אפשר לשמוע עוד על היתרונות של גננים מול גננות?
אולי, בנוסף למה שנאמר, גם הגעגוע לאבא שבדכ רואים אותו עוד פחות מאמא, עצם מילוי מקום זה של "הדמות הגברית" מעלה עוד יותר את המשיכה.
(סליחה על ההכללות, בסביבה שקרובה אלי זה מה שאני רואה)

גם לי יצא להיתקל בכמה, גננים" וכולם היו מדהימים עם הילדים!
אולי זה בגלל שיש הרבה נשים שמגיעות למקצוע הזה כאיזשהו "רע במיעוטו", משהו שאפשר להסתדר איתו תוך כדי גידול ילדים (מה שיכול גם, לצערנו, להסביר את ריבוי מקרי ההזנחה/התעללות כ"י מטפלות וגננות) ואילו גבר שפונה למקצוע הזה, הרי שהוא לרוב רואה בכך באמת ייעוד.

הוא אטרקטיבי, כי השוני שלו מוסיף.
שונה, בדרך כלל דורש תגובה, אבל היא יכולה להיות הערצה או קטילה. נכון שזה מאד תלוי גם באדם, אבל בכל המקרים שראיתי, וזה עשוי להיות גם נער בן 16 שעושה "הקמות" (מי שלא מכיר את המושג הקיבוצי ההסטורי: עובד עם הילדים בין 14:-16:00 בערך, באופן ח"פ או בקביעות לאורך כמה חדשים), שאי אפשר "להאשים" אותו בגישה חינוכית במיוחד (רק מה שיש טבעי) - הוא מצליח ליצור הערצה, ובדרך כלל מביא לתפקוד יותר טוב גם של ילדים "בעייתיים".

אני לא מסכימה גילה.
גם הילדים שלי מתים על אבא שלהם, בייחוד הבנות.
אני יכולה להבין למה כרמית מתכוונת.
יש מקרים שאני מרימה ידיים ובעלי פותר את הבעיה צ'יק צ'ק.
(לגברים יש את זה לפעמים.)

לגבי "והילדים מתו עליו" - עצם זה שהוא שונה מהסביבה הנשית עושה אותו לאטרקטיבי.

הם מצליחים "להגיע" לילדים, וזה טוב לכולם (כשהם טובים, כמובן, וכמו שגננת טובה, טובה לכולם) אבל במיוחד לבנים ולבנים אנרגטיים (לאו דווקא היפר אקטיביים). אני לא יודעת אם זה נחקר מדעית, אבל נתקלתי בזה כבר כמה פעמים, החל מהילדות (בגן המקביל לשלי היה מטפל, והילדים "מתו" עליו).
במערכת החינוך, בעיקר בגילאים הצעירים, יש שליטה כמעט מוחלטת לנשים, ובאופן טבעי גם לגישה הנשית (גם מתוך הפנייה לחינוך כמקצוע), ולכן, דמות גברית, עונה על צרכים שבדרך כלל לא נענים. כמובן, שכל אדם הוא שונה, ובכל זאת, אני עדיין מחזיקה בדעה (ראו המיתוס של האמא) שיש הבדל בין גישה גברית לגישה נשית (ברמת ההכללה), והצרכים של הילד הם שילוב של השניים. לדעתי, העובדה שיש לילד שני הורים, בדרך כלל ממינים שונים, היא איזון והפריה - גם פיזית (DNA וכד') וגם חינוכית/רוחנית וכו'.

כרמית - אפשר לשמוע עוד על היתרונות של גננים מול גננות? (אולי דף חדש, אבל אין לי שם טוב)

בשמת - אני חותמת על כל מילה.
דרך אגב, בגני ילדים (ילדים בגיל 3-6 בערך) יש יתרון עצום לגנים שיש בהם מטפל-גבר (גנן או איש צוות), ומרגישים את ההבדל.

בנוסף, בחינוך יש חשיבות גם לצד ה"גברי" (התמקדות במטרה נאמר). לצד הטיפולי ולרגישות לאחרים יש חשיבות מכרעת אצל תינוקות, אבל ככל שהילדים גדלה גם החשיבות של צדדים נוספים.

אגב "עבר זמנו של הדיון 'מהו פמיניזם'":
אני גדלתי בבית פמיניסטי, של אנשים עובדים.
כל הגברים והנשים במשפחה שלי (המורחבת) הלכו לעבודה והיה להם מקצוע, וגם גידלו ילדים והחזיקו בית. זה היה מובן מאליו.
בבית שלי (בית הורי), שני הורי עבדו, בישלו, ניקו, כיבסו, טיפלו בילדות וכו' וכו'. חשבתי שהפמיניזם ניצח מזמן, ונגמרו הדיעות הקדומות.
זה היה לפני יותר מעשרים שנה.
ואז התגייסתי.
ושם פגשתי בנות שאמרו: "אני בחיים לא אתן לבעלי לעשות ספונג'ה!" (מילא הביטוי עם הספונג'ה, אבל התפיסה!). ביקרתי בבתים של כאלה שאמא שלהן לא עובדת תמורת כסף ועושה הכל בבית, ואבא בא מהעבודה ומקבל יחס של אדון מה"משרתת". פגשתי בנים שבחיים שלהם לא עשו לעצמם סנדוויץ' וגם לא התכוונו ללמוד (אצלי אפילו החבר שלי ידע לבשל יותר טוב ממני). נדהמתי מהם. לא האמנתי שיש עוד אנשים כאלה. לא האמנתי שיש עוד אמונות כאלה. אנשים התווכחו איתי שנשים לא יכולות לעשות זה או זה. למשל, לא יכולות להיות מכונאיות רכב. לא האמנתי למשמע אוזני ולמראה עיני.
"נשים" כאוכלוסיה יכולות להיות כל מה שירצו.
"גברים" כאוכלוסיה יכולים להיות כל מה שירצו.
מובן, שכל אינדיבידואל - וכישוריו וכישרונותיו הוא. וגם, כל אינדיבידואל - ושאיפותיו. גברים בהחלט יכולים לגדל ילדים (אבא שלי, למשל, היה אמא נהדרת), ונשים בהחלט יכולות לנהל (למעשה, אם תחשבו על זה, התפקיד המסורתי של הנשים במאתיים השנים האחרונות לפחות היה ניהולי...). מה הכי טוב? כששניים שהשאיפות שלהן מתאימות - ולא מתנגשות - יוצרים משפחה, שבה לפחות אחד מהם מקדיש את רוב זמנו לילדים בשנים שהם קטנים וזקוקים לטיפול "הורי" (כדי לא להפלות אני לא כותבת "אימהי", אבל סוג הטיפול בעצם אימהי, לא משנה מי נותן אותו).
החיסרון הבולט באב הוא פיזי - אי יכולתו להיניק (בעלי מנסה, אבל זה לא הולך לו... ). זו בעייה מבחינת התינוק, אבל זה כבר עניין של הפשרות שאנחנו חיים איתם.
כמו כן יש עוד דיון מעניין על ההבדלים בין גברים לנשים מבחינת חלוקת הקשב, מבנה המוח והתאמתו לרב-משימתיות, לסוג מסוים של רגישות לאנשים אחרים, וכו' וכו'. היו על זה כמה תוכניות מרתקות בערוץ 8 או משהו כזה וגם המון מאמרים. מסתבר שיש הבדלים בין גברים ונשים, שבין היתר מגלים לנו, שהנשים כקבוצה מתוכנתות מבחינה ביולוגית להיות קשובות, רגישות וטיפוליות כלפי בני אדם אחרים, והגברים כקבוצה - בעצם לא. מובן, שכמו בענייני גובה, שהנשים כקבוצה נמוכות מהגברים כקבוצה, גם בתכונות האלה נמצא, שיש נשים שפחות "מטפלות" באופיין מגברים "מטפלים", כמו שיש נשים שהן יותר גבוהות מגברים נמוכים. בכל זאת זה אספקט מעניין, גם מבחינה אבולוציונית (איך הברירה הטבעית יצרה את הגברים מותאמים יותר לרוץ, ולהתמקד במטרה אחת בכל פעם, ואת הנשים יותר מילוליות ויותר ממוקדות במערכות יחסים, וכן ביכולת לפרוש את הקשב שלהן על הרבה מטרות בבת אחת) וגם מבחינת השאלה של ההורות.
ושוב, העובדה שאפשר להגיד דברים כלליים ומעניינים על הנשים כקבוצה ועל הגברים כקבוצה - לא אומרת כמעט כלום על פרט כלשהו מאותו המין. אני, למשל, מכירה כמה גברים שממש ממש לא מותאמים לרוץ... אני מנצחת אותם בהליכה...
ואני מכירה אישית כמה גברים מאוד "מטפלים" וכמה נשים מאוד "לא מטפלות".
ככה זה כשעוברים לרמה האישית: כל אדם הוא עולם מלא. בדיוק כמו שאמרה רחלי א - כל אחד מאיתנו הוא שונה, כל מערכת משפחתית היא יקום זעיר.

הי אביגיל! נחמד להפגש שוב (-:
כתבת במקרה שלי אמשיך להיות אמא טובה, כמו שאני היום, רק אם אוכל לחזור לעבודה
וזהו! אין צורך להוסיף דבר.

אפשר לשאול מה את ואני - נשים שעובדות הרבה - עושות כאן באתר.
הרי יש פורומי "נשים וקריירה" שם נשים חולקות חוויות קשות של היקרעות בין העבודה לבית, ותלונות על אפליה נגד נשים במקום העבודה וכו' וכו'.
אולי אנחנו יותר שלמות עם הבחירה שלנו - שכוללת אבא שנשאר עם הילד - ולא מרגישות "קרועות"

ועוד דבר -
נראה לי שעבר זמנו של הדיון "מהו פמיניזם", והאם נשים יכולות לנהל, וגברים יכולים לגדל ילדים,
אפשר לנהל דיונים "ברמה העקרונית" ן "באופן כללי", אבל בשורה התחתונה - כל אחד מאיתנו הוא אדם שונה, כל מערכת משפחתית היא יקום זעיר, עם חוקים משלו. כולנו שונים!

אביגיל -- משהו off topic (אבל אין לך דף בית אז לא יכולתי לכתוב לך שם) -- שאלת "איפה מקור הכח המסורתי של נשים בחברה גברית?" אני נוטה להאמין שמקור הכוח נעוץ בלידה. כשמישהו עוזר לך מאד, את בדרך כלל מרגישה אליו הכרת תודה. אבל לפעמים, כשמערכת היחסים הבלתי-סמטרית נמשכת במשך הרבה זמן, את עלולה להתחיל להרגיש הרגשת תלות, או הרגשה שיש לו מקור כוח עליך. כאילו שברצותו את קיימת, וברצותו אינך קיימת. לא תחושה חד פעמית, אלא תחושה מתמשכת. כזו שמבטלת אותך ומעצימה את השני. נשמע לי סביר שזה מקור הכוח של האשה (לפחות במישור הפסיכולוגי).

אביגיל,
לדעתי, אם לך יש קוצים בתחת לחזור לעבוד ולעשות את מה שמעניין לך
ואם את שלמה עם כל החלטה שתעשי לגבי מי שיטפל בילד כשאת בעבודה,
אז קבלי את בירכתי וחזרי לעבודה
אני גם מאמינה שעדיף להמשיך להניק, לפחות באופן חלקי (עם שאיבה או תחליפים)
אימא מתוסכלת, שמרגישה שהיא "כלואה" באימהות, זה הדבר האחרון שהבן שלך צריך
תעדכני איך את מרגישה כשתתחילי לעבוד?
בהצלחה במציאת עבודה!!

מאיפה שאני מסתכלת הדברים נראים אחרת לגמרי. היום, קרוב לסיומם של שלושת חודשי חופשת לידה קסומים (אמא אבא (הד בר ניסן) ובן ביחד בבית) מתחילה לעקצץ בי תחושת רצון עז לחזור לעבודה (אני בחיפושי עבודה כי מקום העבודה שלי נסגר ימים ספורים לפני שילדתי).
התגובות היחידות המגיעות מהסובבים אותי בני גילי (בעיקר חברות) הן תגובות של השתאות ופליאה, מה פתאום אני רוצה לחזור לעבודה אם אני לא חייבת. הסב-טקסט הוא די ברור: "אמא טובה" נשארת עם תינוקה יותר משלושה חודשים.
במקרה שלי אמשיך להיות אמא טובה, כמו שאני היום, רק אם אוכל לחזור לעבודה, ושוב לממש את עצמי ולקדם את הקריירה שלי.
במקרה שלנו, למרות כל האמור למעלה, ולמרות שאני מניקה, אינני רואה שום הבדל ביני לבין בן זוגי בכל מה שנוגע לבננו. נאוה פרנס אומרת: "אבל את אימא הוא מרגיש מבפנים - כך הטבע ברא את הדברים ובזה לעולם לא יהיה שיוויון". במקרה המבחן שלנו, אם אמא ואבא מבלים אותו זמן ואותן מטלות (הנקה לא, אבל כשצריך להאכיל מבקבוק אבא מאכיל) אז אין הבדל.
זה אולי קשה לעיכול כי אם ככה, אז איפה מקור הכח המסורתי של נשים בחברה גברית?

מיכל,ענת וחגית
גם אני מצטרפת. מיכל, כבר הרבה זמן חושבת על זה.

אני!

מיכל !!!
חיבוקים,נשיקות,הצדעות,כל מה שאפשר.כל מה שבא לי זה לקחת את מה שכתבת ולפרסם אותו בכל עיתון אפשרי..(אולי נתחיל בפרסום ב"באופן טבעי"..?)
את צודקת,זה נכון,זה יהיה.בעבר כתבתי משהו שהסתרבל לי כל כך שבסוף לא שלחתי לבאופן,ושם כתבתי גם על הצורך הממשי של חברה לתמוך,כלכלית,כן, באמהות בבית, שמגדלות אזרחים רגועים ונינוחים יותר מאלה המגודלים במוסדות ציבוריים.זו חוצפה אדירה מצדי להניח שהילדים בחינוך ביתי "יותר טובים" באיזה שהוא אופן מאחרים,אבל אני מעיזה להניח די בבטחון שיותר טוב להם,ומתוך כך,החברה תצא נשכרת עם כמה שיותר מהם בתוכה.ומשום כך,חברה נאורה צריכה אכן לתמוך באשה שעוזבת מקום עבודה עם הפיכתה לאמא,ומתחילה את העבודה החדשה בבית.

ומה דעתכם על עוד פלג פמיניסטי. כזה שתומך בנשים שהמימוש העצמי שלהן לא דורש קריירה, אלא גידול ילדים. מה יכול להיות פמיניסטי בזה? טוב, התיאור הבא רחוק מהמציאות, אבל מותר לחלום, לא?-

אני חולמת על תמיכה חברתית באמהות שנשארות בבית, וזה כולל -

הערכה למעשיהן (ולא- איך את לא משתעממת/ משתגעת בבית, או, לחלופין, מה בחורה אינטיליגנטית כמוך עושה בבית כל היום, או מבט של- היא בטח פוסטמה/משוגעת) מהחברה בכלל, ומבני הזוג בפרט.

פתיחת אופציות לעבודה לנשים בעשור שבין שלושים לארבעים ולא רק לצעירות.

עידוד להשאר בבית- מפסיכולוגים, רופאי ילדים וכדומה.

"קבוצות תמיכה" מכל מיני סוגים לאמהות שנשארות בבית. ייעוץ למתקשות אך רוצות להמשיך. פגישות עם בעלי שם בתחום, ועם אמהות, אבות וילדים נוספים - ואני מפנטזת על קבוצה בכל מתנ"ס/ יישוב.

כל הנ"ל נשמע מופרך לחלוטין, אבל תחשבו על זה, שההנקה הצליחה לפרוץ דרך בכל אחד מהסעיפים- החברה מודעת לחשיבותה (ןאת לא נחשבת לפריקית כמו לפני אי אלו שנים אם את מניקה. וכן, אני יודעת שלא מדובר עדיין בהנקה בציבור). המעסיקים מאפשרים אותה (פחות שעות עבודה למניקה. פתיחות יחסית לרעיון שניתן לשאוב חלב בעבודה. טוב, זה עדיין מעט, אבל יש משהו בכיוןן). יועצות הנקה וקבוצות תמיכה בכל מקום. וכמובן- אפילו משרד הבריאות מעודד הנקה, וכמוהו כל רופא ופסיכולוג. אז אם ההנקה יכולה, למה שהחינוך הביתי לא ישאף לכיוון הזה, של לגיטימציה ותמיכה חברתית?

ומה "יצא" לנשים מזה? המון- המון כח, לעשות משהו שכנראה קורא לנו מבפנים להעשות. (ואני לא שוללת את מקומם של האבות עם אותה קריאה פנימית, להפך, כן ירבו). קראתי איפשהו שהנקה משחררת בגוף האם הורמון (פרולקטין??), שגורם לה לתחושה טובה ונינוחה. הטבע מעודד דברים טובים. נראה לי שגם לינה משותפת מציפה את הגוף בחומרים הטובים האלו. ואני מניחה, שהמצאות עם הילדים במקום "היקרעות" בין ילדים לקריירה, לפחות בשנים הראשונות, גם היא יכולה לעשות טוב לכל לצדדים.

אבל זה דורש הרבה תמיכה באמהות שנשארות בבית. בלעדיה, נדמה לי, יש הרגשה של התקדמות נגד הרוח, בדידות וניתוק מהחברה.

נשים היום, נראה לי, מתוכנתות עוד לפני הלידה לאפשרות של חזרה לעבודה. השאלה היא רק אם תוך שלשה חודשים או שנה. (לאמיצות). האפשרות להשאר בבית כמעט לא קיימת. אין לה שום הכרה בסביבה- לא מהאמא (הסבתא) או החמות, כי הן עובדות בעצמן. לא מבן הזוג, כי הוא מוקף במקום העבודה בנשים שחזרו לעבודה שלושה חודשים אחרי הלידה, והוא, כמו בת זוגו, מתוכנת להעריך אותן או לא להעריך אותן לפי מעמדן במקום העבודה. לא מחברות, כי כולן חוזרות לעבודה ומהללות את החופש, העצמאות, הבטחון הכלכלי וההתפתחות של הילד בגן. והמעסיק שאליו תפנה אותה אישה אחרי שלוש-ארבע-עשר שנים בבית ירים גבה, במקום להתפעל (ממה? מסירות, יכולת לבצע עבודה קשה, התמדה ועוד).

וכל החלום הזה, מטרתו אינה להשאיר אמהות בבית. אלא לאפשר למי שרוצה - להשאר. היום, נראה לי, חלק נכבד מהאמהות שרוצות להשאר בבית, אפילו לא יודעות את זה. זה איזשהו כירסום פנימי שלא ניתן לו שם. זבוב טורדני, משהו שמציק. פשוט- להרחיב את האפשרות לבחור, בסקלה שבין אשת קריירה לאשה שמגדלת את הילדים. היום כל הכוח החברתי עם העובדות. זה הישג פמינסטי, אבל הוא יהיה במיטבו לדעתי רק אם הוא יפתח אפשרויות, במקום לסגור.

אז בפלג הפמיניסטי שלי, אפשר לבחור להתחיל לעבוד מאוד-מאוד מאוחר. (אם זה מתאפשר כלכלית, וזה כולל התפשרויות ושינוי סדרי עדיפויות). והערך העצמי שלי, והמימוש העצמי שלי, הולכים וגדלים כשאני נשארת בבית. בינתיים בן הזוג שלי הוא הפמינסט הנוסף היחיד בפלג שלי. מי מצטרף?

הד, אין מנוס מהעובדה שהילד גדל בתוך גופה של אימא והקשר ביניהם הוא יותר מסתם קשר בין שני אנשים
ילד יכול ליצור קשר עמוק משמעותי ואוהב עם כל אדם שיטפל בו
אבל את אימא הוא מרגיש מבפנים - כך הטבע ברא את הדברים ובזה לעולם לא יהיה שיוויון

כרמית אני מתנגד נמרצות לחשיבה של אבא כאופצייה ב'.
לדעתי זו חשיבה שמקבילה לנשים כפחות מתאימות מגברים לתפקידי ניהול.
שתיהן הבניות חברתיות שאיתנו מקדמת דנא והגיע הזמן לשבור אותן חברתית.
ישנם אבות שיהיו טובים בדיוק כמו ,אם לא יותר מ, האם בגידול הילד.
זה לא משנה לילד מה יש לך בין הרגליים אלא בין האוזניים.
שווה דיון נפרד - המיתוס של האמא

הדילמה שאת כותבת עליה היא משמעותית, ולדעתי היא קיומית ולא רק מתוך התניה חברתית.
אני חושבת שדי ברור שתינוק בשנים הראשונות לחייו זקוק קודם כל לאמא, ולהרבה אמא. נכון שגם אדם אחר יכול למלא את התפקיד היטב (אבא, הורים מאמצים, ואחרים שלוקחים את "תפקיד האמא") אבל בדרך כלל יווצר חסר כלשהו (כבר כתבתי במקומות אחרים, שהחיים לא אידאליים, ולפעמים החסר הזה הוא האפשרות הטובה), ולמעט במקרים פתולוגיים, כל אמא היא האמא הטובה ביותר לילד שלה (כלומר, בטווח הנורמליות, עדיף לילד להיות עם אמא לא-משהו שלו, מאשר עם תחליף מעולה. יוצא מהכלל חלקי - אבא).
מצד שני, ישנו צורך שלנו, כנשים, לעצמאות, וגם למימוש עצמי. עצמאות כלכלית היא חשובה, ולו בשביל לדעת שאני נשארת בקשר הזוגי מבחירה, ולא מחוסר ברירה. וגם מימוש עצמי, אפילו לא בעבודה, לא תמיד מסתדר טוב עם היותנו הורים, בוודאי בתקופה הראשונה, אבל גם אחר כך.
אז כל אחת מוצאת לעצמה את הפשרות שלה, ואת שבילי הזהב שלה. רוב הזמן אני חיה לא רע עם הפשרה שלי, שכוללת עבודה חלקית בתחום "שלי" והשקעה מלאה בילדים בשעות שלנו ביחד, עם חריגות, לשני הכיוונים, מדי פעם. בנוסף, יש דברים שמשתלבים או לא מפריעים. למשל, אני הולכת לסדנת הורים (לא סטנדרטית, ומעולה) אחרי השכבת הילדים, כשאבא נשאר בבית, והם לא מודעים לכך בכלל (אצלנו ישנים בנפרד). נכון שזה כאילו קשור גם לילדים, אבל למעשה זו השקעה בי, עם קשר לילדים, כי הילדים קשורים אלי.
לגבי פעילות שלי יחד עם הילדים, חשבתי על זה בסוף השבוע. טיילנו, עם הילדים, במדבר. פעם, אחד הכייפים שלי בטיולים היה להקשיב לשקט, להרגיש את הרוח, ולהתמכר... עם ילד או שניים צמוד/ים, זה היה אחרת (מאד מהנה, אבל לא סיפק את הצורך הזה שלי) - הייתי קשובה קודם כל אליו/אליה/אליהם. אפילו כשהיינו רק שניים ובשקט - הייתי צריכה לשים לב גם לצעדים שלו, רציתי להפנות את תשומת ליבו לפלאי הטבע שראיתי (כשיתוף, לאו דווקא כהדרכה), הייתי צריכה להענות לעניין/רצונות/קשיים שלו. היה לנו נהדר ביחד, וחוויה משותפת, אבל זה לא סותר את החסך שהרגשתי.

הי נטע,
אין לי תשובות. אני חולקת איתך את אותן דילמות.
עד שילדתי, הפקתי מן העבודה שלי סיפוק והנאה, תחושת ערך עצמי ופרנסה מכובדת.
עכשיו אני רואה שאותן תחושות טובות אני יכולה לקבל ממקור אחר - מגידול הבת שלי.
מה שאנו צריכות באמת זה את חופש הבחירה - שתוכלי לבחור איפה את רוצה להיות על הסקאלה של אשת קריירה - אמא.
ויש ויתורים ומחירים לכל החלטה שתעשי.
רק אל תתני לאשליה אחת להטעות אותך - שאפשר להיות 100% משני הדברים כל הזמן. אני חושבת שאולי זה מה שמביא את האמהות שאת מכירה למצב שהן מרגישות קרועות. אני ניסיתי את זה פרק זמן קצר ביותר, והתוצאות היו הרסניות.
הבחירה החופשית היא הדבר הכי טוב שאני יכולה לאחל לך, והיא גם הכי קשה להתמודד איתה, כי אז את יודעת שהמחירים שאת משלמת הם באחריותך.

אני עובדת, והרבה - לא לגמרי מבחירה אבל גם לא לגמרי מחוסר ברירה. בעלי בבית ומטפל בבת שלנו.
אני לא מרגישה קרועה - זו החלטה שקיבלנו. אני משלמת מחיר כואב על זה שאני לא איתה. מנחם אותי זה שהאדם השני הכי טוב בעולם בשבילה נמצא איתה. ולפעמים, כשהמציאות טופחת על פני, אני מרגישה את הכאב ואת ההפסד. אני קוראת את מה שנכתב באתר, לפעמים בקנאה.

ועוד דבר: צריך להפריד בין הגשמה עצמית ובין עבודה.
להגשים את עצמך אפשר בכל מיני מישורים וכיוונים - בגידול משפחה, באומנות, בעבודה, בלימודים...
לעבודה יש את התועלות שלה - כלכלית, חברתית,
לפעמים שני התחומים האלה חופפים - אבל לא בהכרח.

קשה לי מאד להכיל את הפמיניזם ואת האינסטינקט הנשי הטבעי שלי (כמו שאני תופסת אותו) ביחד, בכפיפה אחת.
אני מרגישה קונפליקט אדיר בין שני הדברים.

כמו שאני מבינה ומכירה פמיניזם, יש בו שני זרמים מרכזיים -

• זה ה"לוחמני" של סוף שנות ה- 60 בארה"ב, שתופס שוויון כהשתוות הנשים לגברים (ואני מכלילה כמובן)
• זה ה"רך" יותר, של העשור האחרון (המפותח ביותר בארצות סקנדינביה), שתופס שוויון כשוויון זכויות והזדמנויות לגברים ולנשים כאחד, ולא כהתחקות אחר הגברים.

אפילו כשאישה חיה באוירה שוויונית, עם בן זוג שמכבד אותה ותופס אותה כשווה לו (לא מבחינת הכישורים, כי אני מאמינה שאנו יצורים שונים מטבענו, אלא מבחינת מעמדה כבן אדם במשפחה, בעבודה, בחברה), עם מוכר במכולת שמתייחס אליה בכבוד, ואפילו, נגזים ונכתוב, עם מערכת פרסום שנותנת כבוד לאישה כבן אדם ולא כתכשיט שמוכר מצויין (חזון אחרית הימים לחלוטין בעיניי), אפילו אז נשארת בעינה אותה התלבטות עליה כותבת נורית מ פה מעליי - איך מתיישב אותו אינסטינקט אימהי שכל כך טבוע בנו הנשים, לטפל, לגדל, להכיל עם ההגשמה העצמית והעצמאית שלנו?

אני אוהבת להיות אישה (מיד מזכיר לי את "אני אישה" של אריק איינשטיין מ"לול" ). גדלתי באוירה שוויונית (פחות בין ההורים, יותר כלפיי וכלפי אחותי ביחס לאחיי), יש לי בן זוג שוויוני ביותר (במובן שתיארתי למעלה), ועדיין קשה לי מאד הסתירה הזאת. אחת הסתירות המרכזיות של חיי.
אני אישה חופשיה ועצמאית, ומצד שני אני אמא (לעתיד) שרוצה באמת, מבפנים, לגדל את ילדיי.
איפה הביטוי שלי, ורק שלי, בחברה?
אמא זה תפקיד ע-נ-ק וחשוב ואדיר לחברה, אבל איפה אני וכשרונותיי, הטבעיים גם הם (נניח). איפה החופש והשחרור שלי כאישה קודם כל ורק אח"כ כאמא, ואיפה אותה אני נשארת אחרי שילדיי פורחים מן הקן?

ועוד דבר קטן.
אני מכירה כמה וכמה אמהות נפלאות שהן עובדות קשה גם באימהות וגם במקצוע שלהן, ומוערכות מאד בשני המישורים (המישור הפרטי - הבית, והמישור הציבורי - העבודה), אבל הן קרועות. קרועות לגזרים. לא מסופקות עד הסוף מאף אחד מהמישורים.
למה אצל גברים זה עובד? למה הם לא נקרעים בין שתי המשימות החשובות הללו של החיים?
האם זו רק התנייה חברתית או שזהו הטבע שלנו?

אני הייתי רוצה לראות עתיד שבו יהיה מגוון של נשים:

• כאלה שמוותרות על ההורות עבור הגשמה מסוג אחר
• כאלה שמסתפקות בילד אחד (ואז ה קריירה שניה יכולה להתחיל מוקדם)
• כאלה שבוחרות דווקא את הקריירה ההורית כקריירה שנייה
• כאלה שבוחרות רק בגידול ילדים
• וכאלה שמשלבות עבודה לצד גידול ילדים

אני חושב שזוהי תוצאת לוואי של הבחירה להיות בבית עם הילד. ברמה האישית, תוצאת הלוואי השלילית היא מבחינת הקריירה; וברמה של החברה כולה עלולה להיות לזה תוצאת לוואי שלילית על מעמד האישה. תסלחו לי בבקשה על צרות המוחין שאני עומד להפגין בפסקה הבאה:

הרבה מאלה המאמינים בחינוך ביתי מאמינים גם בהנקה ארוכת זמן. חלק מהנשים מסתדרות אולי עם לעבוד ולהניק (התאמת שעות, עבודה מהבית), אבל לרוב הנשים זה לא פתרון רלוונטי, ואז הן נאלצות להשאר בבית תקופה ארוכה יותר. לגברים זו לא אופציה, כי הם לא יכולים להניק. לכן ברוב המשפחות המאמינות בחינוך ביתי האמא בבית, והאבא מפרנס.

קצת רוחב אופקים - בדף עבודה בעתיד

הבעיה שלנו היא בתקופת הביניים -- מה אנחנו עושים מעכשיו עד לעוד כמה עשרות שנים. ובינתיים כל אחד עושה את הבחירות שלו, וחי איתם בשלום או לא. אם את בוחרת להשאר בבית עם הילד, וזה יותר חשוב לך מהקריירה, אז אל תרגישי רע עם זה. ומעבר לכך, עד מתי תעסקי 100% מזמנך בגידול הילדים? נניח שאת כל השנים בין גיל 20 ל-35 בילית בהולדת ילדים (סתם המצאתי גיל 35, זה יכול להיות גם יותר מאוחר), ואז גידלת אותם עד שיצאו מהבית לצבא והנה את בת 53. אז מה? אז עדיין יש לך 25 שנים עד שתהיי בת משך החיים הממוצע של נשים. ייתכן שתאריכי מעבר לכך וייתכן שלא, אבל אפילו 20 שנים זה הרבה זמן -- מספיק זמן בשביל לעשות קריירה שניה. קריירה ראשונה בתור הורה, וקריירה שניה בתור מה שתרצי.

שלום לכם.

אני נורית, אמא של עידו בן השנה ושלושה חודשים.

בתום חופשת הלידה התפטרתי מעבודתי כדי שאוכל להיות עם בני. בזמנו זה לא היה מתוך אמונה בשיטת חינוך מסויימת ולא מתוך "עקרון" מסויים אלא פשוט לא יכולתי לעזוב אותו.
לא היתה לי בכלל התלבטות או קושי להחליט להשאר בבית. לא הפריע לי שזה פוגע בקידום המקצועי שלי או בעצמאות הכלכלית שלי. הרעיון להפרד ממנו פשוט עשה לי רע.

במשך הזמן יכולתי גם להסביר לעצמי למה אני בעצם צודקת ושהדרך הזו עדיפה. אני גם חושבת שעבור כל התינוקות זה מצב עדיף, כלומר, להשאר בטיפולה של האם (לפחות בשנה הראשונה זה נראה לי קריטי). אבל למרות שלי זה ממש מתאים ולמרות שלדעתי זה גם מתאים לכל התינוקות (שיהנו מאמא זמינה תמיד) אני ממש לא הייתי רוצה לראות מצב שבו כל האמהות יעשו כמוני כי המשמעות של הרעיון הזה על מעמד האשה בחברה קצת מדאיג אותי. כי זה בעצם אומר שאמהות (בעיקר לתינוקות) לא יכולות לקחת חלק בחיים שמחוץ לבית. כלומר אמהות לא יכולות להיות רופאות בבתי חולים או מנכליות של חברות גדולות ובעצם כל תפקיד שלא מאפשר נוכחות של התינוק איתה (ורוב העבודות הן כאלה).

ראו גם:

• קריירה שניה
• עבודה לצד גידול ילדים
• עבודה בעתיד
• פמיניזם וחינוך ביתי