על ידי לינדה* » 01 אוגוסט 2009, 12:26
הדר, קראתי את כל הדף, והוא הולך להרבה כיוונים, אני מאד מזדהה איתך ורוצה להציע לך פירוש
נראה לי שבבסיס, כנשים, אנחנו מאד מפוצלות, בין להרגיש ולהיות מי שאנחנו [סובייקט] ובין להיות חפץ לשימוש אחרים [אובייקט, ובעיקר אובייקט מיני].בעבר, ובחברות מסורתיות עדין, היה הגוף שלנו רכוש של הגברים [האבא והבעל] ,והינו משועבדות לרצונות שלהם בכל הרמות. בחברה המערבית אנחנו שייכות לעצמנו, ומשודר לנו מסר שנוכל לנהוג כרצוננו, כלומר להפסיק בכל רגע, השליטה בידנו. יחד עם זאת יש מסר חזק מאד על התנהגות כזאת [מורדת-ביהדות, והיא תשארי לבד, אף אחד לא ירצה אותך או אפילו תחושה בתוך עצמך שמשהו לא בסדר איתך].
החברה המערבית משודר לנו מסר שאישה טובה ובריאה, צעירה וחיונית, רוצה סקס כל הזמן, והיא תמיד סקסית, יש אידיאל מאד חזק איך אישה צעירה ומשוחררת צריכה להתנהג, ועם מסר בצידו, אם לא תתנהגי ככה יש לך תחליף, בעלך יבגוד בך וימצא משהי אחרת.
אני מאד מבינה את ההרגשה של להיות שותפה מלאה לאקט מיני ועדין להרגיש שלא היית שם בכלל, כשיש לך דמוי מה זה נערה נורמלית ואיך 'צריך להתנהג'[דמויי די שלילי, בראייה לאחור] ורק רציתי לעמוד בו, לא הצלחתי [ואני עדין לא מצליחה] להיפרד ממנו ולחיות את הרגע, להרגיש מה טוב לי ומתי זה טוב לי, ולא יכולתי להפסיק שהיה לי רע [או אפילו לא ידעתי שרע לי]
התייחסתי לעצמי ככלי ריק שרק נועד לשרת ולרצות את כולם, היה לי צורך להיות שם כל הזמן נגישה ופתוחה בשביל האחר [תוצאה של חינוך מאד אינטרסנטי] שמנע ממני לדאוג לעצמי ולקחת אחריות על עצמי אבל לדאוג לכל השאר.
בין המילים שלך אפשר למצוא תחושה דומה, הדאגה שלך לבעלך ולא לעצמך, התחושה שאת מתארת באינטימיות שאת מעין 'רוח רפאים' נוכחות-נעדרת, והצורך להשכין שלום ולא ליצור קונפליקט, לשתוק, ולהבליג. אין לי פתרון בשבילך, בשבילי הפתרון, כמו שאני כותבת במקום אחר באתר, הוא לומר, דבר ראשון לעצמי, שזה לא בסדר את לא צריכה להיות עם בעלך כשלא טוב לך, והוא עצמו אפילו לא יודע שלא טוב לך, אז איך אפשר להאשים אותו באונס?
כרגע את שומעת בתוכך שני קולות, אחד שבא מבחוץ, שאומר לך תמשיכי להתנהג כמו תמיד, תמשיכי להעמיד פנים וזה בעיקר פחד, והשני קול שבא מבפנים וכבר צורח שככה אי אפשר יותר, וגם מבטא את זה בצורה פיזית, בתחושת הגוש בבטן. הוא לא אומר לך לשבור את הכלים, או להפסיק להיות עם בעלך, הוא אומר לך תעצרי ותקשיבי לעצמך, תחושי את עצמך, ותביני מה ומתי טוב לך.
מנסיון אני יכולה להגיד לך שכמה שזה נשמע קל [לעשות מה שמרגיש נכון לך] הוא מאד מאד קשה, במיוחד לנשים [גברים מחונכים לחשוב ככה מגיל צעיר]
מקווה שזה פוגע במה שכיוונת אילו ולא מסית את הדיון למחוזות חדשים....
הדר, קראתי את כל הדף, והוא הולך להרבה כיוונים, אני מאד מזדהה איתך ורוצה להציע לך פירוש
נראה לי שבבסיס, כנשים, אנחנו מאד מפוצלות, בין להרגיש ולהיות מי שאנחנו [סובייקט] ובין להיות חפץ לשימוש אחרים [אובייקט, ובעיקר אובייקט מיני].בעבר, ובחברות מסורתיות עדין, היה הגוף שלנו רכוש של הגברים [האבא והבעל] ,והינו משועבדות לרצונות שלהם בכל הרמות. בחברה המערבית אנחנו שייכות לעצמנו, ומשודר לנו מסר שנוכל לנהוג כרצוננו, כלומר להפסיק בכל רגע, השליטה בידנו. [b]יחד עם זאת[/b] יש מסר חזק מאד על התנהגות כזאת [מורדת-ביהדות, והיא תשארי לבד, אף אחד לא ירצה אותך או אפילו תחושה בתוך עצמך שמשהו לא בסדר איתך].
החברה המערבית משודר לנו מסר שאישה טובה ובריאה, צעירה וחיונית, רוצה סקס כל הזמן, והיא תמיד סקסית, יש אידיאל מאד חזק איך אישה צעירה ומשוחררת צריכה להתנהג, ועם מסר בצידו, אם לא תתנהגי ככה יש לך תחליף, בעלך יבגוד בך וימצא משהי אחרת.
[b]אני מאד מבינה את ההרגשה של להיות שותפה מלאה לאקט מיני ועדין להרגיש שלא היית שם בכלל[/b], כשיש לך דמוי מה זה נערה נורמלית ואיך 'צריך להתנהג'[דמויי די שלילי, בראייה לאחור] ורק רציתי לעמוד בו, לא הצלחתי [ואני עדין לא מצליחה] להיפרד ממנו ולחיות את הרגע, להרגיש מה טוב לי ומתי זה טוב לי, ולא יכולתי להפסיק שהיה לי רע [או אפילו לא ידעתי שרע לי]
התייחסתי לעצמי ככלי ריק שרק נועד לשרת ולרצות את כולם, היה לי צורך להיות שם כל הזמן נגישה ופתוחה בשביל האחר [תוצאה של חינוך מאד אינטרסנטי] שמנע ממני [b]לדאוג לעצמי ולקחת אחריות על עצמי[/b] אבל לדאוג לכל השאר.
בין המילים שלך אפשר למצוא תחושה דומה, הדאגה שלך לבעלך ולא לעצמך, התחושה שאת מתארת באינטימיות שאת מעין 'רוח רפאים' נוכחות-נעדרת, והצורך להשכין שלום ולא ליצור קונפליקט, לשתוק, ולהבליג. אין לי פתרון בשבילך, בשבילי הפתרון, כמו שאני כותבת במקום אחר באתר, הוא לומר, דבר ראשון לעצמי, שזה [b]לא בסדר[/b] את לא צריכה להיות עם בעלך כשלא טוב לך, והוא עצמו אפילו לא יודע שלא טוב לך, אז איך אפשר להאשים אותו באונס?
כרגע את שומעת בתוכך שני קולות, אחד שבא מבחוץ, שאומר לך תמשיכי להתנהג כמו תמיד, תמשיכי להעמיד פנים וזה בעיקר פחד, והשני קול שבא מבפנים וכבר צורח שככה אי אפשר יותר, וגם מבטא את זה בצורה פיזית, בתחושת הגוש בבטן. הוא לא אומר לך לשבור את הכלים, או להפסיק להיות עם בעלך, הוא אומר לך תעצרי ותקשיבי לעצמך, תחושי את עצמך, ותביני מה ומתי טוב [b]לך[/b].
מנסיון אני יכולה להגיד לך שכמה שזה נשמע קל [לעשות מה שמרגיש נכון לך] הוא מאד מאד קשה, במיוחד לנשים [גברים מחונכים לחשוב ככה מגיל צעיר]
מקווה שזה פוגע במה שכיוונת אילו ולא מסית את הדיון למחוזות חדשים....