שיפון, יש, מבקש, שקיעות, תמרה, נהורה:
ריגשתם אותי כ"כ!
אני לא אדם של כתיבה. בכלל.
איזה כיף לקרוא את המילים שלכם, את השירים שלכם, את ההתרגשות שלכם מירושלים.
תחזרו לכתוב כאן?

כמה אהבה ליופי ולמורכבות! @}

<גמני במועדון>

נהורה, בזכותך גיליתי את הדף היפהפה הזה.
פתאום ירושלים נהייתה המקום הבטוח..

בן זוגי ואני ירושלמים מלידה, מאוהבים בעיר הזו, וגם החיבור בינינו ירושלמי - דוס לשעבר עם חילונית מבולבלת..

ירושלים שלי
פתאום זכית לתחייה מחודשת,
הפכת לעיר מקלט,
כשמצפון נפתחה הרעה
לאחר שהספידו אותך אלפי פעמים
בשם הפיגועים, בשם החרדים, בשם הערבים
ואת יפה לוחשת מלכות וכך
בעצם היה תמיד}

ירושלים,

באתי לבקרך הרבה לאחרונה וכמו אהבה אמיתית,

הצבע רק חזק וחזק,

הריח המשכר מצימרותיך נכנס אל ליבי

עמוק, פנימה

מרגיש את החיספוס הנעים של אבניך בגופי

ברוחי

ירושלים שלי

אין לי סבלנות כרגע לקרוא הכל, אבל מהריפרופים קיבלתי ריח כל כך טוב. עשיתם לי באף ריח של אנג'ל לפנות בוקר, ושל תבשילים של ערב שבת, ושל פיח, ושל פרחי לוונדר, שקטמון מלאה בהם. הכל ביחד. איזה ריח נהדר. אההה... ירושלים... יוצאת עם מוטיבציה חדשה להתגבל על הרעשים של האוטובוסים. (גרים צמוד לתחנה סופית...)

הליכה ביער ירושלים, חום של 25 מעלות צלזיוס, כלבתי מתלווה אליי לטיול, הריי ירושלים נישאים צופים בנו מרחוק.
הולכות, מחפשת קרקע, המחשבות מתדפקות על קירות התודעה. אוויר הרים, טבעי לי אני גרה פה כמובן מאליו. אתמול חברת ילדות באה לבקר אותי. קפצנו אחרי סדרת הרצאות במשכנות שאננים על אוכל במזה"ת, לעיר העתיקה. איזה נגישות, הייתה זו שעת בין ערביים,ללא תיירים. מן שעה שבה דיירי הקבע עוסקים ביציאה למגרש משחקים עם הילדים, חוזרים מעבודה לשגרת הערב. והרחובות כולם מהמהמים כולם קדושה והוד, קירות אבן עצומים מקשטים כל רחוב, רצפות אבן מחליקות בוהקות,כנסיית הדורמיציון, הרובע הארמני, ושקט.

שיגרה המקום הקדוש מסגרת להתרחשויות קטנות של יומיום.

שבת שלום

בוקר נפלא, האביביות לא מאכזבת ממשיכה בקו הכמעט אירופאי, לובשים קצר אבל לא מזיעים.
הולכת עם הילדה בצעד מהיר לגן, השכונתיות הירושלמית בשיאה, אמהות מקשקשות קישקושיי בוקר ליד תחנת האוטובוס, במכולת כולם מכירים את כולם.

שכונה ירושלמית, זו גרסה שכעמט לא קיימת בעולם, זו הרגשה של כפריות בתוך עיר. יש את בית הקפה של השכונה, המכולת השכונתית, הגן השכונתי, המתנ"ס. דמויות אקצנטריות הן חלק מהרקמה המקומית. למשל אצלנו יש איזו זקנה לבושה בלויים עם סטייל זרוק מודע לעצמו, בעלת פמלייה של כלבים. עד פה מילא, האישה הזו לעולם לא מנקה את ביתה ואוגרת מכל הבא ליד. הצחנה העולה מביתה, בחרה לה להתמקם במרכזה של השכונה, כל פרק זמן בעליי העסקים מתארגנים ומפעילים לחץ על העירייה שיפרצו לבית וינקו שם. יש גם איזה משפחה ידועה כאן שכל בניה שיפוצניקים בעליי נפש של משוררים, אה כן חשוב להזכיר שהם תיימנים. כולם התחתנו עם גויות, וכולם התגרשו וזו מן מאפיה, הסתכסכת עם אחד הסתכסכת עם כולם. למעשה רוב הזמן הם נהנים מהחיים עושים מכה שמפרנסת אותם לכמה חודשים הבאים וכן הלאה. יש בהם משהו בחברה האלה, הם נותנים השראה על אף המוזרות שלהם.

מעיין היצירתיות שלי קצת התרוקן והיה זקוק למילוי ולזמן, תודה לכותבות שמעליי,
רציתי לשתף אתכם בככמה ציטוטים רלבנטיים מהספר"ארבע בתים וגעגוע" של אשכול נבו (הירושלמי כנראה), הסיפור מתרחש במעוז ציון (בקסטל)ובירושלים באמצע שנות התשעים ומגלה דרך שתי דמויות שונות, ניואנסים שבין ת"א לי-ם:

"מצטערת לא מצליחה להתאהב בעיר הזאת(ת"א), כל הבאוהאוס הזה לא עושה לי את זה. הנשימה שלי לא נעתקת למראה עמק, או הר, כי אין כאלה. אין תל אביב של מעלה ותל אביב של מטה, יש סתם תל-אביב. ואין רחובות שקוראים להם עמק רפאים או החבשים, יש סתם בוגרשוב או רוקח ואף אחד לא מסתתר כאן מאחורי חומה בת אלפי שנים. מקסימום מאחורי פוזה של היום בבוקר. "

ועוד אמירה קטנטונת בעניינם של התל אביבים:
"זה לא שהם לא מאמינים באהבה, הוא חזר ואמר. פשוט לפעמים, אהבה זה מאמץ גדול מדיי"

אך איזה ספר נפלא.
אגב, ירושלים יפה ומיוחדת שלעצמה גם בלי השוואות.

ושוב, חולין וקדושה בירושלים
היתה לי היום תאונה קלה עם האוטו מול בית הכנסת הגדול.

<לכולם שלום>.

לפני כמה ימים חזרתי מארוחת ערב אצל חברה, נסעתי במנהרה החדשה שמתחת לכיכר צה"ל. ביציאה מהמנהרה מצאתי את מגדל דוד, חומות העיר העתיקה ושער יפו ניצבים מילימטר ממני, מוארים וחגיגיים, וחשבתי לעצמי 'איזה כיף שזה מה שאני רואה כשאני סתם קופצת לארוחת ערב..."

גדול!
לא מכירה את השיר בעוונותיי מאיזה תקליט של בנאי הוא לקוח?

ברוקלין של קודש ברוקלין של חול
שומע קצת אידיש נו הבלה אספניול
ברוקלין רב שלמה הסנה הבוער
ברוקלין לו ריד הפח הדוקר.
ברוקלין של סו שחזרה להיות שרה
ובכל ליל שבת בבית כנסת היא שרה
ברוקלין דכאון ברוקלין אושר
ברוקלין פרוצה ברוקלין גלאט כושר.

על הדרך לברוקלין אני מתרגש
האם יש בה את מה שלבי מבקש
ברוקלין באופק על הדרך עשן
הולך בגשם ושר לעצמי שיר ישן
ברוקלין בייבי בשמלה פרחונית
אני אגיע אלייך כשתעצור לי מונית
ברוקלין נגלה ברוקלין נסתר
אני לא מכאן אבל לא ממש זר.

ברוקלין באופק אני מתרגש
האם יש בך את מה שליבי מבקש.

ברוקלין אומרת: "אבא לא מת
הוא רק ישן קצת בעולם האמת
הוא יחזור בגדול ובפיו שיר הלל
והוא יעיף את ברוקלין עד לארץ ישראל."
ברוקלין של מעלה ברוקלין תחתית
הרכבת עוצרת רק בתחנה הסופית
ברוקלין היית או חלמתי חלום
מחר לא אהיה אני רק היום.

ברוקלין של קודש ברוקלין של חול
שומע קצת אידיש נו הבלה אספניול.

אהוד בנאי.

ברית ערים תאומות?

יש לי תחושה של התרחבות לב, כשאני קוראת את הרשמים שלכם. הסינדרום הירושלמי ששוכן בי מאז בואי לכאן ב-93', אינו רק שלי, וטוב שכך.
נעים לגלות שלירושלים עדיין יש חסידים, עולים לרגל ותושבים שבחרו לגור בה. סוג הרטט שמעבירים כל אחד מהמקומות שצוינו, מכיכר צה"ל ועד כביש מספר1 והכותל, הוא כל כך שונה וססגוני, בהתאמה מלאה לזכרונות האישיים .

אני רוצה לשתף אתכם בכביש מספר 1 שלי, שנת 93', מתחילה תוכנית לימודים שניתן ללמוד רק בירושלים וחוץ מזה כבר נשבר לגמרי מהסצינה התל אביבית. גשם וקר תחילת שנה, אני סטודנטית מלאת מרץ, גומעת את לימודיי בשקיקה, טובעת בתוך ים של חומר, בעיינים שורפות אל תוך הלילות של ימי החול . ואז "ביום חמישי מצב רוח חופשי" בצהריים עם תום השיעור האחרון באיזור שעה שלוש מתייצבת בחניון של המעונות, מחכה לחברתי שתגיעה ארוזה, היעד צפונה, אי אפשר כבר לחכות.

ואז מגיעות לכביש מספר אחת שמתפתל החוצה מהעיר לכיוון ת"א, היציאה אל החופש, ירושלים לא מחכה לי ת"א כן. הגוף מתמלא חיות. הטעינה מתחילה כבר על הכביש האגדי הזה ומסתיימת יום ראשון בבוקר מוקדם באותו הכביש בדיוק, בחזרה להר הצופים.

הפסל שנמצא בין הר הצופים לכביש מס' 1 הפך בשבילי אט אט למקום בו התבצע מעת לעת טקס פרטי אליו אני "גוררת" את בחורים הנבחרים ואת חברותיי הטובות, כנקודת התצפית הקרובה והטובה ביותר לדרך לת"א. שיחות הנפש המעולות ביותר שלי מתקופת השנה הראשונה וקצת השניה באוניברסיטה, אני מבלה שם בכיסופים לת"א הסוערת. הצורך באדרנלין התל אביבי הולך ונעלם עם בואה של האהבה לירושלים עם בואה של אהבה רומנטית שכבשה אותי בסערה, והשכיחה ממני כליל את הצורך הפשוט (כמו הכמיהה לפיתה) באהבה מורכבת ואמיתית (כמו לחם שאור משובח) .

כתבתי על זה קצת למעלה , אני הולכת לכותל כי שם אני מוציאה את הכל, שם אני מקבלת את הרעיונות הכי טובים, שם קל לי לנסח את השאלות, ושם אני בוכה בלי הגבלה כמה שצריך. אני מרגישה שיש בכותל אנרגיה כמו של אמא כזאת, שמקשיבה להכל, לא שופטת ומחברת ישר למקור הכוח, בלי תיווכים. ככל שאני מגיעה לכותל ביאוש יותר גדול כך אני יוצאת יותר נקיה ושלווה. בשבילי, אני צריכה להיות מוכנה לוותר על הכל, כדי לאפשר לשלווה של הכותל לחבר אותי אליו . שוב, ברור שזה לא הכותל עצמו שמבחינתי אין לו שום משמעות. הכותל פתוח 24 שעות ביממה, ללא תשלום, מקשיב ומקבל את כולם ונותן להם אפשרות לנבוע מבפנים בהתחדשות . אני גם אוהבת לקרוא תהילים בכותל, בתהילים יש את מפת נפש האדם, מהנמוך לגבוה ובשבילי מאפשר לחזק את הפניה לאלוהים ,לבטא את רצוני להתבטל ולהתאחד.
אבל זה בכלל לא חובה בעיני. ואני לא מקיימת מצוות.
למה זה כך? אומרים שזו צ'קרה של האדמה, אומרים שאנרגיה של תחינות ובקשות מכל העולם מתרכזת בו, אולי זה מקום אבן השתיה,מבחינתי הכל הולך.
מבחינה חיצונית אין מקום מעצבן ממנו. כל הזמן בונים, חיילים, שוטרים , מקבצי נדבות, תינוקות צורחים ועוד כהנה וכהנה.

יש, אם אפשר לשאול, למה את מגיעה לכותל כל שלושה שבועות בערך?
(אפרופו חולין וקדושה בירושלים)

תמרול ה , איזה יופי.

אני רציתי לספר על חבר שלי , שנקרא לו עאדל. פגשתי אותו יום אחד כששוטטתי בעיר העתיקה ושמעתי את המוסיקה שבוקעת מהחצר שלו, והסתקרנתי. מוסיקה ממש יפהפיה. בכלל הבית שלו נראה כמו מערת עלי באבא, הכל בלגן וגיבובים. ישבנו שעתיים, קשקשנו ושמענו כמעט את כל הדיסקים שיש לו,ויש לו הרבה. בביקור הבא הבאתי לו כמה משלי ועשינו החלפות. עאדל הוא ממש מה שנקרא tough cookie. אחד שראה בחייו דברים שקשה לי לדמיין בכלל. על כל סיפור שלו יש עוד שלושה שהוא לא מספר. ובכל פעם הוא שולף איזה משהו חדש. לפי דעתי יש לו רומן עם אשה יהודייה ולפי מפלס מצב הרוח שלו אפשר לדעת היכן הדברים עומדים. לפעמים הוא בבאסה קיומית, ואז אני מבינה שיש נתק ואחרי חודש שוב העסקים כרגיל ואני מבינה שהם נשברו וחזרו. כל זה לא מפריע לו כמובן לגדל אשה ושישה ילדים, ולתמרן חיים שלא יאומנו בין ערביי העיר העתיקה, האיומים מיהודי הרובע, המשטרה, העיריה, דרכים יצירתיות לעשות כסף ובעיקר לצאת לשתות ולשמוח ולאהוב מוסיקה עד שיגעון. הוא אחד האנשים היחידים שבשיחות בינינו 80% מהמילים הן שלו. כשאני הולכת לכותל , (שזה בערך פעם ב3 שבועות) אין מצב שאני לא עוברת אצלו לשמע מוסיקה ולראות מה התחדש.

כביש מס' 1 מאד חזק עבורי. עוברת בו כמעט כל בקר.
מה רואים שם?
ההתחלה היא תמיד בהר הצופים. משם רואים, בהתאם למזג האויר, ערפילים, עננים, חילופי אור וצל, או אור התכלת העזה, האויר שקוף שם כל כך, והמראה הוא תלת-מימדי כל כך. המסגדים, הכנסיות, הצריחים, החומות, כל אלה נראים כמו ארץ הפלאים והאגדות, יופי מופלא ביותר. אחר כך כבר יורדים לכביש מס' 1, חפירות ארכיאולוגיות לצד הכביש, אנשים חוצים את ערימות העפר ומסכנים נפשם,
חיילי מג"ב עומדים בצד הכביש, ולידם שורה של בחורים ערבים ממתינים לבדיקה (זה בכלל עושה אסוציאציות נוראיות, וזה חלק מהמורכבות הזאת של העיר), משהו שכתבתי פעם: הערבי באוטו ליד מסמן לאוטו לידו שהדלת שלו פתוחה. הבחור היהודי נלחץ נורא מהסימונים של הערבי וצועק עליו, ופתאם מגלה את הדלת הפתוחה. נבוך. ממשיכים לנסוע. איזה עיר, אנחנו אומרים זה לזה ברמזור. עיר קשה.
הנערים שמוכרים מסטיקים ברמזור האדום, הנערים שבכל מחיר רוחצים לך את החלון, הפחד שאולי מישהו מהם פעם יחליט להתפוצץ לו באמצע הפקק. חסיד ברסלב הולך ואחריו כל תלמוד התורה שלו, ליד מוזיאון התפר, כיפת הסלע מבהיקה בזהב מעל חומת העיר העתיקה ליד שער שכם, מגיעים לככר צה"ל, הכל בהריסות, פונים לכיוון מגדל דוד, ולמרכז העיר. מסע שלם של בקר אחד שגרתי. וזה כך. בדיוק כך, מדי בקר. ולדעתי, הרבה מאד מהנוסעים רואים את המראות ושומעים את הקולות, וזוהי תבנית נוף הולדתם, או תבנית נוף קיומם הנוכחי...

אני ממשיכה לחשוב על הדברים שאתם מעלים כאן, ועל כמה אנשים אני מכירה שחיים בעיר הזאת, שבכלל לא חושבים על הדברים האלה.
בדרך לעבודה הקודמת שלי הייתי נוסעת דרך כיכר צה"ל ליד העיר העתיקה. אחד הדברים שתמיד הקסימו אותי, זה איך אפשר לעבור פחות מקילומטר ולראות כל כך הרבה סוגים שונים של אנשים, שמייצגים כל כך הרבה קבוצות שונות. נראה לי שזה גם בדיוק הענין של החולין והקדושה, לראות את התיירים, ובמקביל לראות נזירים, צעירות בחצאיות ארוכות, ועוד "טיפוסים" ירושלמים שונים, בדרך מפה לשם. להמשיך עוד קצת ולראות דברים אחרים לגמרי. הדרך לעבודה הנוכחית שלי עוברת בכבישים רחבים, ובין בניינים גבוהים. קצת חסר לי האופי של אזור העבודה הקודמת.

ברור לי שרוב האנשים שנסעו לידי, פשוט חשבו על איך לצלוח את הפקק, ולהגיע כבר לעבודה, או בסוף היום הביתה. והאנשים שנוסעים לידי כיום, גם לא מתייחסים בכלל לדרך שבה הם נוסעים. כמה חבל.

תודה שיפון. כייף לי לבקר: )
הביקור היום בירושלים היה שונה.
אחרי שעשיתי את מה שהייתי 'צריך' לקחתי את עצמי לשוק.
הריחות המטובלים בכל טוב, האנשים אוי האנשים.. אולי ביום אחר היו נראים לי אחרת. היום הם נראו נעימים, רגועים.
היום החלטתי להיות ולא להיות. להיות אבל לא לקחת את זה קשה.
היה לי נחמד, ירושלים שלי...

הי מבקש טוב שבאת לבקר תרתי משמע...(באתר ובירושלים)
החולין היה היום נעים במיוחד, שמש מלטפת, לא קר.......עבודה, גן ילדים, פיפוטי שכנות מעבר לגדר,
מדברות לנו על הקמת קבוצת נשים,
ואני חושבת לי איזה הבדל עצום היה אם היית יוזמת מעגל נשים בת"א בגיל ובתרגיל
כמה טוב שאני פה

היום ירושלים היתה בשבילי רק תחנת מעבר.
זה לא שזלזלתי בה, אפילו לא נתתי לה מקום בנפשי התוהה, המבולבלת. רגע עצוב, רגע קטן שמח, רגע עצבני, רגע קטן של רוגע.
ירושלים היום שיקפה לי אותי. כבר קרירות של ערב באחר צהרים שמשי.
ירושלים,
אני מתגעגע אליך בחום המלטף דרך אדם ואבן.

אולי מחר, שאחזור, קבלי אותי באהבה נעימה...

יום הזיכרון השנה, שמות חדשים וישנים עומדים בטור, הבטן מתכווצת לי פרצופים ותמונות רצים לי בראש. כשמגיעים לשמות נפגעי פעולות האיבה, שחלקם היה לי מוכר, הרגשתי כאב חזק, מנסר,כאב שונה. יש משהו בפנים שמתנגד שלא מסוגל להכיל שלא מסוגל לקבל מוות של אנשים וילדים ברחוב. כתמי דם מכסים את עירי ,מושבה גרמנית- בית קפה הלל, כיכר פאריז קפה מומנט, נחלת שבעה, הגבעה הצרפתית, קמפוס הר הצופים ועוד אינסוף תחנות אוטובוס. ילדים בדרך לבית ספר, בדרך לטיול עם הסבא והסבתא, נערים ונערות שיצאו לכייף בעיר, סטודנטים בקפיטריה. מקום שלאחר פיגוע הוא מקום שונה, יש בו חותם של עצב, ירושלים שלי.

אני יושבת וקוראת כאן מהיום שהדף הזה נפתח, וממש נהנית.
אני נהנית מההתרשמויות, והתחושות שמעוררת העיר הזו באנשים שונים, שחיו או חיים בה בתקופות שונות בחייהם. נראה לי שכשמגיעים ממקומות אחרים, או עוברים בירושלים בדרך למקומות אחרים בחיים, רואים אותה אחרת. זו העיר שנולדתי בה, גדלתי בה ואני עדיין חיה בה, אז אתם נותנים משמעות לדברים שלפעמים נראים לי מובנים מאליהם. טוב לראות שהם לא, שאנשים עדיין רואים את הייחוד בעיר הזאת.

תמשיכו לכתוב @}

ואני הכי הכי אוהבת את השעה הקסומה הזאת של בין הערביים, ביום שישי לפנות ערב, כשהשבת מתחילה לרדת על ירושלים. זו שעה של קדושה עבורי. הנפש מתרוממת לה לאיזה מקום רוחני, האור השקוף הזה, התחלה של ערפילים, איזה שקט ורוגע שלאט לאט אופפים הכל.
ועם כל הקדושה של השעה הזאת, היא מתחברת לי להפליא לעיתונים של יום שישי בשנות נעורי, ביחד עם גרעינים, ומתחברת לי לסרט הערבי שהיה כל יום שישי בשעה הזאת, ואני ואמא שלי היינו מחסלות הררי גרעינים ורוות נחת, בכי וצחוק על המוהנדסים המצרים ואהובותיהם האסורות.
ומביך אותי לספר, אך בפגישה הראשונה שלי עם בעלי לעתיד, הלכנו לכותל, ושמנו פתקים. היתה תחושה של עוצמה גדולה בכך (ובעצם, זה עבד, לא כך?).
ומצד שני, כמה שנים לפני כן, ביום כיפור, עשינו כמה חברים יום כיף בשוק הקצבים בעיר העתיקה, ישבנו כל היום ואכלנו קבבים טריים וטחינות ירוקות וכל מני מעדנים.
ביום שישי בערב, בביתנו המהפיכה בשיאה, הבנות בונות בית, שקועות בארמונות עם נסיכות, קוסמות ופיות. בשולחן האוכל, מדברים באותו זמן על גוג ומגוג של מרטין בובר, ועל רבנים שהיו במשפחתנו בדורות הקודמים.
וזה רק על קצה המזלג, מהשילוב של הקדושה והחולין בעיר הזאת....

איל בר איתן,
גם אני אוהבת את השיר "אור וירושלים", אבל מחקתי אותן בגלל הפרת זכויות יוצרים. מלות השיר מופיעות "בשירונט"www.shiron.net .

אני ובן זוגי מצאנו את עצמינו שוברים את הראש איך לצלוח את מסיבת יום העצמאות בשלום, עם מגוון כל כך רחב של כשרויות והעדפות מזון.
<מצבי חמור, התחלתי לצטט את עצמי>.
לא, פשוט רציתי לעדכן בדבר הסיבוך של מסיבת יום העצמאות, שזה אפילו עוד יותר מורכב ממה שחשבתי. הפקת האירוע יקרה מכל מני סיבות אז החלטנו לחלק משימות בישול לחברה אבל כאמור לא כולם בענייני הכשרות , אז הצענו לחברים הדתיים שנערוך להם שולחן בנפרד, שהכל בו כשר. אז הם אמרו שהם ירגישו בפינה, עזובים ומנוכרים מהשאר וחוץ מזה איך נסביר לילדים?,
מן מצב שאי אפשר לנצח בו. הרי האפשרות השנייה שהם לא יבואו הרבה יותר גרועה (הרוב לא אוכל כשר- אגב האירוע הוא בכלל צמחוני). דילמה ירושלמית שכזו, דו-קיום הלכה למעשה.

יום השואה בירושלים, מהבוקר סוגרים כבישים באיזור הר הרצל הכל פקוק. יום השואה לדעתי חשוב ברמה הקולקטיבית, אבל עם זאת בחלוף הזמן דווקא מכיוון שנושא השואה עבורי הוא חיי (ענף שלם ממשפחתי נגדע שם) אני מרגישה מן ריקנות הקשורה בהעמדת הפנים שנבטת אליי ברחובות של ירושלים.כשכולם כרגיל ופתאום צפירה. אולי בין השאר בגלל היחס האמביוולנטי של חלק מהחרדים ליום הזה, ישנה תחושה מאוחדת יותרסביב היום הזה להרגשתי, במקומות אחרים בארץ.
ואולי זה רק אצלי.

....נפלא, עוד שירים, עם ניקוד!

הסתיו הפתאומי שנחת עלינו משום-מקום עושה טוב לאור הירושלמי [שטוב לו תמיד, בכל עונה, או ליתר דיוק - טוב לי תמיד איתו...], אחר הצהרים ישבתי בגינה וחשבתי על האור ועל השיר song]אור וירושלים id[/po]=121&singer id=332&song title=2e1e של יוסף שריג

"השקט שוב צונח כאן משמי הערב
כדאיית דיה מעל התהומות
ושמש אדומה נושקת להט חרב
את הפסגות, המגדלים והחומות.

ראיתי עיר עוטפת אור
והיא עולה בשלל צבעי הקשת
והיא נוגנת בי כנבל העשור
ראיתי עיר עוטפת אור."

תמשיכי לכתוב על העיר הזאת. זה מעניין.

ירושלים סוערת היום הכל עףףףףףף, הרוח לוקחת איתה כל מה שנקרה בדרך.גם אותי. מתגלגלת והולכת ל"מסעדת אמא" בעיר. קצת מתאכזבת אמנם מחיר נמוך אבל איכות לא משהו- בכל זאת מצדיעה לעוד מוסד ירושלמי, ששלח שלוחה תל אביבית בדמות מסעדת "דודה". זה קצת מצחיק, כל פיתוח של רשת ירושלמית כמו "הלל" או "ארומה" גורמים לי לגאוות יחידה. ואפילו לא נולדתי כאן.

מבקש להתחדש תודה לך, רציתי להוסיף שבית בארמית מיוחס גם לאשה (בת), בשבילי במידה רבה, ירושלים היא המקום בו אלוהות הנשית השכינה, גרה, קיימת הזנה שלה אותנו באנרגיה המחושמלת, בהרים, בהתמרות שלה למעלה.

היום ירושלים מאוד קרירה, קצת מזכירה את שנותיי הנשכחות באנגליה, מן קור אביבי, הצופן בחובו הבטחה לימים חמים יותר.
אני מציצה מחלוני הצופה לסכר של בית זית, הכל פה ירוק, ורווי ואפילו האגם, שהוא הנחמה פרוטה של הירושלמים לים, עוד מלא וגדוש. הגגות כאן מתערבבים עם דודי שמש לא מחמיאים אבל אני סולחת להם, כי הם מן סמל לישראליות המחוספסת, שכל כך התגעגעתי אליה בשנים שגרתי בלונדון. ברושים נישאים, הרים מסביב, וכתמים קטנטנים של פרחים.
כשההרים אינם יוצרים רצף, פתאום מתגלה לה פיסת אדמה שאליה כל המים מתנקזים, הירוק כהה יותר והצמחיה צפופה. הבתים הערביים רקומים בתוך הנוף, עשויים מאבנים ירושלמיות שהטיט שמחבר אותם מסגיר את הטלאים שנבנו בתקופות מאוחרת יותר. המסורת שפיתחנו לעצמינו, בעזרת בני דודינו של נוסיף מרפסת פה, עליית גג שם ניבטת במלוא הדרה. כן כשיש כל כך הרבה צמחייה מסביב הכל נראה טוב, אפילו דריסות רגל לבנטניות שכאלה.

מקסים @}

אהה... שכחתי פרט מסויים...

התחתנו [-:

דף קסום למקום קסום (יש לומר עוד יותר..)

זיכרון מירושלים:

אחרי הצבא למדתי בישיבה לא רחוק מירושלים. הייתי אז בקשר ידידותי של כמה שנים עם בחורה מדהימה שנהפך לתקופה קצרצרה לרומנטי (התלבטות של יום וחצי.בספו החליטה שלא רוצה בי). הבסורה המרה סחפה אותי לעצב בל יתואר. ימים שלמים עברו בחוסר שינה בלילה ושינה ביום.
החלטתי לסוע לירושלים, כאילו שם אמצא מרפא. במשך תקופה הייתי נוסע לכותל להתקרבל באבנים שכבר לטפוני כל הדרך, באוטובוס, משער יפו דרך הרחוב הצר בעיר העתיקה.
ירושלים, געגועים אליך.
בירושלים יש את המשהו הזה (שכבר הזכירו) של הרגשת השיכות. בירושלים תמיד אני מרגיש בבית.
בית זה "בינה" ספירת הבינה היא גם משמעות של הריון, תהליך של התבשלות בתוך רחם. בשבילי זאת ירושלים.

שיפון, תודה.

כמה אהבה יש בדף הזה. טוב לקרוא כאן.
בעבר שלי פרק של שנה בירושלים. לא ממש חיים בעיר אבל היה חבר והייתי מגיעה אליו בשבתות. הולכת ברגל דרך עמק המצלבה (רק להגיד את השם עושה לי ריגוש בגוף) רואה בדרך את הנוף היפיפה משתנה עם חילופי העונות. הייתי עולה משם למוזיאון ישראל ומבקרת בתערוכות שם.
אהבתי את העיר.
היום רחוקה מהתחושות ההן.

היופי של ירושלים באבנים, בבנייה האקלקטית, שכבות שכבות תקופות תקופות , טמפלרים, עות'מנים, בנייה גוטית, כנסיות מדהימות. זאת ירושלים. השכונות הנפרדות, כל אחת עם השם שלה עם היסטוריה שלה עם מאפיינים ייחודיים. האומנות (בשורוק), שהייתה כרוכה בסיתות האבנים, בפתיחת חלונות לצורך ייבוש עורות וצייד יונים. ריצופים ערביים מרהיבים.

מ י כן את מזכירה את האכזבות שלי מבוני ירושלים (הנוכחיים חשוב לציין), לא יודעת אם שמתם לב
אבל את הברוכים הבאים המיתולוגי בגינות סחרוב, הוחלט להסיר בשל בעיות תקציב, לטובת קופסאות פלסטיק לבנות על רקע ירוק. משהו מזעזע ביותר, ויש בכך מן סוג של סימבוליקה ליחס המחפיר בנושאי אסתטיקה של ראש העיר לעירו. למה סימבולי כי בכניסה לעיר ראשי ערים מן היישוב עושים מן מאמץ קטן נוסף, וראש עירנו כחלק מהתעלמותו מהאדריכלות הייחודית של ירושלים, קלקל כאן, כחלק ממגמה כוללת. חוץ מזה עצוב לי שבונים בנייני ענק מכוערים תחת כל עץ רענן, כמו הפרוייקט שנמצא מול קניון מלחה, שהדחקתי את שמו, מבחינה טופוגרפית בנייני הענק האלה הם כזו חריגה בלתי מתחשבת בנוף . לפעמים נדמה לי שעוד לא פתחנו לעצמינו תרבות אדריכלית של ממש מאז בניינת השיכונים ההיסטרית (בצדק) מאז שנות החמישים.

נחמד לקרוא אותך כותבת על ירושלים
אנחנו עומדים לחזור אליה אחרי נדודים של שמונה שנים...
אני מחכה לזה בקוצר רוח וגם בחשש מאכזבה
ברור לי שזאת לא תהיה אותה ירושלים
כמו שאני לא אותה אני
ובכל זאת... מקווה שנשוב ונמצא שפה משותפת כמו פעם

שמתם לב שבירושלים אין כמעט בידור להמונים, הכוונה שלי זה בהטעמה, לאו דווקא בתווית. קחו למשל פאבים שכונתיים בירושלים...תדירות "ההתחלות על הבר", כל כל שונה מת"א, וכמובן הסגנון פחות ישיר והרבה יותר פילוסופי. קחו את "תמול שלשום", רווי בתרבות משוררים אמנים.לעומת קפה באזל, הצלבות המבטים כמו מן כדורים רצים בחדר, והתרבות ניכרת רק במעודכנות בנושאי אפנה. ואם לזרום עם אסוציאציות, אז זאת הסיבה שעברתי סופית מת"א.

זה היה ערב אביבי, יצאתי עם חברתי החייכנית והשמנמנה לערב של תענוגות, פרח לי השם של הפאב הזה, אבל מיקומו לבטח היה מול לונדון מיניסטור בת"א. המצב רוח היה מעולה, שתינו איזה דרינק על הבר, באיזה שהוא שלב הצטרפה חברה נוספת מתקופת התיכון. אכלנו בתיאבון רוסטביפ, ולקראת שעה שתיים עשרה התיישב לו איזה בחור גבה קומה המוגדר חתיך בעגה המקומית מולי. לאחר חילופי דברים על הא ודא במשך שתיי דקות, הוא הציע לי לשכב איתו. בלי להסתיר או להסוות את העניין, בלי להזמין לי טחינה או לחרטט לי על מצב החסה בשטחים, אמר לי משהו כמו שנינו רוצים אז יאללה. תשמעו...הסצינה התלאביבית כבר הריחה לי (אני מדברת על שנת 1993) כריחו של שוק הבשר, באופן גובר, אבל לרמת הבוטות הזו לא ציפיתי. הגבר- קיבל סטירה, והיה שם בלאגן, כי הוא חש גם צורך להחזיר, בקיצור יצאתי משם עם בחילה, ועם אנרגיית שנוי כיוון.
במחשבה לאחור חשתי שלמקרה כזה צריך איזה שהיא תשתית תרבותית, הבחור הזה לא היה מעיז, לנקוט בטקטיקה עם הוא לא היה מרגיש שהתנהוגותו היא באיזור הנורמה (לפי מיטב זכרוני הוא היה סטודנט שנה ב' לתקשורת). אחריי תקופהשל חודש הגיעה הצעה מעניינת לגביי לימודים מחוץ לת"א, והתעופפתי משם לעולמים....רק יותר מאוחר נפלתי שדודה למרגלותיה של ירושלים.

סתם נזכרתי לא התכוונתי להיות נגטיבית לגבי תל אביב, אבל היא סללה לי את דרכי לירושלים. היא פשוט חלק מהסיפור.

כולם היו יודעים אז טוב מאד, למי למי, יש יותר כבוד,

את מתכוונת לניק שלי? אני לשעבר איך זה יכול להיות .
לאחר דיונים מעמיקים בדף בשם הזה הוחלף הניק ל"יש".

יש, נשמע מוכר, מאיפה זה?

יום אחרון של פסח תופסת ארוחה באבו-גוש, עיר החטאים של ירושלים, שלא תבינו אני מאכלניי המצות אבל לבשר טוב על האש עם איזה מג'דרה ליד אני לא אומרת לא. הם בלבנונית בטבעיות מציעים לי מצות- אני מסרבת מפלס המצות לחג הזה הגיע למקסימום.
ההגדרה של תגיד לי מה סוג הכשרות שלך ואגיד לי מי אתה מאוד תופס בירושלים. אני ובן זוגי מצאנו את עצמינו שוברים את הראש איך לצלוח את מסיבת יום העצמאות בשלום, עם מגוון כל כך רחב של כשרויות והעדפות מזון.
לפי שעה ההחלטה היא להביא קייטרינג כשר-חלבי, מה שמדאיג אותי שאחריי כל המאמץ המחמירים שבגללם כל האופרציה יעדיפו לשתות מים- ואנחנו נשאר עם מקפיא מלא עד ליום העצמאות הבא.

ילדים-טובים-תנועת-המושבים-כמה-כיף-להיות-עדר-למה-להיות-אני-כשאפשר-להיות-כמו-כולם

גם אני במקור מהקבוצה הזאת.

בכל העיר שיצא היום, מונים 50 גיבורים ירושלמים אלמונים,
הנה פארפרזה על אחד הטיפוסים,
אילן כהן, בן 47, למד לימודי קולנוע בת"א, קולנוע טוב בשבילו הם סרטי הגל החדש הצרפתי, ובאותה נשימה כהן הוא גם דור שלישי של קצבים בשוק מחנה יהודה. כשהו נשאל לגביי ההתייחסות של הקולגות אליו, הוא אומר "כל השוק הזה מורכב מעופות מוזרים ואני רק אחד מהם" (ע"מ 58 "כל העיר")

ולא משתייכים לשום קבוצה
אחד הדברים שכל כך אהובים עלי בעיר המיוחדת הזו, הוא שבשל הגיוון וההטרוגניות של החברה בכלל לא צריך להשתייך בה, יש מקום לכולם וכל אחד יכול להשתייך לאיזו קבוצה שהוא רוצה, ואפילו לכמה קבוצות ובעיקר להשתייך לקבוצה של עצמו - להיות מי שהוא, ומי שהוא רוצה להיות, בלי להרגיש איזו מחוייבות חברתית.
וכיף גם שהקבוצות מתערבבות להן - בתור שייכת לקבוצת הסטודנטים_ אני שייכת גם לתת הקבוצה _החנונים_ ולקבוצות נוספות - קבוצת _זה-מקרוב-באו_ למשל, ויש לי חברים טובים ששיכים, בנוסף, לקבוצת _הירושלמים-מבטן-ומלידה_ או לקבוצת _הדתיים_ או לקבוצת _בני-הדודים_ ועוד, וזה כל כך מעניין וכיף בעיקר כשאת רוב חיי העברתי בקרב קבוצת _ילדים-טובים-תנועת-המושבים-כמה-כיף-להיות-עדר-למה-להיות-אני-כשאפשר-להיות-כמו-כולם

מסכימה איתך

איזה יופי של רשמים, אמא של יונת ממש לא הכרתי את המילים של השיר להוציא הפזמון, והן נוגעות בתמונות שמקסים איך הן רלבנטיות גם היום (כמו המוסד של 'רחמו'). פלונית אלמונית, תודה על התמונה שהוספת מהאוסף הפרטי שלך.

האבחנה של יש! (המ...אני תוהה מהו פשר השם בקונטקסט הנוכחי)הצורך להשתייך דרך הסקטוריאליות של ירושלים מוציאה אותי לדרך רצופת מחשבות,
כן, זה מאוד חזק בירושלים, אבל גם מאוד מתעתע, לכאורה יש את קבוצת החרדים, הערסים, החנונים וכו'.. אבל אני מצאתי שאלו במקרים רבים סממנים מאוד חיצוניים, ירושלמים ויש לאמר אנשים שגרים בירושלים תקופה ארוכה הם לרוב טיפוסים במלרע, ולא משתייכים לשום קבוצה, שמסתכלים מקרוב.

גם אני באתי לירושלים בימי הפיגועים הקשים של תחילת האינתיפדה הראשונה וכמעט שנשלחתי ישר לכפר-שאול.
לפני כן גם אני הייתי מפחדני ירושלים האלה, (היא כל כך כבדה, וכולם קודרים וקר פה. ) בעיקרון באתי בעקבות אהבה ,אבל בדיעבד ואחרי התחככות ביהדות ועוד חוויות אני יכולה לומר, שאני בירושלים בגלל צורך גדול להשתייך, וגם פחד גדול. בירושלים כולם שייכים למשהו. הערסים הכי גדולים (בית"ר וכאלה), החנונים של רחביה, החרדים הכי חרדים, " האומן17 " ,"דיוואן", ערבים שאלופים ב"להסתדר", אלה ואלה ולכל אחד יש תוית והגדרה ובית, גם אם הם דוברים זה את שפתו של זה.
ואחת שבאה מת"א יכולה להרגיש תמיד שהיא בארץ אחרת בירושלים.
נשארתי פה הכי הרבה זמן מזה 10 שנים. למדתי שפות חדשות ובחלקן אני שולטת. יש לי חברים מכל זן אפשרי.
חוץ מזה, אין פסיכולוג טוב כמו לשבת על כסא ברחבת הכותל (רצוי באמצע הלילה) , לשתוק רגע, לעצום עיניים ולבכות את הכל החוצה.
כל אלה ועוד.

שיפון,
מכירה את השיר "ירושלים שלי"?

אָמַר הָרוֹכֵל מִמַּזְכֶּרֶת מֹשֶׁה:
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי
הִיא מַחֲנֵה יִהוּדָהּ בְּעֶרֶב חַגִּים
וְחוּמוּס שֶׁל רַחֲמוֹ וְרֵיחַ דָּגִים
שַׁבָּת שֶׁל "פֵּפִּיטָס", קִלְלוֹת נֶהָגִים
כְּבִיסָה עַל הַכְּבִישׁ וּמִקְלַחַת מִדְּלִי -
ירושלים שלי.

זה הבית הראשון. בכל בית מתוארת ירושלים מנקודת מבטו של טיפוס אחר מתושביה: הסנדלר ממזכרת משה, הבלן ממאה שערים, הסטודנטית שנה ראשונה, הצעיר ליד שער שכם.

וגם בשיר "ירושלים של אז" מתוארים טיפוסים ירושלמיים של פעם.
תוכלי למצוא את השירים בשירונט

עם בטן כואבת מחגיגות ערב פסח כהילכתו, בחרתי בטיול של חול המועד לעיר העתיקה, את ארוחת הצהרים עשינו ברובע הארמני, בעוד אני אוכלת, הגיע איש מעוטר בזקן וכיפה, והביא כמה מצות לבעל המסעדה, שאמר שזה קורה כבר חמש שנים.

שנתיים אחרי שהגעתי לירושלים, רבין נרצח, הסביבה שחייתי בתוכה, ברובה היתה סטודנטיאלית. בבת אחת חבריי הקרובים משמאלנים מתונים מצביעי מפלגת העבודה, הפכו לרדיקלים במיוחד בנושאי דת ומדינה. צצו להן פתאום הערות גזעניות ממש, לנוכח חרדי או סתם דתי חובש כיפה ברחוב. הרצח הפך את האחר הדתי למותר.
בימים הללו גמלה בליבי החלטה להשאר בירושלים, תמיד הלכתי נגד הזרם - אבל ההחלטה הזו עוררה הכי הרבה גיצים ומהסביבה הכי קרובה. הוריי, חבריי ומכריי הרגישו מאין בגידה. כאילו כרתתי ברית עם אנשי האופל.
ההחלטה נבעה בעיקר מהמגע עם השונה בספירה הירושלמית, היה משהו מפרה יותר,מלמצוא עוד תל אביבי מדקלם את המניפסט הר"צניקי שהכרתי מצויין.

הדף הזה התחיל ממחשבה שצצה כתגובה ל _דף בית אישי המיוחד של איל בר איתן, הוא ירושלמי,
והוא הזכיר גם את כותרת הספר של לאה גולדברג- "האומץ לחולין". התחלתי לכתוב לו וזה התארך. אז הבנתי שמקום הגיגים בנושא האמור בדף אחר.הצירוף בין ירושלמיות ל- "האומץ לחולין" הולידו את המחשבות שלפניכם,
***
"האומץ לחולין" בירושלים, האומץ בלחיות עם השונה החרדי הערבי המופנם הפשוט העני העשירמאוד העולה החדש דובר הצרפתית העיתונאי השמאלן, המתנחל שעוצר טרמפים, רקדן הדראג, בתוך עיר לעיתים קודרת, לעיתים קורנת רדופת היסטוריה, נחשקת רוחנית, מדממת ויפה.
***
ירושלים עיר של תרבות לא של בידור.
***
לחיות חיים רגילים של חולין בעיר קדושה, לא מתעסקת בקטנות, מרובת פקקים מסיבות נעלות פעם שר חוץ, פעם הפגנה של איגוד נהגי המוניות הארצי, פעם עצרת ליד בית ראש הממשלה כי הוא נרצח. הכל קדוש, הכל בגדול, כאן אנחנו הכפר או המיקרוקוסמוס הגלובלי הלכה למעשה.
***
"שכונת חיים" של המשפחה שלנו מורכבת מ....
השכן ממול שהוא מסיונר נוצרי הנוסע יום יום להתפלל בגבולות
השכן ליד הממול הוא אהרון העירקי עם מוזיקה מזרחית נון סטופ
השכנה ליד ליד היא דתיה, אמא לחמש, משכמה ומעלה, מורה לחינוך מיוחד, חודש לפני פסח היא כבר ניקתה בישלה כיבסה.
שכן שהוא בטלן יושב באוטו כל היום מתצפת כדי לדווח מי נסע והבית שלו פנוי ל-"הובלות"
גם זוג שבדים חברים באירגון נוצרי יאפים עם לאנד רובר
זוג חילוני היא והוא בענייני הפקת סרטים עם שחקנים חרשים אלמים

הגיגים על ירושלים הקדושה...............