על ידי עוד_פלונית_אחת* » 27 ספטמבר 2012, 20:06
לא קראתי עדיין כל מה שכתוב בדף,אני משערת שחלק כן יהיה רלוונטי אלינו,אבל אני מרגישה שאני מאוד צריכה לפרוק. אז לוקחת לי קצת מקום לזה. ואחר כך אתפנה לקרוא עוד.
על כל מקרה אשמח לתגובות ורעיונות אם יעלו אצלכם הקוראים.
אנחנו לא מסכימים בינינו על הרבה מאוד דברים. אני קצת יתר לכיוון 'באופן'. הוא אפילו לא מתחיל,אלא בדיוק להפך. זה מתחיל ממזון טבעי ובריא יותר שאני רוצה שיהיה בבית גם בשבילי ובעיקר בעיקר בשביל הילדים (גם בשבילו,אבל עד כאן אני יכולה להתערב). כי בעיניי אם זה מה שיש אז זה מה שהם יאכלו. אבל הוא אוכל לחם לבן,ודיאט קולה,וסלטים קנויים ומיץ. אז הילדים רואים ויודעים שיש ורוצים גם. (כשאני חושבת על זה, הוא כן ויתר על חלק מהדברים,הנה כבר טוב שאני כותבת-אין לנו כל מיני בצקים במקפיא למשל או שניצלים קפואים, וגם מעט מאוד חטיפים, ולא דגני בוקר. כך שהוא כן ויתר על הדברים שלא היו ממש מהותיים לו,למרות שהיו בבית הוריו).
למשל,אין שום סיכוי בעולם שיהיה לנו אוכל אורגני בבית,פשוט כי זה עולה הרבה יותר והוא לא ירצה להשקיע בזה כל כך הרבה כסף,ואני ממש לא במקום שאני מסוגלת להלחם על העניין הזה,גם אם טכנית זה אולי(אולי) אפשרי. (כי אני רוצה לעבוד פחות שעות כדי להיות יותר עם הילדים בבית כי זה מאוד(!) חשוב לי, אז כבר אני מושכת לכיוון פחות כסף בבית,אז אני לא יכולה לדרוש להוציא יותר כסף במקומות אחרים).
זה ממשיך בזה שאני הייתי רוצה להיות עם התינוקות הרבה יותר זמן אחרי הלידה בבית, ונוצרה איזו מין פשרה כזו בינינו שאני לא נשארת רק 3 חודשים כמו המינימום אבל גם לא מעבר לחצי שנה (שוב,גם אם זה יהיה אפשרי כלכלית בעיניי ויהיו לנו חסכונות, בעיניו לכסף יש ייעוד חשוב יותר)
ממשיך (ואולי כאן העיקר) בגישה הבסיסית לילדים. שגם מתבטאת ביחס שלו כמובן להשארותי בחופשת לידה. הילד הוא 'רק' ילד. הוא לא הכי חשוב. הוא צריך גבולות. אין צורך להקריב למען הילד מעבר למה שכבר הקרבתי בעצם זה שהבאתי אותו לעולם, והרבה מזמני הולך על להיות איתו ולשמור עליו ולטפל בו,או לעבוד בשבילו. ובכלל,בדור הקודם היה הרבה יותר כבוד,ואז מה אם פחדנו מההורים שלנו אולי זה היה עדיף על מה שקורה היום.
הוא אומר שהילד חשוב,אבל גם האבא חשוב (ואולי כאן הכשל שלי,שאני לא יודעת איך להסביר את עצמי). ומהגישה הבסיסית הזו יצא למשל (בין השאר) שצריך לתת לילד לבכות עד שירדם. וכאן לדעתי עיקר המתח בינינו. כי כאן גם הוא שותף נגד רצונו לגישה שלי. אני לא מוכנה לתת לילדים לבכות במיטה שלהם לבד עד שירדמו, וזה גובה ממני ומאיתנו מחיר מאוד כבד של מחסור בשינה ותסכול רב, ויוצר הרבה מתח בינינו. ואני לא מוכנה לזוז מעמדתי.
יש לנו שני ילדים קטנים. שבשניהם נקטתי באותה גישה ושניהם לא יודעים לישון בכלל גם לא נרדמים וגם קמים בלילה.(האמת הגדולה בת ארבע וזה קצת השתפר בכל זאת, אבל איכשהו בלילות המעטים שהקטן לא קם הרבה היא נזכרת לקום ולבכות). תקופה ארוכה נשאתי בעול לבדי כי הוא לא הסכים עם דעתי (אבל זה היה רק לכאורה שרק אני נשאתי בעול,כי כל מה שאני לא עשיתי בבית בגלל שהייתי עסוקה בלהרדים ולא לישון בלילה - אז הוא היה צריך לעשות,שלא לדבר על זה שהוא בקושי פגש אותי ושלא היה מה לדבר על סקס מתוך הנאה,אלא רק כזה שעשיתי למענו).
בשלב מסויים לא זוכרת מתי הוא גם נכנס לעניין,עדיין לא מסכים איתי,אבל הסכים כן לקחת חלק בעול (אולי המחיר ששילם מהצד היה גבוה מדי בשבילו) וגם לקום אל הילדים ולהרדים למרות הזמן שזה לוקח. עדיין אני קמה יותר ומרדימה יותר,אבל הוא גם עושה. זה הקל עליי בהחלט. אבל היחסים בינינו מתוחים לעתים קרובות על הרקע הזה.
הוא מרגיש שהמחיר שאנחנו משלמים גבוה מדי. ואני לא יודעת דרך אחרת. מרגישה שאני משלמת מחיר,מצד שני מרגישה שאין לי ברירה כי אני האמא של הילדים האלה.
ויש כעס תמידי מתחת לפני השטח שמדי פעם מתפרץ. ויש טינה תמידית מצדי אליו. ואולי קצת מצדו.
לא טוב ככה. ולא יודעת אחרת.
(ואם נכניס למשוואה שזה ממש לא הדבר היחיד שאני מתמודדת איתו בחיים בקושי רב. לדוגמא-העבודה לוקחת ממני כוחות אדירים שאני בכלל לא רוצה לתת,אבל מרגישה שאין לי ברירה כי חייבת לעבוד, ויש עוד בעיות אחרות).
ובכלל,בכל דבר,אני יותר מרחמת על הילדים,הוא יותר לכיוון הכסף והזמן שלו שמתבזבז.
לא קראתי עדיין כל מה שכתוב בדף,אני משערת שחלק כן יהיה רלוונטי אלינו,אבל אני מרגישה שאני מאוד צריכה לפרוק. אז לוקחת לי קצת מקום לזה. ואחר כך אתפנה לקרוא עוד.
על כל מקרה אשמח לתגובות ורעיונות אם יעלו אצלכם הקוראים.
אנחנו לא מסכימים בינינו על הרבה מאוד דברים. אני קצת יתר לכיוון 'באופן'. הוא אפילו לא מתחיל,אלא בדיוק להפך. זה מתחיל ממזון טבעי ובריא יותר שאני רוצה שיהיה בבית גם בשבילי ובעיקר בעיקר בשביל הילדים (גם בשבילו,אבל עד כאן אני יכולה להתערב). כי בעיניי אם זה מה שיש אז זה מה שהם יאכלו. אבל הוא אוכל לחם לבן,ודיאט קולה,וסלטים קנויים ומיץ. אז הילדים רואים ויודעים שיש ורוצים גם. (כשאני חושבת על זה, הוא כן ויתר על חלק מהדברים,הנה כבר טוב שאני כותבת-אין לנו כל מיני בצקים במקפיא למשל או שניצלים קפואים, וגם מעט מאוד חטיפים, ולא דגני בוקר. כך שהוא כן ויתר על הדברים שלא היו ממש מהותיים לו,למרות שהיו בבית הוריו).
למשל,אין שום סיכוי בעולם שיהיה לנו אוכל אורגני בבית,פשוט כי זה עולה הרבה יותר והוא לא ירצה להשקיע בזה כל כך הרבה כסף,ואני ממש לא במקום שאני מסוגלת להלחם על העניין הזה,גם אם טכנית זה אולי(אולי) אפשרי. (כי אני רוצה לעבוד פחות שעות כדי להיות יותר עם הילדים בבית כי זה מאוד(!) חשוב לי, אז כבר אני מושכת לכיוון פחות כסף בבית,אז אני לא יכולה לדרוש להוציא יותר כסף במקומות אחרים).
זה ממשיך בזה שאני הייתי רוצה להיות עם התינוקות הרבה יותר זמן אחרי הלידה בבית, ונוצרה איזו מין פשרה כזו בינינו שאני לא נשארת רק 3 חודשים כמו המינימום אבל גם לא מעבר לחצי שנה (שוב,גם אם זה יהיה אפשרי כלכלית בעיניי ויהיו לנו חסכונות, בעיניו לכסף יש ייעוד חשוב יותר)
ממשיך (ואולי כאן העיקר) בגישה הבסיסית לילדים. שגם מתבטאת ביחס שלו כמובן להשארותי בחופשת לידה. הילד הוא 'רק' ילד. הוא לא הכי חשוב. הוא צריך גבולות. אין צורך להקריב למען הילד מעבר למה שכבר הקרבתי בעצם זה שהבאתי אותו לעולם, והרבה מזמני הולך על להיות איתו ולשמור עליו ולטפל בו,או לעבוד בשבילו. ובכלל,בדור הקודם היה הרבה יותר כבוד,ואז מה אם פחדנו מההורים שלנו אולי זה היה עדיף על מה שקורה היום.
הוא אומר שהילד חשוב,אבל גם האבא חשוב (ואולי כאן הכשל שלי,שאני לא יודעת איך להסביר את עצמי). ומהגישה הבסיסית הזו יצא למשל (בין השאר) שצריך לתת לילד לבכות עד שירדם. וכאן לדעתי עיקר המתח בינינו. כי כאן גם הוא שותף נגד רצונו לגישה שלי. אני לא מוכנה לתת לילדים לבכות במיטה שלהם לבד עד שירדמו, וזה גובה ממני ומאיתנו מחיר מאוד כבד של מחסור בשינה ותסכול רב, ויוצר הרבה מתח בינינו. ואני לא מוכנה לזוז מעמדתי.
יש לנו שני ילדים קטנים. שבשניהם נקטתי באותה גישה ושניהם לא יודעים לישון בכלל גם לא נרדמים וגם קמים בלילה.(האמת הגדולה בת ארבע וזה קצת השתפר בכל זאת, אבל איכשהו בלילות המעטים שהקטן לא קם הרבה היא נזכרת לקום ולבכות). תקופה ארוכה נשאתי בעול לבדי כי הוא לא הסכים עם דעתי (אבל זה היה רק לכאורה שרק אני נשאתי בעול,כי כל מה שאני לא עשיתי בבית בגלל שהייתי עסוקה בלהרדים ולא לישון בלילה - אז הוא היה צריך לעשות,שלא לדבר על זה שהוא בקושי פגש אותי ושלא היה מה לדבר על סקס מתוך הנאה,אלא רק כזה שעשיתי למענו).
בשלב מסויים לא זוכרת מתי הוא גם נכנס לעניין,עדיין לא מסכים איתי,אבל הסכים כן לקחת חלק בעול (אולי המחיר ששילם מהצד היה גבוה מדי בשבילו) וגם לקום אל הילדים ולהרדים למרות הזמן שזה לוקח. עדיין אני קמה יותר ומרדימה יותר,אבל הוא גם עושה. זה הקל עליי בהחלט. אבל היחסים בינינו מתוחים לעתים קרובות על הרקע הזה.
הוא מרגיש שהמחיר שאנחנו משלמים גבוה מדי. ואני לא יודעת דרך אחרת. מרגישה שאני משלמת מחיר,מצד שני מרגישה שאין לי ברירה כי אני האמא של הילדים האלה.
ויש כעס תמידי מתחת לפני השטח שמדי פעם מתפרץ. ויש טינה תמידית מצדי אליו. ואולי קצת מצדו.
לא טוב ככה. ולא יודעת אחרת.
(ואם נכניס למשוואה שזה ממש לא הדבר היחיד שאני מתמודדת איתו בחיים בקושי רב. לדוגמא-העבודה לוקחת ממני כוחות אדירים שאני בכלל לא רוצה לתת,אבל מרגישה שאין לי ברירה כי חייבת לעבוד, ויש עוד בעיות אחרות).
ובכלל,בכל דבר,אני יותר מרחמת על הילדים,הוא יותר לכיוון הכסף והזמן שלו שמתבזבז.