי כמה פעמים שיצא להם לשתות כל מיני כמויות מהכוס הזאת, הם יזכרו ויפנימו את הרעיון.

חברה, סבלנות, עד שיהיה לה זמן לכתוב כשכל הילדים בבית...
[b]אני לא ממש מצליחה ומספיקה כל מה שרציתי ותכננתי.[/b]
מזכיר את ההתחלה שלנו.. לוקח זמן להתארגן.
בהצלחה! :-)

[u]אני יודעת שאת הדברים שאני אוהבת לעשות ורוצה להתמקצע בהם אני אצטרך להניח בצד, ולחכות כמה שנים עד שיהיה יותר זמן ואז להתקדם איתם[/u]
מה פתאום??
להיפך
כשהילדים רגילים להיות בבית ולא צריכים תעסוקה חיצונית (הורים חוגים חברים) הם מעסיקים עצמם ולומדים לבד
וכך אם אין תינוק בבית יש זמן להתפתחות אישית של ההורים

תודה לכם, נעים לדעת שדברי נשמעים ולא נעלמים..

בהצלחה, יהודית.
תמשיכי לשתף!

אנא, המשיכי לכתוב! קוראת בשקיקה.

הי יהודית, מאד מעניין לקרוא!
_האמת שיש לי עוד המון מה לכתוב, על ארועים מעברי בבית הספר שבוודאי השפיעו על המהלך, על תגובות הסובבים (חלקן ממש הפליאו אותי ודווקא לצד החיובי)
מאד אשמח לקרוא עוד.

[u]אבל נראה לי שהשתפכתי מספיק ליום אחד...[/u]

מה פתאם ??? אני קוראת מרותקת.

מעניין לי נורא להסתכל על זה מכיוון של אדם אחר, ולהשוות לתחושות שלי ולמחשבות שלי מלפני שנה.
תודה שאת משתפת ומקווה שאכן יגיעו פתרונות שיאפשרו לך לקבל החלטות בשקט {@

טוב, מנסה לסכם חודש ראשון בבית. אז קודם כל קצת הסטוריה...
אני עם שלושה ילדים בבית, ובעל שחוזר מהעבודה בשעות אחה"צ המאוחרות (עוד אחד שזקוק לטיפול מסור?).
ביתי הגדולה בת 7- הוצאתי אותה בתחילת כיתה ב', בני השני בן 4, וביתי הקטנה בת שנה וחצי- היא כמובן הייתה איתי בבית מאז שנולדה...
חשוב לי לציין שהרעיון שילדים צריכים להיות עם אמא בשנים הראשונות לפחות, לא היה רחוק ממני אף פעם. ביתי הראשונה זכתה להיות איתי עד גיל שנה, אבל בתור אמא צעירה (20) וטריה, לא ממש ידעתי מה לעשות, והיה ברור כזה, שבגיל שנה היא נכנסת לפעוטן, האמת שאפילו שהפרדה היתה קשה, הייתי שלמה איתה כי כל הרעיון של אמא נפל עלי ככה בהפתעה (הכנה של 9 חודשים לא הספיקה...) והיו גם הלימודים, והיה ברור...
הבן השני כבר זכה ליותר, הוא נשאר איתי עד גיל שנתיים וחצי. הבת הקטנה כבר שנה וחצי ומי יודע עד מתי...

ההחלטה על ההוצאה מן המסגרת הגיע עקב קשיים למודיים של הבת הגדולה, לצערי ההחלטה לעלות לכיתה א' הייתה מוקדמת ומוטעת, ולא רציתי שכבר בתחילת דרכה בבית הספר היה לה קשה. לכן לאחר כיתה א' החלטתי שקודם כל נצא לשנה ונראה מה הלאה. אמרנו לעצמנו שאם נחליט שזה לא בשבלינו אז אחרי שנה לחזיר אותה לכיתה ב', כך היא תהייה הכי גדולה, אחרי שנה טובה ומחזקת בבית, ובלי המועקה הקשה של להשאר כיתה.
בינתיים התחלנו לחשב חישובים, ונראה שאם לא אצליח למצוא עבודה מהבית אני אצטרך לצאת לעבוד ולהחזיר את ילדיי למערכת, אני ממש לא יודעת מה לעשות ומקווה שעד סוף השנה אמצא פיתרון שיאפשר לנו להמשיך בדרך שהתחלנו.

האמת שהמציאות שונה שנות אור מן הדמיונות והחלומות בהקיץ שחלמתי, בכל התקופה של ההתלבטות. אני לא ממש מצליחה ומספיקה כל מה שרציתי ותכננתי. אני לא יודעת אם זה טוב או רע, את זה אברר בהמשך. הקווים הכלליים של היומיום די דומים- התארגנות, ארוחת בוקר, כמה עמודים בחוברות, שמשולבים עם משחקים חופשיים. בצהריים כשהחברים חוזרים מהלימודים, אז הילדים שלי מתפזרים לכמה שעות, ואז יש לי קצת זמן איכות עם הקטנה...

וואו, כמה כתבתי, האמת שיש לי עוד המון מה לכתוב, על ארועים מעברי בבית הספר שבוודאי השפיעו על המהלך, על תגובות הסובבים (חלקן ממש הפליאו אותי ודווקא לצד החיובי), אבל נראה לי שהשתפכתי מספיק ליום אחד...

[po]יהודית ה[/po] , כיף לקרוא ובאמת שיהיה בהצלחה.
ולגבי חלומות מושהים, יכול מאד להיות שתגלי שאת יכולה לשלב מעט מהעשיה שכרוכה בחלום גם ביומיום עם הידים, לאט לאט, לא על ההתחלה ואולי לא במינונים שהכרת בעבר.

טוב, אז גם אנחנו התחלנו בחינוך ביתי. אחרי כל ההיתלבטויות, הבעיות, ההיתייעצויות, הוועדות, הפגישות וכמובן אחרי שקראתי את כל מה שכתבו פה בעלי נסיון, זה הגיע, זהו אנחנו התחלנו את מסע חיינו, לפחות לשנה זו.
אנחנו פותחים היום את השבוע השני בבית. איזה כיף "לוותר" על הלחץ של הבוקר, לאכול דייסה חמה ביחד בלי להילחץ, והדבר הכי מוזר אבל אמיתי שאני יכולה לומר הוא, שאני הרבה יותר מאורגנת, מספיקה יותר גם בבית, גם לשבת עם הילדים, לעשות איזו חוברת, לקרוא סיפור, לטייל, בקיצור- אם השנה הזאת (או יותר נכון החצי שנה) יהיו כמו השבוע הזה אז באמת הולך להיות כיף. אבל אני יודעת שיהיו עליות וירידות כמו בכל דבר בחיים.
אני יודעת שאת הדברים שאני אוהבת לעשות ורוצה להתמקצע בהם אני אצטרך להניח בצד, ולחכות כמה שנים עד שיהיה יותר זמן ואז להתקדם איתם ולהפוך בהם למקצועית, אבל זה בסדר, אני מוכנה נפשית, וזה לא שאני מוותרת על חלום חיי אלא רק משהה אותו לכמה שנים- המחשבה הזאת נותנת כוח להמשיך...
את הקשיים שיהיו אני בטח אכתוב כאן, אז בהצלחה לנו ולהתראות בינתיים...