בועה
חיה לי את חיי בבועה-מכונסת בתוך ביתי,בתוך ליבי. עסוקה בענייני האישיים,הזוגיים והמשפחתיים. לא פנויה כמעט לשום דבר אחר.כל מה שמתרחש סביבי מרגיש לא רלוונטי ,כאילו לא קיים. ניתוק. כך קוראים לזה בחברה שלנו. מנותקת מהמציאות. חיה את המציאות שאני מייצרת לעצמי,כאילו שאין שום דבר אחר שמשפיע,שמושפע מההתנהלות שלי בעולם.
הקטע הוא שיש,אני פשוט בוחרת להתעלם ממנו
הניתוק הזה משרת אותי יופי בטיפוח הבועה שלי. הוא מאפשר לי להתרכז בדברים החשובים לי ביותר.
הניתוק הזה שומר עליי מבזבוז אנרגיות על הבלי העולם הזה שמוצאים אותי מהאיזון הפנימי,שמשבשים את שווי המשקל העדין שאני מהלכת בו,כמו על חבל דק
הניתוק הזה הוא תנאי בסיסי קיומי עבורי כדי להישאר קשובה ונאמנה למי שאני רוצה להיות
מי אני רוצה להיות???
מוצאת עצמי הולכת ,כמו לאורך תוואי שסומן במיוחד עבורי,רק עבורי, במסלול סיבובי,חוזרת שוב ושוב על אותו מעגל,אותם דפוסים,אותן טעויות,אותם הישגים והצלחות
מחפשת את מקומי בעולם הזה
ואיך אוכל להתוודע למקום המיוחל הזה אם אני חוזרת שוב ושוב לאותו נתיב,סביב אותו מעגל שאין לו סוף?...
מאז שאני זוכרת עצמי,המפגש שלי עם/מול העולם היה כמו מתוך בועת זכוכית (דימוי מושאל מהשושנה של הנסיך הקטן...פרח נדיר ומוגן...)
מעולם לא הרגשתי שייכת
בתור ילדה- בחרתי מרצוני שלא להשתייך ל"מקובלים". סלדתי מההתנשאות ומההליכה בעדר,אבל גם לא נחשבתי ל "לא מקובלת". על אלו ריחמתי, עזרתי להם,אבל לא הייתי אחת מהם. היו לי כוחות שלהם לא היו-לעמוד מול כולם ולהיות שונה,לפלס לי את דרכי שלי שהייתי גאה בה. אלו היו ניצני האגו שטיפחתי משך השנים,כדי להצדיק את השונות שלי ולתת לה לגיטימציה
בתור נערה – בחרתי שלא להשתייך לקבוצת חברות הילדות שלי (שגדלתי איתן בשכונה). חיפשתי. תמיד חיפשתי. פעם החברה של חוג הסיור של החברה להגנת הטבע,פעם היו החברה מהשומר הצעיר שהמשיכו לגרעין נח"ל,אבל לא אני,הו,לא .. שאני אצטרף לקבוצה? הרי לקבוצה,לכל קבוצה, יש כללים,יש נורמות התנהגות שמקובל לנהוג לפיהן. ואני-מה אני צריכה כללים ונורמות מחייבות? לא מתאים לי,לא תודה...
אני הרי זקוקה לחופש להיות מי שאני,בדרכי,באמונותיי. אחרת לא אהיה אני. אחרת לא אהיה.
בתור חיילת- לא הרגשתי שייכת לצנחנים הסנובים בגדוד 50 . העיפו אותי בגין תלונות משטרה צבאית על תלבושת לא תקינה.
נשלחתי לחנך את נערי רפול. אהבתי את הפשטות והאמיתיות שלהם,אבל לא הרגשתי שייכת.
אחרי הצבא הדרכתי טיולים,אבל ללא הכשרה ותעודות של "מורה דרך מוסמך". אני הרי יודעת... קטן עליי,להוביל אנשים בשבילים שמעולם לא צעדתי בהם קודם לכן,בבטחון מלא, לחרבש איזה בליל עובדות מהול בהרבה סיפורי מעשיות. העיקר- ללכת בדרכי. ללמוד מהנסיון,מהעבודה,מהחיים.
ואז היתה תקופת העבודה עם נוער בסיכון. נוער עבריין. דווקא אליהם,יותר מכל האחרים-דווקא אליהם הרגשתי קירבה. למדתי עבודה סוציאלית ובמקום להזדהות עם הממסד שהייתי אמורה לייצג,הזדהייתי עם העבריינים. כמה צפוי,הא? למרוד,להתייחס בביטול לחוקי המדינה/תושביה ..מתאים לי... הבעיה שגם לעבריינים יש חוקים משלהם,ואליהם וודאי שלא רציתי להשתייך.
אצור לי משפחה,אבנה לי בית . שם,רק שם,אוכל למצוא את המקום שלי. אז אוכל להסתגר בבועה שייכנס אליה רק מה שאני ארצה שייכנס
אבל איך אביא ילדים לעולם הזה?
לאן?
וכך הפכתי להיות אמא. האימהות הפכה להיות לי אי של מהות .
נשאבתי כל כולי לבניית הקן,ליצירת המקום שבו ארגיש שייכת- לעצמי,לבן זוגי,לילדיי.
סוף סוף יש לי מקום.
האמנם?
מוצאת עצמי מתבוננת בכנות בנסיונותיי הנואשים לחפש לי קהילה.לא מספיק לי הבית. אני רוצה שבט. רוצה קהילה. רוצה להיות חלק מ,להרגיש שייכת.
האומנם?
ואולי לא באמת? הרי אני לא באמת מוכנה לשלם את מחיר השייכות לקהילה כזו או אחרת. לא מוכנה להיות צבועה או דיפלומטית כדי לשמור על יחסי שכנות טובים במקום בו אני גרה. יותר חשוב לי להיות נאמנה לעצמי ולדרכי. להיות כנה,לדבוק באמת שלי. להיות צודקת (דחיל רבקום, זה האגו המנופח שלי)
אז פעם היתה הקהילה האנתרופוסופית שהייתי חלק ממנה,אבל לא באמת הרגשתי שייכת.יותר מדי קרירות ונוקשות ו.. טוב,לא משנה מה. תמיד אמצא מה להגיד שיבטיח שאשאר חריגה,שונה.
הקמתי לי גן ילדים משלי,בביתי,מתוך אמונה ובטחון-שאני יודעת איך נכון לגדל ילדים.ניסיתי ליצור קהילת משפחות סביב הגן המושלם שלי (הכוונה להיותי שלמה איתו,לא למצב שבו אני נקייה מטעויות )
ועכשיו,עכשיו אני חלק מקהילת החינוך הביתי ו "באופן טבעי".
האם אני שייכת?
אני חיה לי בבועה שלי,הרחק הרחק מהכל. בקצה... קרוב לגבול...
לא מגיעה למפגשי חינוך ביתי שמתקיימים בצפון ,מדירה רגליי מארועים משפחתיים שאינם בחוג המשפחה הקרובה,לא קוראת עיתונים,לא שומעת חדשות, לא מעניין אותי מה אחרים חושבים עליי,לא רגישה מספיק להתנהלות שלי מול הזולת שפוגעת או מעליבה.
מנותקת
חיה לי בתוך בועה
עד כמה הבועה הזו משרתת אותי
ועד כמה היא כבר לא
ואיפה אני צריכה ללמוד לפתוח צוהר לעולם סביבי:
ואיך דרך הצוהר הזה אוכל לקבל מטובו של העולם,ולא רק להתבונן מבעד לבועה
איך דרך הצוהר הזה אוכל לתת ממה שיש לי,מבלי שארתיע אנשים וארחיק אותם מעליי עם "יציאות" חסרות טקט באמתלה שזו הכנות שאני כל כך אוהבת וגאה בה
האוכל לוותר על כל אלו,למען הסיכון שבפתיחת צוהר קטן?
היש סיכוי מול הסיכון?
ואיך הכל אחד. הכל מתחבר:
איך גם הבן שלי מרשה לעצמו להתבטא כלפיי בשיא הטבעיות,במלוא הכנות ולומר לי ישר בפנים: "ממך אני רוצה להשתחרר" . חצוף כזה. מניין קיבל את חוסר הרגישות הזה?
מראה,כבר אמרתי,לא?
הילדים הם רק מראה שלנו.
הם מלאכי אלוהים חיים שנשלחו במיוחד עבורנו,כדי שנלמד את השיעור שלנו,כדי שנתקן
כל כך הוא מרוכז בעצמו. מגייס את כולם למלות את צרכיו. מקבל כל מה שרוצה.הכל.
ואני מתבוננת בו,בי ורואה. אי אפשר שלא לראות.
האם זו מי שאני רוצה להיות?
האם כך אני רוצה לחנך את בני?
שזה טוב לחיות בבועה?
ויש כל כך הרבה יתרונות לחיים כאלו. כל כך הרבה.
הכנות,הישירות. הנאמנות לעצמי,הריכוז בעצמי ,ההתעלמות מהסביבה. היכולת להיות קשובה ומודעת ללב,לפנים שלי,להתעלם מכל השאר.
עד היום האמנתי שאלו יתרונות. גם אם היה להם מחיר גבוה,עדיין היה שווה לי לשמור עליהם
היתרונות האלו עזרו לי לפלס את דרכי בעולם. הם שהביאו אותי למקום הייחודי שאני נמצאת בו.
ואני גאה בדרך הזו. אני אוהבת ליצור נתיב,לפלס דרך ולהזמין ם אחרים להצטרף לדרך שלי.
הבעיה שלא תמיד יש שם מקום לעוד צועדים. זו הדרך רק שלי
והרי שום דבר בעולם הזה הוא לא שלנו באמת,את זה אני כבר יודעת...
נשמות טובות פה באתר הפנו את תשומת ליבי לכך שהדף שלי נמצא ברשימת
הדפים הארוכים ביותר
איזו פלונית אלמונית הבהירה לי שגם הבלוג הזה - לא שלי. הוא כבר נחלת הכלל. ברגע שיצא לאוויר העולם,הוא כבר לא שלי,כך אמרה...
כמו שיר...
על החיים ועל המוות.
אני שולחת לחמי על פני המים
אולי אבהל ואחליט לסיים את פרק הבלוגיה בחיי.
אל תיבהלו.
אם אחזור-אהיה שלכם לתמיד
ואם לא,סימן שמעולם לא הייתי.
כמו האהבה...