על ידי דנה_ה* » 17 פברואר 2012, 23:40
ואוו, מאיפה להתחיל?
קודם כל עולה בי המחשבה שזה נכון - תינוקות באמת רואים את עצמם כחלק מהכל ומאמא שלהם בפרט ואין להם בכלל תחושת נפרדות, וזו אכן מתפתחת..
למה זה באמת? אף פעם לא שאלתי את עצמי. 2 סיבות אפשרויות: האחת, שאולי תינוקות מגיעים ממקום שהוא הרבה יותר מחובר למהות האמיתית של בני אדם והם מגיעים ממקום של מודעות גבוהה, ומוותרים עליה באופן זמני בזמן שהם מאיישים גוף (הדרוש לנו כדי ולהתפתח, מה שלא אפשרי בעולם הרוח). כשהם ברחם הם עוד יודעים מי הם ולמה הם עושים את זה ויש להם גם אפשרות לצאת משם לפעמים כשזה נעשה קשה מאוד, אבל אחרי שהם נולדים הם שוכחים, וטוב שכך, אחרת לא היו מצליחים להתפתח אלא היו שבויים בהרגלים ומגבלות של קיומם הארצי הקודם. בגלל זה אנו מתים ונולדים מחדש - כדי שנוכל להתחיל כל פעם מחדש ללא הדברים שאספנו שעוצרים את המשך ההתפתחות שלנו.
הבעיה היא שהעולם שלנו כבר הרבה מאוד זמן הלך off וכל המשימה האנושית נשכחה ע"י רוב בני האדם, וכל התרבות בה אנו חיים מעודדת בדיוק לערכים ההפוכים ממה שנכון וטבעי לחיי אדם. אז במקום לגדול באופן טבעי אל המקום בו היינו אמורים להיות, אנו גדלים לתוך זרועותיה הפתוחות לרווחה של התרבות שמעודד אגו ותחרותיות ורכושנות וקנאה וכל מה שהולך עם זה.. במקום לזכור שאנו חלק משלם גדול אנו מקבלים עידוד להלחם אחד בשני, להתחרות, ומי שנותן מעצמו נחשב לפראייר..
מחשבה מכיוון אחר - אנחנו כן אמורים לפתח נפרדות, כי משהו בנפרדות הזאת נחוץ לנו כדי שנתפתח, וכדי שנביא לכלל הגשמה את המתנות הייחודיות שלנו. כל אחד מאיתנו הוא קצה עצב של אלוהים ויכול לחוש, לראות ולחוות את העולם בדרך הייחודית שלו. וחשוב למצוא את הדרך הייחודית שלנו, וכמובן לזכור שהיא חלק משלם, אבל בכל זאת ייחודית.
בגיל מסויים, ככל שגדלים, היינו אמורים להיות פחות ופחות אישיים.. היינו אמורים לראות דברים פחות מנקודת מבט אישית ויותר מסוגלים לראות את התמונה הגדולה, פחות מונעים לפעולה ע"י החשקים והרצונות האישיים אלא יותר על פי מה שנחוץ כרגע לאלוהים ולבריאה - ולא היינו רואים בזה בעיה כי המודעות שלנו היתה גדלה שוב והיינו מזהים את עצמינו כחלק מאלוהים וכחלק מן הבריאה ולכן מזדהים עם המטרות שלהם ורואים אותן כמטרותינו.
כתבתי על זה פעם שיר, ואני מצרפת אותו כאן.. מקווה שנמשיך את השיחה..
גופים נפרדים ניתנו לנו,
ייחוד, עצמיות וזהות.
והם הפכו למחיצות
קרות ובלתי חדירות,
כלא לרוח הכמהה,
לשיתוף ,אחדות ואחווה.
אנחנו זקוקים לפלזמה חיה
כדי לתמוך בגדילת האחר.
אנו זקוקים למערכת שורשים מסועפת,
שמובילה למערכת ענפים משורגת,
שמצמיחה אין ספור עלים וניצנים,
שנושאים בבוא העת פירות ופרחים.
אנו צריכים לטוות בינינו,
רשת של קורים,
שמחברת אותך אלי,
אותי אליו,
אותו אליה,
אותה אלינו.
אנו צריכים להיות כמו זרמי המים בנהר,
משתלבים, מתמזגים, מתערבבים,
טועמים אחד את השני מבפנים,
מאבדים את עצמנו לפעמים,
חוזרים ונפרדים, משנים כיוון.
ואוו, מאיפה להתחיל?
קודם כל עולה בי המחשבה שזה נכון - תינוקות באמת רואים את עצמם כחלק מהכל ומאמא שלהם בפרט ואין להם בכלל תחושת נפרדות, וזו אכן מתפתחת..
למה זה באמת? אף פעם לא שאלתי את עצמי. 2 סיבות אפשרויות: האחת, שאולי תינוקות מגיעים ממקום שהוא הרבה יותר מחובר למהות האמיתית של בני אדם והם מגיעים ממקום של מודעות גבוהה, ומוותרים עליה באופן זמני בזמן שהם מאיישים גוף (הדרוש לנו כדי ולהתפתח, מה שלא אפשרי בעולם הרוח). כשהם ברחם הם עוד יודעים מי הם ולמה הם עושים את זה ויש להם גם אפשרות לצאת משם לפעמים כשזה נעשה קשה מאוד, אבל אחרי שהם נולדים הם שוכחים, וטוב שכך, אחרת לא היו מצליחים להתפתח אלא היו שבויים בהרגלים ומגבלות של קיומם הארצי הקודם. בגלל זה אנו מתים ונולדים מחדש - כדי שנוכל להתחיל כל פעם מחדש ללא הדברים שאספנו שעוצרים את המשך ההתפתחות שלנו.
הבעיה היא שהעולם שלנו כבר הרבה מאוד זמן הלך off וכל המשימה האנושית נשכחה ע"י רוב בני האדם, וכל התרבות בה אנו חיים מעודדת בדיוק לערכים ההפוכים ממה שנכון וטבעי לחיי אדם. אז במקום לגדול באופן טבעי אל המקום בו היינו אמורים להיות, אנו גדלים לתוך זרועותיה הפתוחות לרווחה של התרבות שמעודד אגו ותחרותיות ורכושנות וקנאה וכל מה שהולך עם זה.. במקום לזכור שאנו חלק משלם גדול אנו מקבלים עידוד להלחם אחד בשני, להתחרות, ומי שנותן מעצמו נחשב לפראייר..
מחשבה מכיוון אחר - אנחנו כן אמורים לפתח נפרדות, כי משהו בנפרדות הזאת נחוץ לנו כדי שנתפתח, וכדי שנביא לכלל הגשמה את המתנות הייחודיות שלנו. כל אחד מאיתנו הוא קצה עצב של אלוהים ויכול לחוש, לראות ולחוות את העולם בדרך הייחודית שלו. וחשוב למצוא את הדרך הייחודית שלנו, וכמובן לזכור שהיא חלק משלם, אבל בכל זאת ייחודית.
בגיל מסויים, ככל שגדלים, היינו אמורים להיות פחות ופחות אישיים.. היינו אמורים לראות דברים פחות מנקודת מבט אישית ויותר מסוגלים לראות את התמונה הגדולה, פחות מונעים לפעולה ע"י החשקים והרצונות האישיים אלא יותר על פי מה שנחוץ כרגע לאלוהים ולבריאה - ולא היינו רואים בזה בעיה כי המודעות שלנו היתה גדלה שוב והיינו מזהים את עצמינו כחלק מאלוהים וכחלק מן הבריאה ולכן מזדהים עם המטרות שלהם ורואים אותן כמטרותינו.
כתבתי על זה פעם שיר, ואני מצרפת אותו כאן.. מקווה שנמשיך את השיחה..
גופים נפרדים ניתנו לנו,
ייחוד, עצמיות וזהות.
והם הפכו למחיצות
קרות ובלתי חדירות,
כלא לרוח הכמהה,
לשיתוף ,אחדות ואחווה.
אנחנו זקוקים לפלזמה חיה
כדי לתמוך בגדילת האחר.
אנו זקוקים למערכת שורשים מסועפת,
שמובילה למערכת ענפים משורגת,
שמצמיחה אין ספור עלים וניצנים,
שנושאים בבוא העת פירות ופרחים.
אנו צריכים לטוות בינינו,
רשת של קורים,
שמחברת אותך אלי,
אותי אליו,
אותו אליה,
אותה אלינו.
אנו צריכים להיות כמו זרמי המים בנהר,
משתלבים, מתמזגים, מתערבבים,
טועמים אחד את השני מבפנים,
מאבדים את עצמנו לפעמים,
חוזרים ונפרדים, משנים כיוון.