(())

תודה.

ולנועה (())

שלא תדעו צער.

קראתי בדמעות.
תודה ששיתפת אותנו.

כתבת כל כך אמיתי וחי.
התרגשתי מאד.
(())

נשאבתי לקריאה. את סוחפת. אבל הילדים קוראים לי. שולחת לך חיבוק חם. תודה ששיתפת אותנו

(())

מיץ, מרגש כל כך. קראתי ובכיתי. איזה עוצמות.

_ופתאום יש בי תחושה חדשה.
תחושה של חמלה._ :'(

מיץ, ריגשת אותי מאד. (())

מיץ,
תיאור מאלף ומרגש. שלא תדעו עוד צער. (())

נועה,
מאוד מצער לשמוע.
משתתפת בצערך ושולחת לך חיבוק גדול ומנחם.
(())

[u]יומיים לפנייך, גם אני איבדתי את אבא.[/u]

ואאו, נועה,כמה מצער לשמוע.
ספרי ושתפי אותי.
חיבוק חזק.

מרגש, ממש מרגש.
אהבתי גם את המנהגים. אצלנו, כשאחי נפטר, לא ידענו על שום מנהג במשפחה.
אנחנו משפחה קטנה מאוד, ואין לנו משפחה מורחבת בארץ.
היינו משפחה ללא מנהגי אבל.
מסתבר שגם דרך המנהגים אנחנו לומדים משהו על השורשים שלנו שאי אפשר בלעדיהם!

(())
יומיים לפנייך, גם אני איבדתי את אבא.
מרגישה אותך כואבת, מכירה את הכאב ומחבקת אותך חזק.

התרגשתי לקרוא:
[u]אבדתי את אבא, אבל מצאתי משפחה.[/u]
יש לך מזל גדול, עצוב שיש דברים שפוגשים בהם רק בנסיבות אלו, אך גם שמח. כל הפסד הוא גם רווח.
וגם את זה:
[u]אני גאה במי שאני באדם שאני[/u]
[u][b]אני צומחת וגדלה. גם מכאבים.[/b][/u]
לא מובן מאליו, יופי לך.

מיץ, מדהים איך שתארת הכל. תנחומי.

(())

[po]מיץ פטל[/po]. הלב שלי איתך.

(())
גם לי יצא לא מזמן להיות לראשונה בחיי בשבעה דומה במנהגיה למה שתיארת, והזכרת לי כל מני דברים. אביה של חברה נפטר, ושהיתי אתם כמה ימים, כדי לעזור. בבקרים לא היה מי שישרת את האבלים והמבקרים, כיוון שהנכדים היו קטנים מדי, והנשים של הבנים לא יכלו להיות כל הזמן, והתבקשתי לעזור. זו הייתה מצידם הבעת קרבה מאוד גדולה, שנגעה לליבי. אבל האמת שהיה לי מאוד קשה לגשת לאנשים זרים, להציע, לבוא שוב ושוב לשאול את האורחים מי רוצה לשתות וכו ולקבל הכוונה מהצד במבטים שקטים מהאלמנה המתאבלת, שכמובן רצתה לעשות הכל בעצמה, ואסור היה לה.
במיוחד נהניתי לשבת עם הזקנים ולהקשיב לסיפוריהם "משם". כמה הזדמנויות כבר יש, שחייבים לשבת ביחד, כולם, זקנים וצעירים, ימים על גבי ימים?

מזכיר לי את השבעה על אבא וסבא של עוג. שניהם נפטרו באותו היום לפני כמה חודשים. אחד צעיר אחרי כמעט שנתיים מחלה, אחד מבוגר עם מחלת לב של שנים, שניהם אהובים מאוד.
ישבנו בקיבוץ של הסבא. קיבוץ דתי בסוף העולם.
ההתנהלות היתה דומה למה שאת מתארת רק שהתפעול היה בעיקר של חברות קיבוץ. כל הזמן דאגו לאוכל ושתיה ונקיון, מאות מבקרים באוהל גדול שהוקם בחצר, והיו גם תפילות.

לעומת זאת השבעה על סבתא שלי שנפטרה ביום שאביך נפטר היתה שונה מאוד.
אבא שלי בן יחיד וישב בעצם לבד (אחי ואני היינו גם אבל לא "ישבנו"). לא הרבה אנשים הגיעו. היו הרבה רגעים שהינו לבד.
זה [b]כאילו[/b] היה מוות פחות טראגי. לא אדם צעיר, לא נסיבות נוראיות (בעיני נוראי להיכנס לבית חולים בגלל נפילה ולמות אחרי שבועיים מדום לב אבל לא כולם חושבים ככה). אנשים פחות טורחים להגיע.

אני רוצה לשתף אתכם בחווית השבעה שלי.

לפני שלוש שבתות בדיוק. במוצאי השבת,נפטר אבי היקר.
חולה היה זה זמן ממושך מאוד ובחודשיים האחרונים חלה הדרדרות במצבו.
משפחתי היא כשל חנוכיה. 4 אחים מצד אימי מנישואיה הראשונים ו4 אחים מצד אבי מנישואיו הראשוניים, ואני שלהם יחידה. השמש.
ברב שנות חיי הקשר עם ילדיו של אבי היה חלש ביותר. אפילו מנותק רב הזמן. לעיתים נדירות פגשתי אותם.
ידעתי כי יבוא היום ונצתרך כולנו להיות יחדיו שבעה ימים תמימים בבית הקטנטן של אבי.
חששתי מאוד מכך. מאוד מאוד.
וכשבא היום הקשה הזה,נחרדתי.הרגשות הקשות של האובדן התערבבו עם הלא נודע הזה.
חששתי מהטחות אשם, מכעסם,מקנאתם.שיפנו את גבם אלי.

[b]המפגש[/b]
רועדת צעדתי מהרכב אל בית אבי.גופי כואב, ליבי הולם והולם.
ברגע שנכנסתי פנימה חשתי כאלו נלכדתי. זהו אין דרך חזרה.
הבית המה אנשים. את רובם לא הכרתי.
חרש נכנסתי פנימה לחדר המרכזי והיחידי שבבית.מסביב כסאות ועליהן נשים זרות.
ועל המזרון ישובות שתי בנותיו, אחיותיי.
ברגע שראו אותי זעקת כאב מלאה את החדר. "אין [b]לנו[/b] אבא!!!!!!". לנו. הן אמרו לנו.
הן מיד עטפו אותי בחיבוק חם וחזק והתייפחנו אחת על כתפי אחותה.זעקות הבכי גברו. גם שלי. צרחתי. גם הן.
ולאחר שנגבנו את הדמעות הרגשתי הקלה. הן איתי.
הנשים בחדר הביטו בי בתהייה. מי זו? מה לכן ולה?
זו בתו של אבא מהאישה השניה. השאיר לנו מזכרת. הדובדבן בקצפת.היא נשואה כבר 12 שנה ,יש לה שני ילדים. היא עובדת סוציאלית והיא גרה בצפון . הוא אהב אותה מאוד. כל הזמן דיבר עליה. .אמרו בגאוה. בהמון גאוה.
ההפתעה היתה גדולה. לא נידוי,לא אשמה, כי אם חיבוק, גאוה,האם שמעתי גם אהבה???????

[b]צוות לעניין[/b]
כשחזרנו מההלויה,התישבנו שוב זו ליד זו.מכוסות בשמיכה. היה קר אז התכרבלנו שלושתנו.מחובקות.
מסביבנו היו נשים רבות והבית המה אנשים.הגברים ישבו בחדר מעבר חיצוני.שני בניו, אחיי ישבו שם על מזרון.
בחוץ מאחור הותקן אוהל גדול לתפילות ושיעורים.
הנכדים של אבי (שגילם כגילי בערך),התרוצצו בין החדרים.נושאים מגשים וכוסות.צלחות מלאות כל טוב לברכות השונות.
משקאות קלים ,וחמים.
התחילה ההתארגנות לתפילת ערבית באוהל. ולאחריה ארוחת ערב גדולה.
לנו לאבלים לא הותר לעשות דבר.במנהג האבלים. אפילו כשרציתי למזוג כוס לאחת מאיתנו,או להרים את הכוסות המשומשות, ננזפתי. אסור.
הנכדים ובני הזוג של אחיי הם שנהלו ממש נהלו את כל השבעה.
וכל מה שנותר לנו לעשות הוא רק להתרכז בעצמנו ובעשרות ובעצם, מאות האנשים שבאו לנחמנו.
הצוות הזה תפקד להפליא: האוכל הוזמן בקיטרינג ודרך ספק מזון ראשי.
הם ארגנו מבעוד מועד צלוחיות בהן ה"ברכות": (אפרט כאן למי שלא מכיר)
חומוס קלוי, ובוטנים - ברכת פרי האדמה.
תמרים, שקדים, תפוחים - ברכת פרי העץ.
קרקרים, עוגיות- ברכת מני מזונות.
ושתיה קלה- ברכת שהכל נהיה בדברו.
מיחם ענקי הועמד על הרצפה ולים חד פעמיים בגדלים שונים סודרו אחד ליד השני.
ושפע של מזון הוכנס למחסן.
תחילה נדהמתי מהכמויות, אך הסבירו לי שככה זה פה. תמיד מגיעים המון אנשים.
על חדר הנשים היו מצוותות שתי הנכדות ואשת אחי ועל חדר הגברים שני הנכדים ובעל אחותי.
הצוות הזה לא היה מבייש שום מסעדה בעולם.
כוס מתרוקנת ומיד היא נעלמת, צלחת מתרוקנת ומיד מופיעה צלחת אחרת. חבילות הטישו חודשו בלי סוף.
וכל רגע נשאלנו - מי רוצה לשתות? מה אתם רוצים לאכול? להכין לך משהו? מה בא לך?לא היה דבר שרציתי ולא קבלתי.

במשך כל שמונת הימים הללו,הם הגיעו כל בוקר כדי להכין לנו שתיה חמה וארוחת בוקר, רחצו את כל הכלים , ניקו את השרותים המטבח והבית,הגישו ארוחת צהריים וארוחת ערב, לכל באי הבית ,הם ערכו קניות,והזמנו מישלוחים.
חלקם הגיעו חולים.אחת הנכדות הגיעה עם שני ילדיה החולים . המסירות הזו עוררה בי התפעלות,והכרת תודה.


אך להסביר לכם...אבל התחושה הזו שיש מישהו שדואג לנו,ולאורחים, ומתעסק עם כל העשיה הזו,
מאוד הקלה עלי. הרגשתי מטופלת, עטופה,מוגנת.יכולתי באמת להתפנות רק לכאב שבי.ולעצמי.
נפגעתי באגן שבוע קודם לכן.
והכאב הפיסי,שהתגבר ,והכאב הנפשי, לא הותירו בי שום כוחות. האנשים היקרים הללו, שאט אט הכרנו אחד את השני, היו משענת חשובה באותם רגעים קשים.

[b]ניחום אבלים[/b] או [b]עולם שלם בחדר[/b]
בעבר כשהייתי הולכת לנחם אבלים ,הייתי חוששת מאוד החיכוך הזה עם המוות הפחיד אותי. לא ידעתי מה אומרים, אך ניגשים.הייתי הולכת, נכנסת בדחילו ורחימו, לוחצת יד, מחבקת,יושבת מעט,מתעניינת בזהירות וחוזרת הביתה בתחושת הקלה.
בבית אבי פגשתי משהו אחר.
היו אמנם שהגיעו לזמן שכזה והלכו, אבל רב האנשים היו מגיעים ,לאחר שחבקו ונשקו אותנו,התישבו לפנינו, והיו מדברים.
מדברים, אוכלים, צוחקים, מקשיבים, ויושבים....שעות!!!!!!
בבוקר עוד הרשנו לעצמנו להסתובב בחצר, להנות מהשמש החמימה, אך משהגיעו האורחים חזרנו למקומתנו על המזרון, מכורבלות בשמיכה,ומוכנות לקבל את פני הבאים לנחם. אותי זה שעשע מעט.כמו בהצגה. או כמו בחתונה שבה עומדים בפתח לקבל את פני המוזמנים.ואם התעכבתי מיד היו קוראים לי.
את רובם לא הכרתי.
בעמדת צופה הייתי מתבוננת בהם, מקשיבה.סיפורים על סיפורים נכנסו לחדר.
על כל נושא שרק אפשר להעלות על הדעת.:
על אבי,על הדברים הנלאים שעשה, על הקשיי חייו,על אשתו הראשונה, על אימי, על גידול ילדים אז והיום, סיפורי עירק, סיפורי המעברות, על מה שקרה בחדשות, על הגשמים הבלתי פוסקים, על תבשילים, מתכונים, איפה קונים את ......הכי טוב בעיר, על הנקה (ראו אותי מניקה בת 3 ), על בריאות, על מחלות, על ילדים, על חינוך, על כיבוש השטחים, על טיולים בסיני לפני 30 שנה, וכיום,על שמן זית משובח, על הכנת יין ליקרים וריבות, על חזרה בתשובה, על דיני טוהרה, על עשית מצוות, על שמירת שבת,על דיני כשרות.......
הגיעו אלינו מידי יום רבניות שישבו והעברו לנו שיעורים ודברי תורה. ומידי ערב הגיעו רבנים להתפלל ולהעביר שיעורים בסוכת האבלים בחוץ.
הייתי מרותקת.כל עם ישראל על כל צבעיו וגווניו היו שם בבית הזה.
היופי באנשים הופיע במלוא הודו. החיוכים המאירים, הצחוק המתגלגל..( גם צחקנו...המון!!!!!!! )החיבוקים החמים,הדמעות,
יצרו מרקם מיוחד. יצרו קרבה, יצרו תקוה.יצרו כח של אהבה.

[b]הבכי[/b]
לפעמים העיקו עלי הביקורים המתמשכים הללו אך ראיתי שזו בחירה שלי לראות זאת כך.לפעמים הייתי מתנתקת. שוקעת לתוך עצמי, חושבת, מהרהת, נרדמת....ואם הייתי בוכה תמיד היה שם מישהו שיאסוף אותי אליו.
לפעמים אחת מאיתנו היתה בוכה ושניה היתה מצתרפת ואז השילישית. היינו גועות בבכי,ותמיד היה שם מישהו לתת טישו או מיים.עד היום השלשי אפשרו לנו לבכות כמה שרצינו. אפילו לצרוח.(ממש ממש מומלץ!!!!!!) אבל ביום הרביעי גערו בנו.
שכן אמרו שעד היום השילשי מותר לבכות וממנו זה מצער את המת. כמובן שלא עמדנו בכך, אבל אחרי בכי של 3 ימים...הצורך לבכות ירד מעט.
לאחר שכולם היו הולכים והיינו נכנסים כל אחד למיטתו, הייתי שוב בוכה. לבד. חושבת, מדברת עם אבי.
מנסה להגיד עוד דברים שלא הספקתי להגיד לו. שיסלח לי. שאני סולחת לו.
היתה לי מחברת שבה רשמתי ערב ערב את מה שעבר עלי.וזה גם הקל עלי מאוד. גם חשתי צורך להיות פה אתכם ולהקליד ולספר מה שקורה לי. כמו לידה בשידור ישיר. אז אובדן בשידור ישיר.

[b]גילוי מחדש[/b]
אט אט התחלתי להכיר את בני המשפחה.גם זו המורחבת. שהיתה זו משפחה ענקית.
כל אחד שנכנס מיד הוצג בפני ואני בפניו.מבטים בוחנים שלחנו זה לזה. הסתקרנתי מאוד להכיר ולפגוש. דודות שראיתי פעם לפני שנים, בני ובנות דודים, שלא ראיתי מימי,כל מיני אחיינים של מישהו , או קרובים שלו, את המשפחות המורחבות של הגיסים והגיסות שלי.
תמיד השתעשעתי עם הרעיון שאם אלך יום אחד בשכונת התקוה ואיזה מישהי תקפוץ עלי ותגיד לי שהיא דודה שלי או משהו כזה, אני מיד אאמין לה. או כשהייתי נערה תמיד חששתי להסתובב בשכונת התקוה שמא אכיר איזה בחור או שמא התאהב שמישהו ערקי ואז יתברר שהוא קרוב משפחה שלי.
עכשיו הבנתי כמה זה יכל להיות מציאותי.
להפתעתי פגשתי הרבה אנשים שעשו בי רצון להכיר יותר מקרוב, להכיר באמת. שסקרנו אותי.
שאמרתי לעצמי ואוו איזה פיספוס. הבן אדם הזה קיים, הוא קרוב\ה שלי ואני לא מכירה אותו.
התעורר בי צורך חזק להיות איתם, לפגוש אותם גם אחר כך.
.
גיליתי את האחים והאחיות שלי. כל אחד מהם .את היופי הפנימי. את הכאב שבו.
נפתחנו אחת לשניה והאחד לשני. נהלנו שיחות אינטימיות. על עצמנו על החיים.חשפתי את עצמי לפניהם. והם אהבו אותי. את מי שאני. גם את המוזריות שבי. את השונות שבי.
אמרתי להם שכל עוד לא ננסה לתקן אחד את שני ונקבל אותו כמו שהוא באמת, זה יצליח.
האחיינים שלי,שהם כבני גילי, גילו בי גם עניין. דודה שכזו. מי את? מי אתה? ישבתי לשיחה מאלפת עם אחד מהם. ועם השניה דברתי על חינוך ביתי, על הומאופטיה, על שיטות טבעיות להורדת חום,על חזרה שלה הביתה לילדיה.
האח הבכור לקח אותי לשיחה ואמר, אני רוצה שתדעי שאני תמיד פה בשבילך. את לא לבד. בשמחה בעצב אנחנו פה. אל תתרחקי. תשארי קרובה. יש לך פה משפחה שאוהבת אותך.
התחבקנו.

אבדתי את אבא, אבל מצאתי משפחה.

אני מרגישה דרך האחרים כמה הוא אהב אותי,העריך אותי, כיבד אותי. התגאה בי.
אוייי אבאאאאא.

[b]אבא שלי[/b]

קטע מהיומן שלי :
אני לומדת יותר ויותר לסלוח לך אבא.מבינה שהיית שם,שרצית.אבל לא יכולת.
היית אדם נאמן למשפחתו, לילדיו לנכדיו.
היית אדם חברותי, מלכד,דורש כבוד ונותן כבוד.תמיד ביתך היה פתוח לכלם. נדבן, נותן בסתר.
בביתך תמיד שפע של אוכל מוכן להכנסת אורחים.
היית אדם שאוהב את הבריות, שכולם אהבו אותך.
הייית אדם נהנתן, שאוהב את החיים. אהבת לבלות, לטייל,ללכת לבתי קפה, נשים.
היית אדם נחוש, עקשן. משיג בדיוק את מה שהוא רוצה.
רק עם אמא שלי,זה לא הלך.נסיבות החיים היו מסובכות.
ואני הייתי קטנה. ילדה קטנה. קטנה מידי.
זה רק מרכך את הכאב את הכעס. ופתאום יש בי תחושה חדשה.
תחושה של חמלה.

[b]כאם וכרעייה[/b]
מה חשוב לי באמת בחיים הללו?
אם מחר לא אהיה פה, מה אשאיר אחרי? מה יגידו מעל קיברי? מי יהיה שם?
לאן אני הולכת? מהי דרכי?
מי האנשים החשובים בחיי כעת?
אני רוצה למצות כל יום עד תומו. אני רוצה לחיות את חיי כל רגע ורגע בהם.
אני רוצה לנשום ולהרגיש ככל שאוכל את ילדי ואת אהובי.
אני רוצה לחוות אושר ואהבה עם היקרים לי מכל.
ניצוצות של אור.
אני גאה בעצמי על הדרך בה אני הולכת. על הבחירות שלי. על המסע הזה .
אני גאה במי שאני באדם שאני.
אין מנוס מטעויות, אך הן רק אבני לימוד. אני צומחת וגדלה.
גם מכאבים.