יש חוגים מזעזעים . הייתי עם עומרי בחוג תנועה שבו היה ילד שהמדריך כל הזמן דירבן .יותר מהר יותר גבוהה... בסוף השיעור הילד הקיא.
מה אפשר לעשות שיש ימים כאלה שבהם באמת עדיף לנוע יותר לאט וגם לשבת ולנוח. ללמוד להקשיב לגוף זה משהו יותר חשוב מאשר איזו קפיצה בסיגנון צבי הנינגה .

חשבתי , אם בן זוגי נורא רוצה שהילדים ילמדו הגנה עצמית (גודו , קרטה..), שילך עם הילדים לחוג . לחוג מבוגרים רציני , עם יחס רציני , כמו זה שמישהי תיארה פה.כהורה הוא יוכל לתמוך בילדים שלו להקשיב לגוף שלהם , להיות להם בן זוג לתרגול, שילמד בעצמו קרטה , חלום נושן שלו , אין שום סיבה שבעולם לשלוח רק את הילדים להגשים את חלומותינו(ראה ערך האמא שעושה לביתה שיחת מוטיבציה על שיעור בלט) ועוד משהו חיובי : שיפנו לי את הבית להיות קצת בשקט.

עכשיו כולם יכעסו עלי שכל הרעיונות שלי מבוססים על איזו אופטימיות מטופשת שאבא רוצה ויש לו זמן לילדים שלו.

אני ממש לא סומכת על מדריכים למיניהם , ממש קשה לי לשחרר את הקטע הזה.
חברה סיפרה לי שבחוג מחול למדריכה התחשק להפעיל את המיזוג , 20 ילדות היו כחולות מרוב קור.בנוסף , במקום לשלוח להורים פתק עם הילדות (גיל 6) , היא חשבה שהן יזכרו להביא חולצה ארוכה לשיעור הבא.

אני חושבת שחוג זה לימוד . לימוד לא קשור לחברים. ברור שיש ילדים שיתחברו עם ילדי החוג.
יתכן , ואורנה כתבה כבר, שהילדים החברותיים יתחברו במילא ואלו שלא אז לא.

במ"תנס עירנו , שכמו שכבר כתבתי , אני לא בטוחה שזה המקום הכי נפלא , יש ברוב החוגים כלל שהורים בחוץ .
מה זה אמור להביע ?
למה שהורים שכל כך חשוב להם שילדיהם ילמדו משהו בנוסף , שמוכנים לשלם , ללוות /להסיע, לא יוכלו לשבת 45 דק' בשקט?!
לפי דעתי חוגים כאלה הם רעיון מעולה לפדופילים.
איפה שאין שקיפות יש משהו חשוד.
ואולי כדאי שהורים כן יכנסו לשיעורים ויבדקו עם מי הילדים שלהם נמצאים, לאור (לחושך) מה ששומעים בחדשות.

אז מה שאני חושבת לגבי חוגים , שקודם כל כל הגימבורי האלה לקטנטנים , אף פעם לא הצלחתי לארגן את עומרי , כשהיה תינוק ללכת לזה . או שסופסוף נרדם , או שירד גשם זלעפות , או שמלכתחילה במתנ"ס של קירית אונו שמרו את המידע על החוג בסוד.

אני מסכימה מאוד עם בשמת , שיש הרבה עינין מסחרי בחוגים .
זו עוד דרך להוציא מההורים כסף.
זה לא עינין חשוב להתפתחות הילד.אפשר בהחלט גם בלי .

אהבתי שמיכל פעם אמרה : הים , החול , גימבורי ענקי ובחינם.

[u]הדף הזה מעלה המון נקודות מעניינות[/u]
חבל שהןא לא ממשיך. מעניין איך המשיך אצל כל האמהות שכתבו כאן..

[u]הדף הזה מעלה המון נקודות מעניינות[/u]

ארני,
בעולם המודרני נחוץ ידע מסוגים שונים.
הנקודה החשובה היא, שיש ידע בסיסי שנחוץ לכל אחד כדי לתפקד בעולם שבו הוא חי. דוגמאות אחדות (ויש בודאי עוד): קרוא וכתוב, חשבון, נהיגה, אנגלית, מיומנויות מחשב. ויש המון ידע נוסף שחלקים שונים ממנו נחוצים לאנשים שונים. וחלקו אולי אינו נחוץ אבל הוא מוסיף ממד לחיים (הזכרת למשל ספרות והיסטוריה).
אגב, הידע הבאמת-חיוני משתנה כל הזמן, והוא גם שונה במקומות שונים בעולם. אני מתייחסת לעולם הפרטי שלנו: מדינת ישראל והעולם המערבי שאנחנו משתייכים אליו.
נקודה חשובה אחרת היא, האם דווקא תחומי הידע הנלמדים בבית הספר אכן מכסים את מה שבאמת דרוש בעולם שבו אנו חיים, ולא תחומים אחרים שאינם נלמדים.
ועוד נקודה חשובה. האם באמת יש צורך ללכת למערכת החינוך במשך 14-15 שנה כדי לרכוש את הידע הזה. או שאפשר אחרת?

אגב, בקשר לדוגמאות שהבאתי. אני כן חושבת שרצויה השכלה שכוללת יותר ממיומנויות יסוד. לדוגמא, אני מחשיבה מאד שפה בהירה ועשירה, אבל שפה כזו נרכשת לא מלימוד בעל-פה (ועוד לקראת בחינה) של ניבים, אלא מהימצאות בחברת אנשים ששפתם עשירה, ומקריאה. על אחת כמה וכמה שאין קשר בין ידיעת מקורו של הניב (ממשלי, מפרקי אבות או מתורגם משפה זרה) לשפה עשירה. אגב, המבחן שהזכרתי היה במקצוע "הבעה עברית", לא בתולדות הלשון העברית...
למי יכול מידע זה להיות רלבנטי? למי שעיסוקו - תחביב או מקצוע - הוא בלשנות. לא הצלחתי להבין למה צריך לכלול מידע מיותר כזה במבחן לתלמידי הוראה. וזו רק דוגמא אחת מני רבות רבות.

וזה לא שאני לא נהנת מספרות , הסטוריה או מטמתיקה (אני כן באמת!)

הדף הזה מעלה המון נקודות מעניינות . אני מסכימה עם בשמת לגמרי על עניין המיומנויות החברתיות . לגבי הידע - פה אני ממש לא מבינה בשביל מה הוא חיוני כדי להסתדר בעולם , בעיקר הידע הנרכש במערכת החינוך המוסדית , ולא רק ספר הניבים או מספרים בחזקת 0 , כל הידע שנדחס למוח במשך 12 שנות הלימוד מיותר לחלוטין - חשבון , דקדוק היסטוריה ספרות , שום דבר מאלה לא יעזור בחיים, הכל מיותר לגמרי . לעומת זאת שיעורי ספורט או מלאכה שמקנים מיומנויות אחרות חשובים (ועליהם הדגש בחינוך האנטרופוסופי לא?) מעבר לזה כל הידע העיוני הוא בבחינת עוד מאותו הדבר . אני מסתכלת על עצמי , שתמיד היה לי קל ללמוד , הדבר היחיד שזכור לי לטובה מביה"ס הוא חיי החברה, שיעורי ש"לח (עוד יש דבר כזה? ) הטיולים ימי השדה ההדרכה . וגם כמה מורים שנתנו לי צידה ליים שלא קשורה בכלל עם מה שנלמד אלא עם הדרך בה התנהלו מולנו . וכמובן הרבה מורים שנתנו דוגמא לאיך ומה לא להיות .

נפגשתי אחה"צ עם הבוס שלי. "תגידי, כל הבוקר היית על המחשב?" הוא שאל. לא הבנתי. הסתבר שהוא חיפש אותי והיה תפוס. "יש לי ADSL" הודעתי. פשוט דיברתי עם חברה. למעלה משעה. הפעם האחרונה שעשיתי זאת היתה לפני הצבא. מאז ועד היום (כמעט עשר שנים) אין לי חברות. וגם עם מי שעונה להגדרה (פחות או יותר) אני לא מדברת שעות בטלפון. ופתאום: יש לי חברה. אני כבר לא ילדה קטנה. יש לי שני ילדים קטנים. החוג החברתי שלי, קיים או לא, מספק אותי בהחלט. אבל עובדת המצאותו של ילד במסגרות שונות, גן, בי"ס או חוג, אינה מבטיחה את היכולות החברתיות שלו.

סוף סוף נכנסתי לדף.
וואו, אתם בטוחים שמדובר בחבר או חוג ולא באיזה דף הנוגע ליסורים והתחבטויות הנפש של הורי חינוך ביתי?
אני מרגישה ,באופן סוביקטיבי ,כאדם נטול מיומנויות חברתיות. אין לי הרבה חברים, בגרותי הרגשית בתהליכי התבגרות, ובמה שנוגע לטקסי חיברות אני לא הייתי טוענת לציון עובר.
אבל גיליתי שאני היא אישיות אחת, בן זוגי אחרת וילדינו, אופס, בעלי אשיות משלהם. כל אחת מילדותי שונה. אחת חברותית יותר האחרת פחות, והמצב משתנה אפילו ברגעים אלו.
עלעול היתה ילדה עם רצון עז להשתתף בסיטואציות חברתיות. היא הלכה לחוגים מאוד מוקדם (איתי), ואף על פי שלא צייתה להוראות המדריכה נהנתה.
עד היום היא הייתה במגוון חוגים; תנועה, בלט (שלוש שנים), יצירה, שחיה. ואפילו הכירה שם כמה חברים. אבל השנה היא לא רוצה חוג בחברת ילדים. השנה אנחנו מדברים על גיטרה וקרמיקה בחוג איתי (בעיקר נשים בגילאי 20 עד 120). והיא לא נעשית פחות חברותית להפך.
השניה לא מוכנה לשמוע על חוגים בכלל, גם לא כאלו שיכללו את כל המשפחה. היא בחרה ללמוד חוג אינטימי שלי ושלה לחלילית ומצפצפת באושר בכל שעות היום. (מי קנה את החלילית?).
השלישית פשוט קטנה ומתרכזת בתהליכי גדילה והתבגרות נפשיים פיזיים אשיותיים וחברותיים, שזו תעסוקה מספקת.
לעניות דעתי הבחירה בין חבר או חוג צריכה להיות של הילד. אם הוא מבקש להצטרף הייתי מצרפת אותו לחוג, גם אם זה אינו לרוחי.(כן, קרן שמש, וסליחה על הסוגריים הרבים). איך אפשר לשדר לילד "אני בטוח שאתה יודע מה טוב בשבילך" ובעניין טרוויאלי לא מסכן חיים כמו חוג , דווקא כאן להציב את ה"לא". תני לו צ'אנס אולי עם הזמן ההתלהבות תפחת.
אביה, כשנפגשנו בפארק הירדן לא היתה לך שום בעיה לגשת אלי ולפתוח שיחה, ותאמיני לי, לי זה היה עולה בחששות רבים, ומלווה בדרכי נסיגה חלופיות לשעת הצורך. תמיד כדאי לשים את עצמנו בפרופורציות הנכונות.
בחרנו להיות חברים בקהילה, אקט חברתי. בחרנו לעצמנו קבוצת שיוך.
אנחנו מנהלים דיון עם חברי הקהילה, אקט חברתי, גם אם הוא וירטואלי.
אנחנו נפגשים לעיתים, חולקים דעות, מרחיבים הכרויות, גם זהו אקט חברתי.
כך שאם אנחנו דואגים שעקב אי חברותיות מצדנו ילדינו יגדלו כיצורים אנטי חברותיים, זה נראה לי כבר מופרך.
לגבי חברים, האם אין ילדים שאפשר להפגש איתם אחרי הצהריים? לטעמי דווקא הגבלת הזמן בין החזרה מבית הספר לארוחת הערב והכנת שיעורים היא הגבלת זמן ברוכה. לומדים להספיק הרבה ויש משחק ב"המשכים", כמעט ולא מספיקים לריב...

[u]שהחוג הוא טוב ומקצועי והמדריכים נחמדים[/u]
מסעדה, זה מה שחשוב.
הבעיה איננה עם חוגים באופן עקרוני, אלא שתי בעיות כאלה:
[list]
[*] חוגים מהסוג הישראלי הצעקני המניפולטיבי.
[*] עודף חוגים לילדים שגם ככה נמצאים ששה ימים בשבוע במערכת (זה לא רלבנטי לילדי החינוך הביתי). עוד פעם הילד עם עוד קבוצת ילדים שלא הוא בחר, עם מדריך שאומר מה לעשות, ועם חוקים של מסגרת.
[/list]
בתי עכשיו הולכת לבלט. מאושרת מאוד (היא נולדה לבלט...) ושמחה לא פחות משום שגם חברה שלה איתה.
ההתייחסות לילדות רצינית ומכובדת. זה בלט קלאסי.

למען הסר ספק: כמובן שבסיוג שהחוג הוא טוב ומקצועי והמדריכים נחמדים.

אם לחזור רגע לכותרת הדף, יש פה איזו התנגדות עקרונית בין השורות אצל חלק מהכותבים לחוגים לילדים בכלל. ואני רוצה להגן על כבודם - חוגים יכולים להיות דרך נפלאה להעשרה, בפרט בחינוך ביתי כשהורים אינם יכולים או רוצים ללמד את ילדיהם בעצמם משהו. נניח, נגינה על כלי, שחייה ועוד. היה לי מנוי לקאנטרי קלאב ובכל פעם הייתי מסתכלת בערגה בדף החוגים למבוגרים וחושבת שהלוואי שהיה לי זמן ללכת... התעמלות מסוגים שונים, תפירה, שפות, בישול...
שני הילדים שלי נמצאים בחוג שחייה, והבכורה גם ב"ג'אז". יש כמובן גם צדדים פחות טובים בעיניי - תחרותיות, חוסר רגישות, פרסים אבל לדעתי בחישוב הכולל זה כדאי. וזה גם יוצר חברויות עם ילדים שאחרת לא היינו מכירים, אפילו שהילדים שלי במסגרות.

[u]למה הדיון הפך להיות כמה הילד שלי יודע עכשיו וכמה הוא ידע אח"כ?[/u]
מפני שלחיים דרושים לא רק כישורים רגשיים וחברתיים אלא גם ידע. השאלה היא לא [b]אם[/b] דרוש ידע, אלא [b]איזה[/b] ידע דרוש, האם יש גיל שבו הכרחי לדעת פריט-ידע זה או אחר, האם יש דרך אחת בלבד לרכוש אותו, ואיזו דרך עדיפה. וכאן הויכוח בין האנשים החושבים "בית-ספר" ובין החושבים "חינוך ביתי".

לגבי השאלה שנגה שאלה את יונת (יונת, דווקא [b]זה[/b] הלחיץ אותך?!) אין לי מושג.
חברה מבוגרת ומשכילה בקיבוצי הזדעזעה פעם מזה שהדור הצעיר אינו יודע מי היה גרשֹם שלום.
הייתי עדה פעם להיסטריה של התכוננות לבחינה בלשון, שכללה לימוד אינטנסיבי של הספר "ניבון עברי", ובו לא רק הניבים ומשמעותם, אלא גם מקורו של כל ניב וניב.
אלה דוגמאות לפריטי-ידע שחשובים רק למי שמתעניין בתחום הספציפי, או למי שעיסוקו המקצועי מחייב לדעת אותם.
נראה לי, שהלימודים הפורמליים שופעים פריטי-ידע כאלה, ומתעלמים שרירותית מפריטי-ידע אחרים.
אני, כמו כולכם, בוגרת חינוך ממסדי, אמנם חינוך ממסדי-קיבוצי של פעם, שהוא מאד שונה מזה של היום, אבל בכל זאת ממסדי. חלק מידיעותי היום אכן רכשתי במוסדות חינוך, אבל חלק גדול הרבה יותר רכשתי מחוץ להם, החל בגיל הרך מהורי ובני-משפחתי האחרים, ועד היום. וחלק זה נרכש משום שמשהו או מישהו עורר בי התעניינות בו. דרך לימוד זאת מתאימה לתפיסה של חינוך ביתי.

גם אני עניתי אוף ליין ואז ראיתי כל מה שנכתב אחרי...
לגבי חברותיות, ושוב בעקבות משהו שיונת כתבה לגבי אנשים שלוקח להם שנים ליצור חברות:
לבעלי לוקח שלוש שנים.
בוגר מערכת החינוך, ילד שלישי במשפחה, בן שכונה פעילה - כזאת שחיים בה ברחוב - ובכל זאת שלוש שנים.
ועד שהוא מכיר אותך שלוש שנים, הוא יכול לשבת בצד ולשתוק ו"לא להיות שם" שלוש שנים.
אבל אחרי שלוש שנים מתברר שיש לו כישורים חברתיים מצויינים.
ואני מתיידדת בקלות.
אבל מתוך 100 הכישורים החברתיים הקיימים, לי יש בערך ארבעה )-:
וגם אני בוגרת מערכת החינוך ובוגרת כמה שכונות.
אז מה המסקנה?
האם הכישורים החברתיים שפיתחנו או שלא פיתחנו (אם חושבים על זה, אין לנו הרבה "חברים", וגם, אני לא יודעת איך לסווג קשר חברתי שבו מתראים פעמים בודדות בשנה, במקרה הטוב) קשורים לדרך החינוך שלנו?
אולי בכלל הם קשורים למשהו אחר?
יש לי תיאוריה חלקית ביותר על עניין הכישורים החברתיים, והיא מורכבת מחלק גנטי-משפחתי (גם מה שעבר בתורשה וגם הדגם שאתה קולט מההורים ומהתנהגותם), ומחלק שנקרא "הבטחון והאהבה שקיבלת בשנות הילדות הראשונות".
אחת כמוני, שעברה יותר משלושים שנה בחייה עם אמונה פנימית עמוקה וחזקה שייטב לעולם אם היא תחיה על אי בודד ואף אחד לא יצטרך לסבול אותה לעולם, לא קיבלה את הרעיון המקסים הזה ממערכת החינוך.

ואם להמשיך את דברי יונת, זה לא משהו בחינוך הביתי "פר סה", כשלעצמו, אלא זו בעיה בחינוך הביתי בחברה מנותקת, מפוזרת ומפורדת ליחידות דיור קטנות (אמא עם ילד/ים לבד, כשמסביב אחרים סגורים ביחידת הדיור שלהם).
ועוד יותר, בחברה צרכנית שבה מלעיטים באופן אובססיבי את הילדים ב"חוגים" אחרי שיצאו לרגע ממסגרת החובה, כאילו אסור ש"יתבטלו". בתי מתקשה לקבוע מפגשים חברתיים עם החברים הטובים שלה, כי לזה יש חוג התעמלות ביום שני, לזו חוג ביום שלישי, לזה חוגים בימים ראשון וחמישי, וקלטתם את התמונה.
לכן כל הדיבורים על [po]קהילה לא וירטואלית[/po] . החלום הזה לגור במקום שבו חיות עוד כמה משפחות חינוך ביתי, ושאפשר לתת בו לילדים להסתובב בעצמאות ובחופשיות בין הבתים (אם כן, לא יישוב המוני של זרים הפרוץ לכל אחד, כמו למשל תל אביב, שבו יש גם כבישים בתוך היישוב).

הי אביה, איזה יופי של נאום :-)
אני בכלל לא בטוחה שאת צריכה תגובות, אבל מצד שני אם את כותבת אז אולי בכל זאת? אז הנה מה שיש לי להגיד, ואולי יהיה לך מה לעשות עם זה.

[u]איך את, שאם הבנתי נכון חלק גדול מהידע שלך נלמד באופן עצמאי ולא "מסודר" , מרגישה לגבי הידע שלך?[/u]
מאחר שאצלי ספרים הם comfort object, ברגע שאני מרגישה לא בטוחה גבי משהו אני פשוט קוראת עליו כל מה שאפשר. ככה אני מהר מאוד מגיעה למצב שאני יודעת על זה לא פחות מאחרים. לכן בתחומים בהם יש אצלי חוסר מורגש בידע, או שזה לא מפריע לי מספיק בשביל להתנחם בספרים בתחום, או שהידע הזה פשוט לא קיים בספרים/אינטרנט.

לגבי החברותיות: אז הילד שלכם יצא כמוכם. איזו הפתעה. וכנראה שזה אפילו לא ניתן לתיקון משמעותי. :-)

לגבי חברים: יש אנשים שלוקח להם זמן להתחבר. אני לא מתכוונת לשעה-שעתיים, אלא לחודש-חודשיים ואפילו שנה-שנתיים. וגם כשיש חברוּת ממבט ראשון, זה לא אומר שהיא תחזיק מעמד בהמשך. יחסים בין אנשים לוקחים [b]זמן[/b] בשביל להתפתח. אני לא זוכרת אם סיפרתי את זה כבר כאן, אבל כשהתחלנו לבוא ל-[po]מפגשים בבית כשר[/po], לקח [b]חודשים[/b] עד שהילדים הרגישו מספיק נוח לשחק יחד. ולקח עוד יותר זמן לפני שהיה אפשר לקרוא לזה ממש חברות.

[u]האם אין הזאבים הבודדים שביננו ? רובם לפחות ? כאלה בגלל פגיעות ואכזבות שספגו, ולא סתם מטבע בריאתם?[/u]
אני לא יודעת. אבל אני יודעת שיש כאלה שהם לבד [b]עכשיו[/b] כי קשה להם ליצור קשרים, ויש כאלה שפשוט מעדיפים את הלבד על פני רוב הקשרים. טיפוסים מהסוג השני לא זקוקים לשום טיפול ותיקון, לדעתי, אפילו אם הם ילדים.

_קבלי את הילד שלך כמות שהוא,
תאמיני בו,
תסמכי עליו._
נכון. ויפה. וגם את: קבלי את עצמך כמו שאת, תאמיני בעצמך, תסמכי על עצמך.

את הנאומים הארוכים אני כותבת בWORD אוף-ליין ואז מכניסה לאתר, אז רק עכשיו ראיתי את מה שארנה כתבה -
תודה, ותודה ליונת, ותודה לכולכן על רשת הביטחון שאתן נותנות.

(יונת: ) [u]צריך ליצור סיטואציה חברתית, זה לא בא מעצמו[/u]
([po]ענת גביש[/po], [po]מה הבאתי איתי מפארק הירדן[/po] :)
_הילדים מגיחים מהאוהלים ופונים לענינייהם, וזהו, לא רואים אותם כל היום. רואים, אבל הם לא צריכים מאיתנו כלום.
שטח ענק, המון אוהלים, מליון ילדים, ושקט.
אנשים זזים לאט, ריח אש נדלקת, ולרגע אפשר לדמיין שזה כפר שמתעורר איפושהוא מזמן.
מרגע שמדמיינים את זה אז זה מה שזה נהייה.
הקולות מתחזקים, התנועות מואצות, הילדים באים לבקש אוכל, נהיה חם, הולכים למים, שוהים שם נצח, חוזרים, מכינים אוכל,הולכים להביא מים [...]
בקיצור אנחנו מה זה פראיירים שבאנו רק לשלושה ימים._

אנחנו כחברה לא חיים נכון, לפחות לא מבחינת גידול ילדים, וכשהקושי מרַפֶה את ידי אני חושבת או.קיי., ניסינו, לא הולך. מודה ועוזב ירוחם, אולי אל חינוך ביתי בישראל בשנת 2003 צריך להתייחס כמו אל התנועה הקיבוצית ? ניסיון יפה ומרגש, אבל לא צלח.
ל"בבית" (בנסיבות החברתיות הקיימות) יש חסרונות משלו, להכנסה למערכת - חסרונות אחרים, הבחירה פה היא ברע במיעוטו, וזה מתסכל כי מול הדגמות כמו פארק הירדן אפשר להבין כמה ה"בבית" יותר נכון ויותר טוב כשיש את התנאים הנכונים.

יונת ? תודה על החשיפה. אני מבינה למה לא רצית לספר את זה בפומבי ? הרי זה ממש מסמך אנושי מזעזע. קראתי עם עין אחת עצומה מרוב שהביך אותי לחשוב שאת, את מכל האנשים, עושה דברים כאלה, חושבת מחשבות כאלה. מיד חיפשתי את מספר הטלפון של האגודה לשלום הילד ושל שרותי הרווחה כאחד.
די, ברצינות ? באמת תודה על המאמץ כי צרת רבים וכו'. אמנם במשפחתנו כרגע הענין החברתי הוא האקוטי אבל כמובן שגם אחיו, עכברוש "האם הוא יודע מספיק" אינו נפקד מביתנו ומגיח לו תדיר מן הביוב לעשות שמות בביטחון העצמי.

האסוציאציה שעלתה לי מסיפור ה "אחד בחזקת אפס" היתה התחושה התמידית שמלווה אותי, שחסרים לי יסודות בידע, שיש איזה משהו בסיסי שפיספסתי ומאז כמה שלא אוסיף ואלמד הבנין יהיה רעוע כי חסר לו יסוד. דוגמאה קונקרטית: כמה תוכנות שעבדתי בהן? החברה בה עבדתי התקמצנה לשלוח לקורס מסודר, הרי אפשר ללמוד לבד מספרים, לפעמים גם יש "ותיקים" ללמוד מהם, לומדים כבר תוך כדי עבודה. וזה בטח נכון לגבי אנשים שהינם חובבי מחשבים + חרוצים + בעלי מוטיבצית למידה עצמית. אני לא עניתי על התנאים האלה וכל כמה שנחשבתי "טובה" לי עצמי תמיד היתה הרגשה שאני מתעסקת במשהו שאין לי מושג בו (מלווה בחרדה מתמדת שיום אחד תתגלה התרמית).
גם בלימודים בבית הספר ובאוניברסיטה הרבה פעמים היתה לי ההרגשה הזו ? כאילו פיספסתי את השעור הראשון, ועכשיו אני צריכה לנחש על מה מדברים. (ושוב, אני נחשבתי תלמידה / סטודנטית טובה).
אבל אולי השורשים הם בכלל רגשיים, הזכרון העיקרי שלי מהגן (כן, שוב הגן), הוא ההרגשה שכולם סביבי ידעו משהו שאני לא יודעת. איזו חברה ציטטה לי פעם משפט מאיזשהוא ספר ? שם הדמות הראשית חיה בהרגשה "שכולם סביבה קיבלו את הוראות ההפעלה ורק היא לא". משהו כללי בחיים שהשליך גם על הלימודים.
אולי כל זה דווקא טיעון בעד חינוך ביתי, ילמד כ"א בקצב שלו ומתוך ענין אמיתי , ואז לא תהיה לו התחושה הזו?
מענין איך נגה שיפרון [b]מרגישה[/b] לגבי הידע שלה. איך את, שאם הבנתי נכון חלק גדול מהידע שלך נלמד באופן עצמאי ולא "מסודר" , מרגישה לגבי הידע שלך?

וחזרה לדישדוש בענין החברים ? אכן השמועות אומרות שילדים בגיל צעיר חיים את דמיונותיהם. בטח כשחיו פעם בקהילה שלמה וכולם הכירו את בני כל הגילאים, אז כמו שכולן ידעו להניק כולם גם ידעו איך מתנהגים ילדים בכל מיני גילאים.
יונת, שאלת: [u]האם החסרים שאת כותבת עליהם זה משהו [b]שהוא[/b] מרגיש שחסר לו, או משהו [b]שאת[/b] חושבת שהוא צריך?[/u]
אני מודה, חלק מגיע מהפחדים שלי ? רגע, לפי הסדר: חלק מגיע מבעלי, שגם הוא, כל כמה שהוא נהנה לעשות דברים עם חברים וביחוד לקשקש איתם, עדיין הוא "מכריח את עצמו לקום ולעשות" ? ברירת המחדל שלו תמיד תהיה לשבת ולשמוע איזה דיסק או לראות סרט (או את שניהם בו"ז ? תכופות אני מוצאת את הרדיו פתוח במטבח, דיסק מתנגן בווליום אימתני בחדר העבודה, והוא עצמו בסלון, צופה להנאתו באיזה DVD ב"קומנטרי" של הבמאי ועוד מדבר בטלפון תוך כדי) , ולכן הוא להוט מאד "שהילד לא ייצא כמוהו". "דווקא בגלל נטיות הבטלנות שירש ממני זה עוד יותר חשוב לדחוף אותו להיות יותר חברותי", הוא אומר.
עכשיו מגיע תור הפחדים שלי,
אבל מעבר לזה אני חושבת שגם לילד זה חסר. הוא נורא נורא נהנה עם חברו הטוב, שעות הם מבלים ביחד ? בין היתר כי שותפים לדמיונות. [po]קרן שמש[/po] (אמו של החבר) טוענת שהסיכוי למצוא עוד חברות כזו אפסי, והיא בכלל לא בטוחה אם אדם יכול לנהל יותר מחברות אחת כזו בו"ז. אבל ברור לי שהילד רוצה עוד איזה חבר ורבע, זה עולה גם מתוך דברים שהוא אומר ותגובות שהוא מגיב, (אם כי הוא לא אומר כמו הבן של [po]קרן שמש[/po] "אני רוצה חברים חדשים" -אבל בגיל4 ואצל בכורי בפרט צריך הרבה קריאה בין השיטין).
אני בטוחה שזה לא אמור לבוא [b]במקום[/b] הימצאות לבד ולספר סיפורים בקול רם לעצמו; יש יתרונות גם בסיטואציה כזו; חלק מהיתרונות הם במישור כמו של השקעות כספיות ? ככל שגדל הסיכוי כך גם הסיכון. עם חבר יש סיכון לחילוקי דעות, מריבות, תיסכולים, תחרות ? שלבד עם עצמך לא קיימים, אבל מצד שני כשיש תֵאוּם והסכמה ומצליחים לעשות ביחד עם מישהו אחר, השלם גדול מסכום חלקיו. אם תסלחו לי על הסטיה (מהנושא), זה כמו ההבדל בין אוננות וזיון, הראשונה אולי עדיפה על האחרון כשהוא חרא, אבל אין ספק מי מנצח כשהוא טוב.
יונת, אכן לא כל בני האדם חברותיים במידה שווה, אבל האם אין הזאבים הבודדים שביננו ? רובם לפחות ? כאלה בגלל פגיעות ואכזבות שספגו, ולא סתם מטבע בריאתם?


> והתעודדות קטנה לסיום: <
הרבה פעמים אני מסתבכת ושוקעת בתוך ביצת ספקות ופחדים (לגבי הילדים),
וכשמצליחה סוף סוף לצאת אל הגדה ולנגב את הבוץ מהעיניים, מוצאת שם תמיד את אותם הלוחות, ובהם דיבר אחד:
קבלי את הילד שלך כמות שהוא,
תאמיני בו,
תסמכי עליו.

במיוחד לאביה... אבל גם לשאר,

אין לי ילדים בני שלושים אבל יש לי כמה בין עשרים לארבע-עשרה. כול אלה עדין התנסו במוסדות חינוך, ועזבו אותם בין גיל 11 ל- 5.
מתוכם יש אחד בלתי חברותי באופן בולט, בבית-ספר הוא תמיד ישב לבד בהפסקות אבל באופן מפתיע מרגע שהוא עזב את בית הספר תמיד היה לו חבר. בדרך כלל אחד. הוא אף פעם לא הלך למסיבות, לא תקשר עם אנשים במקומות הומי אדם (יותר משני אנשים...) וכו'
הוא זה שאמר את המשפט החכם: "בבית ספר יש חברה, בבית יש חברים". היום הוא מתקשר עם האנשים שמענינים אותו, מתפרנס, לומד - או במילים אחרות - עושה מה שרוב האנשים הבוגרים בעולם עושים.
יש לי גם אחת חברתותית במיוחד שמחתה נמרצות על עזיבת בית הספר. בהיותה בת 14 הסתובבנו אתה בכמה מקומות בתל-אביב ובאופן מפתיע ,בכל מקום היא פגשה משהו שהיא מכירה.
גם היא חייה את חייה - מתפרנסת לומדת, מסתדרת מצוין במסגרות למרות שנות חסך ארוכות...
יש לי אחד חברותי חצי חצי. מצליח להתמיד בעסוקו התובעני ולהגיע להישגים למרות שהתחיל לעסוק בו אחרי גיל שלוש. למען האמת רק בגיל 13.
ויש את [po]נגה שפרון[/po] שמוזכרת כאן בשמה שמאד מעניין אותה למה מספר בחזקת אפס שווה אחד.
והאמת, בעקבות השיחה עם יונת בנושא גם לי זה נראה פתאום מאד מעניין.

חוץ מזה, יש הרבה דברים שהם יודעים. יש גם הרבה דברים שהם לא יודעים.
אני לא יכולה להגיד שהם יצאו יותר או פחות טובים, יותר או פחות חברותיים, יותר או פחות מצליחים מילדים שגדלו במערכת. אבל זה לא ממש משנה לי כי אני מרוצה מהם, הם מרוצים מהדרך בה גדלו. אני עדיין מאמינה שבשבילי זאת הדרך הנכונה לגדל ילדים - ולראיה - שלושת האחרים (בין 9 ל- 3) נמצאים בבית.
נכון שיש להם אחד את השני אבל הם לא הולכים לשום חוג. בישוב בו אנחנו גרים יש רק עוד שני ילדים בגיל שלהם. לפעמים הם מאד עסוקים. לפעמים הם משועממים. הם לא מגלים שום סמני גאונות או מוצלחות יתר. סתם ילדים.

או לסיכום:
אביה, בטחי בעצמך. את עושה את הדבר הנכון בעבור בנך ולו רק בשל העובדה שאת מאמינה בכך. במקרה או שלא במקרה אני מאד מסכימה אם מחשבותיך לגבי מערכות חינוך ממוסדות.
הספקות, הדכאונות, גם הם חלק מהעניין. לצערנו הרב התפיסה הבית-ספרית יושבת כל כך עמוק בתוכנו, (איזה מוסד מוצלח!!!) שעל מנת להשתחרר ממנה אנחנו ממש צריכים לעשות ניתוח מוח לעצמנו.
חזקי ואמצי.

[u]למה הדיון הפך להיות כמה הילד שלי יודע עכשיו וכמה הוא ידע אח"כ?[/u]
זו אשמתי -- אביה ביקשה שאביך את עצמי בפומבי, ונעניתי.

[u]האם זה הרושם שלי שיש פחות בנים בחינוך ביתי?[/u]
לי יש שלושה בנים בח"ב, לחדוה ארבעה, ויש עוד כמה במשפחות אחרות.

[u]האם רק באזור המרכז יצא ככה?[/u]
המממ... למיכל יש בן, לליאת יש בן, לאביה יש בן, וברשימה הלבנה אני רואה עוד כמה בנים באזור.

[u]האם גם לכן נדמה שלבנות יותר קל בקטע החברתי?[/u]
לא ממש. נראה לי שזה תלוי באישיות הספציפית של הילד/ה.

תראו, אין מה לעשות: אם רוצים ליצור סיטואציה חברתית, צריך לארגן את זה במיוחד. בדרך בה אנחנו חיים זה לא בא מעצמו. אין לנו בור מים שכולם נפגשים סביבו, ואפילו מרכז העיר הוא כבר לא מקום למפגש חברתי. גן זו דרך אחת להיות בסיטואציה חברתית. אני לא בטוחה שהיא קלה יותר מאחרות. (דבר אחד שכן קל בה יותר זה שהיא לא מחייבת אותנו ההורים להיות בסיטואציה חברתית -- הילדים יכולים להתחבר בלי להכריח אותנו לצאת מהניתוק.) בכל מקרה, כמו שמביאים ילד כל יום לגן, ככה גם צריך לעבוד על זה אם רוצים לדאוג לסיטואציות חברתיות בחינוך ביתי. זה לא בא מעצמו.

למה הדיון הפך להיות כמה הילד שלי יודע עכשיו וכמה הוא ידע אח"כ?
להזכירכם, אביה דיברה על מיומנויות חברתיות ותהליכי חיברות, על בגרות רגשית, על רכישת חברים, לא על מתמטיקה ולא על ידע!
אז מהתחלה: כן, גם אני חשבתי שיש הבדלים גדולים בין ילדי גן וילדי חינוך ביתי, ולא בנושאי ידע. אם לתת לכם דוגמא שתמחיש לכם במה העניין (אבל בלי לישפוך עלי דליים של רפש אח"כ) אז הנה: ילדי גן מנוסים יותר בתיכמון מבוגרים. אם הם ירצו לחטוף צעצוע הם יעשו את זה כשהמבוגרים לא שמים לב. חלקם יקצינו את העניין וישקרו. לשמחתי בקבוצה שלנו לא פגשתי עדיין ילד של חינוך ביתי שמשקר. ראיתי מניפולציות שעושים ילדים, אבל מתוך מערכת יחסים ולא מתוך חשש שהמבוגרים יגידו משהו או יענישו. ילד מנוסה בגנים יודע שככל שהוא יהיה מסכן יותר ככה המבוגרים יהיו יותר לטובתו כלומר, יוסי הרביץ לי וכואב לי עכשיו נורא (תוך כדי בכי), בעוד שלמעשה יוסי עבר לידו ונגע בטעות קלות בידו...
אז למה שלחתי את בני לגן?
הילד שלי רוצה חברה. הוא זקוק לחברים נוספים. יש לו חבר אחד קרוב שאין לו תחליף ומערכת היחסים ביניהם מופלאה בעיני. אבל הוא רוצה עוד חברים.
אולי בעצם הוא לא רוצה את החברים כמו שהוא רוצה את ההתנסות של יצירת הקשר. ראיתי אותו בגן עושה ניסויים ביצירת קשר, ממש משחק בחיברות כמו בקוביות. לומד מטעויות ומנסה שוב. את הגן עצמו ואת הגננת הוא לא אוהב. ניסיתי להבין מה מושך אותו לשם ולמה הוא מוכן לוותר על כל-כך הרבה כדי להיות שם. אני לא מסוגלת להשאר שם ואמרתי לו שקשה לי ושהוא יצטרך להשאר שם לבד. הוא נפרד ממני ובחר בגן. לפני שנעלבתי הספקתי לחשוב שאולי יש לו משהו מאוד מאוד חשוב ללמוד שם. אולי יש שם התנסויות שהוא מחפש ולא מוצא בבית. ומהתצפיות שלי הבנתי שאלו הן ההתנסויות החברתיות. לצערי אני מצליחה לספק לו אותן רק באמצעות הגן.
נוסף לפן החברתי, בגן יש מצבים לא נעימים שצריך להתגבר עליהם בלי אמא ליד. גם על זה הוא מתאמן וחוזר אלי הביתה עם המיומנויות החדשות האלו. וכן, הגן עושה לו טוב בהרבה מובנים. נכון שבנתיים הוא היה רק יום אחד בלי אמא.
היום אבא הביא אותו לגן וקראו לנו לאסוף אותו אחרי שעתיים. מסתבר שאחד הילדים החביבים עליו שם סרב לשתף אותו במשחק. אז בני הקט החליט שדי לו מהגן והוא לא רוצה ללכת לשם יותר. האם אנחנו חוזרים לחינוך ביתי? האם לאפשר לו לסגת או לדרבן אותו דווקא עכשיו לחזור לגן ולהתמודד עם מצב לא נעים? איך ואיפה אמצא לו חברת בנים שכל-כך חשובה לו? ואל תנפנפו לי בבני השנה והשנתיים. הילד שלי בן 4.5 והצורך שלו בבני גילו ברור ובולט. אז לא להפגע עכשיו, אמהות יקרות, אולי עוד שנתיים שלוש תעמדו מול סיטואציה דומה. אין לי שום דבר נגד הקטנים, רק שהם לא מספקים את הצורך החברתי של הילד שלי כרגע.
אז מה למדתי מהגן היום?
שאולי יש הבדלים בין ילדי גן לילדי חינוך ביתי אבל לא כולם רעים.
שאולי בשלות לגן או מוכנות לגן זה משהו שבא לבד ולכל אחד בזמנו החופשי (אם בכלל).
שאולי חינוך ביתי הוא טוב לאחדים, ולאחרים לא.
שאולי נשאר בגן ואולי לא, אבל מה שאנחנו לומדים שם היום ישמש אותנו גם מחר.
יצא נורא ארוך, אבל בכל זאת, קריאה נרגשת לאמהות לבנים בחינוך הביתי, האם זה הרושם שלי שיש פחות בנים בחינוך ביתי? האם רק באזור המרכז יצא ככה?
האם גם לכן נדמה שלבנות יותר קל בקטע החברתי (גם בגן שמתי לב שהבנים אובדים במרחב בעוד הבנות מיד התחברו ויצרו קשרים וחברויות)?
האם יש חיים בפלנטות אחרות? האם גם הם מחפשים חברים חדשים?

טוב, אז לפני שהדיון הזה עובר לדף המתאים לו, אני מנצלת את ההזדמנות להתוודות, שהמחשבות בסגנון של יונת עוברות במוחי לא פעם ולא פעמיים.
הקטע שלי הוא לא מתמטיקה אלא נושאי לימוד אחרים, אבל שניה אחרי שהמחשבות האלה עולות במוחי אני תופסת את עצמי וחושבת שאני מופרעת. אלה חרדות של אחת שהאמינה בתיכון ש"צריך לעשות בגרות" וכל סוג של יציאה מהמסגרת החינוכית (אצל אחרים או במחשבה על האפשרות לגבי עצמי) גרם לי התנגדות חרדתית.
אלה פשוט חרדות. אבל החרדות האלה גורמות לי לפחד שאולי הילדה שלי תצא מטומטמת. אני כותבת את המלים האלה והאצבעות רועדות לי על המקלדת. זה מופרע לגמרי. אלה בפירוש החרדות שלי, תראו כמה עמוק המערכת מוטבעת בי. הילדה שלי לא יכולה "לצאת מטומטמת", כי [b]כבר עכשיו[/b] היא מקדימה את ההתפתחות שלי בשנתיים לפחות. מה אני רוצה?
רק בגלל שהכישורים שלי דומים עד זהים למה שאביה מספרת על עצמה (עם מבוגרים ועם ילדים אחרים. למשל, הבת שלי גילתה אימה כלפי תינוקות כשהיתה קטנה. היא צרחה כשתינוק התקרב אליה. התייחסה לתינוקות כמו לבעלי חיים זרים ומפחידים, עד שהם התחילו לדבר. בסתר לבי אני מאמינה, שמה שהיא ביטאה היה כנראה הפחד שלי, שלא ידעתי על קיומו), אני גם לא יודעת כלום על ילדים ועל ילדים נורמלים ועל התפתחות של ילדים נורמלים.
מה ילד בן 6 אמור לדעת?
מה ילד בן 7 אמור להבין?
למה לצפות?
גננות ומורות נדהמות מהרמה השכלית, הרגשית והלשונית של בתי - אבל אני מרגישה רגשות חרדה וחוסר בטחון שאולי היא צריכה להבין יותר. איך יכול להיות שהיא מתקשה בתפיסת המבנה של הכסף (מה המשמעות המעשית של העובדה שמאה אגורות הן שקל)? מצד שני, אני לא זוכרת שהיה לי כסף לפני כתה ב' או ג', ואולי רק אז הבנתי את העניין.
כשאתה במערכת, המערכת קובעת בשבילך מה צריך לדעת, באיזו רמה אתה מצופה לדעת אותו, ומה הידע הכתוב בתוכנית: "את זה צריך לדעת וכל השאר לא נחשב".
יונת כותבת בדיוק על זה באתר שלה. על קביעת עולם הידע ומדידתו.
זה כל כך בתוכנו, שהחיים בתוך עולם פתוח, גמיש, שבו אין כימות והערכה של הידע ואין תוכנית מוגדרת שבה כתוב: בגיל זה הילד צריך כבר לדעת א ב ג, ואין לנו גם הסכמה שהילד צריך לדעת בגיל זה את א ב ג - כי הרי ילד אחד יתעניין בהם הרבה קודם, וילד אחר ילמד אותם סתם בגלל שהוא יצטרך את זה, רק כעבור עשר שנים - אז אנחנו הולכים על קורה בלי ידיים ונתפסים לפחדים.
איפה החבלים שלי?
איפה היתדות?
איפה המשענת?
אנחנו ממשיכים ללכת על הקורה, כי בפנים יש לנו בטחון שאנחנו יכולים לעשות את זה, אנחנו וילדינו, אבל אחת לכמה זמן אנחנו פתאום מרגישים כאילו אנחנו נופלים.
אולי לזה אורנה וצפריר מתכוונים שלקח להם כמה שנים - להם, יותר מהילדים - באמת לבטוח בחיים האלה וביצר הלימוד של הילדים.

[u]בקיצור, נגה שאלה אותי למה מספר בחזקת אפס שווה לאחת. הסתבכתי קצת בהסבר, ובמהלך השיחה התברר לי שהיא לא ידעה מה זה מספר בחזקה שלילית או מספר בחזקת שבר. ואז פתאום התעוררו אצלי ספקות.[/u]
אוי ואבוי.
יש לי 10 בבגרות במתמטיקה מורחבת, יונת, ואני לא יודעת על מה את מדברת.
ועברתי את גיל 20.

יונת, אני מבינה שכבר נרגעת, אבל אני חייבת להודות - ואני בטח רחוקה מלהיות היחידה - שלפני שקראתי בדף של נגה לא הייתי בשום אופן יכולה [b]לענות[/b] שמספר בחזקת אפס שווה אחד, שלא לדבר על להסביר למה זה ככה.
וגם עכשיו אני לא יכולה, אם חושבים על זה.
וגם התעייפתי מלקרוא בדף של נגה ברגע שהגעתן לשברים.
ולמען הסר ספק, פעם ידעתי את כל הדברים האלה, ויש לי תעודה שתוכיח.

מה, להביך את עצמי בפרהסיה? לחשוף את החששות האי-רציונליים וחסרי-הבסיס שלי לעיני כל, ועוד במשהו שהוא בכלל לא בנושא של הדף?
נו טוב, בשבילך.

אז הכל התחיל בגלל [po]נגה שפרון[/po]. אני בטוחה שכל מי פגש אותה לא מבין עכשיו איך הכרות איתה יכולה לגרום למישהו ספקות בחינוך הביתי, אבל אמרתי כבר שזה לא רציונלי וחסר-בסיס. אז נגה, זה לא את -- זו אני.

בקיצור, נגה שאלה אותי למה מספר בחזקת אפס שווה לאחת. הסתבכתי קצת בהסבר, ובמהלך השיחה התברר לי שהיא לא ידעה מה זה מספר בחזקה שלילית או מספר בחזקת שבר. ואז פתאום התעוררו אצלי ספקות.

אוקיי, אוקיי, אני יודעת שזה טפשי כי א' -- נגה עוד צעירה בכל קנה מידה בשביל הידע הזה (אבל מתנהגת באופן בוגר בהרבה, וזה התירוץ שאני מספרת לעצמי כדי להסביר למה זה הפריע לי); ו-ב' -- אף אחד כמעט לא באמת צריך את הידע הזה, ומי שצריך לומד אותו בלי בעיות; והכי טריביאלי ג' -- עכשיו היא כבר יודעת את הדברים האלה, אחרי שיחה נינוחה על שפת הירדן, בלי להצטרך שום שיעורים ותרגולים.

אבל משום מה כל הדברים האלה לא ממש הגיעו לי לתודעה באותו רגע, והתחלתי לחשוש שהבן הגדול שלי לא לומד כל מיני דברים חשובים. כלומר: מתמטיקה, אנגלית, הסטוריה, תנ"ך, ספרות, ובעצם כל דבר מלבד איך להצליח במשחקי מחשב. התחילו לרוץ לי בראש מחשבות של מערכת שעות, שיעורים מסודרים עם תרגולים והכל, קריאה בטקסטים למיניהם, מחברות, חוברות ומה לא. הציר המרכזי של המחשבות שלי היה "אם רק הייתי מלמדת אותו בצורה מסודרת, אפילו רק שעה ביום, אז הוא היה כבר..." מה? האמת שגם לי לא ברור.

מאחר שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי (וגם לא השניה או השלישית או ה... טוב, לא נגלה הכל) אז ידעתי כבר שהדבר הכי חשוב לעשות זה להמנע מלהוציא את החששות שלי עליו. במקום זה היה לי ברור שבמקום לרדוף אחריו עם כל מיני פיסות מידע ושיעורים, אני צריכה לפנות ל-comfort objects שלי: קודם כל קריאה, אחר-כך קניית ציוד לימודי (שישכב בסוף חסר שימוש), ורק בסוף "יצירת סיטואציות לימודיות" שזה אמנם לא ממש מועיל לילדים שלי אבל לפחות נותן לי להרגיש שאני עושה משהו בלי שזה מכאיב להם יותר מדי.

אני שמחה לציין להגנתי שהפעם הצלחתי לעשות את הקניות בלי לקנות (פשוט שלפתי דברים שעוד שוכבים מהפעמים הקודמות), שיצרתי רק "סיטואציה לימודית" אחת (אבל גרועה למדי), ושאת הרדיפות שלי אחרי הילד עם שיעורים למיניהם הצלחתי לרוב להפסיק אחרי פחות מדקה של זעקות תסכול ומחאה.

אגב, מה שעזר לי להתגבר על כל הסיפור היה הבן שלי. הוא התחיל לשאול אותי כל מיני שאלות, כמו מה זה סייז (size מאחד המשחקים שהוא משחק במחשב), ועל מה אחראית האלה הֶרַה, וכמה זה שלושה רבעים מ-98, ואיך נוצרים קוצים, ועוד ועוד ועוד.

מוסר השכל שלי מכל הסיפור זה שמה שמדאיג מישהו יכול להראות חסר חשיבות וטפשי בעיני אחרים, כולל בעיני מי שדאג לאחר כמה שבועות.

[u]הוא פגוע נפשית, לא מתקשר היטב עם מבוגרים, מתקשר עם ילדים באלימות[/u]
[u]לא הייתן בעצמכן ילדות גן?[/u]
כן, הייתי, זו אחת הסיבות הגדולות אצלי לא לעבור את החוויה הזו עוד פעם ? פעם אחת הספיקה לי תודה.
לא תיקשרתי טוב עם אנשים בכלל ועם ילדים בפרט
עד היום יש ויש מה לשפר בתיקשורת שלי עם מבוגרים - ובסדרי גודל את התקשורת שלי עם ילדים (ואני בטוחה, לצערי, שחברות קבוצתי תעדנה על כך). נראה לך שפוי, בן אדם מבוגר שעדיין נרתע וחושד וחושש מילדים (חוץ מהפרטיים שלו)?

בשמת כתבה: [u]המחיר הוא ריצוי, הסתרה, דיכוי רגשות, ומה שמתפרץ אחר כך כלפי ההורים וכלפי ילדים אחרים, כביכול בלי קשר למה שהיה [במערכת][/u]
על זה אני חותמת מנסיוני האישי, ומוסיפה מיני טובין: אבדן שמחת חיים, אבדן האמונה האכסיומטית של "מגיע לי" (מגיע לי שיהיה לי טוב, מגיע לי לקבל מה שאני רוצה וצריכה"), אבדן המצפן (ומה זה בעצם מה שאני רוצה וצריכה, תחליטו בשבילי?), אבדן היכולת להילחם על מה שעושה לי טוב (למשל להתמיד בו. מגרת הדברים-הבלתי-גמורים שלי עולה על גדותיה מדברים שאני לא עושה למרות שרוצה)...
ההסתיגות האחת שיש לי: אני בטוחה שהיחסים עם ההורים יכולים לתרום לזה או להיפך, לשפר ואפילו למנוע את זה (כשיש למשל אמא כמו [po]חגית ו[/po] , קשובה ונותנת לגיטימציה וגיבוי וכו'). לי לא היו כאלה , אז באמת במחקר שלנו כדאי לקחת 3 קבוצות - ילדי גן במשפחות "קונבנציונליות", ילדי גן עם יניקה מיטה משפחתית מנשאים תקשורת טובה וכבוד לילדים; ילדי חינוך ביתי עם יניקה וכו';
ועוד קבוצות, שכל אחת שונה בפרמטר אחד, סה"כ, אה, איך הולכת הנוסחה בקומבינטוריקה לסך הצרופים האפשריים?
אה, ואז עוד300 מתרבויות אחרות, שבאמת אפשר יהיה להשוות...
בקיצור פעם כשהייתי צעירה חשבתי שככל שגדלים נהיים יותר חכמים ויודעים מה נכון ומה טוב, בשנים האחרונות אני רק מרגישה יודעת פחות ופחות
ומתפלצת למחשבה שיש שני אנשים שנושאים אלי את עיניהם ומאמינים לתומם שאמם יודעת מה נכון ומה טוב וסומכים עלי.

עלי! ???
("ברור, אומר בעלי, עכשיו יש הרבה יותר גורמים בענין שצריך להתחשב בהם, כמו לפתור משוואה עם נעלם אחד לעומת משוואה ממעלה רביעית")

>אביה מצטרפת לטרנד המפוקפק של < כתיבה-על-עצמך-בגוף-שלישי > ופוצחת בהשתפכות מביכה <

>(יללה, יונת, תעשי מצווה ותצטרפי ? אין לך מושג כמה זה מעודד. היתה לי חברה שילדה את בכורה 3 חודשים לפני, והיא תמיד מתרוננת ומחייכת, עד שפעם העמדתי אותה עם הגב לקיר ולפתע התברר שגם לה קשה.
איזו הקלה ! ) <

[u]ואולי גם אני צריכה להרחיב את היכרותי עם ילדי חינוך ביתי, כדי לראות אם ההבדלים באמת ניכרים.[/u]
מתישהו שמעתי בחצי אוזן את [po]ענת גיגר[/po] מספרת על ההבדלים בין ילדי גן לילדי חינוך ביתי - לפי התרשמותה ונסיונה. ענת, אם אכן מה שאמרת היה בנושא זה (אז במפגש בבית שלכם) אשמח אם תחזרי על הדברים כאן.

כן, אני חושבת שיש הבדלים.
וחוץ מזה, אם באמת היית מאמינה ב
[u]פגוע נפשית, לא מתקשר היטב עם מבוגרים, מתקשר עם ילדים באלימות[/u]
באמת היית שולחת לשם את הילד שלך?

[u]כדי לראות אם ההבדלים באמת ניכרים[/u]

אז זהו שאני בכלל לא בטוה שהם ניכרים. אינ די חושבת שלא.
אבל כנראה שציפינו למצוא הבדלים בולטים.
אמממ... למשל, היית מצפה למצוא הבדל בין [u]ילדי גן שינקו, נישאו, ישנו עם ההורים וכו'[/u] לבין ילדי גן שלא קיבלו את כל הנ"ל???

טוב, אני חוזרת ומוחקת וכותבת - זה לא יילך. אולי צריך להרחיב את ההיכרות שלכם עם ילדי גן שינקו, נישאו, ישנו עם ההורים וכו'... ואולי גם אני צריכה להרחיב את היכרותי עם ילדי חינוך ביתי, כדי לראות אם ההבדלים באמת ניכרים.

[u]זה מה שחשבתן?[/u]
המשפט נאמר בציניות קלה אבל יש בו קורטוב של אמת...

[u]לא הייתן בעצמכן (כולכן או רובכן) ילדות גן?[/u]
אני הייתי. מגיל 3. לא זוכרת כלום מאז. לא יכולה להעיד על עצמי כעל בעלת תקשורת מדהימה. אני מייחלת ליובל שיהיה יותר ממני.

[u]הוא פגוע נפשית, לא מתקשר היטב עם מבוגרים, מתקשר עם ילדים באלימות[/u]
ואללה, חגית? זה מה שחשבתן?
לא הייתן בעצמכן (כולכן או רובכן) ילדות גן?
מילא הפגיעה הנפשית, לפעמים קשה לראות/למדוד - אבל מתקשר עם ילדים באלימות? כאלה הייתן? ולא תקשרתן היטב עם מבוגרים? קשה לי להאמין.
>המסעדה הניידת מתחילה להרגיש כמו אמהות מבקבקות ששומעות על נזקי התמ"ל (-; <

לגבי המפגשים אצל מיכל:
אני עוד אגיע.
בשלב זה, אולי שמתם לב שאני מזמינה את אביה לכאן ואני עצמי נטולת כל כוחות לזוז.

אתערב פה במשהו שעוד אין לי ממש ידע ונסיון לגביו.
במעט שראיתי עם אומני (שנה ו-3) זה [b]כל כך[/b] תלוי בסביבה.
יש פעמים שהיא יכולה שלא להיות איתי 4,5 ו-6 שעות כמו כלום (עם אבא או סבים או דודים) ויש מצבים (כמו ב [po]מפגשים בפרדס חנה[/po]) שיש הרבה ילדים בסביבה (היום היו 16!!!) בהם היא יכולה לשחק לעתים ולבוא אליי לעתים והיא בסדר גמור. זה ממש תלוי במה יש מסביבה, איזו אווירה, איזה יחס, איזו רמת עניין וכו'.

אביה,
טוב, ניסיתי לסדר את המחשבות שלי ולראות מה (הפעם...) אני יכולה ללמוד מיובל על חוגים ומשמעת ומסגרת.
והבנתי (כמה מפתיע..) שזה תלוי בילד הספציפי ובמדריך הספציפי.
בשנה שעברה יובל התחיל ללכת לחוג. ובפעמים הראשונות היה ככל הילדים. לא ניכר הבדל ככל.
אבל ברגע שהמדריכה לחצה יותר על פרידה מאמא. יובל התאבן והפסיק לשתף פעולה והפסקנו את החוג.
מבחינתו , הוא היה "בשל" לפורמט של חוג אבל ממש לא בלי אמא.
וזה אגב, קרה גם לכמה ילדי גן....

[u]הילדים הסתובבו להם ביחד בקרוסלה: שיתוף פעולה, דיאלוג, מצב רוח טוב, רואים שהם חברים, שיש להם הווי משותף, נראים נינוחים[/u]
תראי... ביושבנו על הדשא, בפטפוט קטוע משהו, להגנו הרבה על ילדי הגנים. ויצרנו לנו מין סטראוטיפ כזה על אחד ילד גן נראה.
הוא פגוע נפשית, לא מתקשר היטב עם מבוגרים, מתקשר עם ילדים באלימות ועוד כיד הדמיון הטובה עלינו.
ופתאום המציאות טופחת על פנינו. מסתבר ש [b]הם[/b] בכלל לא נראים ככה.
ויש לי 2 השערות. אולי החסר שקיים אצלם לא נראה בעין בלתי מזוינת. ואלי הם באמת לא כ"כ פגועים. אולי די בכמה שעות טובות של אמא כדי לפצות. אולי ילדים הם באמת סתגלנים כמו ש [b]הם[/b] אומרים.
אני בכיוון?

אציין שלצערי מכל הגנים שראיתי זה שהכי מצא חן בעיני הוא הגן של מחלקת הילדים בבי"ח קפלן . סיוון הייתה מאושפזת שבוע ופשוט נהנתה מהגן .בשבת חיכתה ליום ראשון שיפתחו אותו . הגן (של משרד החינוך ) רב גילאי , יש שפע הצעות של פעילויות שכולן נועדו לילד והוריו , אין מסגרת חובה , מדי פעם הגננת מספרת סיפור או מוציאה צבעי אצבעות וסדין וכל מי שרוצה מוזמן .

אביה, כתבת: [u]נשארנו לבד, אמא מדוכאת, תינוק בן 1.10, וילד בן ארבע וחצי, מספר לעצמו סיפורים בקול רם ועם המחזה[/u]
התמונה הזו העלתה לי חיוך על הפנים. איזה כיף לו שהוא יכול לספר לעצמו סיפור בקול רם ועם המחזה ובלי הפרעות!
ואני גם תוהה: האם החסרים שאת כותבת עליהם זה משהו [b]שהוא[/b] מרגיש שחסר לו, או משהו [b]שאת[/b] חושבת שהוא צריך? שני הדברים חשובים, כמובן, אבל נראה לי שההבחנה יכולה לעזור להחליט באיזה כיוון ללכת.

היי אביה והיי בשמת,
ואני חשבתי להציע לכן פשוט...לבוא אלינו למפגשים אצל [po]מיכל דנקנר[/po] בכ"ש.
כזה כיף שם.
הילדים מבסוטים, האמהות בסוטול, החינוך הביתי מעולם לא נראה טוב ונכון כל כך :-)
וד"א אין כל כך הרבה - לא מזה (ילדים) ולא מזה (אמהות). אינטימיות שורה בכל.
נו...?!

אביה, אל תהיי לבד בקטע הזה.
אני יודעת שיש משבר חברותא באיזור, וגיל 4.5 באופן טבעי מעלה הרהורי כפירה,
וזה טוב שיש הרהורים, וזה טוב להיות בדיאלוג שמעבר לאידאולוגיה,
אבל בטרם תאשפזי את עצמך: המתיני!
ובואי!

[u]אבל משהו בהתיחסות הזו נראה לי מבזה, לא מכבד את הילדים[/u]
רק עכשיו התחלתי לקרוא את הדף הזה, תסלחו לי. אביה, אני מסכימה איתך במאה אחוז. קריאת התיאור של חוג הג'ודו גרמה לי להיזכר שוב מה אני שונאת במסגרות האלה, שמחה על שהגדולה כבר גמרה את הגן (מוזר ומעניין שאחרי תקופה של "מתגעגעת לגן" כל מה שאני שומעת ממנה הם קטעי זכרונות רעים) ועוד יותר שמחה על שהקטן לא יילך לגן (זו התוכנית כיום, ואתם יודעים איך אני עם תוכניות, ראו ערך "אני לא אשלח את בתי לבית הספר").
אני חושבת שזה מזעזע, שכל הילדים מסתדרים שם כל כך טוב. והאמת, אני חולקת עלייך. יש מחיר לזה. המחיר הוא ריצוי, הסתרה, דיכוי רגשות, ומה שמתפרץ אחר כך כלפי ההורים וכלפי ילדים אחרים, כביכול בלי קשר למה שהיה בגן, בבית הספר או בחוג.
אני לא מאמינה ששיעור ג'ודו ביפן נראה ככה.
למען האמת, הייתי נוכחת בהמון שיעורי קראטה למבוגרים בתל אביב (אצל מדריך רציני, לא אחד שהביא את זה מארה"ב) שבהם השתתף גם ילד בן 7, יחד עם הבוגרים. הוא זכה לאותו כבוד, התאמן באותה צורה, לא נאלץ לשמוע אף אחת מהשטויות המזעזעות והמניפולציות הזולות, ומובן שבאימונים הזוגיים (בקאטות הרי אין בעיית גודל) מי שצוות איתו התייחס להבדלים הפיזיים.

[u]ולא הפנימו את הקוד החברתי המכונה "לא להיות נודניק"[/u]
אוקיי, אז כמו גילה, גם אני הייתי כזאת (הייתי? אני מבקשת סליחה מראש מכל מי שיכול לשלוף עכשיו ומייד דוגמאות טריות מהפן הזה של האישיות שלי). ולהזכירך, אביה, אני עברתי כמעט את כל מערכת החינוך ועוד צבא ועוד את מקסימום שנות האוניברסיטה ועוד ועוד. אז מה?
אני לא חושבת שצריך מכסת העלבויות בגיל רגיש כדי לצאת מזה. צריך פשוט לגדול וללמוד לאט לאט ובהדרגה (תאמיני לי, זה קורה דווקא אם לא נעלבים) להקשיב לאחרים, להבין את הסיטואציות החברתיות וכדומה.

אביה, במקום לקחת את עצמך פעם בשבועיים לרפלקסולוגיה או שיאצו, אולי תקחי את עצמך ואת ילדייך לשכונה שלנו? יש פה מליון גני שעשועים, ילדה אחת מלאת דמיון ואמא עייפה לתינוק שונא מכוניות. המים והכיבוד בחינם. הנסיעה עלייך. מה דעתך?

אביה, תקראי את הבלוג שלי היום ותתעודדי...

[po]אביה נו[/po], עכשיו קצת קשה לי לכתוב דברים ספציפים או להפנות לאתרים. בהמשך. בינתים, בקיצור נמרץ: הדמיון הוא חלק עיקרי בחייהם של בני הארבע. גן או לא גן. את עושה את הדבר הנכון. כל מה שקורה בגני הילדים הוא בבחינת "רחוק מן העין רחוק מן הלב". ילדי גן הם לא מאושרים יותר, טובים יותר או מועילים יותר.
אשפוז לא, אבל את יכולה פעם בשבועיים לקחת את עצמך לרפלקסולוגיה או שיאצו. מטפלים לוקחים היום70-80 ש"ח לטיפול. בייביסיטר עוד 20.
חוץ מזה, את בסדר גמור.

נראה לי שכדאי לפתוח דף [po]הרהורי כפירה[/po] או אולי דף [po]עתות משבר[/po] או משהו כזה
הילד רודף בבית אחרי אבא שלו ומשתף אותו בהגיגיו לגבי ספיידר מן ושאר גיבורים, אבא: שלילד יהיו חברים, כמה אני יכול לשמוע על ספיידר מן
היום הילדים התעוררו ממש מוקדם, קפצנו לגינה (סוף סוף אפשר לטפס על המתקנים לפני שהשמש מתחילה לשרוף אותם), הגענו קצת לפני 9: היו שם כמה הורים עם ילדיהם, מחכים לפתיחת השער של הגן העירוני הצמוד לגינה (פותחים ב8:30 ואח"כ שוב ב9 להכנסת מי שנמצא ואח"כ אין יותר כניסה). הילדים הסתובבו להם ביחד בקרוסלה: שיתוף פעולה, דיאלוג, מצב רוח טוב, רואים שהם חברים, שיש להם הווי משותף, נראים נינוחים.
ב9 הסתלקו ונשארנו לבד, אמא מדוכאת, תינוק בן 1.10, וילד בן ארבע וחצי, מספר לעצמו סיפורים בקול רם ועם המחזה

אולי צריך לאשפז אותנו
או לפחות אותי
,

קרן, יש בת"א מדריך מדהים בשם אבִּי מוריה. הוא עובד בעיקר עם מבוגרים, אבל אני חושבת שגם עם ילדים. אני מניחה שיש מס' שלו ב-144 ובפורום אמנויות לחימה בתפוז.

מסעדה,
הטלתי וטו כי החוג בלתי נסבל, אני בהחלט אנסה למצוא משהו אחר אבל לא החוג הזה, בגלל איך שמעבירים אותו המדריכים. לצערי זמן המחשב שלי מוגבל מאוד ולכן לא אוכל לפרט, אולי אביה תצליח להבהיר את הבעייתיות בחוג הנ"ל.

צופה מן הצד,
בול פגיעה. כבר היגגתי בזה, אבל כנראה שלא מספיק. תודה על ההארות.

ארני,
ביליב מי, שיקול דעת בוגר במקרה הזה הוא לא ולא ולא לרשום את הילד לחוג הזה.
לצרכים שלו אני מנסה להיות קשובה, אבל שוב, לא בחוג הזה. אם מישהו מכיר חוג טוב לאומניות הלחימה לילדים בני ארבע וחצי פלוס, אנא ידעו אותי. (אני מבקרת באתר פעם בשבועיים בערך). תודה.

קרן שמש ,מצטערת על הבוטות אבל למה לא פשוט להקשיב לצרכים של הילד ם גם אם הם שונים מאלו שלך . זה לדעתי שיקול דעת בוגר.

לקרן שמש היקרה, נסי לראות אם בנך , בנטייתו , לדבריך, להשאב למערכת, אינו משקף לך איזו שהיא נטיה סמויה משל עצמך שעדין לא עלית עליה, להשאב למערכת.התבונני בשקט, והודי לו על כך. ביקורתיות וגישת אנטי חזקים ביותר, מהווים הרבה פעמים, זריקת מרץ למערכת כמות שהיא. לפעמים עדיף לנסות לחיות את חיינו בשקט ובכך להשפיע על העולם וגם... להנות ממנו.

קרן, למה הטלת וטו?

[po]מכבסת תולה[/po] יקרה, להרגשתי את לא בדף הנכון...
אולי [po]נאמנות מינית[/po] יותר מתאים במקרה הזה (-;
כיף לך שמצאת מורה כזאת מצויינת. תתחדשי!

> לא יכולתי להתאפק מלהציב במקום המילה "חבר" את המילה "מאהב" <

התלבטתי בין חוג לחבר, החלטתי ללכת על חוג כי חבר זה קצת מסובך. אני לא יודעת מה להגיד לבעלי, לא נראה לי לרמות אותו, איפה אפשר בכלל למצוא חבר עכשיו, למי יש זמן וכח לזה. אז הלכתי על חוג.
התחלתי ללמוד ריקודי בטן. איזה כיף. מומלץ. אני קצת נבוכה. עוד לא דיברתי עם אף אחת מהממשתתפות. אני לא מרגישה עדיין ממש נינוחה לרקוד באופן חופשי, אבל המדריכה נפלאה ונעימה ומעבירה את החוג בעדינות ורגישות והרבה הרבה שמחה וכיף.

אביה יקרה,
לצערי, בני היקר מורד באימו! אין לי שום הסבר אחר לצורך הדחוף שלו להצטרף לאיזו שהיא מערכת, להסתער על כל פעילות יזומה, להתחנן להשתתף בכל פעילות שכרוך בה מדריך בעל סמכות ואם אפשר גם פרסים. נשארנו עד הסוף, וא' היקר ביקש להשתתף באחד מהתרגילים ואף נענה בחיוב ויצא כולו סמוק מאושר וכנראה גם קצת ממבוכה. הוא מיד ביקש לחזור על התרגיל, אבל נענה בשלילה - כמובן.
הוא מחכה עד היום לפרסים על-אף שאמרתי לו שזה פסים, פסים מותק. פסים צהובים. לקחתי בבית טוש וציירתי לו פס צהוב על החולצה. עשיתי צחוק מהדיבור של המדריך, אבל כלום לא עזר. הוא רוצה להצטרף לחוג. כאן נאלצתי להפעיל שיקול דעת בוגר ולהטיל וטו מוחלט בהחלט.
איך קרה שאני - הבורחת מכל מסגרת, המתקשה בקבלת סמכות, טיפוס אנטי ממסדי שכמותי - איך לי יצא ילד שרק רוצה להשאב למערכת. כנראה שזה המרד שלו בי.

בשמורות טבע יש הרבה פעמים כל מיני בע"ח יפים, שבכל מצב אחר רוב האנשים היו אומרים עליהם "פיכס".

וכאן מגיעים לשאלה אחרת-
האם אנשים שהם כנים מטבעם ולא הפנימו את הקוד החברתי המכונה "לא להיות נודניק"
הם אכן נודניקים
או שמורת טבע?

[u]לדוגמא - ענין התשובה הכנה והמלאה אך הבלתי-הולמת-את -הנסיבות של בני היקר להזמנה להצטרף לשיעור[/u]

אולי זה יעודד אותך -
אני נתקעתי במצב הזה עד לפחות סוף התיכון - אז מצאתי אנשים שהיו מסוגלים לשמוע תשובה ארוכה-מדי-שלי.
אני זוכרת ים מצבים (שבדיעבד, כשהבנתי אותם, נבוכתי) בילדותי בהם לא ידעתי מה אני אמורה לענות, ונתתי תשובה מקיפה ומיותרת.

אביה,
ראשית, חיבוק גדול.
ושנית, אני חושבת כל הזמן על מה שכתבת ואני עדיין לא יודעת מה לענות....

יונת,
אשמח מאד מאד לשמוע השתפכויות. אני בטוחה שאצלך הן לא בלי הגיון... (-:

אני תוהה עם זה הסתיו עם הענן... זו עונה כזו של ספקות והתלבטויות, גם אצלי, ואולי זה לא באמת קשור להתרחשויות החיצוניות. חשבתי לכתוב על כמה דברים שעוררו אצלי ספקות בזמן האחרון, אבל פתאום כשאני מנסחת את זה במלים זה יוצא נורא מביך וחסר כל הגיון, אז אני אחסוך מכם את ההשתפכות ומעצמי את המבוכה.

אבל אם בכל זאת את רוצה לשמוע את זה ממשהו אחר: זה שהבאסה עוד לפניו יגיע אליה בוגר יותר.
אם לקחת אנלוגיה לא כל כך הוגנת: בוגרי שיטת חמש הדקות ישנים מצויין כל הלילה. זה אומר שזו דרך עדיפה?

פישלתי כשכתבתי כאן ולא באיזה דף על חינוך ביתי מול ילדים במערכת, כי הפואנטה היתה המפגש עם המערכת ולא החוג לכשעצמו. הסיבה למועקה שלי היא שילדי הגן נראו לי שולטים במטריה [b]ומרוצים[/b] . משפל הדיכאון שלי נראה לי שהם מדברים ברור, מתקשרים בקלות עם המבוגרים הרלבנטיים בסיטואציה, לא נעלבים מכל שטות, יודעים איך לתפקד בהתאם לנסיבות ועוד מיני טובין..
לדוגמא - ענין התשובה הכנה והמלאה אך הבלתי-הולמת-את -הנסיבות של בני היקר להזמנה להצטרף לשיעור.
לו היינו בחוג למבוגרים, ואדם מבוגר היה עונה על "האם תרצה להצטרף?" בנאום "הרגשתי אמביוולנטית, מצד אחד בלה בלה בלה ומצד שני ידה ידה ידה" , היה נראה לנו קצת דפוק - כמו לענות ברצינות על "מה שלומך" סתמי של מישהו כמעט זר ברחוב.
ילדי הגן הפנימו כבר את הענין הזה
הבן שלי לא. הוא עונה ברצינות ובפרוט לכל מיני אנשים כמעט-זרים ששואלים אותו שאלות ואח"כ לא מתעכבים להקשיב לתשובה, ואני כל פעם מחדש צריכה להסביר לו ולעזור לו עם העלבון
נראה לי שילדי הגן כבר ספגו מספיק עלבונות כאלה וזהו, הפנימו את העובדה שככה זה בחיים
והוא עוד לא עבר את המסה הקריטית של העלבונות
אז למי יותר כייף - זה שהבאסה כבר מאחוריו או זה שהבאסה עדיין לפניו

> אני מקווה שאתם מבינים שאני בדיכאון וסולחים לי על דברי הכפירה והמינות, כן? <
> אנא זיקפו לזכותי שאני משננת לעצמי בלחש חזור ושנן את המשפט שיונת אמרה לי "זה לא שגן זה רק רע, אלא שלדעתי בסיכום הסופי שכרו יוצא בהפסדו" <

יונת - בטח שאני זוכרת את הסיפור של שלומית עם החוג תנועה. בהחלט הייתי שמחה לשמוע את ההמשך. (ובהזדמנות זו, סליחה על האסוציאטיביות, האם יש איפשהו בעולם המשך של "הילדים על הגבעה" - איזו כתבה שפגשה אותם אחרי 30 שנה, ראיון טלויזיה, משהו? )

אביה, אני מציעה לך להעיף מבט ב-[po]מוסף חינוך ביתי[/po] בעמוד 57, במה ששלומית כתבה על בתה שהלכה לחוג תנועה ואיך שהיא עשתה דברים שונה מכולם. אגב, אחרי כמה שנים זה כבר נראה אחרת לגמרי... אולי אצליח לשכנע אותה לכתוב על זה כאן.

בכל אופן, צריך לזכור שמדובר בסך הכל בילד בן ארבע. למיטב זכרוני בגיל הזה (וגם אחר כך) רוב הילדים לאו דוקא נתפסים לחוג הראשון שמוצע להם, וגם לא ממש מתמידים בחוגים שהם כן בחרו.

[u]הזאטוטים שהשתתפו (...) נענו לענין ה"תחרותיות", צעקו תשובות קצרות במקומות המתאימים, מילאו אחר הוראות המדריכים בלי להרגיש שנגרע מכבודם (...) והכי חשוב - נראו מבסוטים וצוהלים.[/u]
יש ילדים שאוהבים שמפעילים אותם. יש כאלה שלא. מה זה אומר? שום דבר, לדעתי.
כנ"ל גם לגבי התחרותיות -- יש כאלה שזה מלהיב אותם, ויש כאלה שזה דוחה אותם. So what.

לגבי משמעת, לדעתי כדאי להבדיל בין משמעת מבחוץ לבין משמעת פנימית. ואני בספק אם יש הרבה ילדים בני ארבע שיש להם משמעת פנימית.

לגבי קבלת סמכות, זה שוב נראה לי עניין של גיל, כי צריך בגרות מסויימת (וידע מסויים) בשביל לזהות שמישהו הוא סמכות בתחומו ועל סמך זה לקבל את מה שהוא אומר. אלא אם כן מדובר על "סמכות" במובן של "כוח ושליטה" ואז זה כבר סיפור אחר...

איפושהו בגן, כמקובל אצל ילדות, הלכתי לחוג בלט.
היתה מורה מקסימה שהיינו קרועות עליה.
אחרי שנתיים עזבה והביאו אחת אחרת.
איזה פחד. טרוריסטית.
יום אחד הצטרכתי פיפי באמצע השיעור. לא ביקשתי רשות ופשוט יצאתי לעשות פיפי.
פחדתי לחזור.
הסתובבתי מחוץ לאולם מפוחדת ומבוהלת.
לא נכנסתי לשיעור.
לא הלכתי יותר לחוג בלט.
אפפעם.

(וכל פעם שאני נזכרת במורה לבלט יש לי צמרמורת. אני צריכה לשאול את אמא שלי איך היא שלחה אותי לחוג עם מורה כזאת מפלצת. לא מזמן שאלתי אותה על המורה לציור בביצפר יסודי שהצרחות שלה היו מין אלימות כזאת שסטירות ובוקסים זה ליטופים לעומתם. אני חושבת שההורים שלי היו ממש בסדר בדרך כלל אבל בעניין הזה הם פישלו לגמרי)

ואני הייתי ילדה שמנמנה, קצרת ראייה וחסרת-קואורדינציה בעליל בחוג בלט עם מורה אנורקטית וזועפת. אאוץ'.
המצב השתפר פלאים כשהתחלתי להרכיב משקפים ועברתי לחוג ציור.

אותי שלחו לחוג בלט בגיל חמש או משהו עם כל בנות המושב . בחנוכה הייתה צריכה להיות איזו הופעה ואני וחברה נכנסנו לרוח שטות עשינו בכוונה הפוך מכולם והתפוצצנו מצחוק . בזה נגמרו החוגים שלי לעוד הרבה שנים . גם על קייטנות ויתרו לי (אחרי הצהבת הזיהומית שקיבלתי בגיל 6 בקייטנה של בית הספר. (ההורים שלי אף פעם לא לחצו וגדלנו בנחת) את שעות אחר הצהריים ביליתי יחפה על הגבהות ביחד עם עוד ילדות שההורים ויתרו להם על חוגים . בקיץ הייתה ילדה שהייתה מתעוררת בבוקר לקייטנה וכאילו הולכת להסעה אבל אז מסתובבת ובאה לשחק אצלי כל היום . כשאחותה גילתה האמא הענישה אותה ב"לא לצאת מהבית עד סוף החופש הגדול."

שכחתי דבר מה: הולכים להשתין לפני השעור. ואחריו. הסיבה היחידה ללכת לשרותים באמצע השעור היא לחץ והתרגשות. וזה מובן. באחד מהשעורים שמתי לב שאחד הילדים מחזיק חזק... שאלתי אם הוא צריך פיפי ובאופן מפתיע כל הקבוצה היתה צריכה.

אביה- בתור מדריכה לג'ודו....
הג'ודו לא מתאים לכולם. יש ילדים שזה מתאים להם רק בגיל שש, גישות המדריכים שונות, ובכ"ז- זה לא מתאים לכולם. זה לא אומר שהילד שלך יותר טוב או פחות טוב. זה נכון לגבי כל חוג ומסגרת.
לגבי החוג הספציפי....
אני מעדיפה ללמד מגיל חמש. יש בני ארבע שמסתדרים. בד"כ הם לא. את התחרותיות אנחנו מכניסים קצת יותר מאוחר. שיטת הפסים פסה מן העולם לפני בערך 10 שנים. שקט וריכוז הם חשובים וגם אני משתמשת ב"רביב יושב כמו שצריך, מי עוד יכול". מצד שני, לג'ודו מגיעים הרבה היפר אקטיביים ובעלי בעיות תקשורת ואני מתחשבת. רעש רב בבלימה הוא לא מדד לבלימה נכונה. העוצמה היא תוצאה של מהירות ירידת היד. כלומר, אם תשכבי על גבך, תניחי את ידייך מוצלבות מעל החזה תורידי אותם זו תהיה העוצמה הנכונה. "להפסיד בכבוד"- דומה, אבל לא בדיוק. בשנה הראשונה בג'ודו (וגם בשנים הבאות, ויש מבוגרים שמתאמנים כך) אין מנצח ואין מנוצח. כולם מתאמנים ולומדים. איך לומדים להפיל? על ידי כך שנופלים. הורים בשעור: זו בעיה. עם ילדים קטנים- יש רעש בלתי נמנע. ההורים מקשקשים זה עם זה- אי אפשר להעביר שעור. ויותר מזה- הילדים ניגשים להורים לקבל חיבוק, לומר "זה לא מצליח לי" (כן, הוא צריך לגשת אלי) או לבקש שיקשרו ו את החגורה. זה לא עניין של אידיאולוגיה. החוג כולל יכולת להתנתק מההורים ל45 דקות. תגידי, את בטוחה שהם היו בני ארבע? יש הבדל משמעותי בין ארבע לחמש. בני ארבע אני לא מלמדת ג'ודו. אני מלמדת בלימות, גלגולים (עדיין לא גלגול ג'ודו. גלגול רגיל) והתגוששות קלה. (מה שהם ממילא עושים בעצמם בסוף השעור). משמעת זה נחמד, אבל הג'ודו תורם ליציבה טובה יותר, לבטחון עצמי, מחזק מבחינה פיסית, תורם לגמישות, מאפשר לילד לחוש מה מרגישים אחרים ודוחף לעזור לאחרים. אם המדריך לא מוצא חן בעיניך, אין טעם.
ושוב, לא כל הילדים הם ילדי מסגרת מובהקים. יש אצלי אחוזים גבוהים של ילדי ADHD, מהם כאלו שלומדים בבית ספר מיוחד, ילד PDD, ילדים אלימים, ילדים שלומדים בבתי ספר פרטיים וילדים שאינם מוכנים ללכלת לכל חוג ולעשות כל סוג של ספורט, מלבד הג'ודו.
עד כאן מידע טכני .
[u]משמעת, שיתוף פעולה , קבלת סמכות ..?)[/u] שיתוף פעולה חשוב בעיני. השאר לא.

[u]זכור לי במעומעם תאור שקראתי פעם באיזה ספר, נדמה לי ב"צעקה הראשונית" של ג'אנוב. מישהו מעלה זכרון ילדות: אביו היה אספן בולים. הוא היה מבלה שעות בטיפול בבולים, והילד היה יושב על הרצפה לידו, ומשחק בבולים שהאב הפריש לו ( בטח כל מיני פסולים, אני מניחה). הילד זוכר שעות אלה כשעות נפלאות. עד ש: עד שיום אחד האבא החליט שהילד צריך ללמוד מה באמת עושים עם הבולים (עיינו ערך "לשחק נכון בבלון" ). זו היתה הפעם האחרונה שהילד הסכים להתקרב לבולים בכלל ולאבא שלו בזמן טיפול בבולים בפרט.[/u]

הבנתי עכשיו, סוףסוף, זכרון ילדות שלי.
אני תמיד הייתי ה"ילדה של אבא". אמא-מוסיקה-אח, אבא-מתמטיקה-אני. כל הילדות. חידות, דיבורים, סיפורים - פרחתי! ממש הפנמה אמיתית של מושגים הרבה לפני לפני "הגיל הרישמי" ללימוד שלהם.
יש לי זכרון של לימוד הטכניקה של "חילוק ארוך". זה משעמם נורא: שורה של מהלכים החוזרת על עצמה, כשהרציונל מאחוריה מאוד יפה ומענין (הבנתי אותו בעצמי, ברבות הימים), אבל לא מוסבר יחד עם הטכניקה. ישבתי על אבא, ליד השולחן במטבח, הוא הראה לי, עשינו יחד, ניסיתי לבד - וזה עצבן אותי! לא הצלחתי לזכור - כנראה לא הייתי מסוגלת לעשות בלי להבין מה אני עושה, בעצם. כנראה זה היה הרבה יותר מדי מוקדם בשבילי: לפני שהבנתי את הרציונל, ולפני שגדלתי די כדי לקבל (להפנים ממש) את הצורך באימון של טכניקה.
לדעתי - היה שם בכי, עזיבה של השולחן ב"טריקת דלת" - מה שאני לא זוכרת שקרה מתישהו בהקשר של מתמטיקה עם אבא - כי בד"כ לא היו לנו "שעורים", אלא דיברנו "על הדרך".
המסקנה הביתית הרגילה מסיפור כזה היתה "הורה לא יכול להיות מורה של ילדו" (נאמר בד"כ בהקשר ללימודי המוסיקה, שהיו מסוג אימונים-מפרכים מהתחלת הלימוד). די אבסורדי, אפילו בהקשר של הבית שלנו, ובכ"ז מובן - היתה הפרדה ברורה בין "לימוד" ובין "סתם לשמוע מוסיקה בבית" או "סתם לפתור חידות".

אביה, לדעתי כולם טועים ואת צודקת, שוב סממנים של חברה חולה.
מה שתארת בחוג, די מזוויע.
אני לקחתי את בכורתי לחוג בלט, היא בקשה, אחרי 10 דקות בדיוק, ללא שיתוף פעולה עם המורה ועם פרצוף אומלל ללכת, אמרתי לה יאללה בואי, לא מתאים, היתה שם אמא אחת שבתה סרבה להכנס לשיעור והאם רותחת מזעם יצאה לשיחת מוטיבציה עם בתה אחרי הכל היא קנתה לה כבר את חצאית המלמלה המתוקה ואת נעלי הבלט הוורודות, אולי שילמה כבר כסף, ואולי כבר פנטזה לראות את בתה במופע סוף השנה קדה קידה חיננית שהיא מתעדת אותה במצלמת הוידאו שלה, כנראה רובנו חוטאים בזה שאנחנו מצפים מילדנו כל מיני ציפיות מטופשות, אולי גם בעלך ציפה לראות את בכורו בחליפת ג'ודו מניף רגלו אל על תוך כדי קריאות מלחמה, בכל אופן הילדה נכנסה לשיעור הבלט ושתפה פעולה עם המורה כמו טאטאלה. הילדה שלי רוקדת בבית שילוב מעניין של ריקוד בטן עם וואלס. אבל לעומת זאת בחוג פיסול בחימר היא פורחת, יושבת\עומדת בריכוז מדהים שעה שלמה המדריכה מחלקת גוש חימר והיא יוצרת כיד הדמיון פה ושם אם מבקשים עזרה היא מייעצת, איזה מותק של מדריכה, באמת. חפשי לבנך חוג אחר, אומניות לחימה יכול להיות רעיון לא רע יש כאלה עם פילוסופיה חכמה מאחורי זה שאולי לא שמים דגש על תחרותיות ופייטריות.
לגבי משמעת, שיתוף פעולה, קבלת סמכות, אכן יצרנו ילדים שלא מוכנים לקבל הוראות, במיוחד שהם לא רואים מה המטרה, מה מסתתר מאחורי ההוראה, ילדים חושבים, ילדים אנדבדואליסטים. למרות זאת לא נראה לי שתהיה להם בעיה להתמיד, לשתף פעולה, ולקבל הוראות מאחרים כאשר זה יהיה תחום שממש יעניין אותם. אני חושבת, אני מקווה.

(())

טוב, יש עוד שני דברים שרציתי לשפוך בהקשר הזה
האחד ? משהו שרציתי לכתוב עוד מזמן, בעקבות "לוח פעילויות מתוכננות " שכתבה פעם יהודית שפמן. היה שם פרוט סיורים שהקבוצה הרחובותית תיכננה ? סיור בבית הבד של גזר, וכו'.
סיורים (חד פעמיים, מטבע הדברים) בבתי חרושת הם אחלה מבחינתי, אני תמיד סקרנית לראות את מאחורי הקלעים של כל מיני דברים. [b]לפעוטות[/b] הם נראים לי לחלוטין לא רלבנטיים. זכור לי במעומעם תאור שקראתי פעם באיזה ספר, נדמה לי ב"צעקה הראשונית" של ג'אנוב. מישהו מעלה זכרון ילדות: אביו היה אספן בולים. הוא היה מבלה שעות בטיפול בבולים, והילד היה יושב על הרצפה לידו, ומשחק בבולים שהאב הפריש לו ( בטח כל מיני פסולים, אני מניחה). הילד זוכר שעות אלה כשעות נפלאות. עד ש: עד שיום אחד האבא החליט שהילד צריך ללמוד מה [b]באמת[/b] עושים עם הבולים (עיינו ערך "לשחק נכון בבלון" ). זו היתה הפעם האחרונה שהילד הסכים להתקרב לבולים בכלל ולאבא שלו בזמן טיפול בבולים בפרט.
מה זה קשור לכאן? כי לדעתי ילדים אמורים לשהות במקום של עשיה מסוימת (סטודיו של קדרות או נגרות או מטבח בו מבשלים או אולם בו מתאמנים [b]מבוגרים[/b] (או: גם מבוגרים ? לפחות: באופן ה"מבוגר" של העשיה) בג'ודו או ג'אגלינג או טיפוס על קירות או בית בד וכו') שוב ושוב ושוב, ולעשות שם ככל העולה על רוחם (במסגרת האפשר כמובן). ככה הם סופגים את החומרים והמעשים והתוצרים של המקום, גם כשמה שהם עושים נראה לנו לחלוטין לא דומה למה שמהמבוגרים עושים.

לפחות מהתבוננות בילד הפרטי שלי, הוא לומד בתזמון שלו ובקצב שלו. נוח לו להתאמן (קרי: להתמודד עם כשלונות) כשאין סביבו עין צופיה של קהל תחרותי. אתמול בחוג ג'ודו הנ"ל לימדו את הילדים גילגולים: המדריך מדגים, ואח"כ כל ילד עושה בתורו, כשהמדריך מתקן ? קצת מילולית וקצת מעשית. לדעתי כל ילד זכה לעשות גילגול אחד (אולי פעמיים). כזכור, 14 ילדים, 45 דקות. ממה שאני זוכרת כילדה, בסיטואציות כאלה לא הצלחתי ללמוד כלום ? השילוב של זמן קצוב עם הלחץ של "מתבוננים בי" היה קטלני מבחינתי.

ודבר שני, מצד אחד נראה כ"כ מפתה שיתןף הפעולה הזה של הילדים אתמול. מה רע בעצם? אני משערת שלו ההתנהלות של המדריכים היתה יותר לרוחי זה לא היה מקומם אותי כל כך. אבל משהו בהתיחסות הזו נראה לי מבזה, לא מכבד את הילדים. הבן שלי למד לטפס על המשקוף והוא מבסוט מההישג על אף ש(מעבר לתחושת ההישג ) ההכרה היחידה שהוא זוכה בה זה המחמאות מאנשים שהוא מכיר (הורים, סבתא, חברים ) ולא חגורות צהובות. האסוציאציה שלי היא יומולדת של אחינית שלי, לפני 8 או 7 שנים, שחגגו לה בגן. היה טקס, וחלק חשוב בו היה שהילדים יושבים במעגל וכלת השמחה זוכה לדלג בתוך כמה חישוקים צבעוניים שמונחים על הרצפה במרכז, בעוד כל הקולגות מתבוננים בה בעיניים כלות .
לדעתי הילדים נולדים עם הנחה שעליהם ללמוד מאיתנו כי נלמד אותם דברים "חשובים, אמיתיים, נחוצים". ברירת המחדל שלהם היא להתיחס ברצינות לחוקים שאנו מנחיתים עליהם. זה נראה לי בזוי ומעילה-באמון לנצל את האמונה הזו שלהם ולגרום להם לראות משאת נפש באיזה אקט טיפשי שאין לו קיום אמיתי בעולם שמחוץ לבועת הגן. (לכאורה גם כיבוי נרות על עוגה או הרמה על כסא זה אקט חסר "סיבה אמיתית", אבל כיוון שהוא מוכר ומבוצע ע"י כלל החברה הוא מקבל מין "קיום אמיתי").
נכון, כשאנו גדלים, חלקנו מתחילים לחשוב שוב על החוקים שראינו בהם תורה מסיני עד אז, ועל חלקם אנו מערערים, והופכים ציניים כרוניים כלפי סמכויות. אני בטוחה שגם אני, ילדה טובה כפי שהייתי, שתיתי בצמא את דברי הגננות שלי והתייחסתי בחרדת קודש לכל הפלצה של בר-סמכא בחיי, והנה היום ? אחרי הרפלקס המותנה הראשוני להתייחס עדיין ברצינות ? אני מיד נסוגה ומעקמת את האף. אבל לנצל את התמימות שלהם? אוף...
(ומצד שני ? איך אפשר להגיע לאיפשהוא בלי משמעת, שיתוף פעולה , קבלת סמכות ..?)

(לא יודעת אם זה בדיוק הדף הנכון אבל אני חייבת לשפוך - מוזמנים להעביר לדף אחר)

אולי כולם צודקים ואני טועה
אתמול הלכנו לראות חוג ג'ודו לבני 4+. סיפרה לי עליו חברה, שבתה הולכת לשם. במסגרת "איפה לעזאזל נכיר ילדים אחרים מבלי ללכת לגן", חשבתי שכדאי לקפוץ לראות. וגם אמנות לחימה ? תמיד טוב לבטחון העצמי ולריכוז, אם כי אני מפנטזת על אייקידו (וגם שאני עצמי אחזור ללמוד אייקידו, מה שהפסקתי כשנכנסתי להריון איתו).
אישי, שבכלל לא יתנגד אם יהיה לו ילד מסוקס, מיד התלהב. ניצלתי התלהבותו וביקשתי שיקפיץ אותנו. נשאר לחכות לנו באוטו בחוץ, ואנו נכנסנו.
תחילת השנה, יש הרבה מתלהבים שחלקם ודאי ינשור בהמשך. 14 או 17 (ספרתי אך שכחתי) זאטוטים, רובם כבר (שבוע שני של החוג, כן?) עם חליפות ג'ודו צחורות דנדשות, 3 מדריכים (מתוכם אחד כנראה מתלמד / אססיסטנט ? רק התבונן), 3 ?4 הורים שנשארו בתוך האולם ועוד 3 מחכים בחוץ, ועוד 3 עם ילד, כמוני, שבאו לראות, ויושבים בצד.
חוץ מאיתנו (ילדי ואני, [po]וקרן שמש[/po] עם שני בניה שבאה גם היא לראות), כולם כמובן ילדי גן ותיקים. ההתנהלות מסתמכת על "החדרת רוח תחרותיות". המדריכים חוזרים שוב ושוב על "מי שמקשיב בשקט הוא בוגר", "הנה X היתה ממש בוגרת, היא תוביל את הילדים לסיבוב ריצה" (הוכרז מפני שהילדה אמרה לאימה לחכות בחוץ וגם ישבה על עקביה עם ידיים על הברכיים ולא דיברה בזמן ההסברים). בתור פתיחת שעור הביאו להם כמה גביעים להראות להם את הארץ הנכספת. שוב ושוב "מי שמתאמן יצליח", "גם אם קשה לא נורא ? מדריך א', לך היה קל בהתחלה? אתה תמיד הצלחת? - לא, מדריך ב', מה פתאום, היה לי קשה ועזרו לי". ורוח החגורה הצהובה מרחפת על פני החדר ? כל הזמן תזכורות שהיעד הקרוב הוא החגורה הצהובה, וכדי להמחיש אותו, מי שעושה תרגיל נכון (למשל מתגלגל בערך-דומה-לאיך שהמדריך-הראה ) מציירים לו פס במרקר צהוב על החגורה הלבנה של החליפה, "ותזכרו, 6 פסים צהובים ? אתם מקבלים חגורה!!!!". כשהתאמנו בבלימה (בגלגולי נפילה באמנויות לחימה חובטים עם היד על המזרן, לעזור בקימה מיידית חזרה על הרגליים), היה טקס שלם של 'מי ניצח' ? קרי, מי השמיע יותר רעש: מדריך א' או הילדים? "עכשיו, מדריך ב', זה ממש גורלי, מי ניצח? " תוך ניצול ההזדמנות לחינוך ל"הפסד בכבוד" ? כשהמדריך ניצח הוא צעק "יש!!", ואח"כ כשהפסיד (וכל הילדים צעקו "יש!!") הוא הכריז בפרצוף נעלב-בעליל "אני הולך הביתה", וילדה אחת הזכירה לו "אבל אמרת שצריך להפסיד בכבוד" והוא מיד היה מבסוט ואמר לה כל הכבוד, שמעתם ילדים, Y צודקת, בלה בלה בלה".
בתרגיל מסוים ביקשו מהם "להתרכז" ? "איך אני יודע שאתם מתרכזים? לפי הפרצוף: מי שעומד להילחם עושה פרצוף של פייטר", והדגים הבעה קרבית זועמת, שהילדים חיקו כמובן.
בכורי הראה סימנים בולטים של חוסר נחת. הרעש (בייחוד של 16 זוגות ידיים חובטות בו זמנית במזרון) גרם לו לכסות אזניו בידיו. בתחילת השעור שאלו אותו אם ירצה להשתתף או רק להסתכל, הוא ניסה לענות ("גם כן וגם לא, כי ---) אבל כמובן ששיסעו את דבריו (ובצדק מבחינתם, איך אפשר לנהל שיעור עם 14 ילדים ב45 דקות אם יקשיבו לכל תשובה מהוססת של ילד? ותאמינו לי, בכורי לוקה במחלת הנאמת, תשובה שלו יכולה לקחת ה-ר-בה זמן. ) אני בררתי איתו בלחש מה הבעד ומה הנגד ? התברר שהוא חושב שיוכל להתגלגל על המזרנים ולטפס על הסולמות והחבלים שיש ליד הקיר, שזה תחביב גדול שלו, בבית הוא עושה סלטות על המיטה ומטפס על משקופים. לקבל הוראות מהמדריכים לא ממש מצא חן בעיניו. אמרתי לו שאולי אחרי שהשעור ייגמר הוא יוכל קצת להתגלגל על המזרן, ומתברר שאת 30הדקות ששרדנו שם חיכה בתקווה לעשות זאת.
שלחתי SMS לבעלי שייכנס : חשבתי שמן הראוי שיראה ויטעם טעם של מערכת ? אף אחד משנינו לא הציץ באף גן ב30 השנה האחרונות. עד שנכנס בעלי, הילד כבר הודיע באופן נחרץ שהוא רוצה לעוף משם. וכך שבתי הביתה עם בעל זועף (אני מניחה על הצרוף "בשביל מה גררת אותי" + "מה היה כל כך נורא שם" ) ומועקה עצומה שלי
כי
אולי כולם צודקים ואני טועה
הזאטוטים שהשתתפו הכירו כולם את חוקי המשחק (נענו לענין ה"תחרותיות", צעקו תשובות קצרות במקומות המתאימים, מילאו אחר הוראות המדריכים בלי להרגיש שנגרע מכבודם, היו ?רובם - בלי הוריהם 45 דקות, כולל לקום לבקש ליווי לפיפי (רק ילד אחד ורק פעם אחת!), ושיתפו פעולה, וכל זה בשיא הטבעיות והמיומנות. והכי חשוב - [b]נראו מבסוטים וצוהלים[/b] . (עד כמה ששמתי לב, צריך לקחת בחשבון שתשומת הלב שלי חולקה בין ילד בן פחות לשנתיים לבן 4 וחצי שמרגיש קצת לא בנוח ובין תצפית בכל אלפי האנשים האלה. נדמה לי שבמצבים כאלה העין נמשכת למי שנמצא במרכז ועושה הכי הרבה רעש ומיצהלות, כדי לקלוט את החריגים, אם יש, צריך יותר זמן).
בדקות הראשונות שנכנסנו וראיתי את הילד ההוא מתגלגל והשני מדבר וכו' בעוד המדריכים מבקשים שקט והקשבה, חשבתי לי "טוב, ברור בעליל שגיל 4 זה מוקדם מדי למסגרת כזו", אבל בדיעבד הם דווקא תיפקדו לא רע בכלל בהתאם לחוקים - יחסית לבני 4 הפגינו התאפקות וציות מרשימים.
שאלתי את בכורי אם ירצה ללכת לשם שוב, והוא ענה "אף פעם". ביקשתי נימוק, והוא אמר שהיה רוצה להשתמש במזרנים וכו' אבל הוא לא רוצה "שיגידו לו מה לעשות".

ויש עוד דיונים שלמים בראש שלי, למשל על "האם להתעקש עם ילד לחזק תחומים חלשים או להניח לתחומים החזקים ממילא להוביל", על איך ילד אמור לעזאזל לרכוש יכולת התמדה, והתמודדות עם תיסכולים וכשלונות, ובכ"ז לדבוק במטרה וכו' (כשאין לו את התכונות הללו במינון גבוה מלידה), על היכולת להגיע להישגים (בקני המידה של ימינו) כשמתחילים במה-שלא-יהיה בגיל מאוחר מ3 ועוד כהנה וכהנה

אני מרגישה כאילו תפסנו אזימוט משאר העולם ואנו מתרחקים לתוך החלל

[list]
[*] אדוה, רוצה ללכת לחוג?
[*] רוצה ללכת לחג פורים!
[/list]
(וגם יש לה שם חידה)

אהלן לילך
ליהיא החלה [b]לרצות[/b] ללכת לחוגים בערך בגיל 3.
כמובן שההצעה ללכת לחוג הגיעה ממני, כי מתפקידי לחשוף אותה לרעיונות ולגירויים, אבל הרצון ממנה, [b]ורק[/b] ממנה.
עוד לפני זה, בגיל 2.5 הלכנו לשיעור נסיון ממנו יצאנו אחרי 3 דקות (או אולי פחות...)
חצי שנה אחר כך זה היה אחר לגמרי.
החוג הראשון שלנו היה חוג ג'ימבורי בהשתתפות פעילה של ההורים יחד עם הילדים.
המדריכה הייתה מקסימה, כך גם הילדים והאמהות האחרות והיה כיף לשתינו.
נרשמנו לחוג גם לשנה שנייה. הפעם ההורים חיכו בחוץ.
ליהיא כבר הכירה את המדריכה והילדים, והייתה שם גם חברתה הטובה, והסביבה הייתה בטוחה מספיק עבורה לשחרר אותי, ולהשאר "לבדה".

(בהערת אגב: לי ולליהיא יש הסכמה על כך שאני נכנסת איתה לכמה דקות לחוג, עד שהיא מנופפת לי לשלום בעצמה. ככה המעברים פחות "חדים" עבורה.
דווקא לרבים מילדי הגן הייתה בעייה בפרידה הקצרה הזו.
הזכרתי את זה ב [po]למה לא גן[/po])
במקביל השתתפנו (ואנחנו ממשיכים גם בשנה) בחוג אנגלית.
כאן זה היה פשוט יותר.
אמא שלי מעבירה חוגי אנגלית לילדים, וליהיא הייתה גאה ביותר לחבור אל סבתה האהובה גם בהזדמנות זו.
השנה בנוסף לאנגלית, נלך פעם בשבוע לחוג דרמה.

עד כאן הרקע.
ומכאן למחשבות שמעבר (ואני מדברת רק עלי, על בתי, ועל נסיוננו הפרטי.
אין חוקים ואין הכללות):
מצאתי שחשוב לי שבתי, דווקא משום שאינה בגן, תתנסה בפעילות מובנית.
חשוב לי שתקבל מרות/סמכות של מדריך/ה.
שתכיר את עצמה בקבוצה גדולה יותר והטרוגנית.
שתשב במעגל שתקשיב לאחרים, שיקשיבו לה.
מסגרת של חוג מסווגת אצלי כבעלת יעד חינוכי א-פורמלי.
בתנאים אופטימליים, באווירה כיפית, חוייתית.
בחרנו את החוגים שלנו בראש ובראשונה בגלל הבנאדם שמעביר אותם,
ופחות בגלל הנושא שמועבר בהם.
(פעם ליהיא רצתה ללכת לחוג בלט.
בשיעור נסיון המורה אמרה: אצלי חייבים לאסוף שיער. ליהיא הסתכלה עלי, ואמרה: "אני לא אוספת שיער. הולכים". הלכנו...)
הקפדתי שהאדם הזה יהייה בראש ובראשונה [b]לא מחנך!!![/b]
קשוב, לא מגביל, מתאים עצמו למצבים משתנים (לא כרוך אחרי סילבוס פעילות)
אבל גם ברור, יודע להציב גבולות וסדר.

אחרי שלוש שנים בחוג אנגלית, ליהיא יודעת כמה מילים, מבינה כמה משפטים
אבל כל זה שטויות (אל תגלו לאמא שלי).
או לפחות בטל בשישים מול העובדה שיש לה חברות נוספות, חוויות חדשות, קישורים נוספים לעבד, וכיף לה.
ווזו השורה התחתונה.

לילך , נראה לי הכי טוב ללכת למבחר שעורי נסיון ולהתרשם מהאוירה . זה בסוף מה שמשנה באמת , יותר מהחומר הנלמד .

עוד כמה שאלות בעניין -
באיזה גיל? (אם בכלל) להציע? לחכות שהוא יבקש? לתת לבחור מתוך כל התחומים או להתמקד במה שנראה לנו?
איזה חוג? בתחום שהוא "טוב" בו או מתעניין בו או דווקא בתחום שהוא לא נחשף אליו או שאמא לא מבינה בו?
האם זו גרסה מרוככת של בי"ס ואם מתנגדים לסוג הזה של לימוד מובנה אזי בהכרח חוגים הם לא לעניין? ואולי זו פשוט חשיפה לתחומים ולאנשים נוספים?

אצלנו, השורה התחתונה היא לשאול את הילד, ולהציע, וללכת לחוג נסיון.

גם וגם. אבל למרות ההתרגשות מהחוגים (בע"ח ותנועה), תמיד נדמה לי שלגאיה יותר כיף חבר. אם היינו צריכים להחליט מאיזושהיא סיבה בין השניים, החבר מנצח בענק.

סליחה אם אני מדבר שטויות (אני רק איכר נבער)
אבל האם לא יותר פשוט לשאול את הילד "אשכיהו, האם אתה רוצה ללכת לחוג מקרמה, ג'ודו, קליעת סלים, בישול עכבישים, או לא?"
תתפלאו אבל הילד (במקרה זה - אשכיהו) יודע מה הוא רוצה ומה לא. ואם לא, אחרי מספר מפגשים בחוג לתלישת זנבות חתולים הוא יבין שזה לא בשבילו ויפרוש.

סליחה, שכחתי להבהיר: ככל שהוא צעיר יותר, ככה חוגים מלחיצים יותר ותורמים פחות, ולא עוזרים מנחי החוגים, שכמעט תמיד מנסים לסלק את ההורים מהילדים שרוצים את אמא לידם.
כמו כן, ילד שהולך לגן יש לו שבוע מלא "מערכת" קבועה. להוסיף על זה עוד חוג נראה לי צער בעלי חיים. יש גבול למסגרות. לעומת זאת, ילד שחי בחינוך ביתי, חוג פעם בשבוע יכול להיות בשבילו הזדמנות מעניינת.
בגיל הרך (או בעצם בכל גיל) חוג יותר מפעם בשבוע נראה לי עומס מזעזע. מתי יש לילד זמן לעצמו, שרק הוא בונה ומתכנן אותו?
חבר הוא משהו מיוחד, זו הזדמנות אמיתית לפתח קשרים חברתיים, למשא ומתן, לעניין ספציפי באדם אחר. לדעתי, זה יותר מלמד, יותר תורם, יותר נעים מאשר חוג, שבו נמצאים עם עוד קבוצה של ילדים, ובמקום עם ההורים - עם איזה "מורה", שלרוב גם מתנהג כמורה עם כל הבעייתיות של "השתלטות על הילדים".

ראשית, תלוי בן כמה הילד.
שנית, תלוי אם הוא הולך לגן או לא.
שלישית, לדעתי האישית ולא קובעת, חבר עדיף על חוג.

ניתן להציע לילד להתנסות בחוג אחד (תלוי בגילו) ולראות אם הוא בכלל מעוניין. אנחנו הצענו לאגם לצפות ב3 חוגים שונים, הוא סרב לכולם. הם מתחומים שונים, ולכן אני חושבת שצריך לחכות קצת, ובטח לא להכריח.
הבאתי גוש חימר הביתה (20 ש"ח בערך, תלוי בסוג) ואנחנו יוצרים ביחד.

מה דעתכם על חוגים?
אם הולכים על מגוון, לא נשאר זמן לחברים, בהנחה שרובם חופשיים בשעות אחה"צ בלבד.
מצד אחד החוגים מגוונים ומעשירים ומציגים בפני הילד עולמות נוספים, ומאידך, גם לשחק עם חבר הוא דבר שנעים לעשות .