על ידי חושב_וטרנס* » 29 ינואר 2012, 19:52
סיפור הלידה של לירי
לירי נולד ביום רביעי ה-28.12.11, בשבוע 41+1 להריון בשעה 19:49, בלידה מהירה ואינטנסיבית של 4 שעות ו-10 דקות, כשעתיים אחרי צאת חנוכה כשהתל"מ היה נר ראשון (אמא שלי קוראת לו "הנר התשיעי"), במשקל 3210 גרם של מתיקות ואושר אינסופי.
אבל סיפור הלידה שלו מתחיל כ-9 חודשים קודם, בפרוור קטן של בולטימור במרילנד, ארה"ב.
אני ומתן נסענו עם סאם, הילד המאומץ שלנו (בן ה-18) לניתוח עליון לשינוי מין. הנסיעה היתה מאוד אמוציונלית בשבילי מאחר שאני עברתי את הניתוח שלי אצל אותה מנתחת באותו מקום, 3 וקצת שנים קודם לכן.
יום לפני שלירי נוצר התלבטתי בדילמה לא פשוטה- האם לנצל את ההזדמנות שממילא היינו שם ולבצע תיקון קוסמטי קטן של הניתוח שלי? הפיתוי היה גדול: המנתחת הציעה לי את התיקון במחיר עלות חדר ניתוח, וההתאוששות היתה אמורה להיות קלה.
ובכל זאת החלטתי שלא. אולי תחושת בטן, אולי פשוט לא היה לי כוח לעבור עוד ניתוח, ואולי ניסיתי בכל הכוח לאהוב את הגוף הלא מושלם שלי, בעל הפטמה האחת (לאחר הניתוח התפתח לי נמק בפטמה השמאלית ואיבדתי אותה).
אבל אין לי ספק בכלל שכשבועיים אח"כ, בארץ, כשגיליתי שאני בהריון השלמתי סופית עם איבוד הפטמה, נושא שהתחבטתי בו לא מעט בשנים שעברו מאז- ביום יומיים אחרי שהייתי מבצע את התיקון לירי נוצר, ואני מניח שאם הייתי מתאושש באותם ימים מניתוח זה לא היה קורה.
ואין ספק שלירי שווה יותר מכל פטמה בעולם...
אני חושב גם שזה לא מקרי שבדיוק באותם ימים שהשלמתי עם החסרונות שלי קיבלתי את המתנה הגדולה של חיי, ואולי גם אפשר להגיד שעברתי לשלב הבא.
ההריון עבר די בקלות, למרות שאני חייב לציין שלא מי יודע מה "התחברתי" להריון. אני לא יכול להגיד שאהבתי להיות בהריון- אבל אהבתי מאוד את המחשבה על מה יצא ממנו.
כן נהניתי להרגיש את התנועות של העובר, וגם דיברתי אליו לא מעט אבל בעיקר חיכיתי בקוצר רוח שהוא יצא, וההריון הרגיש לי רוב הזמן כמו אמצעי, לא מטרה (מה שללא ספק גרם לו להרגיש ארוך הרבה יותר).
בכל מקרה- מעט בחילות בוקר, קרייבינג מטורף לעמבה, בדיקות תקינות לחלוטין, ועובר פעיל במיוחד שהחל לבעוט באבא שלו כבר בשבוע 15!
ואז בשבוע 26 לא הרגשתי אותו כל היום. וזה היה מלחיץ, כי כזכור, עד אז לירי (אז אלבוס חתול- או חתולי בקיצור) לא הפסיק לזוז.
אז בערב, אחרי שוקולד, ושכיבה על צד שמאל, ואז על צד ימין ואז על הגב, ואחרי שמתן ניסה לדבר איתו- טריק שעד אותו יום תמיד עבד החלטנו לקפוץ למיון באיכילוב. שם התגלה שהכל תקין וחזרנו הביתה אלא שפחות מ-24 שעות אח"כ קיבלתי טלפון מכתבת הבריאות של "ידיעות אחרונות" שבאורח פלא ממש ידעה שהייתי במיון יולדות ועוד אי אילו פרטים על ההריון שלי.
סירבנו לשתף פעולה עם האאוטינג הכפוי הזה ויום למחרת, שהיה גם יום הנישואין הראשון שלנו (חמוד הילד- דאג שלעולם לא נשכח אותו) התעוררנו לגלות את הסיפור שלנו מרוח על עמוד האמצע של העיתון (כולל הפניה מהשער) בתוספת ציטוטים מבלוג שניהלתי בגיל 18 ואי אילו סילופים של האמת (כמו למשל שעד אותו לילה באיכילוב לא ראיתי רופא במשך כל ההריון)... אמנם הכתבה פורסמה ללא פרטים מזהים, אבל מי שרצה הצליח להגיע אלינו מאוד בקלות ובאותו יום במקום לחגוג את יום הנישואין שלנו ב"מזללה" (התנחמנו בעובדה שיש לנו שני ימי נישואין בהפרש של 9 ימים- ישראלי וקנדי אז פשוט דחינו את החגיגות בשבוע וקצת) סיננו כ-200 טלפונים (כחודש אח"כ החלטתי שאם הסיפור כבר בחוץ אני מעדיף שזה יהיה במילים שלי והחלטתי כן לשתף פעולה עם התקשורת אבל "בתנאים שלי" ואז יצאה הכתבה עלי ב-7 ימים).
ובעיקר צחקנו על "הילדים של היום" שמגיל כ"כ צעיר כבר רוצים להיות "סלבים" (שימו לב למוטיב החוזר בהמשך)...
בשבוע 27 דברים המשיכו להשתבש כשהעמסת הסוכר של ה-50 גרם חזרה לא תקינה- 179, ואח"כ ה-100 חזרה גבולית- ערך אחד לא תקין וערך אחד גבולי. במשך כמה שבועות ביצעתי מעקב סוכר וניסיתי להקפיד על התזונה שלי, אך לקראת סוף ההריון כשכל הערכות המשקל יצאו תקינות (אחוזון 50) ולא היו סימנים אחרים לסכרת אפילו הרופאה שלי הודתה במילים האלה "שגם אם היתה סכרת כנראה שהעובר לא שמע עליה" ונתנה אור ירוק (עד כמה שרופא יכול לתת) ללידת הבית שתכננתי עוד מתחילת ההריון.
כמה מילים על ההחלטה על לידת בית:
עוד לפני ההריון קראתי סיפורי לידה. המון. ולאט לאט התגבשה אצלי ההחלטה שלידת בית חולים רגילה על כל מפל ההתערבויות שלה וחוסר הפרטיות שבה, לא מתאימה לי. הרגשתי שבלידה כזאת קצת מאבדים צלם אנוש- כל אחד בא, נוגע, מסתכל, עושה... חוסר השליטה שבסיטואציה כזאת נשמעה לי כמו הדבר הכי גרוע שיכולתי לחשוב עליו.
אז בהתחלה (עוד לפני ההריון עצמו) הרעיון של לידה טבעית הפחידה אותי וחשבתי שאלך על ניתוח קיסרי אלקטיבי בה אני אבחר את הצוות, את הזמן ואת המיקום.
אבל עם הזמן וככל שקראתי יותר זה נראה לי לא חכם ולא בריא לא עבורי ולא עבור העובר ולאט לאט גם הרעיון של לידה טבעית נראתה לי פחות ופחות מאיימת (אולי ככל שהשלמתי עם הגוף שלי ומה שהוא מסוגל לעשות) והחלטתי שאני רוצה דווקא לידת בית מה שגם מתאים לגישה הכללית שלי בחיים: לא מתקרבים לבית החולים אלא אם כן ממש (אבל ממש) חולים.
מן הסתם גם קראתי את כל המחקרים המוכיחים שלידות בית בטוחות לא פחות (אם לא יותר) מלידות בית חולים, ולא לקח לי הרבה זמן לשכנע גם את מתן שזה הדבר הנכון, עבורי. אמנם הוא עדיין אומר שאם הוא היה יולד הוא כן היה הולך על קיסרי אלקטיבי אבל למען ההגינות אציין שמההתחלה הוא אמר שזו ההחלטה שלי בלבד מאחר שאני זה שאלד.
אז קצת אחרי הסקירה הראשונה נפגשנו עם שתי מיילדות בית ועם המיילדת השניה- ענת תל אורן הנפלאה, הרגשנו ש"זה זה", וסגרנו.
ואז לקראת סוף ההריון הדברים שוב "לא עבדו לפני התכנית". כי התכנית היתה ללדת בשבוע 37-8. באמת, הייתי בטוח לחלוטין שאני אלד מוקדם. למה? כי היו לי ברקסטונים בערך משבוע 16, כי אמא שלי מעולם לא עברה את שבוע 40 (והיא ילדה 5 פעמים), וכי אפילו ענת אמרה כשהייתי בחודש שמיני שהיא לא נביאה, אבל שהראש מאוד מאוד נמוך ומבוסס ולדעתה מאוד יכול להיות שאני אלד מוקדם. למעשה, חששתי שאלד לפני שבוע 37 מה שלא מאפשר לידת בית והאופציה שאגיע ל"הריון עודף" בכלל לא עלתה על דעתי.
אבל, הפלא ופלא הגעתי לשבוע 37, ואז ל-38 ו-39 והילד עדיין בפנים.
כל בוקר התעוררתי באכזבה לגלות שאני עדיין בהריון וכל לילה הלכתי לישון בתקווה שזה יקרה "הלילה".
ב-40+1 העברתי הרצאה שהייתי בטוח שאאלץ להבריז ממנה, ובאותו שבוע אני ומתן יצאנו 3 פעמים ל"ארוחה אחרונה בהחלט לפני הלידה", והספקתי להפגש עם כמה חברים, וללכת למסיבת חנוכת בית, ו... כלום.
בשבוע 40 החלטתי להתחיל זירוזים "ידידותיים": עשיתי מסאז'ים, ואכלתי אוכל הודי וסתם אוכל חריף (כמו שעשיתי כל ההריון בעצם), ועשינו סקס, ואפילו הלכתי קצת מה שהיה לא קל בכלל בשלב הזה- מאחר שאחרי בערך כל 10 צעדים הייתי חייב להשתין...
ו... כלום.
אז החלטתי שמשבוע 41 אני מוציא את התותחים הכבדים כדי שיהיה לי "מספיק זמן" לנסות כמה דברים בתקווה שמשהו יעבוד לפני הדד- ליין של שבוע 42.
ככה שב-40+6 בביקורת הריון עודף הרשיתי לרופאה שלי לבצע סטריפינג (אחרי שהם נידנדו משבוע 40+1). האמת, היה הרבה פחות נורא ממה שציפיתי אבל זה עשה... כלום.
בשלב הזה כבר ממש התחלתי לחשוש שאגיע לשבוע 42 ואאלץ לוותר על לידת הבית. גם הערכת המשקל התחילה להלחיץ אותי- 3.400. נכון שזה לא כ"כ הרבה, אך בניתי על תינוק של 2.900 בשבוע 38 ככה... וחוץ מזה אני די קטן ואמא שלי שגדולה ילדה את הילד הגדול ביותר שלה במשקל 3.200.
בדיעבד, כשלירי היה בן 6 ימים ו"הגעתי" לשבוע 42, הפחד הזה של "לא להספיק" הרגיש לי מגוחך ושעבר כבר המון זמן מהלידה ושבטוח זה היה קורה גם בלי להעביר אותנו את מה שהעברתי (אובייקטיבית הרבה סטרס מיותר וסובייקטיבית אולי גם סיבוכים) אבל לפעמים אפשר להיות חכם רק בדיעבד.
אז בשבוע 41+1, בהתייעצות עם ענת ועם הרופאה שלי לקחתי בבוקר שמן קיק.
חיכיתי וחיכיתי שמשהו יקרה, ו... כלום.
בסביבות 15:30 דיברתי עם ענת ועידכנתי אותה בעגמומיות שעברו כבר כארבע וחצי שעות מאז המנה השניה של שמן הקיק ושעדיין לא קורה כלום (שמן הקיק פעל את פעולתו כ-24 שעות אח"כ כשכבר הייתי אחרי הלידה מה שהיה מאוד לא נעים בלשון המעטה).
עשר דקות אח"כ קמתי מהכסא וירדו לי המים.
עד אז תמיד תהיתי איך זה ירגיש ואיך אהיה בטוח ש"זה באמת זה" אבל כשזה קרה לא היה לי ספק. הלכתי לשירותים לנגב את עצמי ו... שיט. מים מקוניאליים. מאוד. שוב לא היה לי ספק, ובאותו רגע נפל לי הלב לתחתונים, כי ידעתי מה זה אומר- בית חולים. התחלתי לרעוד, פיזית, אבל ידעתי שאני חייב להתאפס על עצמי.
התקשרתי למתן לעבודה: "חרא. בוא הביתה. ירדו לי המים. הם מקוניאליים. נוסעים לבית חולים."
מתן עוד ניסה לשמור על אופטימיות ושאל אם אני בטוח ואיך אני בטוח. כשאמרתי שאני יודע לזהות מים נקיים ואלה בטוח לא הוא שאל אם לא יכול להיות ששמן הקיק פעל את פעולתו ולא שמתי לב... התחלתי לצעוק עליו שיאמין לי, אני יודע איזה חור נמצא איפה, ולא שלשלתי על עצמי!
תוך כעשרים דקות הוא היה בבית וניסה לעזור לי להתארגן- ניסיתי לארגן תיק, מה שכמובן לא היה קל מאחר שלא תכננתי להגיע לבית חולים...
בינתיים הספקנו לעדכן את ענת (שכמובן באה איתנו על תקן "דולה") ולהתלבט לאן לנסוע. איכילוב הוא בית החולים הכי קרוב אלינו (5 דקות הליכה), אבל מאחר שסיפור הריוני דלף משם לתקשורת נשבעתי שלשם אני לא חוזר אלא במצב של חיים או מוות, מה שלא היה המקרה. רציתי לנסוע להדסה הר הצופים בירושלים שם קיבלתי טיפול מצוין במהלך כל ההריון ומאחר ששם מכירים אותי, אך מאחר שכבר התקרבנו לשעת העומס אפילו הרופאה שלי שעובדת שם המליצה לי לנסוע לתל השומר, לעשות מוניטור כדי לראות שהכל בסדר עם התינוק ואז להחליט אם להשתחרר ולנסוע לירושלים או כבר להשאר ללדת שם.
בדרך הספקתי לדבר עם רופאה שאני מכיר שעובדת בתל השומר ולבקש שתעדכן אותם על בואי מה שגם ענת עשתה מאחר שמכירים אותה שם.
חוץ מזה הספקתי לדבר עם חברה טובה ולעדכן אותה על המתרחש ולחזור ולהדריך את מתן לגבי הטיפול בתינוק לאחר הלידה (לא לעזוב אותו לבד אפילו לשניה לא משנה מה, לבקש להשהות את חיתוך חבל הטבור, בלי חיסון צהבת, ויטמין K בטיפות ולא בזריקה, בלי משחת עיניים, להתעקש להביא לי אותו מיד וכו') מאחר שלא ידעתי באיזה מצב אני אהיה. בדרך גם קיבלתי כמה צירים, אבל לא משהו רציני מדי. בסביבות 17:30 הגענו לתה"ש. פגשנו את ענת בחניה ולבקשת מתן "אולי בכ"ז זה לא מים מקוניאלים ונוכל לנסוע הביתה" הראיתי לה את התחתונים שלי שעליהם ירדו לי המים בבית (בדרך ירדו לי עוד הרבה מים על התחתונים הנקיות). כמו שידעתי ענת אמרה "חמודים שלי, אלה מים מקוניאלים. ללא ספק. מים מקוניאלים סמיכים אפילו, הייתי אומרת." אז בלב כבד נכנסנו פנימה. ממש הרגשתי כאילו אני נכנס לגוב האריות.
נכנסנו לחדר, חיברו אותי למוניטור, רגע של חרדה (בכ"ז מים מקוניאלים וקצת חששתי לשלום העובר למרות שהיתה לי תחושה שהכל בסדר). ואז הדופק שלו. הסוסים הדוהרים... חייכתי בהקלה, נשמתי לרווחה, הבטתי סביבי על חדר הלידה וכל מה שרציתי היה הביתה. ממש לא יכולתי להבין למה שמישהי תבוא ללדת במקום כזה מרצונה החופשי...
נכנסת רופאה. לוקחת פרטים: שם, גיל, מהלך הריון, רגישות לתרופות... ואומרת: "עכשיו אנחנו נחבר אותך לפיטוצין, נזרז קצת את העניינים..."
מבט לענת ואני אומר: "לא. אני אחכה שהדברים יזוזו לבד". הרופאה אומרת "אין בעיה, אבל קח בחשבון שלא ניתן לך הרבה זמן, אתה אחרי ירידת מים מקוניאלים..."
אוקיי.
מזל, מזל שלא הסכמתי לפיטוצין ההוא כי בדיוק 10 דקות אח"כ (אחרי שהספיקו להעביר אותי חדר) התחילו לי צירים מטורפים. ויש לי הרגשה שעם אינטנסיביות הצירים שהיו לי בתוספת פיטוצין הרחם שלי היה נקרע...
בחדר החדש עוד מוניטור, הכל בסדר ואני מחליט ללכת להתקלח.
במקלחת הייתי כחצי שעה ואת רובה ביליתי בלבכות על זה שאני בבית חולים. ענת אומרת: "זה טוב שאתה בוכה, משחרר לבכות".
אח"כ ביקשו שאצא לעוד מוניטור ובדיקה ראשונה. בשלב הזה כבר די כאב לי, וכל הרוח יצא לי מהמפרשים בגלל תרחיש בית החולים הלא צפוי מה גם שידעתי שבבית חולים כשמשככי כאבים יהיו נגישים יהיה לי הרבה יותר קשה לסרב להם... גם לא היה לי ספק שבגלל שאני לא במרחב הביתי והמוגן שלי כואב לי הרבה יותר אז למרות שאחד הדברים שהכי הפחידו אותי לפני הלידה היה אפידורל (אני מכיר מישהי שכמעט נשארה משותקת בגללו) לא יכולתי שלא לחשוב שאם אומרים לי עכשיו שאני בפתיחה 2-3 שאני לא בטוח שאעמוד בזה...
אפילו ענת אמרה בשלב הזה שאזכור שמותר לי גם לשנות את דעתי ולקחת אפידורל אם ארצה.
אבל הרופאה (או המיילדת?) בדקה אותי, והכריזה שאני בפתיחה 4 וחצי, אולי אפילו 5!
אוקיי.
לעבודה. לזוז, לזוז. עשיתי קצת סיבובי אגן (ותודה לגילה רונאל שאצלה עשינו את קורס ההכנה המצוין), ענת הציעה כדור פיזיו אבל ברגע שהתחיל ציר קפצתי ממנו שנשוך נחש. בצירים נשענתי על מתן, עשיתי קולות, הרגשתי שלמרות התפאורה אני יולד כמו שרציתי.
אני חייב לציין שבשלב הזה רוב הזמן השאירו אותנו לבד, אולי כי ענת היתה שם ומכירים אותה או אולי פשוט יש להם מחסור בכוח אדם. לא יודע ולא אכפת לי, השקט הזה היה מבורך.
צירים, צירים. כבר כמעט ללא הפסקה בין האחד לשני.
אבל אז אני נהייתי פחות שקט או יותר נכון התחלתי לצעוק (מתן אמר אח"כ שבטח בחוץ חשבו שיש שם איש שמאוד מזדהה עם אשתו מאחר שהקול שלי די נמוך) וגם הצוות התחיל להפריע לי יותר ויותר, החל בדרישה לקחת לי דם (לוריד פתוח סירבתי) בטענה שהם חייבים לדעת את סוג הדם שלי- למרות שהיה לי מעקב הריון מסודר ומפורט מאוד שכלל כמובן גם את המידע הזה, ובלית ברירה נתתי להם, מה שזכור לי כאחד החוויות היותר מעצבנות במהלך הלידה כי זה לגמרי הוציא אותי מריכוז. ואז מישהי נכנסה והודיעה שהמוניטור לא קולט טוב אז הם הולכים להכניס לי מוניטור פנימי וקלטתי את עצמי שואג עליה באמצע ציר ש"אף אחד לא מכניס סיכות לראש של התינוק שלי!" מה שגרם לה פשוט לצאת מהחדר. כמובן שזה גורם לי לחשוב שלא באמת היה צורך במוניטור פנימי אלא בנהלים שצריך לעבוד לפיהם. הרי אין לי ספק שאם באמת היה צורך- היו מתעקשים איתי קצת יותר (אח"כ ענת אמרה לי כל הכבוד שסירבתי ככה למוניטור הפנימי).
בין לבין נכנסו כמה פעמים לשאול אם אני בטוח שאני לא רוצה אפידורל ואפילו "למה הוא לא עם אפידורל?!"
בשלב הזה כבר לא ממש יכולתי להגיב אבל אני זוכר שהצלחתי לחשוב שכל הסיטואציה הזאת ממש מגוכחת. באותו זמן כבר נהיה לי קשה לעמוד והייתי בעמידת שש על המיטה, הצירים לא הפסיקו ורק התחזקו- באיזשהו שלב אני זוכר שחשבתי שאני הולך להתפוצץ פיזית מהכאב הזה, אז צרחתי וצרחתי כולל "מתן תעזור לי" מה שגרם לו לבכות מחוסר אונים ולתאר אח"כ את החוויה כך: "הרגשתי כאילו רוצחים לי את האדם שאני אוהב ואני לא יכול לעשות כלום" ואח"כ הוא סיפר לי (לא זכרתי את זה בכלל) שצרחתי גם "אני שונא את בית החולים הזה!" (הוא אמר לי "יא מפגר! אתה לא יכול לצרוח דברים כאלה בזמן שאתה בבית חולים!) ומדי פעם גם הרבצתי למיטה אחרי שהרבצתי קצת למתן והיה לי נורא לא נעים...
פחות או יותר אז אמא שלי הגיעה- מזל שלא הקשבתי לענת כששאלתי אותה שעתיים קודם אם להגיד לאמא שלי לצאת (היא באה מירושלים) והיא אמרה שקודם נגיע ונראה מה העניינים...
בשלב הזה כבר ממש לא הייתי שם ואני רק זוכר שאמא שלי שמה עלי את הידיים שלה והן היו קפואות (כמו שאומרים ידיים קרות לב חם) וזה היה כ"כ טוב! היה לי חם נורא- למרות שהייתי עירום לגמרי...
וקצת אח"כ (בסביבות 19:00?) בדקו אותי שוב- פתיחה 8 וכמה דקות מאוחר יותר כבר הייתי צריך ללחוץ.
אמרו לי להתאפק אבל ממש לא יכולתי. עמדתי על הברכיים, נאחזתי בענת, ולחצתי ולחצתי. אני זוכר שהרגשתי שאני מפעיל על ענת המון כוח, וזה נורא הפריע לי. הרי בסופו של דבר אני גבר, זה לא בסדר להשען עליה כך! אז נאנקתי תוך כדי ציר "אני מצ-ט-ער, א-ני מכ-איב לך". לקח לה קצת זמן להבין מה אמרתי, אבל היא הרגיעה אותי שזה בסדר... איכשהו, דווקא הרגע הזה זכור לי כרגע טוב- שלמרות הכאב המטורף, נשארתי אני.
בכלל, רוב הלידה אני מרגיש שנשארתי "אני". אמנם בזמן הצירים לא הצלחתי להתמקד בזה שתכף יהיה לי תינוק- כמו שתכננתי, אבל גם לא צרחתי שאני שונא אותו או לא רוצה אותו כבר- מה שפחדתי שיקרה.
ואז פתאום הכל התדרדר.
השעה כבר היתה בערך 19:30, כשעתיים מאז שהגענו לבית החולים, ולמרות שהכל התקדם כ"כ יפה עד אז, התחילו ירידות דופק.
ומפה באמת שהכל מטושטש אצלי. אני זוכר ששמו לי מסכת חמצן ואמרו לי לנשום. עמוק. וניסיתי, כי אמרו לי שהילד שלי בסכנה אבל כבר כ"כ כאב לי שכנראה שלא הצלחתי...
ואז פתאום מצאתי את עצמי על הגב, כשצועקים לי "תלחץ, תלחץ!" ולחצתי ולחצתי, אבל הכל קרה כ"כ מהר, ופחדתי. מתן ואמא שלי אמרו לי אח"כ שלחצתי כמו מטורף אבל אני מרגיש שיכולתי ללחוץ יותר, שהייתי לוחץ יותר אם רק היו לי כמה דקות לעכל את זה שהוא כ"כ קרוב, שעוד כמה דקות אני הולך להיות אבא. אבל שלב הלחיצות הפחיד אותי אז מאוד ולכן ואני חושב שנתתי רק 90 אחוז, ולא 100.
בערך אז ראיתי בזווית העין שמכינים בצד שמיכות וכו' ואני חושב שרק אז קלטתי כמה הוא קרוב ושתוך כמה דקות הולך להיות פה תינוק.
ואז שמעתי "ואקום" וצעקתי "לא", ונתנו לי לנסות שוב, ולא הצלחתי להוציא אותו לבד. ופתאום פתחתי את העיניים וראיתי מולי בערך עשרה אנשים שמעולם לא ראיתי קודם ואמרו לי "אין ברירה, אנחנו רוצים להוציא אותו בריא". וחתכו אותי למרות שבועות עיסויי הפירינאום, והכניסו לי קטטר (מה שכמובן נגמר בדלקת בדרכי השתן יומיים אחרי), והכניסו את הואקום ופתאום הוא היה בחוץ. קטן כ"כ ובו זמנית גדול- זה מה שהיה בבטן שלי כל הזמן הזה?! ולמרות שלא קלטתי בכלל צעקתי על אוטומט שלא יחתכו את חבל הטבור, אבל ענו לי שחייבים, כי הוא בלע מים מקוניאליים... הטמטום, הטמטום. הרי אם הוא היה במצוקה מקור החמצן הנוסף הזה היה הרבה יותר קריטי עבורו!
ולקחו אותו לצד השני של החדר ומתן הלך איתו. והדבר היחיד שיכולתי לשים לב אליו היה כמה שהבטן שלי ריקה עכשיו, אבל בכלל לא קלטתי שילדתי.
ופתאום (אחרי דקה או יותר כך סיפרה לי אח"כ ענת) הוא בכה, ופתאום הבנתי שהוא פה, בחוץ, ודרשתי שיביאו אותו אלי. ואחרי כמה דקות הוא הגיע. עטוף וחמוד וקטן. ולא קלטתי בכלל שזה הבן שלי, ושזה היצור שבעט בי מבפנים במשך כ"כ הרבה זמן... והוא בכה ועשה תנועות של חיפוש אוכל, וכ"כ הצטערתי באותו רגע שאין לי מה לתת לו. ענת הציעה שאתן לו את האצבע שלי, ניקתה לי את היד וכך עשיתי. ופתאום הוא נרגע, ורק שכב עלי, מוצץ את האצבע שלי ובוהה בי בעיניים הענקיות היפייפיות שלו.
תינוקי שלי.
וסיפרתי לו שאני אבא שלו, שאני אוהב אותו וכמה חיכיתי לו.
ואז השיליה יצאה, ואמרו לי שחייבים לקחת אותו, שהוא עבר לידה קשה, למרות שהואקום היה קל יחסית- (אפילו הסימן על הראש שלו נעלם אחרי יום) לקח רק נסיון אחד כנראה בגלל שהייתי בלי אפידורל ויכולתי גם ללחוץ (ענת אמרה אח"כ שזה היה מזל גדול שלא לקחתי אפידורל גם בגלל זה וגם בגלל שהצירים היו כ"כ צפופים שאין לה מושג איך לא הייתי זז). אבל הם התעקשו שרופא צריך לבדוק אותו. ולא רציתי להפרד ממנו, אבל הייתי כ"כ עייף וכבר לא היה לי כוח להלחם. אז רק הזכרתי למתן לא לעזוב אותו לשניה ונתתי להם ללכת לא לפני שהתנצלתי בפניו על הפרידה ממני ועל הזריקה שהוא עומד לקבל מאחר שבהתייעצות עם ענת החלטנו לתת לו את הויטמין K בזריקה בגלל הואקום.
ואז הם הלכו, ואחרי כמה זמן באה רופאה ותפרה אותי (ענת החזיקה לי את היד), ואז נכנסתי להתקלח, ו-וואו, איזו מקלחת טובה זאת היתה!
נפרדתי מענת, הודיתי לה (אני עדיין מרוצה מזה שלקחתי אותה כמיילדת למרות שלא יצא לי ללדת איתה מאחר שהיא היתה מדהימה גם בתור דולה ואין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיה) ועליתי למחלקה, שם קיבלה את פני אחות נבוכה מאוד לאור הסיטואציה יוצאת הדופן- גבר שזה עתה ילד, מה שגרם לה לא להפסיק להתנצל שמא בטעות תטעה, וגם להצהיר שוב ושוב שהיא אוהבת ומקבלת את כולם, אבל שאבין שהיא מעולם לא נתקלה... וכן, זאת באמת סיטואציה יוצאת דופן.
וואלה. לא ידעתי.
ואז, למרות שכולם אמרו לי ללכת לישון ניסיתי לשכנע את מתן בסמסים להביא אלי את לירי. כתבתי לו "בוא. אני צריך אתכם. אנחנו האבות שלו, לא יכולים להחזיק אותו בכוח. תהיה אסרטיבי!" אבל לצערי מתן פחות אסרטיבי ממני, והרופאים הצליחו להלחיץ אותו והוא החליט להשאר עם לירי במשך שש השעות בתינוקיה שהם דורשים (במהלכם לצערי דקרו אותו ארבע פעמים מיותרות לבדיקת סוכר). אז בלית ברירה קמתי והלכתי אליהם. הרגשתי זוועה, והיה לי כתם דם ענק על המכנסיים, מה שמשך לא מעט מבטים, אבל לא עניין אותי כלום, רציתי לראות את הילד שלי.
אז חשבתי שאני אוהב אותו, אבל בדיעבד אני מבין שהייתי בהלם ופעלתי מתוך ידיעה של "מה נכון" ולא מתוך רגש של אהבה. ובאמת אני חושב שזה שהלידה היתה כ"כ מהירה, אינטנסיבית ולא פשוטה וזה שלקח לי כשבוע להתאושש ממנה פיזית (ואולי גם ההפרדה ממנו על ההתחלה) גרמה לזה שלקח לי כמה ימים באמת להתאהב בו.
אבל עכשיו אני אוהב אותו כמו שלא אהבתי מעולם...
בילינו איתו בתינוקיה עד 4 בבוקר אז נתנו לנו לקחת אותו לחדר (ורק שם נזכרתי לשאול את מתן אם התינוק באמת ממין זכר מאחר שכשנתנו לי אותו לא הסתכלתי), ולמרות שממש לא רציתי להשאר שם בתינוקיה- נשארתי רק כי מתן התעקש, הייתי מאוד גאה בנו על זה שהוא לא היה רגע לבד, והיינו ההורים היחידים שלא עזבו שם את התינוק שלהם. הייתי יכול לכתוב עכשיו עוד מגילה על מה שהלך שם ועל הצרחות של שאר התינוקות אבל אני חושב שגם ככה הארכתי מספיק אז רק אציין שלירי היה התינוק הכי רגוע שם והיחיד שלא בכה, ואני בהחלט חושב שזה קשור לנוכחות שלנו שם איתו.
למחרת החלטנו שקוראים לו לירי- כמו שתכננו לקרוא לו במהלך רוב ההריון בתנאי שנרגיש שזה מתאים לו כשנראה אותו.
ולמרות שהייתי בטוח שכשאראה אותו אדע מיד איך קוראים לו דווקא ברגע האמת לא היה לי מושג, אבל מאחר שאהבנו את השם ולא יכולתי לחשוב על משהו יותר מוצלח קראנו לו כך וכל יום שעובר אני מרגיש שהשם יותר מתאים לו, יותר "שלו".
וזהו, חתמנו על שחרור מוקדם וכ-17 שעות לאחר שנולד הגענו הביתה, משפחה.
אה, ולמחרת שוב היינו בעיתון: "הגבר בהריון ילד" עם כל הפרטים (מדוייקים יותר ופחות), כולל השם של לירי. אז כנראה שהילד פשוט נורא נורא רוצה להתפרסם, והוא גם מוכשר- הוא הצליח לגרום לזה לקרות פעמיים ובאותה צורה (ע"י הגעה לבית חולים), עוד לפני שנולד!
לא קל לי שאני חושב על הלידה שהיתה (ואני שוקל ברצינות לעבד אותה בצורה קצת יותר רצינית לפני הלידה הבאה).
בפועל לא מעט מהפחדים הכי גדולים שלי התגשמו במהלכה, אבל מצד שני אני מרגיש שבאתי אליה עם המון ידע ולקחתי כמה החלטות מאוד טובות עבורנו בזכות הידע הזה.
למרות שבאמת הייתי עובר את הכאבים של הלידה שוב בשניה, רק על כל המסביב- בית החולים, ההתערבויות, הואקום והתפרים (שבאמת היו סיוט) הייתי מוותר...
מה שכן- עמדתי בהצהרה שלי שאני אגיע לבית חולים רק אם לא תהיה ברירה אחרת. וכנראה שבמקרה הזה באמת לא היתה ברירה וזה קצת מקל על ההרגשה שלי.
ואני מרגיש שלאור הנסיבות התמודדתי לא רע בכלל.
וכמו שאומרים וזה באמת נכון, לירי היה שווה הכל.
לסיכום אמרתי למתן שפעם הבאה רק בבית (הלוואי באותו הרכב מנצח של מתן, אמא שלי וענת), אבל שיקח בחשבון שעם לידה ראשונה של 4 שעות ו-10 דקות יש סיכוי לא רע שהמיילדת לא תספיק להגיע ושהוא יאלץ ליילד אותי.
[b]סיפור הלידה של לירי[/b]
לירי נולד ביום רביעי ה-28.12.11, בשבוע 41+1 להריון בשעה 19:49, בלידה מהירה ואינטנסיבית של 4 שעות ו-10 דקות, כשעתיים אחרי צאת חנוכה כשהתל"מ היה נר ראשון (אמא שלי קוראת לו "הנר התשיעי"), במשקל 3210 גרם של מתיקות ואושר אינסופי.
אבל סיפור הלידה שלו מתחיל כ-9 חודשים קודם, בפרוור קטן של בולטימור במרילנד, ארה"ב.
אני ומתן נסענו עם סאם, הילד המאומץ שלנו (בן ה-18) לניתוח עליון לשינוי מין. הנסיעה היתה מאוד אמוציונלית בשבילי מאחר שאני עברתי את הניתוח שלי אצל אותה מנתחת באותו מקום, 3 וקצת שנים קודם לכן.
יום לפני שלירי נוצר התלבטתי בדילמה לא פשוטה- האם לנצל את ההזדמנות שממילא היינו שם ולבצע תיקון קוסמטי קטן של הניתוח שלי? הפיתוי היה גדול: המנתחת הציעה לי את התיקון במחיר עלות חדר ניתוח, וההתאוששות היתה אמורה להיות קלה.
ובכל זאת החלטתי שלא. אולי תחושת בטן, אולי פשוט לא היה לי כוח לעבור עוד ניתוח, ואולי ניסיתי בכל הכוח לאהוב את הגוף הלא מושלם שלי, בעל הפטמה האחת (לאחר הניתוח התפתח לי נמק בפטמה השמאלית ואיבדתי אותה).
אבל אין לי ספק בכלל שכשבועיים אח"כ, בארץ, כשגיליתי שאני בהריון השלמתי סופית עם איבוד הפטמה, נושא שהתחבטתי בו לא מעט בשנים שעברו מאז- ביום יומיים אחרי שהייתי מבצע את התיקון לירי נוצר, ואני מניח שאם הייתי מתאושש באותם ימים מניתוח זה לא היה קורה.
ואין ספק שלירי שווה יותר מכל פטמה בעולם...
אני חושב גם שזה לא מקרי שבדיוק באותם ימים שהשלמתי עם החסרונות שלי קיבלתי את המתנה הגדולה של חיי, ואולי גם אפשר להגיד שעברתי לשלב הבא.
ההריון עבר די בקלות, למרות שאני חייב לציין שלא מי יודע מה "התחברתי" להריון. אני לא יכול להגיד שאהבתי להיות בהריון- אבל אהבתי מאוד את המחשבה על מה יצא ממנו.
כן נהניתי להרגיש את התנועות של העובר, וגם דיברתי אליו לא מעט אבל בעיקר חיכיתי בקוצר רוח שהוא יצא, וההריון הרגיש לי רוב הזמן כמו אמצעי, לא מטרה (מה שללא ספק גרם לו להרגיש ארוך הרבה יותר).
בכל מקרה- מעט בחילות בוקר, קרייבינג מטורף לעמבה, בדיקות תקינות לחלוטין, ועובר פעיל במיוחד שהחל לבעוט באבא שלו כבר בשבוע 15!
ואז בשבוע 26 לא הרגשתי אותו כל היום. וזה היה מלחיץ, כי כזכור, עד אז לירי (אז אלבוס חתול- או חתולי בקיצור) לא הפסיק לזוז.
אז בערב, אחרי שוקולד, ושכיבה על צד שמאל, ואז על צד ימין ואז על הגב, ואחרי שמתן ניסה לדבר איתו- טריק שעד אותו יום תמיד עבד החלטנו לקפוץ למיון באיכילוב. שם התגלה שהכל תקין וחזרנו הביתה אלא שפחות מ-24 שעות אח"כ קיבלתי טלפון מכתבת הבריאות של "ידיעות אחרונות" שבאורח פלא ממש ידעה שהייתי במיון יולדות ועוד אי אילו פרטים על ההריון שלי.
סירבנו לשתף פעולה עם האאוטינג הכפוי הזה ויום למחרת, שהיה גם יום הנישואין הראשון שלנו (חמוד הילד- דאג שלעולם לא נשכח אותו) התעוררנו לגלות את הסיפור שלנו מרוח על עמוד האמצע של העיתון (כולל הפניה מהשער) בתוספת ציטוטים מבלוג שניהלתי בגיל 18 ואי אילו סילופים של האמת (כמו למשל שעד אותו לילה באיכילוב לא ראיתי רופא במשך כל ההריון)... אמנם הכתבה פורסמה ללא פרטים מזהים, אבל מי שרצה הצליח להגיע אלינו מאוד בקלות ובאותו יום במקום לחגוג את יום הנישואין שלנו ב"מזללה" (התנחמנו בעובדה שיש לנו שני ימי נישואין בהפרש של 9 ימים- ישראלי וקנדי אז פשוט דחינו את החגיגות בשבוע וקצת) סיננו כ-200 טלפונים (כחודש אח"כ החלטתי שאם הסיפור כבר בחוץ אני מעדיף שזה יהיה במילים שלי והחלטתי כן לשתף פעולה עם התקשורת אבל "בתנאים שלי" ואז יצאה הכתבה עלי ב-7 ימים).
ובעיקר צחקנו על "הילדים של היום" שמגיל כ"כ צעיר כבר רוצים להיות "סלבים" (שימו לב למוטיב החוזר בהמשך)...
בשבוע 27 דברים המשיכו להשתבש כשהעמסת הסוכר של ה-50 גרם חזרה לא תקינה- 179, ואח"כ ה-100 חזרה גבולית- ערך אחד לא תקין וערך אחד גבולי. במשך כמה שבועות ביצעתי מעקב סוכר וניסיתי להקפיד על התזונה שלי, אך לקראת סוף ההריון כשכל הערכות המשקל יצאו תקינות (אחוזון 50) ולא היו סימנים אחרים לסכרת אפילו הרופאה שלי הודתה במילים האלה "שגם אם היתה סכרת כנראה שהעובר לא שמע עליה" ונתנה אור ירוק (עד כמה שרופא יכול לתת) ללידת הבית שתכננתי עוד מתחילת ההריון.
כמה מילים על ההחלטה על לידת בית:
עוד לפני ההריון קראתי סיפורי לידה. המון. ולאט לאט התגבשה אצלי ההחלטה שלידת בית חולים רגילה על כל מפל ההתערבויות שלה וחוסר הפרטיות שבה, לא מתאימה לי. הרגשתי שבלידה כזאת קצת מאבדים צלם אנוש- כל אחד בא, נוגע, מסתכל, עושה... חוסר השליטה שבסיטואציה כזאת נשמעה לי כמו הדבר הכי גרוע שיכולתי לחשוב עליו.
אז בהתחלה (עוד לפני ההריון עצמו) הרעיון של לידה טבעית הפחידה אותי וחשבתי שאלך על ניתוח קיסרי אלקטיבי בה אני אבחר את הצוות, את הזמן ואת המיקום.
אבל עם הזמן וככל שקראתי יותר זה נראה לי לא חכם ולא בריא לא עבורי ולא עבור העובר ולאט לאט גם הרעיון של לידה טבעית נראתה לי פחות ופחות מאיימת (אולי ככל שהשלמתי עם הגוף שלי ומה שהוא מסוגל לעשות) והחלטתי שאני רוצה דווקא לידת בית מה שגם מתאים לגישה הכללית שלי בחיים: לא מתקרבים לבית החולים אלא אם כן ממש (אבל ממש) חולים.
מן הסתם גם קראתי את כל המחקרים המוכיחים שלידות בית בטוחות לא פחות (אם לא יותר) מלידות בית חולים, ולא לקח לי הרבה זמן לשכנע גם את מתן שזה הדבר הנכון, עבורי. אמנם הוא עדיין אומר שאם הוא היה יולד הוא כן היה הולך על קיסרי אלקטיבי אבל למען ההגינות אציין שמההתחלה הוא אמר שזו ההחלטה שלי בלבד מאחר שאני זה שאלד.
אז קצת אחרי הסקירה הראשונה נפגשנו עם שתי מיילדות בית ועם המיילדת השניה- ענת תל אורן הנפלאה, הרגשנו ש"זה זה", וסגרנו.
ואז לקראת סוף ההריון הדברים שוב "לא עבדו לפני התכנית". כי התכנית היתה ללדת בשבוע 37-8. באמת, הייתי בטוח לחלוטין שאני אלד מוקדם. למה? כי היו לי ברקסטונים בערך משבוע 16, כי אמא שלי מעולם לא עברה את שבוע 40 (והיא ילדה 5 פעמים), וכי אפילו ענת אמרה כשהייתי בחודש שמיני שהיא לא נביאה, אבל שהראש מאוד מאוד נמוך ומבוסס ולדעתה מאוד יכול להיות שאני אלד מוקדם. למעשה, חששתי שאלד לפני שבוע 37 מה שלא מאפשר לידת בית והאופציה שאגיע ל"הריון עודף" בכלל לא עלתה על דעתי.
אבל, הפלא ופלא הגעתי לשבוע 37, ואז ל-38 ו-39 והילד עדיין בפנים.
כל בוקר התעוררתי באכזבה לגלות שאני עדיין בהריון וכל לילה הלכתי לישון בתקווה שזה יקרה "הלילה".
ב-40+1 העברתי הרצאה שהייתי בטוח שאאלץ להבריז ממנה, ובאותו שבוע אני ומתן יצאנו 3 פעמים ל"ארוחה אחרונה בהחלט לפני הלידה", והספקתי להפגש עם כמה חברים, וללכת למסיבת חנוכת בית, ו... כלום.
בשבוע 40 החלטתי להתחיל זירוזים "ידידותיים": עשיתי מסאז'ים, ואכלתי אוכל הודי וסתם אוכל חריף (כמו שעשיתי כל ההריון בעצם), ועשינו סקס, ואפילו הלכתי קצת מה שהיה לא קל בכלל בשלב הזה- מאחר שאחרי בערך כל 10 צעדים הייתי חייב להשתין...
ו... כלום.
אז החלטתי שמשבוע 41 אני מוציא את התותחים הכבדים כדי שיהיה לי "מספיק זמן" לנסות כמה דברים בתקווה שמשהו יעבוד לפני הדד- ליין של שבוע 42.
ככה שב-40+6 בביקורת הריון עודף הרשיתי לרופאה שלי לבצע סטריפינג (אחרי שהם נידנדו משבוע 40+1). האמת, היה הרבה פחות נורא ממה שציפיתי אבל זה עשה... כלום.
בשלב הזה כבר ממש התחלתי לחשוש שאגיע לשבוע 42 ואאלץ לוותר על לידת הבית. גם הערכת המשקל התחילה להלחיץ אותי- 3.400. נכון שזה לא כ"כ הרבה, אך בניתי על תינוק של 2.900 בשבוע 38 ככה... וחוץ מזה אני די קטן ואמא שלי שגדולה ילדה את הילד הגדול ביותר שלה במשקל 3.200.
בדיעבד, כשלירי היה בן 6 ימים ו"הגעתי" לשבוע 42, הפחד הזה של "לא להספיק" הרגיש לי מגוחך ושעבר כבר המון זמן מהלידה ושבטוח זה היה קורה גם בלי להעביר אותנו את מה שהעברתי (אובייקטיבית הרבה סטרס מיותר וסובייקטיבית אולי גם סיבוכים) אבל לפעמים אפשר להיות חכם רק בדיעבד.
אז בשבוע 41+1, בהתייעצות עם ענת ועם הרופאה שלי לקחתי בבוקר שמן קיק.
חיכיתי וחיכיתי שמשהו יקרה, ו... כלום.
בסביבות 15:30 דיברתי עם ענת ועידכנתי אותה בעגמומיות שעברו כבר כארבע וחצי שעות מאז המנה השניה של שמן הקיק ושעדיין לא קורה כלום (שמן הקיק פעל את פעולתו כ-24 שעות אח"כ כשכבר הייתי אחרי הלידה מה שהיה מאוד לא נעים בלשון המעטה).
עשר דקות אח"כ קמתי מהכסא וירדו לי המים.
עד אז תמיד תהיתי איך זה ירגיש ואיך אהיה בטוח ש"זה באמת זה" אבל כשזה קרה לא היה לי ספק. הלכתי לשירותים לנגב את עצמי ו... שיט. מים מקוניאליים. מאוד. שוב לא היה לי ספק, ובאותו רגע נפל לי הלב לתחתונים, כי ידעתי מה זה אומר- בית חולים. התחלתי לרעוד, פיזית, אבל ידעתי שאני חייב להתאפס על עצמי.
התקשרתי למתן לעבודה: "חרא. בוא הביתה. ירדו לי המים. הם מקוניאליים. נוסעים לבית חולים."
מתן עוד ניסה לשמור על אופטימיות ושאל אם אני בטוח ואיך אני בטוח. כשאמרתי שאני יודע לזהות מים נקיים ואלה בטוח לא הוא שאל אם לא יכול להיות ששמן הקיק פעל את פעולתו ולא שמתי לב... התחלתי לצעוק עליו שיאמין לי, אני יודע איזה חור נמצא איפה, ולא שלשלתי על עצמי!
תוך כעשרים דקות הוא היה בבית וניסה לעזור לי להתארגן- ניסיתי לארגן תיק, מה שכמובן לא היה קל מאחר שלא תכננתי להגיע לבית חולים...
בינתיים הספקנו לעדכן את ענת (שכמובן באה איתנו על תקן "דולה") ולהתלבט לאן לנסוע. איכילוב הוא בית החולים הכי קרוב אלינו (5 דקות הליכה), אבל מאחר שסיפור הריוני דלף משם לתקשורת נשבעתי שלשם אני לא חוזר אלא במצב של חיים או מוות, מה שלא היה המקרה. רציתי לנסוע להדסה הר הצופים בירושלים שם קיבלתי טיפול מצוין במהלך כל ההריון ומאחר ששם מכירים אותי, אך מאחר שכבר התקרבנו לשעת העומס אפילו הרופאה שלי שעובדת שם המליצה לי לנסוע לתל השומר, לעשות מוניטור כדי לראות שהכל בסדר עם התינוק ואז להחליט אם להשתחרר ולנסוע לירושלים או כבר להשאר ללדת שם.
בדרך הספקתי לדבר עם רופאה שאני מכיר שעובדת בתל השומר ולבקש שתעדכן אותם על בואי מה שגם ענת עשתה מאחר שמכירים אותה שם.
חוץ מזה הספקתי לדבר עם חברה טובה ולעדכן אותה על המתרחש ולחזור ולהדריך את מתן לגבי הטיפול בתינוק לאחר הלידה (לא לעזוב אותו לבד אפילו לשניה לא משנה מה, לבקש להשהות את חיתוך חבל הטבור, בלי חיסון צהבת, ויטמין K בטיפות ולא בזריקה, בלי משחת עיניים, להתעקש להביא לי אותו מיד וכו') מאחר שלא ידעתי באיזה מצב אני אהיה. בדרך גם קיבלתי כמה צירים, אבל לא משהו רציני מדי. בסביבות 17:30 הגענו לתה"ש. פגשנו את ענת בחניה ולבקשת מתן "אולי בכ"ז זה לא מים מקוניאלים ונוכל לנסוע הביתה" הראיתי לה את התחתונים שלי שעליהם ירדו לי המים בבית (בדרך ירדו לי עוד הרבה מים על התחתונים הנקיות). כמו שידעתי ענת אמרה "חמודים שלי, אלה מים מקוניאלים. ללא ספק. מים מקוניאלים סמיכים אפילו, הייתי אומרת." אז בלב כבד נכנסנו פנימה. ממש הרגשתי כאילו אני נכנס לגוב האריות.
נכנסנו לחדר, חיברו אותי למוניטור, רגע של חרדה (בכ"ז מים מקוניאלים וקצת חששתי לשלום העובר למרות שהיתה לי תחושה שהכל בסדר). ואז הדופק שלו. הסוסים הדוהרים... חייכתי בהקלה, נשמתי לרווחה, הבטתי סביבי על חדר הלידה וכל מה שרציתי היה הביתה. ממש לא יכולתי להבין למה שמישהי תבוא ללדת במקום כזה מרצונה החופשי...
נכנסת רופאה. לוקחת פרטים: שם, גיל, מהלך הריון, רגישות לתרופות... ואומרת: "עכשיו אנחנו נחבר אותך לפיטוצין, נזרז קצת את העניינים..."
מבט לענת ואני אומר: "לא. אני אחכה שהדברים יזוזו לבד". הרופאה אומרת "אין בעיה, אבל קח בחשבון שלא ניתן לך הרבה זמן, אתה אחרי ירידת מים מקוניאלים..."
אוקיי.
מזל, מזל שלא הסכמתי לפיטוצין ההוא כי בדיוק 10 דקות אח"כ (אחרי שהספיקו להעביר אותי חדר) התחילו לי צירים מטורפים. ויש לי הרגשה שעם אינטנסיביות הצירים שהיו לי בתוספת פיטוצין הרחם שלי היה נקרע...
בחדר החדש עוד מוניטור, הכל בסדר ואני מחליט ללכת להתקלח.
במקלחת הייתי כחצי שעה ואת רובה ביליתי בלבכות על זה שאני בבית חולים. ענת אומרת: "זה טוב שאתה בוכה, משחרר לבכות".
אח"כ ביקשו שאצא לעוד מוניטור ובדיקה ראשונה. בשלב הזה כבר די כאב לי, וכל הרוח יצא לי מהמפרשים בגלל תרחיש בית החולים הלא צפוי מה גם שידעתי שבבית חולים כשמשככי כאבים יהיו נגישים יהיה לי הרבה יותר קשה לסרב להם... גם לא היה לי ספק שבגלל שאני לא במרחב הביתי והמוגן שלי כואב לי הרבה יותר אז למרות שאחד הדברים שהכי הפחידו אותי לפני הלידה היה אפידורל (אני מכיר מישהי שכמעט נשארה משותקת בגללו) לא יכולתי שלא לחשוב שאם אומרים לי עכשיו שאני בפתיחה 2-3 שאני לא בטוח שאעמוד בזה...
אפילו ענת אמרה בשלב הזה שאזכור שמותר לי גם לשנות את דעתי ולקחת אפידורל אם ארצה.
אבל הרופאה (או המיילדת?) בדקה אותי, והכריזה שאני בפתיחה 4 וחצי, אולי אפילו 5!
אוקיי.
לעבודה. לזוז, לזוז. עשיתי קצת סיבובי אגן (ותודה לגילה רונאל שאצלה עשינו את קורס ההכנה המצוין), ענת הציעה כדור פיזיו אבל ברגע שהתחיל ציר קפצתי ממנו שנשוך נחש. בצירים נשענתי על מתן, עשיתי קולות, הרגשתי שלמרות התפאורה אני יולד כמו שרציתי.
אני חייב לציין שבשלב הזה רוב הזמן השאירו אותנו לבד, אולי כי ענת היתה שם ומכירים אותה או אולי פשוט יש להם מחסור בכוח אדם. לא יודע ולא אכפת לי, השקט הזה היה מבורך.
צירים, צירים. כבר כמעט ללא הפסקה בין האחד לשני.
אבל אז אני נהייתי פחות שקט או יותר נכון התחלתי לצעוק (מתן אמר אח"כ שבטח בחוץ חשבו שיש שם איש שמאוד מזדהה עם אשתו מאחר שהקול שלי די נמוך) וגם הצוות התחיל להפריע לי יותר ויותר, החל בדרישה לקחת לי דם (לוריד פתוח סירבתי) בטענה שהם חייבים לדעת את סוג הדם שלי- למרות שהיה לי מעקב הריון מסודר ומפורט מאוד שכלל כמובן גם את המידע הזה, ובלית ברירה נתתי להם, מה שזכור לי כאחד החוויות היותר מעצבנות במהלך הלידה כי זה לגמרי הוציא אותי מריכוז. ואז מישהי נכנסה והודיעה שהמוניטור לא קולט טוב אז הם הולכים להכניס לי מוניטור פנימי וקלטתי את עצמי שואג עליה באמצע ציר ש"אף אחד לא מכניס סיכות לראש של התינוק שלי!" מה שגרם לה פשוט לצאת מהחדר. כמובן שזה גורם לי לחשוב שלא באמת היה צורך במוניטור פנימי אלא בנהלים שצריך לעבוד לפיהם. הרי אין לי ספק שאם באמת היה צורך- היו מתעקשים איתי קצת יותר (אח"כ ענת אמרה לי כל הכבוד שסירבתי ככה למוניטור הפנימי).
בין לבין נכנסו כמה פעמים לשאול אם אני בטוח שאני לא רוצה אפידורל ואפילו "למה הוא לא עם אפידורל?!"
בשלב הזה כבר לא ממש יכולתי להגיב אבל אני זוכר שהצלחתי לחשוב שכל הסיטואציה הזאת ממש מגוכחת. באותו זמן כבר נהיה לי קשה לעמוד והייתי בעמידת שש על המיטה, הצירים לא הפסיקו ורק התחזקו- באיזשהו שלב אני זוכר שחשבתי שאני הולך להתפוצץ פיזית מהכאב הזה, אז צרחתי וצרחתי כולל "מתן תעזור לי" מה שגרם לו לבכות מחוסר אונים ולתאר אח"כ את החוויה כך: "הרגשתי כאילו רוצחים לי את האדם שאני אוהב ואני לא יכול לעשות כלום" ואח"כ הוא סיפר לי (לא זכרתי את זה בכלל) שצרחתי גם "אני שונא את בית החולים הזה!" (הוא אמר לי "יא מפגר! אתה לא יכול לצרוח דברים כאלה בזמן שאתה בבית חולים!) ומדי פעם גם הרבצתי למיטה אחרי שהרבצתי קצת למתן והיה לי נורא לא נעים...
פחות או יותר אז אמא שלי הגיעה- מזל שלא הקשבתי לענת כששאלתי אותה שעתיים קודם אם להגיד לאמא שלי לצאת (היא באה מירושלים) והיא אמרה שקודם נגיע ונראה מה העניינים...
בשלב הזה כבר ממש לא הייתי שם ואני רק זוכר שאמא שלי שמה עלי את הידיים שלה והן היו קפואות (כמו שאומרים ידיים קרות לב חם) וזה היה כ"כ טוב! היה לי חם נורא- למרות שהייתי עירום לגמרי...
וקצת אח"כ (בסביבות 19:00?) בדקו אותי שוב- פתיחה 8 וכמה דקות מאוחר יותר כבר הייתי צריך ללחוץ.
אמרו לי להתאפק אבל ממש לא יכולתי. עמדתי על הברכיים, נאחזתי בענת, ולחצתי ולחצתי. אני זוכר שהרגשתי שאני מפעיל על ענת המון כוח, וזה נורא הפריע לי. הרי בסופו של דבר אני גבר, זה לא בסדר להשען עליה כך! אז נאנקתי תוך כדי ציר "אני מצ-ט-ער, א-ני מכ-איב לך". לקח לה קצת זמן להבין מה אמרתי, אבל היא הרגיעה אותי שזה בסדר... איכשהו, דווקא הרגע הזה זכור לי כרגע טוב- שלמרות הכאב המטורף, נשארתי אני.
בכלל, רוב הלידה אני מרגיש שנשארתי "אני". אמנם בזמן הצירים לא הצלחתי להתמקד בזה שתכף יהיה לי תינוק- כמו שתכננתי, אבל גם לא צרחתי שאני שונא אותו או לא רוצה אותו כבר- מה שפחדתי שיקרה.
ואז פתאום הכל התדרדר.
השעה כבר היתה בערך 19:30, כשעתיים מאז שהגענו לבית החולים, ולמרות שהכל התקדם כ"כ יפה עד אז, התחילו ירידות דופק.
ומפה באמת שהכל מטושטש אצלי. אני זוכר ששמו לי מסכת חמצן ואמרו לי לנשום. עמוק. וניסיתי, כי אמרו לי שהילד שלי בסכנה אבל כבר כ"כ כאב לי שכנראה שלא הצלחתי...
ואז פתאום מצאתי את עצמי על הגב, כשצועקים לי "תלחץ, תלחץ!" ולחצתי ולחצתי, אבל הכל קרה כ"כ מהר, ופחדתי. מתן ואמא שלי אמרו לי אח"כ שלחצתי כמו מטורף אבל אני מרגיש שיכולתי ללחוץ יותר, שהייתי לוחץ יותר אם רק היו לי כמה דקות לעכל את זה שהוא כ"כ קרוב, שעוד כמה דקות אני הולך להיות אבא. אבל שלב הלחיצות הפחיד אותי אז מאוד ולכן ואני חושב שנתתי רק 90 אחוז, ולא 100.
בערך אז ראיתי בזווית העין שמכינים בצד שמיכות וכו' ואני חושב שרק אז קלטתי כמה הוא קרוב ושתוך כמה דקות הולך להיות פה תינוק.
ואז שמעתי "ואקום" וצעקתי "לא", ונתנו לי לנסות שוב, ולא הצלחתי להוציא אותו לבד. ופתאום פתחתי את העיניים וראיתי מולי בערך עשרה אנשים שמעולם לא ראיתי קודם ואמרו לי "אין ברירה, אנחנו רוצים להוציא אותו בריא". וחתכו אותי למרות שבועות עיסויי הפירינאום, והכניסו לי קטטר (מה שכמובן נגמר בדלקת בדרכי השתן יומיים אחרי), והכניסו את הואקום ופתאום הוא היה בחוץ. קטן כ"כ ובו זמנית גדול- זה מה שהיה בבטן שלי כל הזמן הזה?! ולמרות שלא קלטתי בכלל צעקתי על אוטומט שלא יחתכו את חבל הטבור, אבל ענו לי שחייבים, כי הוא בלע מים מקוניאליים... הטמטום, הטמטום. הרי אם הוא היה במצוקה מקור החמצן הנוסף הזה היה הרבה יותר קריטי עבורו!
ולקחו אותו לצד השני של החדר ומתן הלך איתו. והדבר היחיד שיכולתי לשים לב אליו היה כמה שהבטן שלי ריקה עכשיו, אבל בכלל לא קלטתי שילדתי.
ופתאום (אחרי דקה או יותר כך סיפרה לי אח"כ ענת) הוא בכה, ופתאום הבנתי שהוא פה, בחוץ, ודרשתי שיביאו אותו אלי. ואחרי כמה דקות הוא הגיע. עטוף וחמוד וקטן. ולא קלטתי בכלל שזה הבן שלי, ושזה היצור שבעט בי מבפנים במשך כ"כ הרבה זמן... והוא בכה ועשה תנועות של חיפוש אוכל, וכ"כ הצטערתי באותו רגע שאין לי מה לתת לו. ענת הציעה שאתן לו את האצבע שלי, ניקתה לי את היד וכך עשיתי. ופתאום הוא נרגע, ורק שכב עלי, מוצץ את האצבע שלי ובוהה בי בעיניים הענקיות היפייפיות שלו.
תינוקי שלי.
וסיפרתי לו שאני אבא שלו, שאני אוהב אותו וכמה חיכיתי לו.
ואז השיליה יצאה, ואמרו לי שחייבים לקחת אותו, שהוא עבר לידה קשה, למרות שהואקום היה קל יחסית- (אפילו הסימן על הראש שלו נעלם אחרי יום) לקח רק נסיון אחד כנראה בגלל שהייתי בלי אפידורל ויכולתי גם ללחוץ (ענת אמרה אח"כ שזה היה מזל גדול שלא לקחתי אפידורל גם בגלל זה וגם בגלל שהצירים היו כ"כ צפופים שאין לה מושג איך לא הייתי זז). אבל הם התעקשו שרופא צריך לבדוק אותו. ולא רציתי להפרד ממנו, אבל הייתי כ"כ עייף וכבר לא היה לי כוח להלחם. אז רק הזכרתי למתן לא לעזוב אותו לשניה ונתתי להם ללכת לא לפני שהתנצלתי בפניו על הפרידה ממני ועל הזריקה שהוא עומד לקבל מאחר שבהתייעצות עם ענת החלטנו לתת לו את הויטמין K בזריקה בגלל הואקום.
ואז הם הלכו, ואחרי כמה זמן באה רופאה ותפרה אותי (ענת החזיקה לי את היד), ואז נכנסתי להתקלח, ו-וואו, איזו מקלחת טובה זאת היתה!
נפרדתי מענת, הודיתי לה (אני עדיין מרוצה מזה שלקחתי אותה כמיילדת למרות שלא יצא לי ללדת איתה מאחר שהיא היתה מדהימה גם בתור דולה ואין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיה) ועליתי למחלקה, שם קיבלה את פני אחות נבוכה מאוד לאור הסיטואציה יוצאת הדופן- גבר שזה עתה ילד, מה שגרם לה לא להפסיק להתנצל שמא בטעות תטעה, וגם להצהיר שוב ושוב שהיא אוהבת ומקבלת את כולם, אבל שאבין שהיא מעולם לא נתקלה... וכן, זאת באמת סיטואציה יוצאת דופן.
וואלה. לא ידעתי.
ואז, למרות שכולם אמרו לי ללכת לישון ניסיתי לשכנע את מתן בסמסים להביא אלי את לירי. כתבתי לו "בוא. אני צריך אתכם. אנחנו האבות שלו, לא יכולים להחזיק אותו בכוח. תהיה אסרטיבי!" אבל לצערי מתן פחות אסרטיבי ממני, והרופאים הצליחו להלחיץ אותו והוא החליט להשאר עם לירי במשך שש השעות בתינוקיה שהם דורשים (במהלכם לצערי דקרו אותו ארבע פעמים מיותרות לבדיקת סוכר). אז בלית ברירה קמתי והלכתי אליהם. הרגשתי זוועה, והיה לי כתם דם ענק על המכנסיים, מה שמשך לא מעט מבטים, אבל לא עניין אותי כלום, רציתי לראות את הילד שלי.
אז חשבתי שאני אוהב אותו, אבל בדיעבד אני מבין שהייתי בהלם ופעלתי מתוך ידיעה של "מה נכון" ולא מתוך רגש של אהבה. ובאמת אני חושב שזה שהלידה היתה כ"כ מהירה, אינטנסיבית ולא פשוטה וזה שלקח לי כשבוע להתאושש ממנה פיזית (ואולי גם ההפרדה ממנו על ההתחלה) גרמה לזה שלקח לי כמה ימים באמת להתאהב בו.
אבל עכשיו אני אוהב אותו כמו שלא אהבתי מעולם...
בילינו איתו בתינוקיה עד 4 בבוקר אז נתנו לנו לקחת אותו לחדר (ורק שם נזכרתי לשאול את מתן אם התינוק באמת ממין זכר מאחר שכשנתנו לי אותו לא הסתכלתי), ולמרות שממש לא רציתי להשאר שם בתינוקיה- נשארתי רק כי מתן התעקש, הייתי מאוד גאה בנו על זה שהוא לא היה רגע לבד, והיינו ההורים היחידים שלא עזבו שם את התינוק שלהם. הייתי יכול לכתוב עכשיו עוד מגילה על מה שהלך שם ועל הצרחות של שאר התינוקות אבל אני חושב שגם ככה הארכתי מספיק אז רק אציין שלירי היה התינוק הכי רגוע שם והיחיד שלא בכה, ואני בהחלט חושב שזה קשור לנוכחות שלנו שם איתו.
למחרת החלטנו שקוראים לו לירי- כמו שתכננו לקרוא לו במהלך רוב ההריון בתנאי שנרגיש שזה מתאים לו כשנראה אותו.
ולמרות שהייתי בטוח שכשאראה אותו אדע מיד איך קוראים לו דווקא ברגע האמת לא היה לי מושג, אבל מאחר שאהבנו את השם ולא יכולתי לחשוב על משהו יותר מוצלח קראנו לו כך וכל יום שעובר אני מרגיש שהשם יותר מתאים לו, יותר "שלו".
וזהו, חתמנו על שחרור מוקדם וכ-17 שעות לאחר שנולד הגענו הביתה, משפחה.
אה, ולמחרת שוב היינו בעיתון: "הגבר בהריון ילד" עם כל הפרטים (מדוייקים יותר ופחות), כולל השם של לירי. אז כנראה שהילד פשוט נורא נורא רוצה להתפרסם, והוא גם מוכשר- הוא הצליח לגרום לזה לקרות פעמיים ובאותה צורה (ע"י הגעה לבית חולים), עוד לפני שנולד!
לא קל לי שאני חושב על הלידה שהיתה (ואני שוקל ברצינות לעבד אותה בצורה קצת יותר רצינית לפני הלידה הבאה).
בפועל לא מעט מהפחדים הכי גדולים שלי התגשמו במהלכה, אבל מצד שני אני מרגיש שבאתי אליה עם המון ידע ולקחתי כמה החלטות מאוד טובות עבורנו בזכות הידע הזה.
למרות שבאמת הייתי עובר את הכאבים של הלידה שוב בשניה, רק על כל המסביב- בית החולים, ההתערבויות, הואקום והתפרים (שבאמת היו סיוט) הייתי מוותר...
מה שכן- עמדתי בהצהרה שלי שאני אגיע לבית חולים רק אם לא תהיה ברירה אחרת. וכנראה שבמקרה הזה באמת לא היתה ברירה וזה קצת מקל על ההרגשה שלי.
ואני מרגיש שלאור הנסיבות התמודדתי לא רע בכלל.
וכמו שאומרים וזה באמת נכון, לירי היה שווה הכל.
לסיכום אמרתי למתן שפעם הבאה רק בבית (הלוואי באותו הרכב מנצח של מתן, אמא שלי וענת), אבל שיקח בחשבון שעם לידה ראשונה של 4 שעות ו-10 דקות יש סיכוי לא רע שהמיילדת לא תספיק להגיע ושהוא יאלץ ליילד אותי.