זהו
דף סיפור לידה וגם סיפורו של התהליך שעברתי עד הלידה. תהליך שבסופו נולדו שניים חדשים: ילד חדש ואישה חדשה - אני. לומדת עכשיו לאהוב את שניהם.
סיפור הלידה של א מתחיל שלוש שנים קודם לכן בלידתה של ש. יצאתי מהלידה כאובה, עצובה ובתחושת פספוס גדולה. שמתי לעצמי למטרה לעשות את זה אחרת בפעם הבאה. סימנתי לי יעד: אני רוצה לידה טבעית. הרגשתי שאני צריכה הרבה זמן כדי להכין את עצמי. הרגשתי שזו לא משימה פשוטה עבורי ושאני צריכה זמן להבין איך עושים את זה, איך אני עושה את זה.
במשך שלוש שנים אספתי חומר, נפגשתי עם אנשים, נסעתי לפגישות מעגל משוחחים על הריון ולידה במקומות שונים בארץ ? אני זוכרת שלפני שנתיים ביום עיון של באופן טבעי אמרתי במעגל, שתשעה חודשם לא יספיקו לי להתכונן ללידה וליאת סקיפי שאלה אותי האם אני מרגישה שאני באמת עושה את זה? כן, באמת עשיתי את זה. הרבה מאוד עבודה כוונה פנימה ? עבודה על פחדים, על הקשבה לגוף, על חיזוק תחושת העצמי. חלק גדול מהעבודה עשתי עם עצמי בדלת אמותיי. חלק נוסף בעזרת טיפול אייפק.
ואז אחרי שנתיים הגיע הרגע: החלטנו על הריון נוסף. בדרך להריון למדתי עוד כמה שיעורים על אחריות אבל מאחר וכבר הייתי תלמידה ותיקה השיעור נלמד מהר ובעקבותיו הגיע ההריון ? משמח, מרגש, מעייף, מבלבל. רצף של תביעות להחליט ולקחת אחריות על חיי וחיי משפחתי ? איזה בדיקות לעשות, איזה לא, אחריות על תזונה מסודרת ומתאימה לי ולאדם הנוסף שנמצא בתוכי.
די מהתחלה עלו הלבטים לגבי מקום הלידה ? הפנטזיה: ללדת בבית. יחד עם זאת עלו הרבה ספקות ולבטים לגבי נכונות בבחירה כזו. עוד שיחות ועוד פגישות לא הניבו החלטה ברורה ואז מעבר דירה.
מעבר הדירה היווה את הקורס הכנה ללידה הטוב ביותר שיכולתי לבקש. דרך הצורך שהיה נורא עבורי במעבר דירה הבנתי את משמעות הפרידה מההריון ? להסכים לשינוי, לרצות בשינוי, לשמוח בשינוי. שלושה דברים שאני צריכה ללמוד לעשות כדי לדעת איך ללדת. מעבר הדירה היה פיילוט של שינוי. קשה ותובעני, מלמד ומעצים.
באמצע ההריון נפגשנו עם אלכסנדרה. שיחה שהיו בה הרבה אלוהים, הרבה אמונה ותחושה חזקה של אפשרות ליצירת תיקון. למחרת השיחה נפלו טילים בעיר מגורינו ואנחנו ירדנו למקלט עם ילדה בת פחות משלוש והרגשנו שוב כמה החיים מופרכים. אחרי עוד כמה ימים עברנו למקום בטוח אצל אבא ואמא בקיבוץ, נ גויס וכל האנרגיות הופנו להתמודדות עם המלחמה. לקראת סוף המלחמה בשבוע 25 עברנו דירה. המאמץ, הנפש בעיקר, היה אדיר מבחינתי והגוף אמר את שלו והגיב בצירים. בשבוע 27 הצירים התחזקו ואני עייפה ומותשת משנה מורכבת בעבודה, מלחמה, ומעבר דירה הכנסתי את עצמי לשמירת הריון. הודעתי לעולם שעכשיו אני לא עושה שום דבר ? אני רק בהריון. זה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי. במשך חודש וחצי לא עשיתי שום דבר חברתי, לא יצאתי מהבית, לא טיפלתי בבית ולא התמודדתי עם שום דבר חוץ מהצירים והצורך להרגיע אותם.
המשימה הייתה להוריד מתחים. ראשונה עפה הפנטזיה ללדת בבית ? אני לא בשלה לזה. עדיין יש לי הרבה פחדים, אי בהירות, קשר לא מספיק יציב לבית החדש. הרצון ללדת בבית לא נובע ממקום מספיק עמוק בתוכי כדי שאוכל לממש אותו. הוא מגיע מרמה קוגניטיבית מדיי ולכן גורם לי לחץ ומתח שלא יכולים להיכלל בתפריט שלי כרגע.
משימות נוספות שתכננתי לעצמי לפני הלידה התבטלו גם הן. התכנסתי לתוך עצמי והקשבתי. למדתי שוב שעור על משמעותו של הבית. למדתי להרגיש בבית בתוך עצמי ובתוך גופי. למדתי להאמין שלא משנה איפה אלד, אלא איך ושלשם כך אני זקוקה לתחושה עמוקה של בית בתוך הגוף שלי. למדתי לזהות את המקומות שבהם אני בורחת מאחריות כלפי התחושה הזאת ומחפשת אותה בניחומים חיצוניים כמו מגע או אוכל. למדתי לחזור למסלול שקבעתי לעצמי.
לקראת סוף שבוע 33 הרגשתי בטוחה יותר בעצמי ועשיתי הקלות בסגר. הפסקתי את שמירת ההריון ונשארתי בבית. עכשיו הרשתי לעצמי לצאת ולבוא, לעשות עבודות בית ולהיות פעילה לפי כוחותיי ? דבר ראשון הלכתי להסתפר והתחושה הייתה נפלאה. המשכתי לנוח הרבה ולסנן מטלות לפי מפתח של רצון. עשיתי רק מה שממש רציתי ומה שלא ? לא.
הגעתי לשבוע 38. הצירים שליוו אותי כל הזמן נפסקו פתאום לגמרי. עכשיו זה היה מתסכל. נמאס לי, רציתי ללדת, פחדתי מהריון עודף, מעובר גדול שימנעו ממני להגיע ללידה טבעית, שיגרמו להתערבויות יתר. עבר שבוע בלי צירים. נ אמר שאני והעובר נחים מחודשם של צירים לקראת הדבר האמיתי.
ביום חמישי שבוע 38+ 7 חזרו הצירים. חלשים, לא סדירים, לא שונים בשום דבר מהצירים שהיו לי לאורך כל הזמן. גם בסוף השבוע הכל המשיך כרגיל. הסימן היחיד היה עצבנות בלתי מוסברת שנחתה על ש. זה היה קשה ? אני הייתי עם צירים כל הזמן ולא פנויה להכיל אותה והיא הייתה עצבנית מאוד ובוכייה. הלילה עבר עלי במחשבות וצירים שלא מתפתחים לשום דבר. החלטתי לעשות לעצמי ריסט. ביום ראשון בבוקר הודעתי לנ שאני מנתקת קשר עם העולם והולכת לנוח. לקחתי את ש לגנון, חזרתי הביתה, ניתקתי את הטלפונים ונכנסתי למיטה. במשך כל היום עזרתי לעצמי לקבל את הלא ידוע, לוותר על השליטה, להרפות, לנוח, לישון ? ישנתי. אחה"צ ש עדיין היתה עצבנית. הלכנו שלושתנו לטיול. בערב שגרת ערב: ארוחת ערב, מקלחת, ש ואני נכנסות למיטה הגדולה. ש נרדמת ואני הולכת להתקלח. תוך כדי המקלחת אני אומרת לנ: "אם כבר אנחנו לא יולדים אולי כדאי ש...". נ אומר: "טוב". אני מסיימת להתקלח, יוצאת מהמקלחת ו...ירדו לי המים. נ שואל: "מה עושים עכשיו?" "עכשיו מודיעים למי שצריך להודיע ומחכים שהיו צירים סדירים". נ מתקשר לת ולני (נהג ובייביסיטר) ומתחיל לארגן דברים בשביל ש למחר בבוקר. אני בנתיים מתיישבת על הכדור והצירים באים סדירים וכואבים כל שתי דקות. אני יושבת על הכדור, אני הולכת בבית מקצה לקצה, אני נשענת על השיש המפורסם ומנענעת את האגן, אני מכינה את עצמי.
אחרי חצי שעה אני מבינה שאנחנו מתקדמים מהר וכדאי להתחיל להתארגן לנסוע. ני ות באים. נ מסביר לני כל שדורש הסבר. אנחנו הולכים להעיר את ש. היא ישנה חזק ולא מצליחה לפתוח את העיניים אבל המסר כנראה נקלט. אחר כך היא תספר לי שני באה לישון איתה בלילה במיטה שלנו.
באחת עשרה וחצי אנחנו נכנסים לאוטו ? אני מודיע לנ שאין שום סיכוי שאני שוכבת בשביל מוניטור. הדרך נוראית. הצירים כמעט בלתי נסבלים כשאי אפשר להיות בתנועה. מזל שלילה והדרך לוקחת רק עשר דקות. אני צועקת. מגיעים לבית חולים אנגלי באמצע הלילה. לא הכנו טוב את שעורי הבית ואנחנו לא יודעים להגיע למיון עם האוטו. אנחנו מגיעים למקום שבו נגמר הכביש בשער בלי שומר ולא מוצאים את הכניסה למיון. אנחנו מסתובבים שלושתנו ואני עם צירים שמתגברים כל הזמן. בסוף ת בעל התושייה מוצא את הכניסה. אני עולה לשם ברגל כי אני לא מוכנה להיכנס שוב לאוטו. נכנסים לחדרי לידה. אני צריכה לשירותים. המיילדת נלחצת שאני יולדת בשירותים כי מין הסתם ככה אני נשמעת. היא עוד לא בדקה פתיחה ולא ממש ראתה אותי. אחרי השירותים ? נכנסים לחדר לידה ? חדרון יש לומר. היא בודקת פתיחה ומכאיבה לי. אני צועקת עליה: את מכאיבה לי. פתיחה של חמש. המיילדת והרופאה רוצות לעשות מוניטור, אולטרסאונד ? אין סיכוי, תשכחו מזה אני לא שוכבת עכשיו על שום דבר. המיילדת מניחה את העיגול של המוניטור על הבטן לשתי שניות רק לשמוע דופק בזמן שאני יושבת על הכדור. יש דופק ? יופי. הרופאה חוזרת: הבטן שלך גדולה אני רוצה לעשות הערכת משקל. את לא. טוב אז את חותמת? כן אני חותמת. אבל היא לא מביאה לי שום דבר לחתום. לפחות תחליפי בגדים. חבל על השמלה הבטחתי לה שאני אזרוק את השמלה לפח בסוף הלידה שלא תדאג לשמלה שלי. נ חוזר. אני אומרת לו לבקש מהם שכינו לי אמבטיה ושישים את הכדור על המיטה. אני נשענת על הכדור ומחכה לאמבטיה. אחרי הדיון הזה. הצוות הפסיק להפריע לי בכל מיני איומים , בקשות ודרישות. כמה צירים והאמבטיה מוכנה. עוברים לשם. הצירים כואבים מאוד והאמבטיה בהחלט עוזרת. אני מסתכלת על המלאך שיושב על שפת האמבטיה. בסיור הוא נאה לי סתם סימן לטעם רע אבל בזמן הלידה חשבתי שאולי הוא שם כדי שאפשר יהיה לבעוט בו. אני מעבירה חמישה- ששה צירים באמבטיה וגם זה ממצה את עצמו. אני מודיעה לנ שיוצאים, לא לפני שאני מסתובבת על הבטן בתוך המים, מכניסה אצבע לפה וארוחת הערב שלי מקשטת את רצפת חדר האמבטיה.
עכשיו יש רגע של ייאוש: באמבטיה כבר הייתי, לשבת על הכדור כבר ישבתי, ללכת אין לאן וגם אין לי כוח, הצירים עברו לכאוב בבטן כך שהידיים של נ כבר לא יכולות לעזור לי וכואב לי נורא. אני כמעט מתייאשת, רוצה לבקש אפידורל, אני נזכרת שזאת פרוצדורה ארוכה מאוד עד שהיא עובדת ושאין מצב שאני שוכבת עכשיו כדי שמישהו יכניס לי מחט בגב שלא לדבר על נוזלים. אז מה לעשות? אני ממש צריכה לשירותים אבל אין לי כוח ללכת לשם. המיילדת מציעה לבדוק פתיחה. אני עולה על המיטה ואכן יש פתיחה מלאה. אני ממש צריכה לשירותים ופתאום אני כבר לא כי הכל יוצא ואני מרגישה שאני צריכה ללחוץ. כואב לי ואני צועקת בכל ציר. נ מספר לי שכבר רואים את הראש ויש לו שערות, זה ממש עוזר לי. הרופאה מציעה שאולי אנסה לא לצעוק, אלא לרכז את הכוח כלפי מטה. בשני הצירים הבאים אני לא צועקת. ואז אני כבר כן אני צועקת: "א" ארבע שנים שמרתי את השם הזה בסוד. אמרתי אותו רק בשקט ביני לבין נ ועכשיו אני צועקת אותו הכי חזק שאני יכולה ועוד פעם: "א" אני מרגישה שורף וזהו הוא בחוץ ועליי, בוכה ובריא ויונק. השעה אחת ורבע. הייתי שעה וחצי בחדר לידה. המיילדת שואלת אותי עם לחתוך את חבל הטבור לא, עוד אל תחתכי. היא מחכה. א מגיע לציצי ויונק.
אבל הלידה עוד לא נגמרה. בלידה הקודמת השיליה לא יצאה בעצמה וגם עכשיו היא מתמהמהת. המיילדת קוראת לרופאה והיא אומרת יש זמן, נחכה. אז אנחנו מחכים ? במכתב שחרור כתוב שחיכו 45 דקות לפני שהכניסו אותי לחדר ניתוח. הם מכינים אותי, פותחים וריד, מביאים כמובן טופס לחתום ? אין סיכוי שהחתימה הזאת תהיה קבילה באיזשהו מקום מאחר והאינפוזיה מחוברת לי ליד שמאל. המרדים שואל האם אני רוצה הרדמה מלאה דרך הוריד שכבר במילא פתוח או הרדמה חלקית בגב. אני יודעת שמדובר על משהו קצר מאוד ובוחרת בהרדמה מלאה. אני יודעת שנ נמצא עם א. אחרי חצי שעה מעירים אותי. הכל נגמר. קוראים לנ. מחזירים אותי לחדר לידה להתארגנות אחרונה. עכשיו יש לי שוב פנאי להיות יצור חברתי. אני שואלת את המיילדת איך קוראים לה ומאיפה היא בארץ.
עוברים למחלקה ? האחות מביאה את א. יש לי נפילה של לחץ דם, מזרזים את הנוזלים. לפנות בוקר מעבירים אותי לחדר לבד והנפילות בלחץ הדם ממשיכות. כך שלמרות הרצון העז ללכת הביתה אני נשארת במחלקה עוד לילה. אני פשוט חלשה מכדי ללכת. א נשאר אתי כל הזמן. בלילה אני מגלה שהוא צהוב. זה מפחיד אותי. כשש היתה צהובה היא היתה מאושפזת 11 יום בפוטו. כל הלילה אני מתפללת ולפנות בוקר מבינה שזה לא עניין לתפילה אלא להחלטה ולאחריות. אני מחליטה שא לא הולך להיכנס לפוטו בכל מיקרה. אנחנו נלך הביתה יחד והיום. לא משנה מה תהיה תוצאת הבדיקה. סיפור הצהבת של א נגמר תוך ימים ספורים.
הימים הראשונים בבית קשים לי. במשך היום יש הרבה דברים לארגן ובלילה אני פוגשת את שחור המעמקים של הפחדים הכי קשים. למרות העייפות והחולשה אני מצליחה לשאול למה דווקא עכשיו מופיע הפחד כל כך עמוק וכל כך קשה? אין תשובה אבל עצם השאלה מקילה.
עוד כמה ימים עוברים עד שאני מבינה את מהותו של הפחד. הילדים, שניהם, מאירים זה את זה באור חדש וזוהר. הם מקסימים אותי, מרגשים אותי, ממלאים אותי במתיקות זהובה שאני פוחדת לאבד. פוחדת שמשהו יתקלקל. פוחדת לבזבז את האור הזה ופוחדת לטבוע בתוכו. הפחד הוא קרש הצלה בים האור כמו נקודה שחורה שלא נותנת לי לטבוע. כשאני מבינה את זה אני מתאמנת בלהסכים להיות באור. להסכים לקבל את כל האושר הזה.
זהו [po]דף סיפור לידה[/po] וגם סיפורו של התהליך שעברתי עד הלידה. תהליך שבסופו נולדו שניים חדשים: ילד חדש ואישה חדשה - אני. לומדת עכשיו לאהוב את שניהם.
סיפור הלידה של א מתחיל שלוש שנים קודם לכן בלידתה של ש. יצאתי מהלידה כאובה, עצובה ובתחושת פספוס גדולה. שמתי לעצמי למטרה לעשות את זה אחרת בפעם הבאה. סימנתי לי יעד: אני רוצה לידה טבעית. הרגשתי שאני צריכה הרבה זמן כדי להכין את עצמי. הרגשתי שזו לא משימה פשוטה עבורי ושאני צריכה זמן להבין איך עושים את זה, איך אני עושה את זה.
במשך שלוש שנים אספתי חומר, נפגשתי עם אנשים, נסעתי לפגישות מעגל משוחחים על הריון ולידה במקומות שונים בארץ ? אני זוכרת שלפני שנתיים ביום עיון של באופן טבעי אמרתי במעגל, שתשעה חודשם לא יספיקו לי להתכונן ללידה וליאת סקיפי שאלה אותי האם אני מרגישה שאני באמת עושה את זה? כן, באמת עשיתי את זה. הרבה מאוד עבודה כוונה פנימה ? עבודה על פחדים, על הקשבה לגוף, על חיזוק תחושת העצמי. חלק גדול מהעבודה עשתי עם עצמי בדלת אמותיי. חלק נוסף בעזרת טיפול אייפק.
ואז אחרי שנתיים הגיע הרגע: החלטנו על הריון נוסף. בדרך להריון למדתי עוד כמה שיעורים על אחריות אבל מאחר וכבר הייתי תלמידה ותיקה השיעור נלמד מהר ובעקבותיו הגיע ההריון ? משמח, מרגש, מעייף, מבלבל. רצף של תביעות להחליט ולקחת אחריות על חיי וחיי משפחתי ? איזה בדיקות לעשות, איזה לא, אחריות על תזונה מסודרת ומתאימה לי ולאדם הנוסף שנמצא בתוכי.
די מהתחלה עלו הלבטים לגבי מקום הלידה ? הפנטזיה: ללדת בבית. יחד עם זאת עלו הרבה ספקות ולבטים לגבי נכונות בבחירה כזו. עוד שיחות ועוד פגישות לא הניבו החלטה ברורה ואז מעבר דירה.
מעבר הדירה היווה את הקורס הכנה ללידה הטוב ביותר שיכולתי לבקש. דרך הצורך שהיה נורא עבורי במעבר דירה הבנתי את משמעות הפרידה מההריון ? להסכים לשינוי, לרצות בשינוי, לשמוח בשינוי. שלושה דברים שאני צריכה ללמוד לעשות כדי לדעת איך ללדת. מעבר הדירה היה פיילוט של שינוי. קשה ותובעני, מלמד ומעצים.
באמצע ההריון נפגשנו עם אלכסנדרה. שיחה שהיו בה הרבה אלוהים, הרבה אמונה ותחושה חזקה של אפשרות ליצירת תיקון. למחרת השיחה נפלו טילים בעיר מגורינו ואנחנו ירדנו למקלט עם ילדה בת פחות משלוש והרגשנו שוב כמה החיים מופרכים. אחרי עוד כמה ימים עברנו למקום בטוח אצל אבא ואמא בקיבוץ, נ גויס וכל האנרגיות הופנו להתמודדות עם המלחמה. לקראת סוף המלחמה בשבוע 25 עברנו דירה. המאמץ, הנפש בעיקר, היה אדיר מבחינתי והגוף אמר את שלו והגיב בצירים. בשבוע 27 הצירים התחזקו ואני עייפה ומותשת משנה מורכבת בעבודה, מלחמה, ומעבר דירה הכנסתי את עצמי לשמירת הריון. הודעתי לעולם שעכשיו אני לא עושה שום דבר ? אני רק בהריון. זה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי. במשך חודש וחצי לא עשיתי שום דבר חברתי, לא יצאתי מהבית, לא טיפלתי בבית ולא התמודדתי עם שום דבר חוץ מהצירים והצורך להרגיע אותם.
המשימה הייתה להוריד מתחים. ראשונה עפה הפנטזיה ללדת בבית ? אני לא בשלה לזה. עדיין יש לי הרבה פחדים, אי בהירות, קשר לא מספיק יציב לבית החדש. הרצון ללדת בבית לא נובע ממקום מספיק עמוק בתוכי כדי שאוכל לממש אותו. הוא מגיע מרמה קוגניטיבית מדיי ולכן גורם לי לחץ ומתח שלא יכולים להיכלל בתפריט שלי כרגע.
משימות נוספות שתכננתי לעצמי לפני הלידה התבטלו גם הן. התכנסתי לתוך עצמי והקשבתי. למדתי שוב שעור על משמעותו של הבית. למדתי להרגיש בבית בתוך עצמי ובתוך גופי. למדתי להאמין שלא משנה איפה אלד, אלא איך ושלשם כך אני זקוקה לתחושה עמוקה של בית בתוך הגוף שלי. למדתי לזהות את המקומות שבהם אני בורחת מאחריות כלפי התחושה הזאת ומחפשת אותה בניחומים חיצוניים כמו מגע או אוכל. למדתי לחזור למסלול שקבעתי לעצמי.
לקראת סוף שבוע 33 הרגשתי בטוחה יותר בעצמי ועשיתי הקלות בסגר. הפסקתי את שמירת ההריון ונשארתי בבית. עכשיו הרשתי לעצמי לצאת ולבוא, לעשות עבודות בית ולהיות פעילה לפי כוחותיי ? דבר ראשון הלכתי להסתפר והתחושה הייתה נפלאה. המשכתי לנוח הרבה ולסנן מטלות לפי מפתח של רצון. עשיתי רק מה שממש רציתי ומה שלא ? לא.
הגעתי לשבוע 38. הצירים שליוו אותי כל הזמן נפסקו פתאום לגמרי. עכשיו זה היה מתסכל. נמאס לי, רציתי ללדת, פחדתי מהריון עודף, מעובר גדול שימנעו ממני להגיע ללידה טבעית, שיגרמו להתערבויות יתר. עבר שבוע בלי צירים. נ אמר שאני והעובר נחים מחודשם של צירים לקראת הדבר האמיתי.
ביום חמישי שבוע 38+ 7 חזרו הצירים. חלשים, לא סדירים, לא שונים בשום דבר מהצירים שהיו לי לאורך כל הזמן. גם בסוף השבוע הכל המשיך כרגיל. הסימן היחיד היה עצבנות בלתי מוסברת שנחתה על ש. זה היה קשה ? אני הייתי עם צירים כל הזמן ולא פנויה להכיל אותה והיא הייתה עצבנית מאוד ובוכייה. הלילה עבר עלי במחשבות וצירים שלא מתפתחים לשום דבר. החלטתי לעשות לעצמי ריסט. ביום ראשון בבוקר הודעתי לנ שאני מנתקת קשר עם העולם והולכת לנוח. לקחתי את ש לגנון, חזרתי הביתה, ניתקתי את הטלפונים ונכנסתי למיטה. במשך כל היום עזרתי לעצמי לקבל את הלא ידוע, לוותר על השליטה, להרפות, לנוח, לישון ? ישנתי. אחה"צ ש עדיין היתה עצבנית. הלכנו שלושתנו לטיול. בערב שגרת ערב: ארוחת ערב, מקלחת, ש ואני נכנסות למיטה הגדולה. ש נרדמת ואני הולכת להתקלח. תוך כדי המקלחת אני אומרת לנ: "אם כבר אנחנו לא יולדים אולי כדאי ש...". נ אומר: "טוב". אני מסיימת להתקלח, יוצאת מהמקלחת ו...ירדו לי המים. נ שואל: "מה עושים עכשיו?" "עכשיו מודיעים למי שצריך להודיע ומחכים שהיו צירים סדירים". נ מתקשר לת ולני (נהג ובייביסיטר) ומתחיל לארגן דברים בשביל ש למחר בבוקר. אני בנתיים מתיישבת על הכדור והצירים באים סדירים וכואבים כל שתי דקות. אני יושבת על הכדור, אני הולכת בבית מקצה לקצה, אני נשענת על השיש המפורסם ומנענעת את האגן, אני מכינה את עצמי.
אחרי חצי שעה אני מבינה שאנחנו מתקדמים מהר וכדאי להתחיל להתארגן לנסוע. ני ות באים. נ מסביר לני כל שדורש הסבר. אנחנו הולכים להעיר את ש. היא ישנה חזק ולא מצליחה לפתוח את העיניים אבל המסר כנראה נקלט. אחר כך היא תספר לי שני באה לישון איתה בלילה במיטה שלנו.
באחת עשרה וחצי אנחנו נכנסים לאוטו ? אני מודיע לנ שאין שום סיכוי שאני שוכבת בשביל מוניטור. הדרך נוראית. הצירים כמעט בלתי נסבלים כשאי אפשר להיות בתנועה. מזל שלילה והדרך לוקחת רק עשר דקות. אני צועקת. מגיעים לבית חולים אנגלי באמצע הלילה. לא הכנו טוב את שעורי הבית ואנחנו לא יודעים להגיע למיון עם האוטו. אנחנו מגיעים למקום שבו נגמר הכביש בשער בלי שומר ולא מוצאים את הכניסה למיון. אנחנו מסתובבים שלושתנו ואני עם צירים שמתגברים כל הזמן. בסוף ת בעל התושייה מוצא את הכניסה. אני עולה לשם ברגל כי אני לא מוכנה להיכנס שוב לאוטו. נכנסים לחדרי לידה. אני צריכה לשירותים. המיילדת נלחצת שאני יולדת בשירותים כי מין הסתם ככה אני נשמעת. היא עוד לא בדקה פתיחה ולא ממש ראתה אותי. אחרי השירותים ? נכנסים לחדר לידה ? חדרון יש לומר. היא בודקת פתיחה ומכאיבה לי. אני צועקת עליה: את מכאיבה לי. פתיחה של חמש. המיילדת והרופאה רוצות לעשות מוניטור, אולטרסאונד ? אין סיכוי, תשכחו מזה אני לא שוכבת עכשיו על שום דבר. המיילדת מניחה את העיגול של המוניטור על הבטן לשתי שניות רק לשמוע דופק בזמן שאני יושבת על הכדור. יש דופק ? יופי. הרופאה חוזרת: הבטן שלך גדולה אני רוצה לעשות הערכת משקל. את לא. טוב אז את חותמת? כן אני חותמת. אבל היא לא מביאה לי שום דבר לחתום. לפחות תחליפי בגדים. חבל על השמלה הבטחתי לה שאני אזרוק את השמלה לפח בסוף הלידה שלא תדאג לשמלה שלי. נ חוזר. אני אומרת לו לבקש מהם שכינו לי אמבטיה ושישים את הכדור על המיטה. אני נשענת על הכדור ומחכה לאמבטיה. אחרי הדיון הזה. הצוות הפסיק להפריע לי בכל מיני איומים , בקשות ודרישות. כמה צירים והאמבטיה מוכנה. עוברים לשם. הצירים כואבים מאוד והאמבטיה בהחלט עוזרת. אני מסתכלת על המלאך שיושב על שפת האמבטיה. בסיור הוא נאה לי סתם סימן לטעם רע אבל בזמן הלידה חשבתי שאולי הוא שם כדי שאפשר יהיה לבעוט בו. אני מעבירה חמישה- ששה צירים באמבטיה וגם זה ממצה את עצמו. אני מודיעה לנ שיוצאים, לא לפני שאני מסתובבת על הבטן בתוך המים, מכניסה אצבע לפה וארוחת הערב שלי מקשטת את רצפת חדר האמבטיה.
עכשיו יש רגע של ייאוש: באמבטיה כבר הייתי, לשבת על הכדור כבר ישבתי, ללכת אין לאן וגם אין לי כוח, הצירים עברו לכאוב בבטן כך שהידיים של נ כבר לא יכולות לעזור לי וכואב לי נורא. אני כמעט מתייאשת, רוצה לבקש אפידורל, אני נזכרת שזאת פרוצדורה ארוכה מאוד עד שהיא עובדת ושאין מצב שאני שוכבת עכשיו כדי שמישהו יכניס לי מחט בגב שלא לדבר על נוזלים. אז מה לעשות? אני ממש צריכה לשירותים אבל אין לי כוח ללכת לשם. המיילדת מציעה לבדוק פתיחה. אני עולה על המיטה ואכן יש פתיחה מלאה. אני ממש צריכה לשירותים ופתאום אני כבר לא כי הכל יוצא ואני מרגישה שאני צריכה ללחוץ. כואב לי ואני צועקת בכל ציר. נ מספר לי שכבר רואים את הראש ויש לו שערות, זה ממש עוזר לי. הרופאה מציעה שאולי אנסה לא לצעוק, אלא לרכז את הכוח כלפי מטה. בשני הצירים הבאים אני לא צועקת. ואז אני כבר כן אני צועקת: "א" ארבע שנים שמרתי את השם הזה בסוד. אמרתי אותו רק בשקט ביני לבין נ ועכשיו אני צועקת אותו הכי חזק שאני יכולה ועוד פעם: "א" אני מרגישה שורף וזהו הוא בחוץ ועליי, בוכה ובריא ויונק. השעה אחת ורבע. הייתי שעה וחצי בחדר לידה. המיילדת שואלת אותי עם לחתוך את חבל הטבור לא, עוד אל תחתכי. היא מחכה. א מגיע לציצי ויונק.
אבל הלידה עוד לא נגמרה. בלידה הקודמת השיליה לא יצאה בעצמה וגם עכשיו היא מתמהמהת. המיילדת קוראת לרופאה והיא אומרת יש זמן, נחכה. אז אנחנו מחכים ? במכתב שחרור כתוב שחיכו 45 דקות לפני שהכניסו אותי לחדר ניתוח. הם מכינים אותי, פותחים וריד, מביאים כמובן טופס לחתום ? אין סיכוי שהחתימה הזאת תהיה קבילה באיזשהו מקום מאחר והאינפוזיה מחוברת לי ליד שמאל. המרדים שואל האם אני רוצה הרדמה מלאה דרך הוריד שכבר במילא פתוח או הרדמה חלקית בגב. אני יודעת שמדובר על משהו קצר מאוד ובוחרת בהרדמה מלאה. אני יודעת שנ נמצא עם א. אחרי חצי שעה מעירים אותי. הכל נגמר. קוראים לנ. מחזירים אותי לחדר לידה להתארגנות אחרונה. עכשיו יש לי שוב פנאי להיות יצור חברתי. אני שואלת את המיילדת איך קוראים לה ומאיפה היא בארץ.
עוברים למחלקה ? האחות מביאה את א. יש לי נפילה של לחץ דם, מזרזים את הנוזלים. לפנות בוקר מעבירים אותי לחדר לבד והנפילות בלחץ הדם ממשיכות. כך שלמרות הרצון העז ללכת הביתה אני נשארת במחלקה עוד לילה. אני פשוט חלשה מכדי ללכת. א נשאר אתי כל הזמן. בלילה אני מגלה שהוא צהוב. זה מפחיד אותי. כשש היתה צהובה היא היתה מאושפזת 11 יום בפוטו. כל הלילה אני מתפללת ולפנות בוקר מבינה שזה לא עניין לתפילה אלא להחלטה ולאחריות. אני מחליטה שא לא הולך להיכנס לפוטו בכל מיקרה. אנחנו נלך הביתה יחד והיום. לא משנה מה תהיה תוצאת הבדיקה. סיפור הצהבת של א נגמר תוך ימים ספורים.
הימים הראשונים בבית קשים לי. במשך היום יש הרבה דברים לארגן ובלילה אני פוגשת את שחור המעמקים של הפחדים הכי קשים. למרות העייפות והחולשה אני מצליחה לשאול למה דווקא עכשיו מופיע הפחד כל כך עמוק וכל כך קשה? אין תשובה אבל עצם השאלה מקילה.
עוד כמה ימים עוברים עד שאני מבינה את מהותו של הפחד. הילדים, שניהם, מאירים זה את זה באור חדש וזוהר. הם מקסימים אותי, מרגשים אותי, ממלאים אותי במתיקות זהובה שאני פוחדת לאבד. פוחדת שמשהו יתקלקל. פוחדת לבזבז את האור הזה ופוחדת לטבוע בתוכו. הפחד הוא קרש הצלה בים האור כמו נקודה שחורה שלא נותנת לי לטבוע. כשאני מבינה את זה אני מתאמנת בלהסכים להיות באור. להסכים לקבל את כל האושר הזה.