גם רכיבה על אופניים מאד עוזרת אצלנו.

[po]תמרוש רוש[/po]: תודה רבה על התשובה המושקעת. בהחלט הצלחת להרגיע אותי :-) אנחנו אמנם מנסים קודם את האופציה המשולבת אבל טוב לדעת שגם בחינוך ביתי מלא אני לא אצטרך לעבוד במשרה מלאה באיתור חברים עבורו :-)

ממליצה להוסיף ריצה, טיפוס, ו-rough play.

אגב,
אילו תוספי תזונה אתן ממליצות לעודף מרץ אצל בן ה6 שלי

[u]איך מסבירים לילד את המעבר לחינוך ביתי במקום שבו העניין חריג מאד?[/u]
תראי, את צריכה להגיד דבר שאת מאמינה בו.
[po]צפריר שפרון[/po] אמר פעם שההחלטה על חינוך ביתי צריכה להיעשות מאהבת מרדכי, ולא משנאת המן. אז מה טוב בעינייך בחינוך ביתי, באופן כללי ולילד הזה בפרט? את זה תגידי לו, במילים פשוטות.
(אני יכולה לחשוב על איזה משהו בסגנון "יש הרבה ילדים שהולכים לגן, אבל גם הרבה ילדים - בכל אחבי העולם - שנשארים בבית והולכים למקומות עם ההורים שלהם. אנחנו רוצים לנסות את זה לכמה חודשים, כי נראה לנו שזה יהיה כיף לכולנו")

מה שיכול לעזור לך זה - לגייס אחד או שניים מבני המשפחה, שיבינו למה אתם עושים את מה שאתם עושים, שיתמכו בהחלטה, ושפשוט ידברו עם הילד על זה כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם. "אז מה עשית אתמול עם אמא/אבא?" שיחליף בטון הטבעי והמתבקש ביותר את "אז איך היה בגן". ובלי הרמות גבות ובלי נעליים.
יש מצב לשותף תומך כזה?

[u]מה עושים עם חברה? אנחנו לא רוצים לעבור למקום בו יש קהילת חינוך ביתי כרגע כי פה יש סביבנו המון משפחה שהוא קשור אליה מאד. דודים, בני דודים, סבים וסבתות, ועוד. גם הם חברה, כמובן, אבל כמעט ואין ילדים קרובים לגילו, ואני מניחה שכדאי שישחק לא רק עם דודנים בני 16...סביר שנוכל לרשום אותו לחוג או שניים ולהשיג ביקור של חבר פעמיים-שלוש בשבוע, אבל לא מעבר. זה מספיק? אם לא - מה הפתרונות? הוא אמנם ילד שזקוק גם לזמן עם עצמו, אבל גם אוהב חברה וחברים.[/u]
תשמעי, נשמע שאת (כמו רבים וטובים לפנייך...) נלחצת קצת מהקונספציה של חברה חד-גילאית, "ילדים בגילו" וכאלה.
ואני יכולה להגיד לך שחור על גב ירקרק - זה כולה קונספציה... ילדים בכל מיני גילאים נהנים מחברת אנשים בכל מיני גילאים יוצרים קשרים משמעותיים ונפלאים עם אנשים שגדולים או קטנים מהם בעשר שנים או לפעמים בחמישים שנה. ואין בכך על רע, זה נפלא, זה משמעותי, זה מלמד כישורים חברתיים ומספק צרכים חברתיים והכל.
נכון שיש ערך גם לחברת ילדים באותו גיל, אבל לדעתי הצורך הזה מופיע קצת יותר מאוחר, בערך בגיל 6 או 7 ומעלה, כשילדים מאוד רוצים לשחק עם מישהו ברמה שלהם. וגם זה לא בהכרח נכון, זה מאוד אינדיווידואלי, ומאוד תלוי בילד.
אז [u]דודים, בני דודים, סבים וסבתות[/u] שאפשר להיפגש אתם מדי פעם באמצע השבוע, זה אחלה. באמת אחלה.

אישית, שניים מחברי הטובים ביותר כילדה היו אחים שאחד צעיר ממני ב- 3 שנים והשני ב- 5, ועוד חברים טובים שלי היו זוג צעיר, שכנים של סבתא שלי שהיו מבוגרים ממני בעשר בנים בערך. והיחסים בינינו היו נפלאים.
הילדים שלי, עוד דוגמה, התחברו נהדר עם השכנים שלנו, שני רווקים בשנות השלושים שלהם. אחד השכנים היה מתוק במיוחד - לדעתי הוא קצת על הרצף האוטיסטי, אף פעם לא הצלחתי לנהל אתו שיחה נורמלית - אבל תמיד הוא היה קורא לילדים מהמרפסת, משחק אתם בכדור ובמכוניות מירוץ ונהנה מכל רגע - וגם הם (עד שעבר דירה :-(). השני היה מנהל עם הגדול שלי שיחות מסועפות בנודע ל"מלחמת הכוכבים" - נושא אהוב על שניהם.
והיה נפלא לראות את זה.

ולעניין המינון - תנסו ותראו מה מתאים לו ומה הוא צריך... כעיקרון, אם תוכלו לצאת מהבית ולראות אנשים (ילדים או מבוגרים) ולהיות באינטראקציה חיובית אתם למשך שעה-שעתיים (או יותר), 5-6 ימים בשבוע - את במצב מצוין. רוב הסיכויים שבאמת לא צריך יותר :-)
אז אם את מסוגלת לארגן ביקור של חבר פעמיים בשבוע, וגם איזה חוג - ועוד מפגשים עם המשפחה המורחבת - את מסודרת.

מאי, יש לי מה לכתוב על זה אבל לא כרגע... בינתיים מחזקת את ידייך (())

תודה רבה לכולן על התובנות.

מנטה - אני לגמרי מתכוונת לנסות את האומגה, תודה על ההמלצה.

יונת - במקרה שלנו זה קצת יותר גורלי כי אם נוציא אותו מהגן לא נוכל כנראה להחזיר אותו לשם (הגן הכי מבוקש בעיר) וקשה לנו לחשוב על גן אחר בסביבה שלפחות מקוטלג כ'נסבל' על ידינו.

כרגע החלטנו לנסות חינוך ביתי חלקי - 3 ימים בגן 3 ימים בבית. נראה איך זה הולך ונקבל החלטות בהתאם.

זה לא שאני חולקת על מה שכתבו לפני, או על המחקרים שנעשו (גם בארץ), אבל אני חושבת שזה לא רלוונטי לכם. שום מחקר ושום דבר שקרה לאחרים לא יוכל לחזות מה יקרה אצלכם. את הניסוי הזה תהיו חייבים לעשות בעצמכם בשביל לדעת.

אני מציעה פשוט לנסות ולראות. אם מתחרטים, תמיד אפשר להחזיר לגן, או להכניס למסגרת אחרת, או לנסות לעשות דברים אחרת בלי מסגרת. זו החלטה פחות גורלית ממה שנראה לך כרגע. פשוט תנסי, תראי, תשני, וחוזר חלילה.

(אולי יעניין אותך להציץ בדף [po]אוטיסטים בחינוך הביתי[/po], לטעמי הוא רלוונטי גם לילדים שאינם ברצף האוטיסטי.)

אמנם כתבת שאת מגדירה יום בבית לא כעונש, אבל הוא יודע שיום קודם הוא הגזים בהתנהגות שלו. ממה שכתבת אני משערת שהוא [b]כן[/b] מרגיש שהבית, במקרים כאלו, זה עונש. לכן הבקשה שלו ללכת לגן לא מעידה בהכרח על אהבה לגן.
אפשר לדבר איתו בכנות שאתם רוצים שיהיה לו הכי טוב שאפשר, ובגלל שקשה לו בגן, החלטתם שהוא ישאר בבית.
צריך לזכור שלא טוב לו כשהוא מרביץ! אם בבית הוא רגוע, אין ספק שהוא יבין על מה אתם מדברים.
ילד רגוע=ילד שטוב לו. ילד מרביץ=ילד סובל.
בשלב ראשון אני ממליצה על הרבה פעילויות כגון גן חיות ומוזיאונים, גינות, פינות טבע וכד' כדי להרגיש עסוקים ולאט לאט אפשר יהיה להפחית את הפעילויות ולהשאר יותר בבית. המעבר לדעתי קל יותר אם הוא נעשה ככה. מרגישים עסוקים כ"כ עד שאין זמן ללכת לשום גן. את המפגשים החברתיים אפשר לשמור לאחה"צ, אפשר לשמור על קשר עם ילד או שניים מהגן.
הוא לא מכיר סטטיסטיקות. לא יודע שבעיר שלכם אין עוד ילדים בחנ"ב. חנ"ב בכל מקום (כמעט) זה מיעוט. והעניין החברתי הוא תמיד מאתגר. מוצאים את המינון הנכון לאט לאט וזה תהליך.
בנוסף, חפשי כאן ובפייסבוק קבוצה שנמצאת הכי קרוב אליכם, יתכן שבתוך הקבוצה תגלי מישהו שגר קרוב אליכם.
נראה לי שזו החלטה מצויינת עבורכם ועבור ילדכם.
בהצלחה!

מעלה את האפשרות שהבעיה בגן היא כמות הילדים (או צפיפות הילדים, או היחס בין כמות הילדים למבוגרים).
החשיפה לחברה כזו היא לא טבעית ובעייתית לכל הילדים, ואם ילד מראה בעיות התנהגות רק בחברה הזויה שכזו (ואני יודעת שזו המציאות, ועדיין, המציאות לדעתי הזויה) ואילו בחברה טבעית יותר (אחד על אחד, קבוצה קטנה של לדים שהוא מכיר שהיא לא חד גילית ויש בה לפחות מבוגר לכל שני ילדים) הוא מתנהג טוב בכלל לא ברור שהבעיה היא בו.

בנוגע לחינוך ביתי ומחקרים
על ישראל בטוח אין מקרים, כי פשוט אין כמות ילדים מספיקה לסטטיסטיקה. בארץ אני יודעת קצת על הנושא, בעיקר בהקשרי אוטיזם. לדעתי ההעברה הזו בעיקר מגינה על הילדים מפני מערכת אידיוטית לחלוטין (ובבית הספר ראיתי כמה דוגמאות לטמטום שממש פגע בילדים, למשל להכריח לבוא ילדים שרגישים לרעש לטקסים במקומות מאוד רעשים |אוף|) מה שמונע גרימת נזק נוספת.

נו, כבר אמרתי שבכלל לא בטוח שיש לילד שלך בעיה משמעותית מספיק לתיוג בעיניי? אי התאמה למסגרת לא נחשבת כזו בעיניי. לעומת זאת, התיוג שלו כ"לא בסדר" הוא בעיה בעיני, בעוד שאני מתייגת את המסגרת כלא בסדר. כך גם הייתי מסבירה לילד - שהמסגרת הזו לא טובה לו. זה לא עונש, כמו שאם סוכר גורם לו להתנהג בצורה היפראקטיבית (וזה עוד משהו שכדאי לראות - השפעה פיזית של מחסור במשהו או רגישות למשהו שהוא אוכל, שגורמת להתנהגות שלו) איסור על אכילת ממתקים לא היה עונש, אלא דאגה לבריאותו. לי אישית נראה שהגן הזה פוגע בו.

לדעתי שניים שלושה מפגשים בשבוע זה מספיק.

אם תנסי שוב מסגרת הייתי ממליצה לך לנסות מסגרת קטנה יותר ועם יותר אנשי צוות, או פשוט לחכות כמה שנים - בהחלט אפשרי שעוד כמה שנים הוא יוכל לשרוד במסגרת כזו בלי להיות אלים (לשרוד - כי לדעתי רוב אם לא כל הילדים נפגעים במסגרות קונבנציאונליות).

גם אני מאד בעד תוספים תזונתיים ו/או שינויים בתזונה לטיפול בבעיות התנהגות.

אם הוא כל כך אוהב גן, נשמע קצת חבל להוציא אותו. אולי יש באזור גן קטן יותר (משמעותית) - נניח חמישה ילדים עם גננת אחת, אם יש בכלל דבר כזה - שידע להתמודד טוב יותר עם המצב?

אם הגן מחמיר את מצבו, אז אולי זה לא שכל גן היה מחמיר את מצבו, אלא הגן הספציפי הזה מחמיר את מצבו?

אני מאד בעד חינוך ביתי (הבן שלי היה בבית 7 שנים שרובן מוצלחות), אבל אם הגן כל כך חשוב לו, הייתי אולי שוקלת למצוא גן מתאים יותר. מה דעתך?

אנחנו היינו עם בעיות דומות, בבית-ספר, בבית-ספר חלקי, בחינוך ביתי, ובטיול משפחתי לסירוגין. רק היום, כשהוא בן 11, הוא הגיע לדעתי לשלב שהוא באמת מוכן להליכה לבית ספר.
חינוך ביתי היה מאוד מוצלח, אבל בתנאים אידליים, עם מסגרת קבועה 4 פעמים בשבוע. לדעתי בית ספר לא התאים לו בגיל צעיר יותר ועשה יותר נזק מתועלת.

דרך אגב - אצלינו יש השפעה מאוד טובה על בעיות התנהגות לאומגה 3 אינטנסיבית - בארץ אני קונה מ www.omega3galil.com ולפי המינונים שמופיעים באתר (שהם שונים מאוד ממה שכתוב על האריזות שיש בפארמים).

אני מכירה כמה וכמה ילדים עם אתגרים התנהגותיים בחינוך ביתי. קשה להגיד מה היה אילו הם היו במסגרות, כי רובם לא היו. לתחושתי, זה שהאמא נוכחת מאד מקל, כמו גם העובדה שתמיד אפשר להתרחק ושהאינטראקציות לעיתים נדירות מגיעות למצב של 35 ילדים.
לגבי חברה, אם יש לכם נכונות לנסוע קצת ואתם לא גרים באילת, יש בכל מקום כמעט מפגשי חנב, או משפחות שישמו להיפגש (ונדמה לי שגם לאילת מישהו עבר לאחרונה).
איך מסבירים: אומרים אתם חושבים שזה יהיה לו טוב. שאתם רוצים להיות איתו יותר. קחי בחשבון שיש זמן של הסתגלות לאין מסגרת שיכול לקחת גם כמה חודשים.

בן הארבע שלנו, עליו כתבתי פה בעבר, מאובחן עם קושי בוויסות חושי, עם חשד גבוה גם להפרעת קשב וריכוז משמעותית (אבחנה סופית לא ניתנת לפני גיל חמש) את השנה שעברה העברנו בשלל אבחונים (כולל נוירולוג ופסיכולוג התפתחותי) הבעיות העיקריות היו בגן, שם הוא לומד 4 שעות ביום בלבד. הוא סבל מהצפה חושית, התקשה לשבת בריכוז, חטף דברים, נשך והרביץ.

לפי המלצת הנוירולוג, התחלנו לעבוד עם מנתחת התנהגות בסוף השנה שעברה. למרות הליווי שלה והתדרוך הצמוד לגננות (יש 3 על 34 ילדים) המצב החמיר השנה משמעותית. הוא התחיל להשליך חפצים בגן בקריזות, להרביץ לגננת, לקלל. לראשונה גם ההתנהגות מועתקת גם לבית. התיאוריה שלנו היא שההחמרה היא תוצאה של מסגרת יותר ממוסגרת. השנה בגן יש המון כללים לגבי מה עושים, מתי, איפה ואיך. על אף שגם בבית אנחנו מקפידים על כללים, הם הרבה יותר 'מאווררים'. בנוסף, חשבנו שגננת סמכותית יותר תעזור, אבל לדברי הצוות דווקא פניות סמכותיות ותקיפות אליו מחלצות ממנו התפרצויות זעם. (בבית, איתנו, הוא דווקא כן נענה לסמכות שקטה ותקיפה ברוב המקרים.)

התחלנו לחשוב ברצינות על מעבר לחינוך ביתי. ברור לנו שהבעיות הראשוניות דורשות המשך טיפול - הוא ימשיך עם ריפוי בעיסוק ותרפיות שונות. אבל כרגע, אנחנו משלמים הון לליווי מקצועי שיאפשר את לימודיו בגן (משרד החינוך מממן כלום וחצי לבעיות התנהגות) וכרגע לדעת המנתחת חייבים להוסיף סייעת צמודה כמה ימים בשבוע שתלמד איתו 'אסטרטגיות התנהגות נכונות'. התחושה שלנו הוא שבעצם הגן מחריף מאד את הבעיה ואז אנחנו נדרשים לספק כלים כדי להתמודד עם ההחרפה הזו. (מחוץ לגן אנחנו כן רואים שיפור: לפני שנה, כל ביקור של חבר בבית הגיע למכות בנקודה זו או אחרת. היום הוא מסוגל לשחק עם חבר גם שלוש שעות בלי אלימות ועם שיתוף פעולה) למזלנו יש לנו אפשרות לסדר את הלו"זים שלנו כך ששלושה בקרים בן זוגי יהיה עם הילד, ושלושה בקרים אני. נפסיד קצת כסף כך, אבל לא יותר ממה שנדרש לשלם ממילא כדי שהוא ימשיך במסגרת הרגילה. (חינוך מיוחד אינו אופציה מבחינתנו: ממה ששמענו על הגנים ההתנהגותיים באזור, הוא בעיקר ילמד בהם מעשי אלימות חדשים ומעניינים. הבנו גם שחלק גדול מהילדים שם סובל בנוסף מבעיות קוגניטיביות, בעוד הוא מצד שני אובחן כבעל אינטליגנציה גבוהה בהרבה מהממוצע, וגם אוהב ללמוד)

אם נלך על חינוך ביתי - הוא יהיה כנראה הילד היחיד בעיר שלנו בחינוך ביתי (אני לא יכולה לפרט את הסיבות להנחה הזו מטעמי אאוטינג, אבל אני לא סתם מנחשת) לפיכך, אנחנו בעיקר תוהים לגבי הנושאים הבאים:

[list=1]
[*] איך מסבירים לילד את המעבר לחינוך ביתי במקום שבו העניין חריג מאד? 'אתה מרביץ אז משאירים אותך בבית' לא נשמע לנו נוסחה אידיאלית :-) הבעיה רק מורכבת יותר כי הילד אוהב את הגן למרות הכל וכל פעם שאני משאירה אותו בבית (נגיד, אחרי יום בו התנהג ממש באלימות, אבל אני לא מגדירה את זה כעונש) הוא לוקח את זה קשה מאד ובוכה שהוא רוצה גן.
[*] מה עושים עם חברה? אנחנו לא רוצים לעבור למקום בו יש קהילת חינוך ביתי כרגע כי פה יש סביבנו המון משפחה שהוא קשור אליה מאד. דודים, בני דודים, סבים וסבתות, ועוד. גם הם חברה, כמובן, אבל כמעט ואין ילדים קרובים לגילו, ואני מניחה שכדאי שישחק לא רק עם דודנים בני 16...סביר שנוכל לרשום אותו לחוג או שניים ולהשיג ביקור של חבר פעמיים-שלוש בשבוע, אבל לא מעבר. זה מספיק? אם לא - מה הפתרונות? הוא אמנם ילד שזקוק גם לזמן עם עצמו, אבל גם אוהב חברה וחברים.
[*] האם יש מחקרים כלשהם לגבי חינוך ביתי של ילדים עם אתגרים התנהגותיים? אשמח גם לשמוע עדויות אישיות. באנגלית קראתי לא מעט בלוגים של אימהות שהעבירו ילד ספציפי לחינוך ביתי בגלל בעיות תחושה, ליקויי למידה וכו'. בארץ משום מה לא נתקלתי בזה. תחושת הבטן שלי אומרת שכך הילד מקבל צ'אנס טוב יותר, אבל הייתי שמחה לקבל חיזוקים לתחושת הבטן שלי...
[/list]