בא לי לדבר קצת על בדידות.
מרגישה עכשיו בודדה.
אני בבית לבד. ז"א לא ממש לבד.
הילדים בבית, בן הזוג לא.

ומה זה בא לי לצאת קצת...אבל אי אפשר כרגע, בייביסיטר זה לא אופציה כי אין אף אחת פנויה כרגע (בדקתי כי היתה אמורה להיות איזו תוכנית להיום) אבל בכל מקרה זו אפשרות מסורבלת...חופש והילדים הולכים לישון מאוחר..והקטנה לא כל כך אוהבת להשאר עם כל מי שהוא לא אני או אבא שלה.
בקיצור - אני בבית.

ולבד לי...

טוב הקטנה בוכה אז אלך אליה.

ערב טוב שיהיה לכל הבודדים היכן שלא יהיו.

פתאום ימים שמחים.
איך אני אוהבת את זה שאחרי ימים עייפים, מעוטי אנרגיה, אפורים..
מגיעים ימים שמחים, צבעוניים, רעננים. ובלי סיבה ממש מיוחדת...לא יודעת ולא מצליחה להסביר לעצמי למה. אבל מה כ'פת לי למה?
פשוט שמחה ועם חיוך כל הזמן.

אבל בעצם כן אכפת לי למה
וכשאני חושבת קצת לעומק אז אני מגלה שזה בדרך כלל קורה לי אחרי מפגשים נעימים, מרגשים, חמים עם אנשים.
כמה שאני אוהבת אנשים.
אנשים. איזה מילה מוזרה.
בכל מקרה...
היו לי בימים האחרונים מפגשים מרגשים ומעוררי מחשבה עם אנשים שאני מאוד אוהבת וזה פשוט נותן לי המון אנרגיה. זה ממלא אותי.
וגם יוגה. גם זה ממלא אותי.

עכשיו נותר לי לדאוג לשמר את ההרגשה, אם כי ברור לי שזה גל בים ענק של רגשות, מחשבות, מצבי רוח...ועוד מעט הגל ידעך ויבוא גל אחר. אולי ההבנה הזו תעזור לי לקבל באהבה את הגל הבא שיבוא, איזה גל שלא יהיה. אז לא אשמר את ההרגשה, אבל לא אבהל כל כך בהגבר הבא שיבוא. זה כבר התפתחות מבחינתי.

מצנפת יקרה
שמחה לשמוע שמצאת לך אי של חסד
גם לי יש רגעים כאלה, ואז ההרגשה ממש טובה. רק שאני לא מצליחה לשמור על התחושה לאורך זמן, או שאני לא מצליחה להגיע להבנה אמיתית ועמוקה שזה בעצם לא אמור להיות ככה כל הזמן.
כשאחד מהשניים יקרה...בטח אהיה יותר שלווה.

הייתי גם אני אצל פסיכולוגית שמתמחה בחרדה חברתית והתמקדה איתי בטיפול באמצעות שיטה קוגנטיבית-התנהגותית (מעניין אם אותה אחת?) ודווקא לי זה לא היה טוב. הרגשתי שזה שטחי מדי. היא לא הגיעה איתי לעומקים וזה היה חסר. ואני אוהבת מעמקים...
או לפחות היה מרגיש לי נכון אם היינו מעמיקות ואז עולות למעלה לטיפול יותר פרקטי. אז אולי הייתי מרגישה שהטיפול הוא יותר מהשורש.

בכל מקרה, עכשיו אני הולכת, ביחד עם בן זוגי, לטיפול שהוא זוגי ומרגיש ממש נכון לנו.
מקווה שזה מה שיעזור לנו לכוונן את מערכת היחסים הכּׂה מורכבת שלנו. ואז...אוכל להתפנות לכוונון ופענוח פרטי אישי שלי.

ממשיכה לכתוב...
עברתי את המשבר..זה מאחורי
זה היה גילוי שהייתי חייבת לקבל לגביו החלטה לכאן או לכאן.
החלטתי לכאן והנה אני.
נקייה, רעננה ועם זאת כבדה. מרגישה כמו כלב ים ששוכב על החוף. כבד ויבש. הכניסה למים נעימה וטובה אבל חייבת לצאת כדי לנשום. ושם..כשנושמת...מרגישה כבדות. הייתי רוצה להיות כל הזמן במים. בלי שאצטרך לצאת...

למה לא סיפרו לי שהחיים כאלה מורכבים?

אני מנסה לפענח את עצמי כבר שנים..ווואללה...לא מצליח לי
וכשיש גם זוגיות
וילדים
הכל כל כך הרבה יותר מסובך.

כל כך בא לי לנוח.....פשוט להיות.
בלי לחשוב יות מדי.

חוזרת לדף שלי אחרי כמעט שנה.
איזה כיף לקרוא דברים שנכתבו וכבר שכחתי מהם
מצד שני - כלום לא באמת השנה...
ז"א התחושות לגבי עולמי הפנימי הן אותן תחושות.
בשורה הצהובה מעל הכתוב מופיע לי:
"גישתך לעולם, היא הביטוי המדויק לגישתך אל עצמך"
מנסה לפענח את זה...אני לא מצליחה בדיוק להבין למה הכוונה...

אז מה חדש אצלי?
בימים אלה עסוקה בגילוי מסעיר שמטלטל את עולמי ואני מעכלת ומנסה להבין מה אני עושה עם זה
הייתי שמחה לשתף כאן אבל קצת חוששת מהחשיפה
זה כל עולמי בימים אלו

מקווה שבקרוב כל זה יהיה מאחורי ואוכל להמשיך בחיי על מי מנוחות
כרגע מרוכזת רק בזה

כבר כמה ימים מסתובבת עם הרגשה של משהו שמחכה להתפרץ ולא מוצא את הערוץ לפרוץ דרכו.
מכירה את ההרגשה הזו מימים ימימה...ועד היום לא מצליחה להבין את ההרגשה הזו. מה הנפש מנסה לומר לי? ומתי אמצא את מקומי ואוכל כבר לנוח ולהנות מהחיים? מתי אפסיק להרגיש בחיפוש תמידי ובחוסר שביעות רצון? אם בכלל...
איזה יאוש
איזה בדידות

אני בטוחה שאני מייצרת לי את המציאות הזו, ואני לא מצליחה לצאת מהמעגל הזה
זה מזכיר לי שיחה שהיתה לי עם חברה שנמצאת בתקופה לא טובה מבחינה כלכלית
היא בתהליך גירושין ובן הזוג שלה לא תומך בה..להפך..הוא דורש ממנה כספים ולא מסכים למכור את הבית שלהם...בקיצור עושה לה חיים מה זה קשים.
לפני כמה ימים נכנסה למכולת לקנות משהו לשתות, וכשהיתה כבר שניה מלשלם קלטה שהיא בלי ארנק. המוכרת מיד הציעה לה לקחת את השתיה עליה..ז"א בלי לשלם, והחברה כל כך התביישה וזה הביך אותה והביא אותה לדמעות...היא סיפרה לי שהיא לא מבינה למה היא מעוררת רחמים ולמה זה קורה לה...
ואני בנושא הזה נמצאת במקום טוב, אין לנו בעיות מהסוג הזה ואם הייתי נתקלת במצב כזה הייתי מודה למוכרת ולוקחת את הפחית ומחזירה לה את הכסף ביום אחר בלי לחשוב על זה יותר מדי.
אז בהקבלה למה שאני עוברת...אני בטוחה שיש מצבים שאני מפרשת בדרך מסויימת ואחרים היו מפרשים את זה אחרת לגמרי ולא עושים בכלל סיפור...
טוב...אני מתחילה להתפזר ומרגישה שלא הצלחתי להעביר בכתב את מה שבאמת ניסיתי...
אז אפסיק לכתוב לבנתיים
לילה טוב

איך זה שמול כל אחד אני מישהו אחר?
יש אותי בבית, מול בן זוגי והילדים - אז אני אמא, רעייה. לא מרגישה שחייבת להיות מעניינת במיוחד, או חדה במיוחד. אני פשוט אני על חסרונותיי ויתרונותיי, ואני אוהבת את עצמי ככה (רוב הזמן...)
יש אותי מול חברים טובים - אז אני קולית, רגועה, מעניינת, מסתכלת בגובה העיניים, מרגישה חופשייה לשתוק, מרגישה חופשייה לומר כל מה שיש לי לומר, בלי מעצורים..בקטע טוב. אוהבת את עצמי ככה.
אני מול אנשים שאני פוגשת ביום יום, בשכונה, בגן של הילד, בגינת משחקים - מרגישה קצת שקופה, לא מצליחה להתבלט, בשיחות מרגישה כל הזמן מין לחץ כזה להשאיר חותם. שלא תהיה סתם שיחה משעממת שתשכח תוך רגע, רוצה להיות מעניינת, לפעמים מרגישה מעניינת, לפעמים מרגישה לא מעניינת, מרגישה לא שייכת, אקראיות, מרגישה לא אטרקטיבית.
אני מול אנשים שאני פוגשת שמוצאים חן בעיני במיוחד ושאני רוצה בקרבתם - אז אני מרגישה הכי גרוע. מסתכלת מלמטה, מרגישה כמו אחת מ..., שוב קצת שקופה, מתאמצת, לא טבעית, לא אמיתית, לא מעניינת. לא משאירה חותם. משערת תמיד שהם לא יזמו מפגש. לא יזמו חימום הקשר.

ועכשיו חשבתי על עוד מחשבה שחוסמת אותי.
אם אני אראה יותר מדי אהבה/חיבה כלפי מישהו הוא יחשוב שאני נודניקית...מתקרצצת...לפעמים אני מרגישה שאני לא יודעת איפה עובר הגבול, ושאין מקום לטעויות.
אם אתקרב יתר על המידה למישהי (אני מדברת על נסיון ליצירת קשר חברי חם ועמוק, לא מעבר לזה כמובן) אז אני אעבור איזשהו גבול ואז היא כבר תחשוב שאני מתקרצצת. אז אני פשוט נמנעת.
אניחושבת שיש הרבה אנשים שאני ממש מחבבת והם לא יודעים את זה ואפילו...וככה אני מפספסת אותם.
פעם שמעתי משפט שאהבתי ומאוד הייתי רוצה לאמץ גישה כזו - אני מאמינה שאם אני אוהבת מישהו, אז בטח הוא גם אוהב אותי חזרה. זה מין קארמה כזו

אתמול אחה"צ נסעתי עם הילדים לחברה.
בילינו שם את כל אחר הצהריים, יש להם בריכה חמודה בחצר והילדים השתכשכו להם ואני ישבתי לי עם החברה ונהנתי.
בימים כאלה אני ממש מבסוטה על עצמי. הנה..אני עושה את מה שאני כל כך אוהבת לעשות - לבלות עם חברים, להעביר אחה"צ בנחת. הרגשתי שאני לא לבד. היה לי כיף.

ובערב בבית כבר.
הילדים ישנים, בן זוגי עוד לא בבית.
אני יושבת בסלון, הדלת לחצר פתוחה ואוויר נעים נכנס פנימה.
אני מתרווחת על הספה והמחשבות מתחילות להתרוצץ בראשי.
למה אני כל כך רוצה אישור מהסביבה על זה שאני "בסדר"? למה קשה לי להתקרב לאנשים? אני כל המזן מחפשת את האישור מהם שזה בסדר. שהם באמת רוצים בחברתי.
האם רק לי המחשבות האלה עוברות בראש? האם באמת יש אנשים שחיים טוב עם עצמם וממש ממש לא מנסים לקבל אישור מהסביבה על מי הם ומה הם?
ומה אם אפסיק את המחשבות האלה, הרי הן סתם מעסיקות אותי בשטויות. ברור לי באופן שכלי, שאני לא צריכה לקבל אישור מאף אחד. ואם אצליח לגרש את המחשבות יהיה לי יותר נעים ונוח בעולם.
פשוט אחיה את הרגע. לא אהיה כל הזמן בחיפוש אחר מבטים מאשרים.
אז סילקתי לרגע את המחשבות.
ומה נותר לי...הרי המחשבות האלה הן אני...ובליעדיהן...מה נשאר?
במה אתעסק כל היום אם לא בזה...זה באמת היה לי פתאום מוזר המחשבה....שלא אחשוב על הדברים האלה יותר.

אויייייייייייייי החפירות האלה........כמה חפרתי לעצמי אתמול.
אבל לא יצאתי עם מסקנה כלשהי.

ביום שכתבתי היה ארוע שמאוד טלטל אותי מהבחינה הזו...איזה מפגש אצל השכנים, שאני גרה לידם כבר חמש שנים, שאליו לא הוזמנו...
אמנם הקשר עם השכנים לא קרוב, וכמובן שזה באחריותי, הם שכנים מאוד נחמדים וחברותיים. מאוד מסבירי פנים כאלה. אבל אני לא עושה מספיק על מנת להתבר אליהם.
ומכיוון שכך, הם לא ראו צורך להזמין אותנו.
ברגע הראשון שהבנתי את זה מאוד נעלבתי. חשבתי שמן הראוי שיזמינו אותנו אפילו אם הקשר ביננו לא קרוב. אם זה היה הפוך אני מאמינה שהיינו מזמינים אותם. גם אם הקשר לא קרוב, אז זו הזדמנות להתקרב.
אבל אחרי קצת מחשבה בנושא, הגעתי למסקנה שהכי קל להעלב, כי אז אני בעצם מפילה את האחריות עליהם, אני מתקרבנת. וברגע שהבנתי את זה החלטתי לקחת אחריות על עצמי ולעשות משהו בנידון.
לחמם את הקשר איתם, ועם אנשים סביבי באופן כללי בצורה יותר אקטיבית.
לא לחכות שיחזרו אחרי, אלא להתחיל לחזר אחרי אחרים (שזה אגב, מאוד קשה לי...אני באופיי צריכה שיחזרו אחרי...אני צריכה אישור מהסביבה שהם רוצים בחברתי, בקרבתי...)

אני מעבירה לכאן את המשך הדיון שפתחתי בדף התנהגות בסיטואציות חברתיות

עכשיו נזכרתי שגם יש לי דף משלי
אז כותבת גם כאן, פשוט העתקתי מהדף האחר שכתבתי בו:
מחפשת פסיכולוג/קאוצ'ר שמתמחה בבעיות חברתיות
מישהו שיוכל לכוון, לעזור, לתמוך ביצירת קשרים חברתיים
הכל כל כך זמין ויכול להיות כל כך קל....ועם זאת זה כל כך קשה
לא מצליח לי
ואני סבבה, ויודעת את זה, וסוף סוף הגעתי להבנה שהכל תלוי בי, ורק בי!
לא בבן זוגי, לא בסביבה.
אף אחד לא אמור לדאוג לי או לצרף אולי למעגל חברתי כזה או אחר. זה רק באחריותי ורק באשמתי שזה לא קורה כמו שאני הייתי רוצה שיקרה
ואני מאוד מתקשה....לא מצליחה לשמור על קשרים..מתקשה ליצור קשרים חדשים
וכל כך רוצה.................
כל כך רוצה
ממש כמהה לזה ברמות גבוהות.
מחפשת מישהו לדבר איתו, שיתן לי דחיפה רצינית. ממש בעיטה בטוסיק. כי אני לא עושה מספיק למען הדבר הזה שאני כל כך רוצה

יש המלצות?

ברוכה הבאה @}

גם נועה ברוך יכולה אולי לעזור לך. את יכולה לפנות לכל אחת מהן בדף בית אישי שלהן ולבקש אם יהיו מוכנות לעזור לך

אולי תתחילי לכתוב כאן בדף הזה את מה שעל ליבך ? תעתיקי מהדף שהתמלא בדיונים שאינם קשורים אליך את ההודעות שהן אישיות שלך לגבי מה שמאתגר אותך ,תזמיני אולי את עירית לוי ואולי את חני בונה ,ואלי את סאלי תדמור ?מה את אומרת ? תעשי מהדף הזה דף בית אישי ותפני מהדף השני לכאן. מי שיהיה מעוניין במה שישי לך להגיד ואולי גם לתקשר איתך ולא בעניני נוהלים באתר יגיע גם לכאן